מרדכי (מוטי) גנון

ר’ מרדכי מוטי גנון, הוא קבלן שזכה לבנות כמה בתי כנסת בארץ ישראל ובארצות הברית. לרגל שבת פרשת תרומה, ביקשנו ממנו לשמוע על בניית בתי-מקדש-מעט שבנה, ו’על הדרך’ הרווחנו גם סיפור חיים מרתק שגוללו הוא ורעייתו, על דרך ארוכה שעשו בחיבור והתקשרות לרבי מה”מ * סיפור חיים

ראיין: אהליאב אבוטבול

ר’ מרדכי (מוטי) גנון אוחז בספר התורה שתרם לזכות ההורים. מימין: הרב נחמן הלוי סגל. משמאל: ר’ ישראל טלאת נוכחותו של מרדכי (מוטי) גנון קשה להחמיץ. הוא חלק בלתי נפרד מנופה של קהילת חב”ד בגבעת שמואל. תוסס ונמרץ ולא נח לרגע. הוא רץ מאתר בניה שהוא מנהל לאתר בניה אחר. הגאווה הגדולה שלו, איך לא, היא על בתי–מקדש–מעט שבנה במשך השנים. גולת הכותרת מבחינתו, היא שיפוצים שערך בבית חיינו - 770, וזה בתקופה שהוא עצמו עדיין לא ידע לייקר את הזכות ואת המקום.

פרשיות בניית המשכן, הן סיבה בהחלט טובה להתרוצץ איתו באתרי הבניה, ולערוך עמו בערב השלמת ראיון, בביתו, כשהוא נינוח ורגוע. בשלב מסוים מצטרפת לשיחה רעייתו רויטל, והיא משלימה פרטים רבים בסיפור חייהם של השניים - סיפור התקרבותם לתורת החסידות.

 

השיפוצים שהביאו לשיפוץ רוחני

מרדכי (מוטי) גנון גדל בפרדס כץ שבבני ברק, להורים יוצאי מרוקו. למרות שהיו מסורתיים, מוטי לא זוכר כמעט יהדות בבית. הוא ואחיו למדו ב’אורט’ ברמת גן, המשיכו במסלול צבאי בגולני ובנח”ל, לאחר מכן יצאו לסיבוב ממושך במזרח.

שלא כמו בסיפורים שרבים מאתנו מכירים, הם לא ביקרו בבתי חב”ד שהיו בדרכם, לא בתאילנד, לא בנפאל וגם לא בהודו. “בחרנו להתרחק”, אומר מוטי ונאנח. כשאני שואל אותו על האנחה, הוא אומר “הכאב הגדול שלי, שהייתי בניו יורק עוד בזמן שראו את הרבי בעיניים גשמיות, ואף אחד לא לקח אותי אליו, אף אחד לא סיפר לי”.

אתה מגדיר את התקופה ההיא כ’אנטי’?

“לא. פשוט לא היה קשר”.

אחרי הטיול הגדול, בשנת תשנ”ז, הוא התחתן עם רויטל אשתו, וכעבור ארבע שנים עזבו את הארץ ונסעו לגור בארצות הברית, עם הילד שנולד להם בינתיים, שלו, שהיה בן שנתיים וחצי.

רויטל אשתו ניהלה במשך כמה שנים גן ילדים עד היום בו החליטו להגר לארה”ב. ההחלטה להגר הושפעה לא מעט בגלל אחיה שנפטר והורגש בצורך להחליף אווירה. בני הזוג החליטו אפוא לנסות את מזלם בארה”ב.

בתחילת דרכו ניהל מוטי מסעדה של גיסו בוויליג’, שם נפגש פעמים רבות עם חסיד חב”ד בשם ישראל טל שהיה מבקר במקום פעמים רבות, ולימים הפך לשותף. בשלב מסוים הלה הציע למוטי לבצע שיפוצים בכמה מקומות. מוטי שהיה לו ניסיון רב בתחום, הסכים לבדוק את העניין. התברר שהמקומות המדוברים היו בקראון הייטס. “שם הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם חב”ד”, אומר מוטי גונן.

“בשלב מסוים ישבתי עם מנהלי ישיבת ‘תומכי תמימים’ שביקשו ממני לשפץ את בניין הפנימיה 749 הידוע. מכאן הגעתי לשפץ את ביתו של ראש הישיבה הרב שניאור זלמן לבקובסקי, וכן בניין מחנה הקיץ של ‘מכון חנה’ בטנסוויל. כל השבוע הייתי שוהה במקום וחוזר הביתה רק בשבת”.

כבר אז זימן לו הקב”ה שליח טוב. “במסגרת השיפוץ שעשיתי בבית הרב לבקובסקי במחנה הקייץ, הוא הזמין אותי להתארח אצלו בשבתות. זכיתי לקבל ממנו המון. הייתי מציק לו בשאלות רבות, והוא היה משיב, ואני מקשה, וכך הלאה. זה קירב אותי יותר ויותר ליהדות, עד שבשלב מסוים התחלתי לחבוש כיפה ולגדל זקן. אמרתי לעצמי, היות שאני עובד בין דתיים אני שם כיפה. ה’פוש’ הראשוני היה תהליך די מהיר, כחודש ימים.

איפה אשתך הייתה בתמונה?

רויטל: “באותה תקופה הייתי אחרי לידה, והוא היה מחוץ לבית שלושה שבועות בגלל העבודה. יום אחד מוטי חזר הביתה כשעל ראשו כיפה, חוטים לבנים יוצאים מהמכנסיים והתחלה של זקן… לא אשכח את הרגע ההוא שרצתי אליו החוצה, פתחתי את הדלת ואמרתי ‘אמא’לה! מה קרה לך? השתגעת?’ הוא אמר לי, ‘רויטל, מה שתחליטי כך יהיה, רק תני לי לספר לך; אני רוצה להסביר’. אמרתי לו: ‘קודם תוריד את הזקן לפני שאתה מתחיל להסביר’…

“באותו לילה ישבנו עד שש בבוקר, והוא מדבר ומדבר, מספר לי מה הוא עובר, ומבקש שנתחיל לשמור שבת.

“אמרתי אז לציפי גיסתי ‘מוטי השתגע, אני לא יודעת מה לעשות’. גיסתי שהייתה לא דתית, ניסתה להרגיע אותי: ‘מה הענין, יש לנו הקפדה על בשרי וחלבי, עכשיו אני אקנה לך מיחם, מה הסיפור?!’ אותה שבת שמרנו כאילו נולדנו בבית של דתיים, ואני עם קוצר נשימה כל השבת…”

הייתי הולכת לבית הכנסת חב”ד אבל עושה דווקא, אבל אף אחד לא אמר לי כלום. עובדה זו, ייאמר לזכותם, גרמה לי לאט לאט לקבל כוחות מהקב”ה ומהרבי לעכל את העניין; להבין שבעלי עלה על דרך אמיתית. ואם מוטי שם - חייב להיות משהו מאחורי זה”.

 

הדרך עדיין ארוכה

אחרי שמוטי סיים את השיפוץ בטנסוויל, מרת שרה לבקובסקי, המנהלת של ‘מכון חנה’, קיבלה בנין ברחוב ‘קראון’ עבור המוסד שניהלה, והיה צריך לשפץ אותו. היא ביקשה ממוטי שיקבל על עצמו את העבודה, הפעם בלב לבה של שכונת ‘קראון הייטס’. הוא הרס ובנה מחדש שתי קומות, ובתוך המתחם בנה שני בתי כנסת.

אתה מתחיל לשמור יהדות, איפה הרבי נכנס לתמונה?

“באותו שלב אני בכלל לא יודע מה זה ‘רבי’. הלכנו אמנם להתפלל בבית הכנסת חב”ד במקום מגורנו סטטן איילנד, שמרנו שבת, הילדים חבשו כיפה, אבל לא ידענו יותר מכך”.

מוטי זוכר כיצד בפעם הראשונה שנכנס ל–770, אמרו לו הבחורים שכדאי לו לכתוב לרבי באגרות קודש. “ישב איתי אחד הבחורים שאמר לי לקבל החלטה טובה. קיבלתי על עצמי להניח תפילין מדי יום. בתשובה כתב לי הרבי שהוא מברך על זה שאמא שלי באה לבקר אותי בניו–יורק. מה שמפליא, שבדיוק באותם ימים אמא שלי באה לבקר אותי בהפתעה בניו–יורק… זה היה עבורי ה”פלאש” הראשון שהרבי נוגע במשהו, שהרי מאין לו בכלל לדעת זאת?!…”

גב’ רויטל גנון זוכרת כיצד הגיעו פעם לעשות שבת בקראון הייטס. היא הגיעה בשבת לבית הכנסת עם העגלה, “לא ידעתי מה זה טלטול”. דבר לא דיבר אליה. “הרגשתי זרה ומנוכרת. לא ידעתי מי זה הרבי ומה זה אומר בית הכנסת של הרבי”.

מוטי, אתה ‘הנחתת’ את כל היהדות על אשתך שכלל לא הייתה מוכנה לזה, לא פחדת לאבד את המשפחה?

“אנחנו מכירים מגיל מאד צעיר והקשר בינינו, ב”ה, הוא מאד טוב. זה היה בבניה ובהבנה, ולמרות שרציתי מאד בקיום המצוות, רויטל לא קפצה ל’דום’”.

רויטל: “דווקא היו לא מעט מאבקים. הוא היה מביא את הרב נחמן סגל שימסור שיעורי תניא אצלנו, וזה לא התחבר לי מול כל מה שמוטי מנחית עלי. הספר הראשון שקראתי, הוא הספר שקיבלתי מהרב נחמן סגל, ‘הדרך לחיים של משמעות’”.

שמו של מוטי כקבלן שיפוצים עבר בין אנשים, ובשנים הבאות קיבל מוטי כמה עבודות שיפוץ ובניה בקראון הייטס. בין השאר שיפץ את ביתו של המזכיר הרב יהודה לייב גרונר, ועוד בתים רבים של אנ”ש. בין השאר קיבל עבודות שיפוץ שונות ב–770.

“פעם ביקשו ממני להחליף את המדרגות בכניסה ל–770. ירד שלג ושמו הרבה מלח, מה שהרס את המדרגות. הרב גרונר שכבר הכיר אותי, אמר לי שאלו המדרגות שהרבי נכנס דרכן. אני לא ידעתי מה זה ‘רבי’, ולמען האמת, זה גם לא עניין אותי. ישבתי עם פטיש, דלי מלא מלט והתחלתי לתקן את המדרגות. לאט לאט החלו להתקהל סביבי בחורים סקרנים שראו כיצד אני שובר את המדרגות. הם שאלו אותי ‘מה אתה עושה עם האבן?’ ומיד לקחו לעצמם את חלקי האבנים שפוררתי. ‘כאן דרך הרבי’, הסבירו לי.

“היום כשאני חושב על זה בדיעבד”, אומר מוטי, “הייתי צריך לנשק את המדרגות”…

כל הזמן הזה אתה נמצא בלב ליבה של שכונת קראון הייטס, ואתה לא שומע על הרבי?

“אחד הבחורים, מענדל’ה פרידמן, היה תופס אותי ומספר לי על הרבי, אבל זה לא נגע בי יותר מדי.

רויטל: “בהמשך שמענו יותר על הרבי, בפרט אחרי שמוטי התחיל לשפץ את הבית של הרב גרונר. אני זוכרת שהוא נתן לי 4 דולר מהרבי עבור הילדים”.

הרגע המכונן שבו כל האסימונים נפלו

לאורך כל הזמן הזה, בני הזוג גנון מתקרבים לאט לאט ליהדות, פסיעה אחר פסיעה. קצת שיעורים, קצת יותר שבת, וכן הלאה.

רעייתו, רויטל עבדה באותה תקופה כגננת בגן חב”ד של השלוחים בסטטן איילנד, משפחת כצמן, למרות שלא הייתה עדיין שומרת מצוות. “לא התקרבתי, אלא הלכתי אחרי מוטי”, היא מתארת את המצב.

מוטי: “בסטטן איילנד זכיתי להיות שותף בבניית בית הכנסת הראשון בחיי. אני גם תכננתי את בית הכנסת (למדתי הנדסת בנין במכללת תל–אביב) ויחד עם עוד גורמים הרמנו את הפרוייקט. זה היה אחרי שסיימתי את הבניה אצל הרב לבקובסקי, יום אחד שאלתי את אחד המקומיים אם יש במקום בית כנסת של חב”ד. למעשה היה בית כנסת חב”ד בבייסמנט בניהולו של השליח הרב נחמן סגל. אלא שבליל שבת אחד, ביתו שבקומה הראשונה נשרף וכל כמויות המים ירדו לבייסמנט והציפו אותו. רק ברגע האחרון הצליח הרב סגל למלט את ספרי התורה מן השריפה. בלית בררה התפללנו במבנה השרוף שבקומה הראשונה”.

עם הזמן, החלו בני הזוג גנון להתחבר לקהילה ולפעילות שערך הרב סגל שפעל במקום בעיקר בקרב דוברי עברית. “הוא היה פעיל מאד, בעיקר בקרב ישראלים רבים שהתגוררו באזור. היינו משתתפים ופעילים ומארגנים ערבים בבית חב”ד. בשלב מסוים אפילו זכינו להכניס ספר תורה לבית חב”ד”.

רויטל: “אני הייתי בצבא מש”קית חינוך והיה לי נסיון של ארגון אירועים. ארגנתי ערבי הווי עבור בית חב”ד, בישלנו יחד, ועשינו הרבה אירועים בל”ג בעומר, בפורים. הבאנו את כל החבר’ה אחרינו עד שנהייתה קהילה. לא ייפלא שהפרידה מהם הייתה קשה”.

ואז משפחת גנון חוזרת לארץ הקודש, והם קובעים את ביתם בגבעת שמואל. דווקא שם נופלים למוטי האסימונים הרבים שהצטברו לו בשנים האחרונות.

הגעתם לגבעת שמואל ופתאום נופל האסימון ש?…

מוטי: “שגדלנו ליד החממה, ליד 770, ולא שתינו מספיק. אבל אני יודע בדיעבד, שקיבלנו שם את כל האנרגיות והכל היה בעמדת המתנה, כאן זה התפרץ בהדרגה”.

לרויטל אשתו זה עדיין לקח עוד קצת זמן. חלק מהילדים שיבצתי בבתי ספר שונים. רק את הבן עמית הכנסתי בגן חב”ד בגני תקוה, בניהולו של השליח הרב שנור ורעייתו, שליחים מדהימים”.

מוטי מתחיל להגיע מדי שבת לבית כנסת חב”ד בגבעת שמואל, שם הוא פוגש לראשונה את השליח הרב שבתאי פישר אשר מכיר לו את חברי הקהילה והחב”דניקים המקומיים.

ואז הוא מבין מה הפריע לו כל השנים; אחרי שש שנים שבהן הוא ‘מעורבב’ עם חב”דניקים, נוגע–לא–נוגע, קלט שנסיבות החיים בניו יורק הגדולה, הכניסו אותו לבועה שניתקה אותו מלהרגיש את החיות של ‘קראון הייטס’, את החמימות, ההווי של הבחורים עמם התחכך כה רבות. רק בגבעת שמואל השקטה, הבועה התפוצצה ונוצר פתח של חיבור.

“פתאום אני מגיע לבית כנסת, ומתחיל לשמוע 770, רבי, משיח; ואני הרי מגיע משם… אני שומע סיפורים על הרב גרונר ועל כל מיני אנשים שהייתי איתם וחי איתם… ופתאום כל האסימונים נופלים לי ברצף. התביישתי להגיד שהייתי שם… בשלב זה הכל התחיל להתלקח יותר. הרגשתי שהכל כבר טמון בתוכי ורק צריך לצאת עם זה החוצה”.

באיזה שלב כל המשפחה מתחברת?

רויטל: “בתקופה הראשונה לאחר שבאתי לארץ ישראל, עדיין דשדשתי מאחור. חתונה של קרובת–משפחה שהייתה שומרת מצוות, נתנה לי דחיפה רצינית בכיוון של תשובה.

“כבר בהתחלה התיישבתי ליד הכלה שישבה על הכסא המיוחד לה. פתאום הגיעו אנשים עם שופרות גדולים, ואחריהם אבא שלה שהגיע לברך אותה. אני מתבוננת בהם ומרגישה מערבולת רגשית עצומה. התחלתי לבכות. חשבתי לעצמי שאני רוצה שככה מוטי בעלי יברך את הבנות שלנו לפני החופה, ושלא יילכו ב’דרך שלי’. כשכולי נסערת, הלכתי אחרי הכלה אל מתחת לחופה. בו–ברגע החלטתי לעצמי שהגיע הזמן שאחבוש פאה.

“למעשה, כבר הייתה לי פאה שקניתי בניו–יורק. מוטי דחף אותי שאקנה על מנת שיהיה לי, גם אם אינני מסכימה להשתמש בה. כעת כשהחלטתי, היא הייתה מוכנה ומזומנת עבורי…

“חזרתי מהחתונה בחצות הלילה, חבשתי את הפאה על הראש כשאני רועדת, איך אלך עם זה ברחוב וכולם יצחקו עלי…

“באותו שבוע, השליח בגבעת שמואל, הרב שבתאי פישר ורעייתו הזמינו אותנו לסעודת ליל שבת. החמיאו לי שם וחיבקו אותי על הצעד הזה. ידעתי שעלי לעבור שלב לא–פשוט שבו כל האחים שלי שנמצאים ממש כעת אצל הוריי, יצחקו עלי. כל הדרך לבית הוריי אני מדברת עם הקב”ה ואומרת לו: ‘תציל אותי שלא יצחקו עלי, אני לא אעמוד בזה’. אני נכנסת בשער החצר של הוריי, נכנסת פנימה - ואף אחד לא הוציא מילה מהפה! זהו, מאז לא ירדה הפאה מהראש”…

עם הזמן בני הזוג גנון הוסיפו להתקרב לרבי בצעדים גדולים. הם ניהלו שיחות רבות עם השלוחים בגבעת שמואל, משפחות פישר ואנוש, הצטרפו לשיעורים, ונכנסו למסגרת הפעילותית הרצופה.

באיזה רגע הרגשת את הרבי לראשונה? רגע שבו קיבלת ‘דרישת שלום’ מהרבי?

רויטל: “אני כל הזמן אומרת שהרבי הוציא את מוטי ואותי בפינצטה משאול רוחני. בחיים שלי לא הייתי מאמינה שאהיה חב”דניקית…”

מוטי: “אני לא חושב שהיה רגע ספציפי שבו קרה משהו. אבל בדיעבד, כשאני מסתכל על התהליך, אני יודע שהרבי הלך איתי לאורך כל הדרך יד ביד, כמו אב ובנו, שלב אחרי שלב, בצורה מסודרת, הן בנוגע לשלום בית הן בנוגע לחינוך הילדים, הן בעניין המשפחה הרחבה והסביבה”.

כשה’ מספר לנו על חומרים ועל סנטימטרים

היום בני הזוג גנון עסוקים למחייתם - מוטי כקבלן ורויטל כגננת בגן חב”ד בגבעת שמואל. “אני מקווה שהרבי מרוצה מהשליחות שלי”, היא אומרת.

אני מבקש לדבר עם מוטי על בתי–מקדש–מעט שהוא בנה במשך השנים, ועל החיבור שלו לפרשיות הללו שבהן עוסקים בבניית בית לה’.

מוטי: “יש בפרשה הזו משהו שלכאורה הוא מאוד טכני, בניה וכו’. אבל בפרשה הזו, ככל שאתה מעמיק יותר ויותר, אתה קולט שהקב”ה עם כל הגדולה שלו - ובאמת, רק בזכות הרבי והחסידות אנחנו מצליחים להבין את עומק הדברים - הוא בכבודו ובעצמו יורד ומתעסק עם מידות של סנטימטרים ועם סוגי חומרים. לעשות כלי בגודל פלוני, מחומר איקס. כשאני מתבונן בזה, אני שואב מזה הרבה כוחות לחיים הפרטיים שלי; זה כמו אבא שיושב עם הילד שלו ומראה לו את הפרטים הקטנים, איך בונים ואיך עושים, ממש מכניס אותו לעולם האישי שלו.

“זה כמו אמן שמביא אנשים לראות את יצירות האמנות שלו. הוא בעצם לוקח ומכניס אותם לבית המלאכה הפנימי שלו; הוא מראה להם איך הוא הכניס את עצמו בתוך התוצר האמנותי הזה, איך הוא בנה זאת ובאיזה כלים הוא משתמש. כך גם הקב”ה מכניס את כולנו לרצונות הכמוסים שלו, שיהיה מזהב, מכסף, מעץ, ובדיוק באיזה גודל יהיה הבית האישי שלו…

“וכשאתה חושב על כך שהכל עובר דרך משה רבינו - דרך הרבי, הרי בסיפור החיים האישי שלי, הרבי בשבילי זה הכל, זה האבא, זה המורה דרך, זה המשפיע. הכל! זו הסיבה שבכל שנה מחדש, כשאני מגיע לפרשיות הללו, אני מתרגש בכל פעם מחדש; כמובן גם בגלל שאני קשור לענף הזה…”

כשבנית בית כנסת בפעם הראשונה, הייתה לך הרגשה שונה מאשר כל שיפוץ רגיל?

מוטי: “אגיד לך את האמת, בכל עבודה אני מרגיש שזו עבודה רוחנית. אני לא מתעסק רק עם החומר, אלא עם אנשים, נכנס לחדרי חדרים שלהם, הם משתפים אותי ברצונות ובחלומות הכמוסים שלהם; אני מכיר את המשפחה וקולט כל מיני סיטואציות שקורות במשפחה. במקרים מסוימים אני מנסה להשפיע. אם מדובר באנשים שאינם שומרי מצוות, אני מניח להם תפילין ומשפיע עליהם גם בתחום של שלום–בית ועוד.

“גם מהפועלים הערבים שלי, אני לא מונע טוב. אני מחלק להם כרטיסים של שבע מצוות בני נח. זכורני שהבאתי פעם לאחד הפועלים כרטיס עם תמונה של הרבי, והוא אומר לי: ‘זה, יש לו פנים של בנאדם טוב’!”

לחיות עם הרבי זה לא מובן מאליו

האווירה בבית משפחת גנון, בשעת ערב זו, הולכת ומתחממת. הלבבות נפתחים, ומוטי ורעייתו משתפים אותנו במקומות עמוקים בנפש, סוג של הסתכלות לאחור תוך לימוד עכשווי על מה שהיה.

זוג שאף פעם לא ראה את הרבי, גם לא קיבל ממנו משהו באופן פיזי, ועכשיו אתם צריכים להיות לא רק בעצמכם, אלא גם לחנך את הילדים על ברכי האמונה. זה לא אתגר גדול מידי?

“אני יודעת ששני ילדינו הגדולים שלו ונועם, עשו דרך אמיצה”, אומרת רויטל. “רק לאחרונה דיברנו על המסע הרוחני שהוא עבר בבית הספר לאחר שובנו לארץ ישראל”.

מוטי: “העובדה שלא היה לנו קשר גשמי עם הרבי, מפעילה מנגנונים חזקים יותר באמונה. אני זוכר שכשהייתי בקראון הייטס, יצא לי לשאול בתמימות תושבים - איך זה בדיוק היה, הייתם הולכים ברחוב והרבי פתאום הולך לצדכם? הייתם ניגשים אליו ומבקשים ברכה?’ בעיני רוחי הייתי מדמיין את זה כמו שאני פוגש את רב בית הכנסת ברחוב העיר… הם הסתכלו עלי בפליאה: ‘אנחנו ניגשים לרבי?! כשהיינו רואים את הרבי היינו בורחים לצד השני של הכביש, לא היינו מעזים להתקרב לרבי’.

“אלו שגדלו על הרבי בזמן שהרבי היה נראה בגוף גשמי, הכל אצלם היה בסוג של ‘מובן מאליו’. הם ראו את קודש הקדשים, וחיו את זה בפשטות. היו מגיעים להתוועדויות ורואים את האור האלוקי בגלוי וממשיכים בחיים שלהם, בדיוק כמו ילד שגדל בבית דתי ונולד לתוך המערכה הזו. אבל אצלנו הכל בגדר אמונה; אנחנו מפעילים מנגנונים של אמונה ממקום הרבה יותר עמוק ופנימי. אנחנו משקיעים מאמץ כדי להוציא מעצמנו כוחות של אמונה נטו.

“לאורך כל הדרך אתה רואה השגחות פרטיות, אם זה ביום יום, אם זה באגרות קודש, או בניסים גלויים שהרבי עושה לצד חיזוקים שמקבלים לאורך הזמן. כן, יש גם ירידות וגם עליות, אבל אתה קולט שהרבי מלווה אותך ונמצא סביבך כל הזמן.

“אם יש משהו שמחזק ומחבר אותי לרבי - זה לימוד חסידות. ככל שלמדתי יותר חסידות, כך גם הרבי חדר בתוכי יותר ויותר”.

רויטל: “החיבור שלי קרה בארץ ישראל, ההבנה שהרבי הוא ראש בני ישראל. קראתי סיפורים שונים על הרבי, והיו סיפורים שחיברו אותי מאוד. דרך זה הצלחתי לחבר גם את הילדים. בשלב מסוים, הילדים עצמם התחילו להביא סיפורים. אני זוכרת איך שירה הקטנה, שמנו אותה בגן חב”ד כבר בגיל שנתיים, ופתאום חזרה עם סיפורים וניגונים של הרבי, הביאה הרבה חיות לשולחן שבת. כל הילדים מקושרים ב”ה לרבי, אבל שירה מקושרת לרבי באופן מיוחד. היא זכתה לזה מהשורש, כמו כל ילד חב”די שגדל לתוך המציאות הזאת”.

הידיעה שהרבי משיח, תורם לשיח האמונה הזה?

מוטי: “אין אופציה אחרת”.

רויטל: “גם בתחום הזה חיפשתי את ההוכחות. הקשבתי להקלטה בה הרבי מדבר על “מנחם שמו”, והשמענו אותה; כך עברנו שלב אחר שלב. אתה לא יכול לבוא לילד ולומר לו ‘זה משיח’, זה לא עובד ככה. אין כאן אוטומט, ובפרט כשמדובר בילדים גדולים. היינו צריכים להסביר”.

מוטי: “אני הרי נמצא בענף הבניה. למקום הזה הגעתי מתוך המקום האמנותי. אין לי עניין עם בלוקים ומלט; אצלי זו יצירה ואמנות - יצירה של בניה שאתה משקיע את עצמך בה. לפעמים זה משהו פשוט ולפעמים משהו יותר מפואר. בכל פעם שמדברים איתי על הידיים המיוחדות שיש לי, אני עונה תשובה אחידה: קיבלתי מתנה מהקב”ה! הבשר הזה לא יודע לעשות כלום בדיוק כמו שבשר באיטליז לא יודע לעשות כלום. מה שיש לי, זה נטו הכשרון שהקב”ה שתל בתוכי.

“הרעיון הזה מחזק אותי יותר גם בקטע של הרבי חי וקיים. זה לא הענין של הבשר והגוף; הרבי חי וקיים זה נטו הנשמה האלוקית של הרבי שהיא חדורה בי וגם בכל אחד מהחסידים. זה נטו אמונה רוחנית. אנחנו כמובן רוצים לראות את הרבי בגוף גשמי, אבל מעבר לכל - זו הנשמה של ראש בני ישראל שהקב”ה נתן ברבי, ואי אפשר שזה לא יהיה חי וקיים ממש. אמונה זו הולכת ומתחזקת בתוכי מיום ליום”.