השבוע נציין באופן “רשמי”, שהגיעה התקופה של ‘אחרי החגים’. הגיע ז’ מר–חשוון, והאחר

השבוע נציין באופן “רשמי”, שהגיעה התקופה של ‘אחרי החגים’. הגיע ז’ מר–חשוון, והאחרון שבישראל הגיע אל נהר פרת, כך שניתן וצריך לשאול על הגשמים. ההשפעות האחרונות של חודש תשרי, כבר הגיעו לכל מקום, לכל אחד, גם למי שנוטה להתעכב, לא לקלוט מהר, וחושב שהוא ‘האחרון שבישראל’, גם הוא, יחד עם כולנו, יכולים וצריכים לקחת את הכוחות שצברנו, ולשאול על הגשמיות, לפעול על העולם הגשמי, לעשות מגשמיות רוחניות, וגם לגלות את הרוחני, את הפנימי, את האלוקות, שבתוך העולם, לגלות את הגאולה השלימה.

ואם יש כאלו, שהימים שאחרי החגים, נראים להם כמאיימים, כאפרוריים, הרי כשהלוח השנה שלנו, מורכב ומבוסס על הלוח של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, לוח “היום יום”, אנו מגלים כי השבת הראשונה שבה אין תוספות מיוחדות בתפילה השנה, שהיא פרשת לך לך, היא פרשה שמחה, כדברי רבותינו נשיאינו, שהרי חיים בה עם אברהם אבינו.

אברהם, אשר מרגע שהכיר את בוראו, לא שמר את דעותיו לעצמו, לא הסתפק באמונה פנימית, אלא דאג להפיץ אותה ברמה, בכל העולם כולו. גם כאשר כל העולם בעבר אחד, ואברהם בעבר השני, מאמין במציאות מופשטת, כזו שלא ניתן למשש ולראות, ויתירה מזו, מציאות כזו שלפעמים, ובעצם תמיד, לא ניתן להבין. אמונה כזו נחשבה ללא ספק, ובמידה רבה של צדק, כ’שגעון’, מדוע לזנוח את הראיה, השכל וההבנה, ולבחור במין אמונה מוזרה, בלי טעם ודעת?

חיים עם אברהם, אשר פעל בתוך העולם, מבלי להתפעל מהעולם, כבר בחרן, עשו הוא ושרה נפשות, קירב אותם לאמת האלוקית המוחלטת. אך לא הסתפק בכך, ואפילו לא בכך שמסר את נפשו בכבשן האש. הוא מרגיש ויודע שתכלית הבריאה עדיין לא התממשה, הגאולה עוד לא הגיעה, ולכן, כאשר הוא מצטווה “לך לך”, הוא קם והולך, גם אם המשמעות היא פרידה ממפעל חייו, העבודה שלו ושל שרה בחרן.

וכאשר הגיע סוף כל סוף אל “הארץ אשר אראך”, עדיין לא הגיע אל השלווה המיוחלת. צרות רבות ושונות, נסיונות קשים ומרים, עברו עליו, ואף על פי כן הוא לא נעצר לחשוב שמא (ח”ו) זו טעות, אי הבנה של רצון ה’, אולי זו לא הכוונה, אולי עדיף לחיות בשלום עם העולם, מבלי להיחשב כיוצא דופן וחריג, כדי שניתן יהיה לפעול בעולם? אברהם יודע כי מרגע שהוטלה עליו השליחות, מרגע שניתנה לו ההבטחה, אין מקום למחשבות כאלו, הכיוון הוא אחד “הלוך ונסוע הנגבה”.

ואחרי כל מה שאנו לומדים בפרשה, מגיעה הקריאה שבמנחה, מתחיל השבוע הבא, ובה אנו לומדים כי אחרי שאברהם זוכה לשכר הגדול, להתגשמות כל התקוות, נולד לו בן, יורש ובעיקר ממשיך. מגיעה הוראה, בלתי מובנת בעליל “…העלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך”. איך זה יתכן? האם עבודה של (כמעט) ארבעים שנה תרד לטמיון? כל שנות הצפיה, ארבעים שנה של חינוך פנימי, כולם יעלו על מזבח העולה? לשם מה?

מן הסתם, אילו היה אברהם מתייעץ עם “מביני דבר”, ומספר להם אודות כוונתו לקיים את מה ששמע מהקב”ה, היו אלה מנסים לעצור בעדו ולטעון, “השתגעת חלילה? האם באמת אתה חושב שכל מה שנדמה לך ששמעת, אתה חייב לקיים כפשוטו? בוודאי יש כאן אי הבנה בסיסית של דבר ה’, הכוונה הפנימית בוודאי אינה כפי שנדמה לך, והדברים שנדמה לך ששמעת מהקב”ה, סותרים את הנקודה העיקרית, את המשך קיום התנועה המפוארת שיצרת”.

אך אברהם אבינו לא התייעץ, לא היסס ולא ביקש הבהרות, הוא ידע כי ברגע שהקב”ה, זה שהטיל עליו את השליחות להפיץ אלוקות בעולם, מצווה משהו, הרי שאין מקום לפשט’לאך, ואפילו לא להשכלות עמוקות, צריך פשוט לבצע, ומיד “וישכם אברהם בבוקר” ורק כך זוכים להבטחה “כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך” וכו’.

זריזותו של אברהם אבינו, הראשון בשבעת הצדיקים, היא זו שעמדה לנו בכל הדורות, היא זו שעומדת לנו, בדור השביעי, ללמוד ממנו וללכת בדרכיו. לקיים את שנצטווינו, בלי היסוס ובלי פקפוק. גם כאשר המציאות האמיתית אינה זו שנראית בעיני בשר, גם כאשר לא הכל מובן לנו, וגם כאשר ישנם נימוקים “כבדי משקל” כביכול, לחשוב אחרת, אנו יודעים כי השליחות שהוטלה עלינו היא אחת ויחידה, ובה נמשיך לדבוק, השליחות להכנת עצמנו והעולם לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש, ואת פניו אנו מקבלים בהכרזה -

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!