רגע לפני היכנס היום הגדול, יו”ד שבט, פנינו אל הגאון החסיד הרב משה אורנשטיין , רא

רגע לפני היכנס היום הגדול, יו”ד שבט, פנינו אל הגאון החסיד הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת ‘תומכי תמימים’ בנתניה, לשיחה על מהותו של יום * הרב אורנשטיין המחנך זה עשרות שנים את תלמידיו ומושפעיו על רגש של אהבה וחיבור נפשי ועמוק לרבי, הנו רב–אמן בכל הקשור לחינוך להתקשרות * לא היה מתאים ממנו לשיחה רוויית רגש לקראת היום בו כל חסיד מחזק את רגש ההתקשרות שלו לרבי מה”מ * ראיון

צילום: יוסי בן שושןאת הדקות שהמתנתי לשיחה עם ראש הישיבה הרב משה אורנשטיין, עשיתי ב’זאל’ של הישיבה בנתניה, לצד בחורי הישיבה שעסקו בלהט רב בסוגיה של ‘בור המתגלגל כשהזיק בדרך הילוכו’ בפרק הראשון של מסכת ‘בבא קמא’. אי אפשר שלא להיות מרותק להבעת הרצינות הנסוכה על פניהם של הבחורים ומקול התורה שמילא בלהט את חלל ה’זאל’ מפינה לפינה.

ההכנה ליום הגדול והבהיר י’ שבט, מורגשת היטב בישיבה. זה לא רק לוח המודעות שמשקף מבצעי לימוד ושינון מיוחדים לקראת היום הגדול, אלא בעיקר ההכנה לקראת הנסיעה, הנסיעה בה”א הידיעה, של כמחצית מתלמידי הישיבה אל חצרות קדשנו, במטרה לשהות במחיצת הרבי. בשעה שאתם קוראים שורות אלו, התמימים מסתופפים בצילא דמהימנותא, ואני משער שהם סופגים מלוא חופניים רגש התקשרות לרבי. יאה ונאה להם.

השיחה עם הרב אורנשטיין שהתקיימה כמה דקות לאחר מכן, רק העצימה אצלי את רגש הקנאה שבצבץ עמוק בלבי סביב קשר האהבה של תלמידי התמימים והרבי.

לקראת השיחה עם הרב אורנשטיין הכנתי כמה ‘שאלות מסגרת’, אבל השיחה עצמה - שהכותרת שלה היא “אהבה לרבי”, קלחה מאליה במשך שעתיים מרתקות, והביאה אותי לרגש שלפעמים דומה שנשכח בסאון הימים: תחושת אהבה, התקשרות וחיבור לרבי.

היה חסר רק בקבוק ‘משקה’, כדי שהשיחה הייתה להתוועדות מושלמת; התוועדות הכנה לי’ שבט.

שליחות משמים לשכונה הנכונה

בניין הישיבה החדש שנפתח בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, הוא תחנה סופית בעזרת השם, של הישיבה שנוסדה לפני 24 שנים, בשנת תשנ”ד, על ידי שליח הרבי בנתניה ומנכ”ל מוסדות חב”ד בנתניה, הרה”ח הרב מנחם הלוי וולפא, ועמו יחד הרב משה אורנשטיין. צוות מובחר של אישי חינוך מלווים אותו מאז ועד היום. לא מעט גלגולים עברה הישיבה עד שהגיעה לשכונה הנוכחית, שכונת ‘דורה’ שבנתניה, בצמוד לבנייני שאר מוסדות חב”ד המרכזיים בנתניה: תלמוד תורה “דברי מנחם” הוותיק, ובית הספר היסודי “חיה מושקא” של הבנות בו לומדות יותר מארבע מאות תלמידות, כן ירבו.

“לפני שנים אחדות”, פותח הרב אורנשטיין בסיפור אישי, “התגוררנו, אני ומשפחתי, בדירה במרכז העיר. באותה תקופה שאלתי את הרבי באיזו שכונה בנתניה עלינו לגור. עיקר הספק היה בשל העובדה שטרם ידעתי היכן תשתכן הישיבה בעתיד. היה נכון שנגור בסמוך לישיבה”, הוא מספר.

“בכלל, לאורך כל הדרך זכינו לקבל מהרבי תשובות מדהימות. ראינו כיצד הרבי מלווה אותנו צעד אחר צעד, יד ביד, תוך שלל הוראות מפורטות.

קיבלנו את תשובת הרבי באגרות קודש חלק יא, עמוד רלא. רעייתי עמדה לידי ושנינו היינו במתח רב: “במענה על מכתבו מבדר”ח הגאולה, גאולת כ”ק מו”ח אדמו”ר זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע נשיא דורנו, בו כותב אשר נסתדרו בבית מגורם החדש, דורא. הנה יהי רצון שיהיה בשעה טובה ומוצלחת, וינצל האפשריות שניתנה לו להפיץ תורת החסידות הדרכותי’ ומנהגי’ בין אנשים כאלו שלולי זאת לא היו יודעים על דבר זה, ובדרכי נועם ובדרכי שלום לא רק בהבית בו דרים אלא בכל העיר כולה…”

הרבי כותב מפורשות על “בית מגורם החדש”, ולא סתם, אלא בשכונה דורא. למי שלא יודע, דורה היא שכונה ותיקה בנתניה.

התשובה נפלה עלינו בהפתעה גמורה. כי מכל השכונות בנתניה שחשבנו לגור בהן, שכונת ‘דורה’ כלל לא עלתה על הפרק. אבל כיוון שזו הייתה התשובה הברורה, עברנו לגור פה, והסתדרנו ב”ה בהרחבה.

חלפו כמה שנים, וב”ה הישיבה זכתה לקבל מהעירייה מגרש לבנייה. היכן? בדיוק בשכונה ‘דורה’!… לא אף זאת, אלא כפי שראית בעצמך, השכונה זוכה כיום לארח את כל מוסדות החינוך של חב”ד בנתניה. מעבר לתפקידי כראש ישיבה, זכיתי לפעול בשכונה ולכהן כרב קהילה בדורה. לקחנו בית כנסת שעמד להיסגר מחוסר מתפללים, וכיום הוא פורח והפך להיות בית כנסת מבוקש בשכונה המאכלס קהילה לתפארת”.

הצלם, יוסי בן שושן, מתערב בשיחה באופן חריג, ומעיד “השמועות בנתניה אומרות, שהתפילות בשבת הן משהו מיוחד”… והרב אורנשטיין שומע, מחייך ומהנהן בהסכמה.

האמונה נשארת חזקה

כחלק מהסיפור, הרב אורנשטיין מוסיף ומציין פרט מעניין הקשור לחב”ד בשכונת מגוריו ‘דורה’.

“לפני עשרות שנים התגורר בשכונה יהודי שהגיע מרוסיה, שם עוד למד תורה במחתרות, וכשהגיע לארץ ישראל, התיישב בנתניה. הוא היה חב”דניק יחיד בשכונה. למרות זאת, המשיך להתנהג כמו ליובאוויטשער–חסיד כאילו הוא עדיין ב’תומכי תמימים’. למד חסידות, הניח רבינו תם, וכל שאר ההקפדות. כמדומני שלא היו לו ילדים.

פעם נסע לניו יורק לאירוע משפחתי, וזכה להיכנס ל’יחידות’ לרבי. הוא סיפר לרבי שהוא גר בשכונת דורה, ומכיוון שהרבי שולח לכל מקום שלוחים–חסידים, אם אפשר שהרבי ישלח שליח לדורה. הרבי הגיב ואמר “דורה??” והרים את ידו גבוה בתנועה כמו אומרת ‘עוד יגיע זמנה של דורה’.

יהודי זה קיבל את דבריו של הרבי באמונה פשוטה, ובמשך שנים רבות המשיך לחיות כחב”דניק בודד בשכונה, כשבלבו תמיד מפעמת התקווה שיבוא יום ודבריו של הרבי יתקיימו, ועוד יגיע זמנה של דורה…

נו, ברוך ה’, היום דורה מאכלסת את ‘תומכי תמימים’, וגם עוד כמעט אלף ילדים חב”דיים שמגיעים אליה כל בוקר מכל רחבי נתניה. יש פה שליח ומניין חב”די גדול ויפה…”

הרב אורנשטיין מסיים את הסיפור המיוחד הזה, ודממה מרתקת תלויה בחדר. ואז הוא מטעים ואומר:

“הרבי עשה ככה עם היד בתנועה שאומרת שעוד יגיע זמנה של דורה, ואותו יהודי יקר, די היה לו בתנועת היד של הרבי שהחזיקה אותו באמונה שעוד יום שדורה תהיה מקום חב”די מרכזי… הוא ביקש שליח אחד, ולבסוף קיבל מאות בחורים וילדים חב”דיים הממלאים את השכונה…

ואילו אנחנו - מוסיף הרב אורנשטיין - שמענו מהרבי כל כך הרבה פעמים באופן מפורש שאנחנו דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה. הרבי לא הסתפק בתנועת יד, אלא בדברי נבואה ברורים. הגם שאנחנו נמצאים כל כך הרבה שנים אחרי ג’ תמוז, עלינו לקבל את דבריו של הרבי באמונה פשוטה ולדעת שכך אכן יקרה בפועל ממש”.

לא מספיקה אהבה, צריך עשיה מוכחת

לא יכולתי לצפות להקדמה טובה ומרתקת מזו לשיחה עם הרב אורנשטיין לקראת יום הבהיר י’ שבט, יום בו מתחזק רגש ההתקשרות והאהבה לרבי מה”מ.

הרב אורנשטיין המחנך את תלמידיו ומושפעיו המצוינים, תלמידי הישיבה, על רגש של אהבה וחיבור נפשי ועמוק לרבי, הוא רב–אמן בכל הקשור לחינוך להתקשרות. לא היה מתאים ממנו לשיחה רוויית רגש בנושא זה.

כבר בתחילת השיחה, ביקשתי שידבר אלינו, ה’בעלי–בתים’, למרות שמתוקף עיסוקו, הוא מתעסק בעיקר עם תלמידי התמימים. זו אחת המטרות בשיחה זו - לחבר את אנ”ש והמשפחות לרבי ברגש של אהבה והתקשרות לרבי.

הרב אורנשטיין: “יש מכתב מופלא מאדמו”ר הריי”צ נ”ע לתלמידים שכנראה לא היו חסידי חב”ד. הללו כתבו לרבי שהם שמחים, מודים ומהללים את ה’ על שזכו להיות מקושרים אליו. במכתב התשובה שלו כותב להם הרבי: ‘נעים לי לשמוע, אבל צריך לדעת האם ההתקשרות הזאת יש לה עניין של פועל, כי אם אין בה עניין של פועל, זה דמיון’.

[במאמר המוסגר: ככלל, הרבי הריי”צ תמיד כתב דברים בצורה ברורה וישירה. לעומת זאת, הרבי מה”מ תמיד נוקט בגישה רכה ועדינה יותר. הנה דוגמה מעניינא דיומא: במאמר ‘באתי לגני’ תש”י, הרבי הריי”צ מדבר על המעמד ומצב הנמוך שבו נמצא האדם: “ובפרט כאשר יודע מהותו העצמי שהוא בשפלות ומלוכלך בכמה ענינים לא טובים, והוא בתכלית הריחוק מאלוקות”… לעומת זאת, במאמר הראשון של הרבי מה”מ, הרבי חוזר על אותם דברים שכתב הרבי הריי”צ, אבל כשמגיע לדבר על השטות של הנפש הבהמית הוא מוחק את הלשון הקשה ומציין רק “אשר האדם יודע בנפשו שקיים הדבר אצלו, ולפעמים אף למטה מזה…”].

מה בעצם מחדש לנו הרבי הריי”צ? הוא כותב שאהבה של חסידים לרבי צריכה להיות באופן שיש בה עניין של פועל, כי אחרת זה דמיון.

כולנו חווים תקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות בכל הקשור להתלהבות הפנימית ולהתקשרות לרבי. מניסיון האישי שלי, כשאני רוצה להבעיר מחדש את הרגש כלפי הרבי, אני נזכר ומתחבר לרגעים שבהם היה רגש חם של התקשרות. אני חוזר לימים ולרגעים המיוחדים שלי עם הרבי, שם הרגש המיוחד היה לא רק מצד הרבי אלינו, אלא בעיקר מצד החסיד.

שמתי לב, שבכל פעם שנתנו מעצמנו לרבי, אם בהחלטה טובה שהתבררה כטובה ומרוממת, ואם בדבר מסוים שהקרבנו עבור הקשר עם הרבי - שם יש את הנקודות האמיתיות שאפשר לחזור אליהן ולהבעיר מחדש את הרגש לרבי.

תוכל לתת דוגמה?

הרב אורנשטיין, כשהוא מספר, הוא יודע לרתק. הוא חוזר לימים ולשעות, למצב ולמקום המדויק בו אירע הסיפור, והוא מספר את הדברים כמונה מעות:

יש באמתחתי כמה דוגמאות הזכורות לי היטב, אבל אציין בזה שני מקרים מעניינים.

זה היה בחג שבועות תשמ”ט. הלכנו כולנו לתהלוכה כפי שהיה נהוג לשמח יהודים ברחבי ניו יורק. באותו יום ירד גשם שוטף. ממש מבול. כשהתחלנו ללכת, בהתחלה ניסינו עוד לתמרן עם הגשם וללכת מתחת לגגות מזדמנים, אבל אחרי עשרים דקות, פחות או יותר, התייאשנו. התרטבנו כולנו וחשבנו לעצמנו שכבר לא יכול להיות יותר גרוע.

אחרי שלוש שעות של הליכה, נכנסנו לבית הכנסת אליו נשלחנו. כולם שם היו מעונבים ומבושמים. השביל שבמרכז בית הכנסת, מפתח הכניסה ועד ארון הקודש, היה מכוסה בשטיח אדום הדור, נקי ומצוחצח. והנה אנחנו מגיעים לשם, בחורים מ–770, סחוטים עד לשד עצמותינו, נוטפים כמויות של מים, והם מסתכלים עלינו כמו חייזרים שנחתו משום–מקום.

לפני התפילה, חזרתי בפניהם על נקודה מתוך שיחה של הרבי, בעוד הכובע שלי זולף מים, וככה אנשים מביטים בי מהופנטים. הרגשתי שיותר ממה שאני אומר, עצם ההוויה המשונה הזאת, נותנת להם דוגמה חיה מה זה חסיד. הרבי מבקש ואלפים הולכים שעות בגשם שוטף כדי למלא את בקשתו. לאחר מכן עשינו את הדרך בחזרה עד ל–770.

כמו בכל הפעמים, אחרי שכולם שבו, הרבי יצא לקבל את פני הבאים. הרבי יצא לכניסה הראשית כשמסביב עמד קהל רב, כולם רטובים ומים נוטפים מהם. כמו מצביא הרבי עמד וסקר את כולם מכל הכיוונים ואפשר היה לראות על פניו הבעה של שביעות רצון. בהמשך עודד את השירה עם ידו האחת, ולאחר מכן עם היד השניה. אבל מעל הכל - העונג הגדול שלנו, של כל חסיד שעמד שם, לראות את הבעת שביעות–הרצון הנסוכה על פניו הקדושות.

לאחר מכן התוועדנו על כך, ורבים סיפרו כי חשו בהבעה הזאת שהייתה מיוחדת ויקרה להם מאד. זה היה רגע של התמסרות מצדנו לרבי. כאמור, לא רק אני חשתי בכך, אלא גם חברים נוספים. זה הגיע על רקע של שש שעות הליכה ברגל, בגשם, ואז, מתוך רגש ההתמסרות הפנימית שהייתה לנו באותו רגע, זכינו לחוש את שביעות הרצון של הרבי.

הביטוי המרגש שאמר הרבי ביום הקדוש

בזיכרוני עוד רגע מיוחד במינו:

ערב יום כיפור תנש”א. יחד עם שאר אחיי התמימים, נכנסתי למעמד המיוחד של ‘ברכת הבנים’. אין מה להאריך בתיאור המעמד הנהדר הזה שנערך בזמן השיא של השנה. האיש הכי קדוש, במקום הכי קדוש, והרגעים הכי טהורים של השנה.

המעמד הזה הוא הרגעים הכי אינטימיים של ‘תמים’ עם הרבי, הוא עם הרבי והרבי אתו. הרבי זורק את הטלית עד מעל הראש, ומברך בהטעמה עמוקה “יברכך ה’ וישמרך”, ומחכה לשמוע את ה’אמן’ שלנו; “יאר ה’ פניו אליך” וכו’. גם במעמד הזה, עוד קודם לכן הייתה הכנה רבה מצד כל בחור לקראת הכניסה אליו לא פחות מאשר ב’יחידות’, ואולי אפילו יותר.

באותה שנה הרבי פתח ואמר: “ברכות ואיחולים לבביים מקרב לב פנימי ועמוק”. זה היה הלשון. זהו ביטוי רגשי מאוד; מאוד נדיר שהרבי יתבטא באופן רגשי כזה. שווה לעצמך, ברגע השיא של השנה הרבי בוחר לחלוק אתנו, התמימים, ברגשות הכי עמוקים שלו. כששמעתי את המילים המיוחדות הללו, כבר לא יכולתי להתרכז בהמשך הדברים; כבר לא שמעתי כלום…

מיד לאחר מכן ירדתי לזאל הגדול כשאני המום; הרגשתי שאני רוצה לעמוד קרוב לרבי. היו דחיפות נוראות, ולמרות זאת הרגשתי שאני רוצה לעמוד כמה שיותר קרוב לרבי. ה”ברכות ואיחולים לבביים מקרב לב פנימי ועמוק” היה עבורי רגע עצום של התקשרות והתמסרות פנימית, תוך קבלת החלטות טובות להשתדל יותר עבור הרבי ועבור עניני הקודש שלו.

הרגעים האלה שבהם נתת משהו מעצמך (נכון שהיה פה גם אתערותא דלעילא), ויתרת מעצמך כהכנה נאותה, הם הרגעים שמקשרים אותך באמת לרבי, כפי שציין הרבי הריי”צ במכתבו לאותם בחורים.

כל אחד צריך להיזכר ברגעים מיוחדים שבהם פיעם בו רגש של אהבה והתקרבות מיוחדת לרבי; אם זה רגע התקיעות, או הקפות. זה יכול להיות רגע ה’יחידות’ שלך בקודש פנימה או הזמן בו קיבלת דולר מהרבי מתוך קירוב והארת פנים.

אתה יודע, הרב אורנשטיין, אני זכיתי להיות ב’קבוצה’ תשנ”ג. הזכרונות מאותה שנה מלווים גם אותי לאורך השנים, ואני חושב שבאותה שנה הקשר עם הרבי היה הרבה יותר מאשר תקיעות, הקפות וכו’. זה היה קשר עצום באופן יום יומי שקשה לי לתאר אותו.

בהחלט. אני חושב שבשנת תשנ”ג היה רגש מיוחד, לפחות בהרגשה שלי, עד כדי כך, שאפילו יום חול רגיל היה יותר מיוחד מבחינת ההתקשרות לרבי, מאשר שמחת תורה בשנה רגילה. ולמה? כי בימים ההם שררה תחושת התמסרות מוחלטת מצד החסידים לרבי.

אחדד לך את העניין: תאר לך, למשל, שאתה עומד בליל ט”ו סיון תרפ”ז ברחוב העיר בלנינגרד. זה עתה לקחו את הרבי הריי”צ מביתו אל בית הסוהר הנורא ‘שפאלרקע’. ואתה רואה פתאום את המכונית השחורה שמובילה את הרבי, ודרך סדק בחלון המכונית אתה רואה את הרבי ופוגש בעיניים שלו, והרבי מסתכל עליך. איזה רגש עצום של התמסרות והתקשרות פנימית מתעורר אצלך באותו רגע; אין ספק שבאותו רגע אתה מבטיח לרבי בלבך שאתה תתן לו הכל, אתה תוותר על הכול למענו.

באיזשהו מובן, ולא פחות מזה, כך היה בכל תפילה שהתקיימה בתשנ”ג; הרבי יצא החוצה לחסידים מתוך ייסורים, ולעתים ראו על פניו הקדושות את הייסורים. הרבי יצא אלינו מתוך התמסרות פנימית. בחוויה שלי, זה היה כמו ההתמסרות העמוקה של הרבי אלינו ברגעים הכי נעלים בשנה, ואולי יותר מכך.

אספר לך משהו: זכיתי להיות אצל הרבי ב’קבוצה’ תשמ”ט, שחלקה הראשון היה עוד בתוך שנת האבל על הרבנית הצדקנית ע”ה. לקראת כ”ב שבט, יום היארצייט הראשון, התכוננו, הבחורים, הכנה משמעותית מבחינה נפשית. היו התוועדויות וקבלת החלטות טובות מתוך תקווה שלאחר תום השנה, ההתוועדויות בימי החול יחזרו כפי שהיה כל השנים. אפילו כתבנו על כך לרבי וביקשנו…

כ”ב שבט, היארצייט הראשון, נפל בשבת, וזו הייתה שבת מיוחדת. הטנקיסטים ר’ דוד נחשון ור’ אבי טאוב הכניסו אז ספר תורה חדש ל–770, ובמקום שררה אווירה מרוממת של שמחת תורה. נוסף על כך, הרבי ניגש לפני העמוד והיו גילויים מיוחדים (אני זוכר איך הרבי שר “הוא אלוקינו” לבדו, כשכל הקהל שותק ומקשיב. זה היה מהפנט. עדיין מצלצל באוזני איך הרבי מאריך ומטעים את המילים “הוא מושיענו”).

בשעה 1:30 הרבי ירד להתוועדות שנמשכה יותר מהרגיל, במהלכה דיבר על הנקודה המרכזית “והחי יתן אל לבו”.

בשיחה השניה, הרגשנו שהרבי מדבר אלינו, התמימים. כאמור, היו לנו רצונות ותקוות שתתחיל כעת תקופה חדשה, ואף התוועדנו על זה הרבה. הרבי הזכיר את ההלכה בהלכות שבת ברמב”ם “המבעיר כלשהו - חייב, והוא שיהיה צריך לאפר”. הרבי כדרכו בקודש הסביר זאת באופן הנוגע לחיי היום יום: גם כשיהודי עושה “כלשהו”, הרי זה בגדר מלאכה. לא תמיד חייבים לעשות דברים פומפוזיים וגדולים כדי שהדבר ייקרא בשם ‘מלאכה’. לפעמים פעולה אחת, מעשה אחד קטן של יהודי - גם זה חשוב. “ובלבד שיהיה צריך לאפר”, כלומר, שייצא משהו בפועל, תכליתי, מאותה פעולה קטנה.

הרבי דיבר זאת בחיות ובגישמאק מיוחד. אם יש רק בערה פנימית ללא אפר, כלומר: אהבה בלי תוצאה ממשית, אז אין זה בגדר ‘מלאכה’…

כל זה מתקשר לנקודה הראשונה עליה דיברנו - שההתקשרות והאהבה לרבי צריכים להיות באופן שצריך לצאת ממנה עשיה בפועל.

המסר החשוב שהרבי העביר לנו במאמר הראשון

אני רוצה לשאול שאלה לא–קלה אבל כנה: אתה מדבר על הצורך לעורר את רגש האהבה והחיבור לרבי. יש הרבה מהדור הצעיר שנולדו אחרי ג’ תמוז ומעולם לא ראו את הרבי. גם אלו שראו את הרבי, חלפו מאז כמעט חצי יובל שנים! באופן טבעי, הריחוק הממושך הזה יכול לתת הרגשה של ריחוק וחוסר שייכות. אז אולי רצנו רחוק מידי?!…

זה אכן לא פשוט, ואני חושב שהתשובה של זה נמצאת ב’באתי לגני’ תשי”א. במאמר זה של קבלת הנשיאות הרבי מאריך בעניין של אהבת ישראל. אם כל דבר שיוצא מפי הרבי הוא בתכלית הדיוק, על אחת כמה המאמר הראשון של קבלת הנשיאות.

באותו מאמר הרבי עושה משהו חריג שאין בשום מאמר אחר: הרבי פותח ומספר סיפורים, ולא סתם סיפורים, אלא סיפור מכל אחד מרבותינו נשיאנו על אהבת ישראל שהייתה להם.

התבוננות בסיפורים מעוררת מחשבה: הרבי מספר למשל על אדמו”ר הזקן שפשט את טליתו בעיצומה של תפילת יום כיפור והלך לבשל ליולדת שהתגוררה בקצה העיר. מדוע בחר הרבי בסיפור הזה דווקא, והרי יש עוד סיפורים מדהימים הממחישים את אהבת ישראל של אדה”ז (כמו למשל ויתור על כספי הנדוניה העצומים שקיבל לחתונתו עבור יהודים). הרבי גם מביא סיפור מה”צמח צדק”, שלפני התפילה הלווה חמשה רובל לאיש פשוט כדי שיוכל לקנות ולמכור סחורה באותו היום. וכי זו הדוגמה של אהבת ישראל של הרבי ה”צמח צדק”? והרי אפשר להביא סיפורים גדולים ונפלאים מאלו, כמו העובדה שסיכן את נפשו בפועל ממש למען כלל ישראל והיה עשרים ושתיים פעמים במאסר בשביל יהודים. מדוע אפוא הרבי בחר בסיפורים ‘פשוטים’ שכאלו?

חשבתי לעצמי שהרבי מעביר לנו כאן, במאמר של קבלת הנשיאות, מסר מהותי: אמנם מדובר ברביים שהיו גאוני עולם, נשיאי ישראל, רבן של כל בני הגולה וכו’. הכל חשוב. אבל יש משהו יותר חשוב שאני רוצה לומר לך ביום הזה, יום קבלת הנשיאות: מעתה אני הרבי הפרטי שלך, לא רק של כלל ישראל. גם אם את יולדת, ולא סתם יולדת פשוטה, אלא יולדת שמתגוררת בקצה העיירה (במשמעות העמוקה יותר), ואף אחד לא חושב עלייך, ובעלך נמצא כעת בבית הכנסת ו’תופס מלאכים’ בתפילת יום כיפור - מכל מקום אני מרגיש אותך, כאדם פרטי. אני שם כביכול את הטלית שלי, את התורה שלי בצד, והולך לבשל לך מרק.

כך גם עם הסיפור של ה”צמח צדק”. אמנם הוא מסר נפשו עבור כלל ישראל בפועל עשרות פעמים (!) אבל המסר שהרבי בוחר להעביר דרך הסיפור שלו הוא - אני פה בשבילך, יהודי שזקוק לקצת מזומנים כדי שיוכל לסחור ולהתפרנס בכבוד. זה אולי עניין פעוט אבל זה חלק מעניינו של רבי.

לא אף זאת - אלא גם אם הגעת למצב שחטאת במאכלות אסורים, הרבי ייסע בשבילך עד למקום הנמוך בו אתה נמצא ויחזיר אותך משם (כפי הסיפור המסופר במאמר על אודות הרבי מהר”ש) או אפילו ירדת לדיוטא תחתונה עד שגרמת לעורו של הרבי לצפוד על בשרו, אבל אתה מבקש תיקון - דע לך שהרבי נמצא שם בשבילך.

זה המסר שהרבי מבקש להעביר אלינו בי’ שבט; הוא בוחר בקפידה סיפורים שמדגישים עד כמה הרבי הוא שייך לכל אחד ואחת מאתנו כאיש פרטי.

אני רוצה להזכיר לך, שבמכתב של הרבי לקראת י’ שבט הראשון, הרבי מבקש לעורר ולהזכיר על אהבת ישראל שהייתה לרבי לכל יהודי…

אכן כן. במכתב ההכנה הידוע לקראת י’ שבט תשי”א, הרבי מבקש מהחסידים להגיע למקומות הכינוס “ולבאר להם היטב כיצד חיבה יתרה נודעת להם מצד כ”ק אדמו”ר”. ומה שהרבי מבקש מאתנו לעשות, הוא עצמו עושה במאמר הראשון.

“אנ”ש צמודי לבבי, אהובי נפשי”

אני רוצה להוסיף נדבך נוסף בכל הקשור לאהבת החסידים לרבי, ולהיפך:

בספר “היום יום” הרבי פותח לנו חלון קטן לעולמם של הרביים, ומספר שלכל אחד מהרביים יש זמנים מיוחדים שבהם הם מתבוננים באהבה של החסידים אליהם, ובאהבה שלהם אל החסידים.

מהיכן הרבי לוקח רעיון זה? מסתבר שהמקור לכך הוא מכתב שכתב אדמו”ר הריי”צ נ”ע ליהודי שהתעניין באמת ובתמים לשלומו. והרבי הריי”צ משיב לו בשפתו העשירה: “אנ”ש צמודי לבבי, אהובי נפשי, אשר שואלים ודורשים בשלומי, יקרים לי במאד מאד”. ואז הרבי הריי”צ מאריך במכתבו עד כמה חשובה לרביים אהבתם של האנשים הפשוטים.

בהמשך המכתב הוא מספר על חורף תרס”ג (אגב, זה החורף הראשון של הרבי לאחר לידתו), הרבי הריי”צ שהה יחד עם אביו אדמו”ר הרש”ב בוינה והם טיילו. במהלך הטיול נסבה השיחה על אודות אהבתם של חסידים לרבי. והרבי הרש”ב סיפר לבנו, מה ששמע מדודו הרחש”ז, בנו של הרבי ה”צמח צדק”, שפעם ישבו ולמדו סוגיה והתקשו בה. בשלב מסוים החליטו להיכנס עם זה לרבי ולבקש ביאור. הרבי ה”צמח צדק” הבהיר להם את הסוגיה כולה כשהוא מגלה בקיאות והבנה שהדהימה אותם, כאילו למד את הסוגיה באותו יום. המהרי”ן, בנו של הרבי שאף הוא היה נוכח באותו מעמד, אמר בהתרגשות לאביו: כעת ניכר הכוח של חסידים שמברכים אותך באמת. נענה לו ה”צמח צדק”: “בוודאי, האהבה שבאמירת ‘הרחמן’ של משה–אליהו בוקעת רקיעים למעלה, ועושה פרי טוב למטה”.

מי היה אותו משה–אליהו שאהבתו לרבי בקעה רקיעים ועשתה ‘פרי טוב’? מסתבר שהוא היה ‘בעל הבית’ שהתגורר בעיר ויטבסק; הוא לא היה ‘משכיל’, לא גאון ולא ‘עובד’ גדול. חסיד ממוצע בכשרונותיו, אבל מקושר גדול…

את הסיפור המופלא הזה סיפר אדמו”ר הרש”ב לבנו, בעת ביקורם בוינה.

באותו ביקור קרה עוד משהו אותו סיפר הרבי הריי”צ. הרבי הרש”ב ובנו חלקו חדרים צמודים במלון. בשלב מסוים נכנס הריי”צ לחדרו של אביו וראה אותו עומד כשרגלו האחת שעונה על כסא ורגלו השניה על הארץ, והוא מנותק לגמרי מהעולם. כאילו הוא נמצא בעולם אחר. הריי”צ נמנע מלהפריע לאביו, והוא יצא מהחדר בשקט. בשעות הבאות נכנס עוד כמה פעמים, ובכל פעם ראה את אביו באותה תנוחה בדיוק. המצב הזה נמשך מרבע לחמש אחר–הצהריים ועד ארבע לפנות בוקר. 11 שעות רצופות. לאחר מכן הרבי הרש”ב כביכול ‘הקיץ’ והחל לשאול כל מיני שאלות שמתוכן הבין הריי”צ שאביו חזר מעולמות אחרים עד כדי כך שהוא לא יודע בדיוק היכן הם נמצאים. (הרבי מה”מ סיפר את הסיפור הזה בהסבירו שהרבי הרש”ב היה אז במצב של כלות הנפש).

לימים גילה הרבי הרש”ב לבנו, שבאותן אחת עשרה שעות, הניח את היסודות של כל סדרת המאמרים העמוקים והשמימיים, הידועה בשמה “המשך תער”ב”.

איננו יכולים להבין ברום גדולתו של הרבי הרש”ב, אבל קל לשער שבאותם זמנים שבהם הניח את היסודות של סדרת מאמרים נשגבים אלו, הרבי היה במצב נעלה ומרומם ביותר. אלו לא היו מאמרים שנועדו עבור חסידים כמו משה–אליהו. ואף על פי כן, מה מעניין את הרבי באותם ימים? זה האהבה שבאמירת ‘הרחמן’ של משה–אליהו… אהבתם של החסידים חשובה לרביים, ולאו דווקא חסידים גדולים, אלא גם חסידים פשוטים.

כולנו צריכים להיות משה–אליהו. לא ראינו את הרבי 24 שנים, ועדיין הרבי מחכה לאהבה שלנו ולהתקשרות הלבבית שלנו אליו, כאשר הוא מצדו חש אלינו את הרגש של “צמודי לבבי, אהובי נפשי, אשר שואלים ודורשים בשלומי, יקרים לי במאד מאד”. אילו רק נתבונן מעט במילים הללו, איזה אושר צריך למלא אותנו…

בשנת ה’חיים’ לנשיאות - צריך להתחיל לחיות

אם אשתמש בביטוי הידוע “רבי היה נותן בהם סימנים”, ברי לי שכעת, שנת ה’חיים’ לתחילת הנשיאות, הרבי היה מציין עניין זה ומלמד את שייכות ה’חיים’ עבורנו. מה באמת משמעות שנת ה’חיים’ עבורנו, החסידים?

כשמדברים על ‘חיים’, אני חושב שהדרך המרכזית לחיות עם הרבי, זה על ידי התמסרות ללימוד תורתו. זו הדרך להיות קשורים באמת לרבי. לא ללמוד כדי לעשות ‘וי’, אלא להתמסר ולהיות בקי בתורה של הרבי, בקי ברעיונות של הרבי ובסגנון של הרבי.

אצלנו בישיבה אנחנו מסיימים כעת מבצע של ‘חיים’ (68) ימים כהכנה לקראת נסיעה של כמחצית מתלמידי הישיבה לרבי ביום ראשון הקרוב במטרה לשהות אצל הרבי בי’ שבט (אגב, שם ימשיכו ה’סדרים’ כרגיל, כשהתלמידים מקבלים אש”ל מלא). זה היה מבצע גדול שכלל התחייבות מצד התמימים להתעסק כל יום בעבודת התפילה, לכל הפחות התבוננות במילות התפילה, אתכפיא בעניני מחשבה דיבור ומעשה, לחשוב חסידות לפני התפילה, לסיים את ה’דבר מלכות’ בכל שבוע, ועוד החלטות טובות.

בנוסף לכך, בחודשים האחרונים בחורים לומדים ונבחנים מדי שבוע על התוועדות שלמה מתוך “תורת מנחם” שנאמרה בי’ שבט. היום למשל יתקיים מבחן על התוועדות י’ שבט תשי”ד. היה מבחן על התוועדות י’ שבט משנת תשח”י, תשי”ד, תשכ”ו, ועוד.

בוודאי חשת בעצמך את האווירה של י’ שבט השוררת כבר היום בישיבה.

כשחסיד לומד את התורה של הרבי, מעבר לידע ולקנין הלימודי שהוא מקבל בלימוד, הוא מפנים גם את הסגנון הנשמתי של הרבי. בשיחותיו הקדושות הרבי מקנה ‘על הדרך’ הרבה אמונה, הרבה ביטחון - ובעצם, השקפת חיים שלמה.

בכמה מאמריו מדבר הרבי על רשב”י שביקש להביא גשם לעולם, הוא פתח בדברי תורה ובעקבות זאת הגשם ירד מאליו (בניגוד לתנאים אחרים, שהיו צריכים לעשות פעולות כלשהן כדי להביא גשם לעולם). הרבי מציין שרשב”י בתורתו כלל לא הזכיר את עניין הגשם, אלא עצם אמירת התורה המשיכה גשם לעולם.

כך גם בלימוד התורה של הרבי - עצם הלימוד בתורתו של הרבי, נמשך לחסיד גשם (גשמיות); הוא מקבל רוח של ביטחון ויראת שמים, ומעל הכל - אמונה. הכל נמצא וכלול בתורה של הרבי. כי איפה שלא תסתכל בתורה של הרבי, תמצא שם אמונה יהודית עמוקה.

הנה למשל קושיות שהרבי מקשה על רש”י, לעתים מדובר בקושיות שאף גדול בישראל לא שאל מעולם! דוגמה: מדוע רש”י ציטט בדיבור–המתחיל שלו מילים מסוימות ולא מילים אחרות? הרבי מקשה קושיה על משהו שהוא מאוד טריוויאלי, רש”י בחר לצטט שלוש–ארבע מילים כדרך שגרה, אבל הרבי אינו רואה בזה משהו שגרתי; זה משהו שדורש הבנה, לימוד והעמקה. רש”י כתב את פירושו על פי רוח הקודש, ואם כן, שכינה מדברת מתוך גרונו, והרבי קורא אפוא בקול גדול: ‘צריך להבין’! בזכות האמונה הפשוטה שלו, הרבי מגלה עומקים גדולים בביאור רש”י עד שהוא מעמיד את כל הרש”י התמוה באור גאוני. מאיפה זה בא? כי אצל הרבי הכל מתחיל באמונה בסיסית טהורה. את האמונה האלוקית הזאת, הרבי מעביר אלינו בפשטות תוך כדי הביאור הלמדני שהוא מבריק כשלעצמו.

כשאתה לומד שיחה של הרבי, אתה מקבל הסתכלות אחרת על התורה, אתה מקבל ממד עמוק יותר של יראת שמים, אמונה, ביטחון, ועוד. זה מגיע למצב שמה שאצל אחרים נחשב ל’חידוש עצום’, אצלך זה הפך להיות חלק מתבנית החשיבה שלך.

אצלנו בישיבה יש דגש רב בכל הקשור ללימוד תורתו של הרבי. זה 24 שנים שאני מוסר בישיבה ‘שיעור כללי’ בנגלה, ומעולם לא קרה שהנושא המרכזי בסוגיה לא היה מבוסס על שיחה של הרבי. חוק ברזל.

כשציינו שבעים שנה להגדה של הרבי, לאורך כל אותה שנה התקיימו בישיבה שיעורים למדניים על ההגדה של הרבי ופלפולים בנושא. הבחורים אף הוציאו לאור ספר עב–כרס ובו פלפולים סביב החידושים של הרבי בהגדה של פסח.

יש אצלנו בישיבה גם שיעורים קבועים בספר “היום יום”. יש שיעורים מסודרים סביב הספר באותו רצינות ועומק של ‘שיעור כללי’ רגיל.

ככה מבעירים את אש האהבה לרבי

התקשרות זה כמו לבת–אש מחממת. מהם “גזירי העץ” שאפשר להוסיף כדי להגדיל את השלהבת?

בראש ובראשונה יש להראות דוגמה חיה, לילדים ולמחונכים, והדוגמה הזאת צריכה להיות בכל ההיבטים, הן בלימוד תורה, כפי שציינתי, והן בשלל רחב של אפשרויות.

תוכל לפרט?

כשמגיע למשל “תאריך של הרבי”. כמובן שיש כבוד גדול לכל תאריך חסידי כמו י”ט כסלו, י”ב תמוז וכו’. אבל כשמגיע תאריך של הרבי - ה’ טבת, י”ט טבת, י’ שבט, י”א ניסן, ועוד - כל הישיבה אצלנו חוגגת את היום באופן מיוחד.

מלבד השיעורים בתורתו של הרבי, אנחנו גם חיים את הרבי באופן אקטיבי. כמעט בכל שנה אנו עורכים מסע, שהוא פרי תוצאה של מבצע יגיעה ושינון. כל המסעות נעשים בסימן התקשרות לרבי: איפה הרבי היה גר או איפה התפלל בשנות ילדותו בניקולייב או בדנייפרופטרובסק. מדובר בחוויות מעצימות שמלוות את הבחורים לכל חייהם. כך למשל ביררנו ומצאנו היכן רבי לויק והרבנית חנה התחתנו, וביום החתונה שלהם, באותה שעה ממש, היינו במקום החתונה. מצאנו היכן הרבי התפלל כשהיה ילד, והתפללנו שם. היכן התקיימה ברית המילה של הרבי, וחזרנו שם מאמר דא”ח של הברית - הכל נועד כדי לחיות כל דבר שקשור לרבי.

כך גם בבית - חשוב להקנות לילדים את ההבנה שהרבי הוא חלק מהמשפחה שלנו ואנחנו חלק מבית הרב; זה החיים שלנו וזו המשפחה שלנו. הרבי הוא הכל בשבילנו.

לפני כמה ימים חל יום ההולדת של הרבנית חנה ע”ה. אצלנו בישיבה יש “יום האֵם”, יום זה מציין את התאריכים הקשורים עם ימי ההולדת של הרבנית חיה מושקא והרבנית חנה. לאמא תמיד אפשר לבוא בבקשות שונות, ולכן כל תלמיד יכול לבוא להנהלת הישיבה עם בקשות אקסטרה שאי אפשר לבקש במשך כל ימות השנה. בימים האלה גם מגישים ארוחות מפוארות ביותר ומאריכים את זמני הארוחות. כך בחור זוכר את התאריך וזה נוגע לו, וכשזה נוגע לו בגשמיות, הוא עושה מזה עניין. לא פלא שהתמימים בישיבה מרגישים שאין זה סתם יום, אלא יום האֵם…

מלבד הקשר המשפחתי לבית רבי, ראוי להדגיש, שכאשר הכניסו ס”ת לעילוי נשמת הרבנית חי’ מושקא (ר”ח כסלו תשמ”ט), התייחס הרבי בשיחה לתפקידן של נשות הנשיאים, ואמר שכשם שפעולת האבות בעולם התבצעה על ידי האמהות, ולכן דווקא שרה הבינה שביצחק דווקא יקרא לך זרע, ולא בישמעאל, ודווקא רבקה הבינה שיעקב צריך לקבל את הברכות, ולא עשו - כך גם “פעולתם של נשיאי החסידות קשורה עם (ונפעלת על ידי) הרבניות הצדקניות”!

זה לגבי בחורי הישיבה, וכך גם בנוגע לאברכים ובכלל בבית החסידי: הבנות הקטנות בבית, גם הן מחכות בקוצר רוח ליום האֵם; הן מבינות שהתאריך הזה הוא חלק מהן, משהו שנוגע בחיים שלהן. ביום הזה הן מקבלות מאתנו, ההורים, סכום כסף והן יכולות לקנות לעצמן במכולת דברים טובים. הילדה הקטנה בת ה–4 כבר שואלת מתי יגיע יום האֵם הבא? זו חוויה חזקה שקשורה לרבי או לבית הרב, והיא מלווה אותה כל השנה.

אינני מדבר כבר על י”א ניסן, שהוא יום–טוב ממש; יש ממתקים, מפה לבנה פרושה על השולחן, ובבית שוררת אווירה חגיגית מרוממת שאפשר לחוש בה מיד בכניסה. כל הדברים הללו מחיים ממש.

זה לא רק ביומא דפגרא, אלא לאורך כל השנה. אספר לך משהו: זכיתי לאכול סעודות שבת אצל המשפיע ר’ מענדל פוטרפס במשך שנתיים ימים. היה מקובל אצלו מהחסיד הנודע ר’ חונייע מרוזוב, שיש סגולה לנגן את הניגונים של הרבי בסעודת ליל שבת. ר’ מענדל עצמו הקפיד על כך, ולא היה מסיים את סעודת השבת לפני שהיה מנגן את כל העשרה ניגונים של הרבי (אינני יודע מדוע דווקא עשרה, בזמן שישנם מהרבי 13 ניגונים). לפעמים היה ר’ מענדל נרדם באמצע הסעודה (היה לו חוש מיוחד להירדם לשלוש דקות בלבד), ואז היה מתעורר מעצמו ואומר לי: “נו, משה, איפה אוחזים בניגון?”

גם אצלנו בבית מקפידים לנגן את הניגונים של הרבי, חלקם בסעודת ליל שבת וחלקם בסעודת יום השבת. כולם מנגנים יחד, וזה מחדיר בכולם רגש התקשרות לרבי.

מדי סעודת שבת יש אצלנו סדר מיוחד שכל הילדים מחכים לו: אומרים לרבי ‘גוט שבת’ יחד עם ‘לחיים’, ובנוסף מספרים סיפור על הרבי שקשור לפרשת השבוע. כך גם בסעודת מלווה מלכה בו מספרים סיפור על הבעש”ט ועל הרבי.

כמובן שחשוב לצאת ל’מבצעים’ עם הילדים, להראות בבית וידאו של הרבי, לנסוע לרבי וכו’. כל הפעילות הזאת צריכה כמובן להיעשות באופן שכל חסיד שומר על המסגרות המסודרות שהרבי הקים, ודואג לעשות הכל בדרך נכונה ומסודרת.

וברמה האישית - אם רוצים להיות יותר מחוברים וקשורים לרבי, אחת העצות לכך היא לכתוב בקביעות דו”ח לרבי. אני באופן אישי כותב לרבי בכל ראש חודש דו”ח מפורט על החודש האחרון, הן לגבי הענינים הפרטיים שלי והן בענינים הציבוריים. אני מציע את זה לכל אחד כ’טיפ’ יעיל: תנסה את זה ותראה איך הרבי הופך להיות יותר ויותר נוכח בחיים שלך.

כל אחד יכול וצריך לתת לרבי מתנה

איזו מתנה, לדעתך, אנחנו יכולים להגיש לרבי לקראת יום קבלת הנשיאות?

אני חושב שהמתנה הכי יפה, היא לנסוע לרבי בהזדמנות קרובה ולהביא אתך עוד יהודי, ‘מקורב’ או שכן (זה יכול להיות גם ‘מקורבים’ בלשון רבים…).

אני זוכר היטב את שבת בראשית תש”נ. זה היה ממש סיום ה’קבוצה’ שלנו, ועבורנו זה היה זמן קשה מבחינה רגשית. באותה שבת הייתה הפתעה של ממש: הרבי אמר שיתוועד התוועדות נוספת באותה שבת. ואכן, בשעת רעווא דרעווין הרבי ירד שוב, כולם נטלו ידיים ולאחר הבדלה ומעריב החל הרבי לחלק כוס של ברכה.

באותה התוועדות הרבי אמר - ואני זוכר את המילים שמהדהדות אצלי עד היום - שהביאור היחידי של עיכוב הגאולה, זה קירוב יהודים לתורה ומצוות. הרבי הוסיף שכעת זה זמן של חשבון נפש; צריך לעשות קביעות זמן עבור חשבון נפש. ומה התוכן של חשבון נפש? כמה יהודים קרבת ליהדות בימים האחרונים או בשבועות האחרונים.

בהמשך לזה חילק הרבי כוס של ברכה, אך בניגוד לתמיד, בפעם הזאת כמעט ולא עודד את השירה, ואולי בכלל לא עודד, מלבד כאשר ניגנו “סטאוו יא פיטו” אז עודד חזק כמה פעמים במילים “ואתה תשמע מן השמים”. על רקע חוסר העידוד המוחלט, העידוד הספציפי הזה בלט מאד וחסידים הבינו זאת כבהמשך לתביעה שכל אחד יעשה עם עצמו חשבון נפש.

אני חושב שזה צריך להיות הפעמון שמצלצל באוזננו לקראת י’ שבט: כמה יהודים הבאתי לרבי?!

על המדף של הרבי היה מונח בית המקדש שהוא יצר בעצמו

במאמר הראשון הרבי מדבר על המטרה המרכזית של הנשיאות שלו - להביא את משיח בפועל ממש. איך באמת ממשיכים לחיות את עניין הגאולה בכזו עוצמה כמו שהרבי הפיח את זה בנו בשנים תנש”א ו–תשנ”ב?

כמי שהיה ב’בית חיינו’ באותן שנים, אני רוצה להפתיע אותך ולומר שהחיות בעניני גאולה ומשיח הייתה יותר בשנת תשנ”ג ואילך מאשר בשנים תנש”א ותשנ”ב. בכלל, הרבי עצמו התבטא באחת ההתוועדויות אז, שלהחדיר את עניני גאולה ומשיח “זה מגיע בקושי”.

בתשנ”ג, כאשר הרבי יצא למרפסת לפני הציבור לעודד את שירת ‘יחי אדוננו’, דווקא אז, במצב של העלם, התעוררה פתאום חיות רבה בענייני גאולה.

ועל רקע זה אני אומר כעת - אנחנו היום באותו מעמד ומצב; אנחנו נמצאים בהעלם והסתר כה גדול, ואולי דווקא בגלל זה, החיות שיש היום בעניני גאולה ומשיח, בישיבות ובכלל בקרב אנ”ש, זה לא בערך להתעוררות הפנימית שהייתה בתשנ”ב, כי דווקא מתוך החושך מאיר האור ביתר שאת.

הבה נחשוב לרגע - הרבי רוצה שכל הענינים האלה של גאולה, משיח, בית המקדש וכל מה שקשור - שנחיה אותם ונדע אותם על בוריים. איך באמת חיים את זה?

כמו כל דבר, גם פה אנחנו יכולים ללמוד מ’מעשה רב’. הרבי העיד על עצמו שמיום הלכו לחדר, ועוד קודם לכן, החל להתרקם בדמיונו ציור הגאולה העתידה.

לפני כמה שנים השגתי יומן אותנטי מרתק של יהודי בשם ישעיהו שֶּׁר, יהודי יליד דנייפרופטרובסק. ביומן הוא מתאר בעיקר את הליכותיו של אח–הרבי, הרב ישראל אריה לייב, אבל ‘על הדרך’ מופיעים תיאורים הקשורים בשנות נערותו של הרבי. הוא מתאר איך הוא נכנס לביתו של רבי לויק, ובכניסה תלויה תמונה של האלטער–רבי. הוא מתאר את חדרם של שלושת הבנים, כאשר מעל כל מיטה ישנו מדף ובו ש”ס, מפה של גרמי שמים, כאשר על המדף השייך לרבי עמד גם דגם מוקטן של בית המקדש מקרטון אותו הרבי בנה בעצמו…

הרבי, עם כל ההתמדה העצומה שלו באותן שנים, לקח מספריים, קרטון ודבק, והתעסק ביצירה של דגם בית המקדש, והניח את הדגם הזה על המדף באופן שכל הזמן הוא יהיה לנגד עיניו.

זה נקרא לחיות גאולה ומשיח - שהדבר יהיה כל הזמן מול העיניים.

הדורות הקדמונים מביטים בנו ומקנאים

לכאורה, צריך הרבה יגיעה עצמית כדי שבאמת הדבר הזה יהיה כל הזמן מול העיניים ובתודעה שלנו. מהי הדרך הנכונה כדי לגרום לכך?

תראה דבר מעניין: באותו יומן מופיע תיאור נפלא משנות נערותו של הרבי. שֶּׁר מתאר את הרבי כנער שתקן מופלג, מופנם שלא מעורב בין הבריות, אלא עסוק בלימודו.

שנה אחת, בשמחת תורה - כך הוא מתאר - ישעיהו שֶּׁר ומשפחתו סיימו את ההקפות בשעה מוקדמת יחסית, ואחרי סעודת חג, יצא עם חבריו לטייל. בשלב מסוים עברו ברחוב מירונובה וביקשו לקרוא ללייבל, אח של הרבי כדי שיצטרף אליהם. ישעיהו עלה לדירת רבי לויק, והוא מתאר את המראה שנגלה לנגד עיניו באותו רגע: הוא ראה את רבי לוי יצחק יושב עם קבוצה ומתוועד, ומ.ש. (הכוונה לרבי) רוקד על השולחן בכל עוז ותעצומות, ממש יצא מגדר מופנמותו ורצינותו האופייניים.

הרבי הריי”צ גילה לנו שלצד האושפיזין הרגילים יש גם אושפיזין חסידיים - רבותינו נשיאנו, החל מהבעל שם טוב. יוצא אפוא, שיום שמחת תורה, היום התשיעי מתחילת סוכות, הוא היום השייך לרבי. הרבי עצמו רמז על כך גלויות בשיחת ליל שמחת תורה תשמ”ח, בדברו על עניין האושפיזין של היום התשיעי - שמחת תורה - שבא בהמשך לשבעת ימי הסוכות ושמיני עצרת.

ואכן, במשך כל השנים ראינו כיצד הרבי ‘חי’ את היום הזה בשמחה אדירה באופן מיוחד. איך הרבי הרקיד ורומם את כולם גבוה מעל גבוה, כך גם לפני הנשיאות.

מה עניינו של שמחת תורה? מבואר בחסידות שביום זה לא מפעילים את הראש בלימוד, אלא רוקדים עם ספר תורה כשהוא סגור; הריקוד נעשה עם הרגליים דווקא המסמלות קבלת עול. במילים אחרות: זה יום של קבלת עול. אין שאלות ואין קושיות בלימוד תורה, אלא מהות העבודה היא קבלת עול מוחלטת בידיעה שאנחנו מתחברים לנותן התורה חיבור מוחלט.

הדור שלנו, דור התשיעי בהנהגה של הרבי, הוא דור שמתנהל מתוך שני מאפיינים מרכזיים (כמו בשמחת תורה): קבלת עול ושמחה גדולה.

כל החיות שלנו בעניני גאולה ומשיח, בענייני ‘מבצעים’ ובכל הענינים של הרבי, צריכה להיות מתוך קבלת עול ומתוך שמחה. יש לנו שאלות וקושיות על המצב הנוכחי, איננו מבינים את המצב הנוכחי, ועם זאת אנחנו עובדים להביא את הגאולה מתוך קבלת עול ובשמחה. זה מה שמבקשים מאתנו במצב הנוכחי, להמשיך לרקוד–לעבוד עם הרגליים, בלי קושיות, האם גם מזה נשתמט חלילה?!

אפשר לומר שכל שמונת הדורות הקודמים, כולל הדורות שהיו בהם חסידים גדולים וידועי–שם, כולם מסתכלים עלינו ורוצים לראות את העבודה שלנו, העבודה שתכליתה סיום הגלות והבאת הגאולה בפועל ממש - כפי שהרבי אמר במאמר קבלת הנשיאות.

אין לי ספק שהדורות ההם היו מוכנים להחליף את כל הגילויים הנפלאים והעצומים שהם זכו, בטפיחת כף רגל אחת שלנו, בתנועה של קבלת עול אמיתית שאנחנו מבצעים. וכמובן - הרבי מלך המשיח מסתכל עלינו ומצפה שנכין את עצמנו ואת העולם כולו מתוך קבלת עול ומתוך שמחה גדולה.