הסבה על כרי”ם

לקט סיפורים, עובדות, אמרות ופתגמים קצרים על אודות חג הפסח, מאת רבותינו נשיאנו וגדולי החסידים במשך הדורות

הסבה על כרי”ם

סיפר כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע:

בשנת תרמ”ז [בהיות הרבי בן 7 שנים בלבד] היה בליובאוויטש הרב שניאור סלונים ז”ל מיפו ודיבר אתי בלשון הקודש. כשהגיעו בליל הסדר ל”יחץ” אמר לי: האפיקומן צריכים להניח בין הכרים.

ואמר אז כ”ק אאמו”ר זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע כי כרים זה ב’ פעמים כר שעולה ת”מ ומצה הוא אלף, וביחד - אמת.

(ספר השיחות ה’תרח”ץ עמוד 260)

שאלה על ציור קריעת ים סוף

סיפר כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע:

בשנת תרמ”ז היינו ביאלטה [הריי”צ עם הוריו, במסגרת נסיעה לצרכי בריאות של אביו הרש”ב נ”ע], והיו אצלנו סידור, “צאינה וראינה” וחומש בתרגום אשכנזי ושם היו ציורים, וראיתי הציור של קריעת ים סוף, ציור אנשים גדולים וילדים קטנים אוחזים בכפות [או בכנפות] הגדולים.

ושאלתי את אבי מורי: אחרי שהיה נס כזה מדוע פחדו הקטנים?

והשיב: “זוהי הוראה שקטן צריך להחזיק עצמו בגדול, וצריך לרצות להיות גדול, אחרת הוא נשאר קטן, ולהישאר קטן אין בכך משום תכלית”.

אבי מורי סיפר: בעת היותם ילדים קטנים … אאמו”ר והרז”א היו בציור כזה שלא הכירו את אאזמו”ר בציורו הוא, ולקחם אאמו”ר והכניסם אל אאזמו”ר [הצמח צדק]. אאזמו”ר ישב על הספה בהרכנת הראש מחמת חלישותו, וכשנכנסו אמר להם: “ילדים, היום נפתחים כל הרקיעים והקב”ה בעצמו מתראה ומתגלה”, ובסיימו הדברים נשמע רעם וברק.

ואמר אאמו”ר שהוא זוכר את הרושם שפעל עליו אז בחשבו שזהו פתיחת הרקיע (אשר בליובאוויטש בזמן חג הפסח רעם וברק אין זה דבר הרגיל).

ואמר אאמו”ר שאותו רושם לא ישכח לעולם, ונשאר אצלו חקיקה עצמית. כשרוצים לראות - רואים.

(ספר השיחות ה’תרח”ץ עמוד 273).

הרבי חזה את השקט

בתחילת חודש אדר תר”פ נאספה קבוצה מאנ”ש והתמימים, ובתוכם ר’ לייב קרסיק, לבית הרבי הרש”ב שברחוב בראטסקע 44 ברוסטוב כדי ללקט מהחצר את החיטה השמורה משעת קצירה. החיטה הונחה בחצר לצורך ייבושה. אלא שתוך כדי עבודת הליקוט החלו חיילי הדינקים להפגיז את רוסטוב בפגזי מוות, חלקם נפלו ברחוב הסמוך לרחוב בו התגורר הרבי. הפחד ניכר היה בפני כולם.

התמימים שהחלו בליקוט החיטה, התלבטו האם להמשיך במלאכתם תוך כדי הפגזה, או לברוח כל אחד לאכסניה שלו ולהמשיך אך ורק לאחר שיפסקו ההפגזות. הוחלט אפוא לשאול את פי הרבי הרש”ב.

שלושה מבין העוסקים במלאכה נבחרו להיכנס אל הקודש פנימה. הרבי שמע את המצב והציע לעוסקים במלאכה לאכול ארוחת צהריים, אולם אחד מהם הסביר כי המלאכה עוד רבה. הרבי השיב: “אולי אלו שגרים רחוק ילכו הביתה ברחובות צדדיים”. ר’ אייזיק התבייש לענות על דברי הרבי, ובכל אופן מלמל בשקט: “היום יש באפשרותנו לעשות הרבה”.

דממה שררה בחדר, כולם ידעו שמסוכן מאוד לצאת כעת לאסוף את החיטים, ומאידך הזמן קצר והמלאכה מרובה. השלשה המתינו ביראת קודש במשך כמה דקות, ואז השיב אדמו”ר הרש”ב: “אין סכנה, אפשר ללקט עד הערב!”

כאשר שמעו דברים נחרצים יוצאים מפי קודשו של הרבי, יצאו השלושה ואמרו לכל העוסקים במלאכה, כי הרבי אמר שאפשר ללקט את החיטים. המלאכה עברה בשלום, וכעבור כמה ימים סולקו חיילי הדינקינס מהאיזור.

‘גדול’ שצריך ‘למדוד’ אותו

פעם בשעת עריכת הסדר בחג הפסח אצל אדמו”ר ה’צמח צדק’, בשעה שעשו ‘יחץ’, שבר אחד הסועדים את המצה האמצעית, ואחר כך בדק איזה מהשני חצאין גדול יותר, בכדי להניחו עבור ה’אפיקומן’.

כשראה זאת הרבי ה’צמח צדק’ נענה ואמר:

“א גדול אז מען דארף עם מעסטען, איז א קטן גערסער פאר עם”. [‘גדול’ שצריך ‘למדוד’ אותו - הקטן גדול ממנו…]

[לקוטי סיפורים - פרלוב]

כיוון דחמיתי’ לרבי

סיפר כ”ק אדמו”ר הריי”צ:

דרכים רבות בעבודת ה’ היה ניתן ללמוד כשראו והסתכלו על אבי כששתה ארבע הכוסות, ואכל כזית המצה והמרור.

פניו הקדושות שהביעו שביעת רצון נרחבת - יחד עם אגלי הדמע שזלגו מאליהם בשעת אכילת מרור - היו מרוממים מן הטבע האנושי הרגיל. השתקפו בהם כל היופי והרוממות של “הגברת הצורה על החומר”.

[לקוטי דיבורים ח”א]

הידורים שכאלו…

סיפר הרב מאיר הארליג שי’:

לרבי היה לוקח זמן רב לבחור שלוש מצות עבור הקערה ופעמיים ראיתי זאת בעיני: הרבי היה לוקח, מסתכל ומוריד, פותח עוד חבילה, וכך הלאה.

באחת מסעודות הפסח, אמר הרב סימפסון לרבי שהבחורים מהדרים בפסח. שאלו הרבי: במה? ענה הרב סימפסון: שלא שותים בפסח חלב. הרב אמר: “כ”ק מו”ח אדמו”ר כן שתה חלב בפסח, ובפרט שהיום אין זה כמו ברוסיה שלא היה אפשר להחליף כלים עבור הפסח, וגם אפשר לקנות לפני הפסח”.

אחר הרבי שאל הרבי: “מה עוד?” והוא ענה שלא אוכלים סוכר. אמר הרבי: “זו היתה רק הנהגה של בית הרב ולא של כל אחד ואחד. בביתו של אבי אכלו סוכר, ובפרט שמבשלים את הסוכר לפני הפסח”.

באותו מעמד מישהו התבטא בפני הרבי שמצות מכונה הן חמץ ממש. אמר הרבי: איך אפשר לומר דבר כזה? הרי אלפי אנשים יראים ושלמים אוכלים מצות כאלה!

למי הגיעו המצות?

בהתוועדות של “סעודת משיח” תשל”ג, באמצע ההתוועדות, בעת אחד הניגונים, לקח הרבי לפתע חתיכת מצה, עטף במפית נייר, זרק לתוך הקהל וכשמישהו תפס את זה, אמר לו הרבי “מיכלא דאסוותא”, וכך עשה עוד פעם ואז אמר למי שתפס “מיכלא דמהימנותא”, וכך נשנה הדבר כחמש שש פעמים, כאשר היו כאלו שאמר להם “מיכלא דאסוותא” והיו שאמר להם “מיכלא דמהימנותא”.

לאחר מכן התברר שהיה זה פלא של ממש, כאשר אלו ש’במקרה’ תפסו ואמר להם “ממיכלא דאסוותא” הם או אחד מבני משפחתם היו זקוקים לרפואה וישועה גדולה, ואילו אלו ש’במקרה’ תפסו ואמר להם “מיכלא דמהימנותא” היו זקוקים לחיזוק באמונה.

היותר מפליא - שלפחות שלושה מבין הנ”ל הם מקורבים או אורחים שזו להם הפעם הראשונה שבאו להתוועדות אצל הרבי…

להוציא את החמץ בליבון

אחד מהעילויים המפורסמים, בעל כישרון גדול ועמקן נפלא, בא לליאזנא ושקד בלימוד החסידות. בגודל כישרונותיו רכש לו במשך זמן קצר ידיעה גדולה ורחבה בתורת החסידות. ביחידות הראשונה שנכנס לרבנו הזקן, שאל: “רבי, מה חסר לי?” ענה לו רבנו הזקן: “לא חסר לך מאומה, כי ירא אלוקים אתה ולמדן, רק צריך אתה להוציא את ה”חמץ” - היישות וגסות הרוח - ולהכניס “מצה” - ביטול. כלי שנשתמש בו ביישות, שנדמה לו שהוא אור, כגון שיפודים, שדוחקים את רגלי השכינה - ש”אין אני והוא יכולים לדור [בכפיפה אחת]” - צריך ליבון. והליבון הוא עד שיהיו הניצוצות של הבירורים ניתזים ונכללים באור האמיתי.

ראיית הנשמה

כידוע, נהגו רבותינו נשיאנו לקצר בעריכת ליל הסדר הראשון (ולסיימו סמוך לחצות) ואילו בליל הסדר השני האריכו בפירושי ההגדה וכו’.

ואולם זאת מצאנו ברשימתו של א’ מאנ”ש משנת תשי”ד:

בליל א’ דפסח לא היתה התוועדות, אמנם בסיום הסדר, כאשר ניגנו “א–לי אתה” (כנהוג בעת מזיגת כוסו של אליהו בחזרה לבקבוק) אמר בשם כ”ק מו”ח אדמו”ר אשר ניגון זה הוא סגולה לגילוי אליהו והכנה לגאולה. ובאמרו זאת רמז שימשיכו לנגן וליווהו הקהל לכיוון חדרו בניגון זה.

בפרוזדור, סמוך לחדרו, עצר הרבי שליט”א ודיבר כמה שיחות, בהפסקות לניגון וריקוד. כל העת היה כ”ק אדמו”ר שליט”א בהתרגשות גדולה ועוד מהדהדות באזני הדברים אודות הנשמה שהיא חלק אלקה ממעל ממש, והראה באצבעות הק’ לעבר כמה אנשים ואמר שנשמה זו נמצאת “אין אייער גוף, און אין אייער גוף און די אלע וואס שטייען דא” (בגופכם, ובגופכם ובגוף כל העומדים כאן).

אי אפשר לתאר עד כמה היה מבהיל אופן הדיבור וההתרגשות. ממש הרגשנו כיצד רואה כ”ק במוחש את הנשמה של כל אחד ואחד.

הרבי נלחם במצרים

בשנת תשכ”ט, לאחר תום החג, החסידים הצביעו על מספר ‘גילויים’ מהרבי בהקשר “מלחמת ההתשה” שהתנהלה בתקופה ההיא בארץ–ישראל.

המלחמה הייתה מאמץ מצרי בעיקרו לשחוק את רצון הלחימה של כוחות צה”ל. הם נלחמו בחצי–האי סיני ובתעלת סואץ, כדי לעורר התנגדות בעורף הישראלי להמשך הכיבוש של סיני. במהלך שבעה–עשר חודשי הלחימה נהרגו 721 יהודים וחיילים הי”ד, בעוד שהאבדות אצל המצרים כלל: אלפי הרוגים, ערי התעלה ובתי הזיקוק בעיר סואץ הוחרבו, ומאות אלפי פליטים זרמו לקהיר.

בליל ה’סדר’, בעת קריאת ‘הלל’ בהגדה, הרבי חזר פעמיים על תיבת המילים “למכה מצרים בבכוריהם”.

באותו ערב, הרבי הלך הביתה בליווי שני בחורים מהישיבה, כנהוג. אחד התמימים סיפר לי כי כאשר הגיעו לבית, פנה אליהם הרבי והתחיל לנגן “ממצרים גאלתנו..” ורמז בידיו הק’ להגברת השירה במשך חמש דקות.

בעת קריאת ה’שירה’ של יום שביעי של פסח, בפסוקים של “תיפול עליהם אימתה”, ראו אז על הרבי תנועות מיוחדות שביטאו המשכות מיוחדות בנוגע לעם היושב בציון.

“מים שלנו” אצל הרבי הרש”ב

כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע נהג ללכת בעצמו אל הנהר הסמוך לחצרו ולשאוב “מים שלנו” לצורך לישת המצה השמורה שהיו אופים עבורו בערב חג הפסח. בדרך כלל, בתקופה זו של השנה, תקופת הפשרת השלגים, היו הרחובות בליובאוויטש - שהיתה עיירה קטנה שרחובותיה אינם סלולים כהוגן - מלאי רפש וטיט לרוב. מסיבה זו, היתה ההליכה קשה עליו, אף שהמרחק מביתו עד הנהר לא היה גדול. גם מלאכת השאיבה עצמה לא היתה קלה, שכן חלקים גדולים מהנהר עדיין היו קפואים, והיה צורך למצוא מקום נוח לשאיבת המים.

שנה אחת היה מצב בריאותו של הרבי נ”ע חלוש למדי והוא לא יצא מביתו במשך זמן רב. מישהו מבני–הבית פנה, אפוא, אל הרבנית רבקה נ”ע, אמו של הרבי, וביקש שתאמר לבנה הרבי שבשנה זו לא יצא בעצמו לשאיבת “מים שלנו”. הרבנית רבקה, שנודעה כבת–דעת גדולה, ענתה: “אינני יכולה להתערב בענייניו הרוחניים של בני”, ואכן לא אמרה לרבי דבר בעניין זה.

(“לקוטי ספורים” עמ’ קפו)

הגומל לחייבים טובות

סיפר הרה”ח המשפיע ר’ מענדל פוטרפס ע”ה:

גיסי, הרה”ח ר’ בנציון ע”ה שמטוב, שהיה פעיל מאד בהפצת המעיינות והיהדות ברוסיה הסובייטית בשליחות כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע במסירות נפש - נאסר פעם (ולא פעם אחת בלבד…) בגלל פעילותו ה”קונטר–רבולוציונרית” והושיבוהו בכלא הרוסי יחד עם אסירים פוליטיים נוספים.

חבריו בתא המאסר היו אף הם יהודים, חברים בתנועה הציונית, שנאסרו בעוון פעילותם הציונית. ואולם, למרות היות להם אויב משותף, היו הללו לא פחות מהקומוניסטים היהודים, מנגדים ולוחמים נגד כל עניין של תורה ומצווה. ובפרט ביודעם את דעתו הנחרצת של הרבי הריי”צ נגד תנועתם, היו עוינים את החסידים ועשו הכל להפריע להם בעבודת הקודש של הפצת היהדות.

בימים שלפני חג הפסח חשש ר’ בנציון פן לא יוכל לקיים את מצוות אכילת מצה כהלכתה, ולא יוכל לאכול מאומה בימים בהם אסור לאכול חמץ, ניסה בכל הדרכים לעורר את בני ביתו שיעשו הכל לשלוח לו מצות ומצרכים לחג הפסח.

נטפלו אליו חבריו לתא המאסר בלגלוג מרושע: “חבל לך על המאמץ. בין כך לא יעלה הדבר בידך. מה חושב אתה, שאנו נאפשר לך לאכול את המצות בפסח? שיהיה לך ברור: בו ברגע שתגיע, אם תגיע, חבילת המצות, אנו נדאג לפורר אותה לפירורים ולכלות אותה לגמרי, שלא יישאר ממנה מאומה”.

היה ברור גם שלא שייך להתלונן על כך בפני שלטונות הכלא ואנשי הג.פ.או., שכן התגובה עלולה להיות מרושעת עוד יותר, ואם הללו לא חשבו על כך עד עתה בעצמם, הם “יקנו” עתה את הרעיון ויעשו זאת בעצמם…

דאג ר’ בנציון וחשש, ובכל זאת עשה את כל המאמצים שישלחו לו מצות מביתו.

עזר הקב”ה, ולקראת חג הפסח, שוחרר מן הכלא לביתו, והרגשת החרות של חג הפסח זמן חרותנו הייתה אצלו הפעם כפולה ומכופלת.

אבל ר’ בנציון לא שכח את חבריו מהכלא. מיד עם שחרורו הוא מיהר לקנות בפרוטותיו המועטות מאכלים ומשקאות מכל טוב (עד כמה שהיה שייך ברוסיה של אז), כשרים לפסח כמובן, והזדרז לשלוח זאת לאותם “חברים” שעדיין שהו בכלא בחג החרות… ממש בבחינת “הגומל לחייבים טובות”!

לשנה הבאה…

כשהמשפיע ר’ מענדל פוטרפס עצמו ישב במחנה העבודה בסיביר, הוא עשה מאמץ רב כדי שיוכל לקבל מצות לחג הפסח. כבר חודשים ארוכים קודם החג השתדל ועשה הכל כדי שהמצות יגיעו אליו בזמן ובמועד.

ואמנם בני ביתו שלחו לו חבילת מצות הרבה זמן מראש. אולם הקומוניסטים היהודים שהיו במחנה דאגו שהמצות יגיעו אליו רק למחרת חג הפסח, כך שבאותה שנה לא יוכל לקיים את המצווה.

לא איש פלדה כר’ מענדל יישבר, וכבר היו פניו מועדות לפסח בשנה הבאה: במאמץ רב החביא את המצות שהגיעו אליו ושמר עליהם במשך שנה שלימה, למרות כל הסכנות, החיפושים והבדיקות שנערכו, כדי שלשנה הבאה יוכל אכן לקיים את המצווה!

 

ריח הגאולה נדף מכל דבר

המצב רוח של ערב פסח אחרי לימוד “קרבן פסח” היה לא רק הכנה ליום טוב, אלא הוא עצמו היה יום טוב ממש, שמחה הבאה ממחשבה טובה בתקוות הגדולות והטובות ביותר של ביאת המשיח.

הנה משיח בא, בית המקדש נבנה ומקריבים את קרבן הפסח ומתעסקים בכך בעונג כזה. העונג של ערב פסח היה שונה משמחת תורה או י”ט כסלו. בערב פסח שררה התרוממות הרוח של עונג וקורת רוח בב”א.

ליל השימורים נצנץ מכל פינה, ריח הגאולה נדף מכל דבר, היה מורגש שנמצאים במצב מיוחס, הנה הנה, עוד רגע ועוד רגע, יתרחש דבר שיש ושייך לנו בני ישראל בלבד.

בעוד שעה, בעוד חצי שעה, ישמע קול ה’ החוצב להבות אש “ליל שמורים הוא לה’ כו’ שמורים לכל בני ישראל לדורותם”, וכל בני ישראל בכל מרחבי תבל יתאחדו במחשבה אחת, בדיבור אחד ובמעשה אחד, לקיים בשמחה רבה המצוה של לספר ביציאת מצרים.

במצב רוח מרומם ונעלה כזה ונטול דאגות, היו הולכים ל”מנין” לתפלת ערבית.

(לקוטי דיבורים ח”א)