התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

פעם אנשים נהנו ללכת ולצפות בחיות בכלוב, בספארי או בקרקס מרהיב. בשנים האחרונות מתפתחת לה גם תופעה אחרת: אנשים יוצאים ללב היער או לשמורת טבע עם ציוד משוכלל, רק כדי לתפוס תמונה אחת מתוך הטבע. כמה שפחות להפריע, כמה שפחות להתערב. לתפוס את החיה בטבע, במקום הכי טבעי שלה. במקום לשלוט ולאלף את החיה בקרקס הבינו האנשים שאולי יותר טוב לתת לה את המקום הטבעי שלה ואז לצפות בה, וכך זה הרבה יותר עוצמתי ונוגע.

התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

אני אומר את זה - להבדיל - בקשר לילדים שלנו. אני כל הזמן שומע על סדנאות חינוכיות של ‘איך לכוון אותם’, ‘לעצב אותם’, סדנאות חשובות כשלעצמן. אבל אני מחפש מאוד סדנה שתלמד אותי איך לא לגעת בהם. זה המקום בו אתה מסתכל על הקטנים האלו ואומר - רק שלא תיגמר התמימות, הרצינות ושמחת החיים.

פעם ביקרו אנשי עיר ברפת של המושב, כדי לצפות בפרות. לכל פרה ברפת היה שם. כולן עומדות יפה ואוכלות ולאחר מכן הולכות למחלבה. כולן, חוץ מעדנה הקטנה. היא לא הפסיקה להשתולל ולעשות בלגן. לקפץ, לדלג, לברוח לאמא… שנה לאחר מכן חזרו אנשי העיר וראו את אותה עדנה (השם היה תקוע באוזנה…) אבל הרבה יותר רגועה ושקולה, הולכת בצורה מחושבת, אוכלת כמו כולן, צועדת למחלבה כמו כולן. הגיעו אנשי העיר לרפתן ואמרו בהתלהבות: ‘איזה יופי! עדנה הפרה תפסה שכל! התבגרה וגדלה’. צחק הרפתן ואמר ‘זה לא השכל שגדל, זה השומן שגדל…’

את הסיפור הזה נוהג המשפיע הרב משה שלמה לוויטין להביא בפני הבחורים של הישיבה הקטנה בלוד, כדי להמחיש שלא תמיד מגיעה רצינות יתר מ’השכלה’ או מ’עבודה’…. לפעמים זה רק ענין של ‘שומן’. כבדות, ביישנות, ‘מה יגידו’. וחבל שמשובת החיים של כיתה ז’–ח’ והמרץ המיוחד שניחנו בו, תפסק.

ונחזור רגע לחיבור ולמיתוג. אם אנחנו רוצים מיתוג - אז קדימה, לדאוג מהר שלילד תהיה הבעה רצינית וחשובה, כמו של ‘ההוא’ ושילמד ‘מההוא’ וישכח מהר את מה שייחודי אצלו ויהיה כמו ‘האלה’ שיודעים, או לפחות נראים שיודעים מה הם רוצים לעשות. ‘תלמד מיוסי, תראה איזה רצינות!’.

אך אם אנחנו רוצים חיבור - הרי קודם כל צריך לחבר את הילד לעצמו, שיאהב את עצמו ויעריך את יכולותיו, ואנחנו צריכים לחבר את המיוחד שבו לכיוון הקדושה. נכון, צריך לעצב, לכוון, להוביל ולהנהיג. אבל יש עוד ענין, שיש מקומות שפשוט צריך לא לגעת בהם ורק לשמר את המיוחד שבילד ולקוות שזה לא יאבד לו כשיגדל. ‘אל תגעו במשיחי’.

ויש עוד גרורה של העניין הזה. אני שם לב שהיום יש כמה סוגי הורים. הסוג הראשון מצדיק בדרך כלל את המורים והשני מצדיק בדרך כלל את התלמיד. יכול להיות שאין להם מנהג להצדיק את אחד מהצדדים אבל הם נתפסים לחיצוניות של המקרה ומחטיאים לפעמים את המטרה ובורחים מהתפקיד העיקרי שלהם.

התפקיד העיקרי של ההורים זה שהילד ידע, שאמנם יש בית ספר, שגרה, ציונים מסגרת, שיעורי בית וכו’ (דברים חשובים מאד) - אבל יש מקום שלא קשור לכל המדידות האלה, ובמקום הזה תמיד אוהבים אותו, מקבלים אותו איך שהוא, ולא ‘איכשהו’. מקום שבו פחות תופסת המדידה ויותר תופסת המהות שלו. ובעולם שמודד את עצמו לדעת - המקום הזה, בעיקר בגיל הבגרות, הוא לפעמים בגדר פיקוח נפש והצלה של ממש. וכשיש את המקום הזה אז הילד שואב ממנו את הכוח גם למסגרת הקשה והנוקשה ביותר.

חשוב מאוד כהורים שנסתכל לעצמנו בעיניים, שגם אם זה קורה - לא נורא, אבל חשוב שנדע את זה, וכמו חסידים נתחיל לעבוד גם על המקום הזה. לפעמים קשה לנו לתת את התמיכה הזאת. לפעמים זה קשור לעבר, או פשוט לחוסר מודעות ואז אנחנו בורחים לדרכים הקלות יותר. או דרך הנצחנות / הרגשת הקיפוח (‘אתה צודק! תמיד הם מאשימים אותך!’ גם אם אומרים את זה בלב…) או דרך הצדקנות / המסבירנות (‘אין מה לעשות. צריך להתגבר…’). שתיהן מתמקדות בפן החיצוני, ואנחנו בורחים מלהוות משענת וכרית לנפש הרכה של הילד, שידע שיש מקום אחד שבו מקבלים אותו איך שהוא. ואם אנחנו לא ניתן לו את זה, אז ריבונו של עולם, מי ייתן לו את זה?!

מנסיוני האישי, כמשפיע בתלמוד תורה, ראיתי שדווקא ההורה המכיל, המבין והתומך, שלא ממהר להיכנס לנצחנות והאשמה או לחילופין צדקנות, מצליח להביא את הילד להתגמש ולקבל את המסגרת וגם קונה בסופו של דבר את לב הילד.

ובנימה אישית: השורות האלו מתפרצות לי מהלב. בעוד כמה ימים אני מכניס את בתי הבכורה שתחי’ לכיתה א’. דבר שמאוד מרגש אותי. יש לי הרבה מחשבות, תהיות ותפילות. שתיים מהן רציתי לחלוק אתכם כאן, ואני מתפלל: ‘ריבונו של עולם, תעזור לי לא לגעת במיוחד שבה, בתמימות, בשמחה, ברצינות ובהתלהבות. וכן, שבתוך ים המבחנים והמדידות והלחץ החברתי - תמיד תמיד תרגיש שבשבילנו היא האחת והיחידה’.

שיהיה בהצלחה לכולנו.