שלום שטיגליץ

ר’ שלום שטיגליץ, חקלאי בן חקלאי תושב עמק יזרעאל, חוזר או–טו–טו אל השדה שלו עם הטרקטור וכלי החרישה. שנה שלמה השבית את שדהו. בינתיים הוא למד תורה, תיקן טרקטורים, הפך למדריך הלכות מבוקש, וחיכה לישועת ה’ שיתן לו את ברכת הפרנסה * “בית משיח” היטלטל עד לעמק יזרעאל כדי לפגוש מקרוב את ר’ שלום שטיגליץ. בשיחה עמו גילינו גם שורשים חב”דיים שלו ושל רעייתו, שזוכרת היטב את חוויות חודש תשרי בקראון הייטס לפני כחמישים שנה * גיבורי כוח עושי דברו

ר’ שלום שטיגליץ הוא אחד החקלאים הוותיקים בעמק יזרעאל. במשך כל השנה האחרונה הוא השבית את העבודה בשדה כדת וכדין, וכעת, בשלהי שנת שמיטה, רגע לפני שהוא מתניע מחדש את הטרקטור שלו, הוא משתף את קוראי “בית משיח” בהרגשתו לקראת חזרה לשגרה.

אבל, קודם קצת רקע.

“אני הרביעי מתוך חמישה ילדים, בן להורים ניצולי שואה. אבי, ר’ יעקב ע”ה, גדל בטרנסילבניה, שם היה עובד אדמה. בשנות השואה האיומה הוא היה פרטיזן שפעל ביערות. אמי ביילא, ע”ה, נולדה בהונגריה. היא עברה את השואה במחנות. לאחר המלחמה הם הקימו משפחה, כאשר שלושה מילדיהם נולדו בחו”ל. כשעלו לארץ ישראל השתכנו במושב בית הלל, ובשנת תשט”ז עלו על הקרקע במושב כפר גדעון שבעמק יזרעאל”.

מאז, משפחת שטיגליץ נמצאת בכפר גדעון ועוסקת בעבודת אדמה. היסטוריה של ממש.

“מקצוע החקלאות הוא מקצוע קשה הדורש עבודה פיזית מאומצת. אם לא די בכך, הרי שמעולם אי אפשר להיות בטוחים מראש בתוצאות”, אומר ר’ שלום.

אם כן, מה גרם לך לבחור במקצוע הזה דווקא?

“לא בחרתי אותו, אלא נולדתי לתוכו”, אומר ר’ שלום. “אני חקלאי מאז שנולדתי”.

בילדותו הוא למד בחדר המקומי, המשיך את לימודיו בישיבות הקדושות, ובגיל 15 עבר ללמוד בבית ספר לנגרות בכפר חב”ד, שם הכיר לראשונה את חב”ד. “משנות לימודיי בכפר חב”ד אני זוכר במיוחד את הרבנים צבי גרינוולד ויקותיאל גרין שאף טרחו ובאו להשתתף בשמחת נישואיי. אני זוכר לטובה גם את המורים ר’ מאיר בסטומסקי ור’ שמואל קטן. דרכם הכרתי את היופי שבחב”ד. במסגרת הלימודים בכפר חב”ד, השתלמתי במקצוע הנגרות עד למועד גיוסי”.

ר’ שלום שירת ברבנות הצבאית במשך שלוש שנים בתפקיד משגיח כשרות, ובהמשך ב’חברה קדישא’ הצבאית. לאורך כל השנים, החינוך החב”די בבית ספר למלאכה חדר לפנימיותו של שלום וליווה אותו לכל מקום. וכך מספר רעייתו, הגב’ שרונה שטיגליץ:

“נפגשנו כששלום היה בשנת שירותו האחרונה. לאחר מספר פגישות, היה ברור לשנינו שאנחנו בדרך לבנות בנין עדי עד ביחד. כאן שלום הפתיע אותי עם קביעה שהיתה לי חדשה ומוזרה כאחת: הרבי מליובאוויטש הוא זה שיקבע את עתידנו! הוא אמר לי כי הוא ישלח מכתב לרבי הנמצא בקראון הייטס שבברוקלין, ויבקש את ברכתו לשידוך. אם הרבי יעניק את ברכתו, אנחנו מתחתנים, בשעה טובה.

“‘ואם לא?’ שאלתי.

“תשובתו של שלום היתה קצרה וחד משמעית: “אם לא — אז לא!” כל כך פשוט…”

מסתבר שליובאוויטש לא הייתה זרה גם לגברת שטיגליץ: “בעבר, בימי נערותי, הכרתי את ליובאוויטש, אבל רק את הצדדים החיצוניים שלה. בתור נערה שגדלה בקראון הייטס, הייתי מבקרת ב–770 באופן קבוע בשמחת תורה. מי שמכיר את קראון הייטס של היום, לא מסוגל לדמיין כיצד היא היתה אז בירת היהדות של ברוקלין. באותה שכונה התגוררו באחדות מלאה יהודים מכל סוג והשתייכות — מחסידי ליובאוויטש, באבוב, בוסטון, קערסטירר, ספינקא, ועד ל’אגודת ישראל’ ו’מזרחי’. אני הייתי חברה בארגון ‘בני עקיבא’ שפעל בשכונה. בשבתות ובחגים הרחובות היו גדושים ביהודים, ובשבת שדרת איסטרן פארקוויי באיזור 770 היה מלא ביהודים שטיילו שם להנאתם.

“מדי שנה, בליל שמחת תורה, נהגנו ללכת להקפות לבית כנסת המכונה ‘אמפייר שטיבל’, ולאחר מכן צעדנו הביתה לקידוש וסעודת יום טוב. משם, המשכנו, כל בנות השכונה, ל–770 כדי לקחת חלק בשמחה המרקיעה שחקים. ההקפות ב–770 התחילו מאוחר מאוד, רק כאשר החסידים חזרו מלשמח יהודים בבתי כנסת אחרים בשעת לילה מאוחרת. מ–770 חזרנו למנוחה קצרה, ובבוקר שוב השתתפנו בהקפות בבית כנסת שלנו, קידוש, סעודה וחזרה ל–770.

“אירוע נוסף ומרכזי שהיינו מצטרפים לרבי ולחסידים היה הצעדה ל’תשליך’, לעבר הגן הבוטני, שם נמצא אגם יפהפה. אני זוכרת את המעמד הזה עד היום. הרבי היה צועד בראש ומאחוריו הגברים והבחורים בשורות ארוכות ומסודרות, ורק מאחוריהם היו הולכות הנשים והבנות. אנחנו, חברים וחברות בארגון ‘בני עקיבא’ היינו מצטרפים לתהלוכה המרהיבה, הבנים עם הגברים והבחורים, ואנחנו, הבנות, צעדנו עם הנשים ובנות חב”ד. קשה לתאר את המראה המיוחד הזה. זו הייתה תהלוכה מלכותית הצועדת לקצב מנגינות חסידיות, עם הרבי בראש. זו חוויה בלתי נשכחת.

“זכיתי גם להיות נוכחת בשנה ההיסטורית כאשר השער של הגן הבוטני היה נעול, והרבי טיפס ועלה על הגדר, ונכנס פנימה. אחריו כל הקהל נכנס, ואמרנו את התשליך ליד האגם כבכל שנה.

“האירועים האלה שאני מספר אודותם, הם חלק מחוויות הילדות שלי, עוד כשהכול היה ‘היימיש’ ופחות המוני מכפי שזה היום. אני זוכרת שבשבתות אחר הצהריים היינו הולכות לעזרת הנשים של בית המדרש של הרבי וצופות בהתוועדות שהתקיימה לפעמים. לימים התחלתי ללמד בבית הספר חב”ד בתענך, שם כיהנתי כמורה במשך עשרים–וארבע שנים, ותמיד נהניתי לספר לצוות ולתלמידים והתלמידות על המאורעות הללו.

“אשר על כן, כאשר שלום אמר לי שהוא לא ‘סוגר שידוך’ בלי הסכמה של הרבי מליובאוויטש, ידעתי בדיוק על מי הוא מדבר. ובכל זאת, אם זה שליובאוויטש לא הייתה זרה לי וראיתי את הרבי בהזדמנויות רבות, לא הכרתי את הליכות החסידות. שלום לא היה ‘מתויג’ כחסיד, ולכן ההצהרה שלו שלא מתחתנים בלי ברכת הרבי, הפליאה אותי מאוד.

“הוא כתב אפוא לרבי, והמתנו בקבלת עול. אני המתנתי בלית ברירה, ואילו שלום המתין בציפייה דרוכה. זה לא היה פשוט כלל, כי תשובת הרבי בוששה לבוא.

“ואז אירע משהו שפרטיו לא נהירים לי עד היום. אחד מתושבי כפר גדעון הוותיקים נסע לארה”ב. היו לו שם קרובי משפחה חסידי חב”ד. כשהוא חזר מחצר הרבי, הוא הביא לעמק יזרעאל את הבשורה ששטיגליץ חתן, ובירך את שלום ב’מזל טוב’ על השידוך… את הבשורה הטובה הוא שמע לפנינו, כיצד? עד היום אינני יודעת בדיוק…

“לאחר ברכת ה’מזל טוב’ שהגיעה ממקור די מוסמך, שלום התקשר למזכירות. הוא סיפר למזכיר על מה מדובר, ותשובת הרבי התקבלה: ‘מזל טוב’ ‘מזל טוב’.

“לקראת החתונה שלום שוב הודיע לרבי על התאריך וביקש את ברכתו, וגם הפעם התשובה היתה זהה — בעל פה ולא במכתב: ‘מזל טוב, מזל טוב!’ בלי תוספות כלשהי”.

חקלאי — לא סתם מקצוע

ר’ שלום מעבד בכל שנה בין ארבע–מאות לחמש–מאות דונם אדמה. כששואלים אותו מה הוא מגדל שם, הוא משיב: “הכול”, ומפרט: “בחורף אני מגדל ברוקולי, כרובית, כרוס, סלק, ועוד ירקות רבים. הגידול נמשך בין מאה–ועשרים למאה–וחמישים יום, ולאחר הקטיף, אני הופך את האדמה ומכין אותה לקראת גידולי הקיץ, אז אנחנו מגדלים חיטה, תירס, חמניות, חומוס, פלפל, ועוד.

ר’ שלום ממשיך לשתף אותנו בחיים כאיש עובד אדמה, כל כך רחוק מהמציאות היום יומית שלנו, אנשי העיר.

“בדיחה עממית מספרת על בעלי מקצוע שונים שעולים לשמים לאחר 120. לכל בעל מקצוע נותנים אפשרות לבחור מקצוע חדש לעבוד בו בגלגול הבא. הרופא בוחר להיות עורך דין, עורך הדין בוחר להיות רופא, אבל החקלאי בוחר להיות שוב חקלאי. כי חקלאות זה יותר ממקצוע. זה אורח חיים. זו מהות נפשית”.

אתה המשכת את אביך בעבודת החקלאות. האם גם בניך ימשיכו במקצוע הזה?

“לא. לא ראיתי לנכון שבניי ימשיכו בעבודת החקלאות, בגלל קשיים לא פשוטים שכרוכים בעבודה זו.

“לחקלאי ישנם רגעי אושר כמו גם רגעי כישלון. רגעי כישלון הם רגעי תסכול מהתנהלות הממשלה כלפי חקלאים — כשל שנמשך בחמש עשרה השנים האחרונות. אנחנו ממש מוזנחים על ידי גורמים ממשלתיים. ולכן, למרות שאחיי ואני המשכנו בדרך אבינו ע”ה, לא הסכמתי שגם בניי ימשיכו בזה”.

ומהם רגעי האושר של החקלאי?

“השמחה של חקלאי נובעת מיבול טוב ומוצלח. כאשר, לאחר העבודה הרבה והקשה הוא רואה ברכה במעשה ידיו, זו שמחה אדירה. חקלאים מרגישים אושר והצלחה כאשר היבול מניב תוצרת משובחת ומרובה מעבר למצופה.

“חיי החקלאי קרובים מאוד להקב”ה ורוויי אמונה. כפי שכתוב בגמרא ‘מאמין בחי עולמים וזורע’. אני פועל לפי הספר ועושה את כל מה שדרוש, אבל התוצאות הסופיות תלויות לגמרי אך ורק בהקב”ה”.

אתגר שלוש השנים

שבוע בלבד לפני ששנת השמיטה מסתיימת ור’ שלום יחזור לחרוש בשדהו, הוא מספר על חיי החקלאי השומר שביעית, כפי שהוא חווה בעצמו בשנה האחרונה.

“נולדתי לפני עשר שמיטות, אבל בתור חקלאי אני שומר שמיטה זו הפעם השביעית. במה עסקתי בשנות השמיטה? בשנת שמיטה הנוכחית גידלתי את הירקות שזרעתי לפני שביעית עבור ‘אוצר בית דין’. עבודה זו נמשכה עד חודשי כסלו וטבת, כשהם כלו מן השדה. יש עבודות מוגבלות שמותר לעשות בשדה עבור גידולים אלה, וזאת על פי פרמטרים הלכתיים ברורים. זה גם היה המקור לפרנסה בחודשים הראשונים של השנה, ומאז אנחנו תלויים ישירות בחסדי ה’. בהמשך השנה עסקתי בתיקון טרקטורים ובצדדים נוספים של חקלאות שאינם תלויים בעבודה בשדה. אולם בעיקר הייתי פנוי לתוספת בלימוד התורה.

“בשנת השמיטה הנוכחית החקלאים שומרי השמיטה התמודדו עם אתגר לא פשוט נוסף — שנת שמיטה הגיעה לאחר שנת בצורת. הקב”ה הרי הבטיח ‘ונתתי את ברכתי’ — יבול בשנה השישית שיספיק לשלוש השנים: שישית, שביעית ושמינית (עד שהתוצרת החדשה גדלה). במילים פשוטות, חקלאי צריך לאגור מספיק כסף כדי להתקיים בשנת שמיטה עצמה, וסכום מכובד נוסף כדי להתחיל לזרוע מיד בצאת שביעית. אולם כאשר בשנה השישית יש שנת בצורת, זקוקים לניסים גדולים יותר מאי פעם כדי לשרוד כלכלית.

“אמנם ברכת ה’ המובטחת מלווה אותנו באופן גלוי לאורך כל שנת השמיטה”, אומר ר’ שלום. “הקיום שלנו הוא ניסי. אולם, הנס הזה הפך לטבע אצלנו, החקלאים שומרי השמיטה. כאשר בצורת מקדימה את השמיטה, זקוקים לניסים גדולים הרבה יותר. וזה מה שאירע לי השנה — הברכה הגיעה ממקום בלתי צפוי לגמרי”.

בשנת השמיטה הזאת, ר’ שלום לצד ההוספה בלימוד תורה ותיקון טרקטורים, הוא גם היה סוג של מורה ומדריך: “בשנת השמיטה הנוכחית התבקשתי, כדובר אידיש, להרצות בפני תלמידי המוסדות ותושבי אנטוורפן שבבלגיה מטעם ‘קרן שביעית’. ביקורי עורר בבלגיה ענין רב, עד כדי שאנשים ברחוב זיהו אותי כ’שלום, החקלאי שומר השביעית’. בנוסף, אירחתי במשק אצלי תלמידי בתי ספר רבים שבאו להכיר מקרוב את הלכות שמיטה ואת גיבורי החיל שמקיימים את מצוות השמיטה הלכה למעשה. קבוצות תלמידים הגיעו לעמק יזרעאל מקרוב ומרחוק, והם קיבלו שיעור חקלאות חי בשילוב הלכה בזמן אמת”.

לקראת הכתבה, ביקשנו לצלם אותו בשדות שלו. הוא הסכים ברצון רב. כשהצלם מבקש ממנו לקחת את הקילשון ולעבוד רק לצורך תמונה טובה, הוא “מרגיע” את הצלם בשלווה: “אי אפשר לעשות אפילו פעולה קטנה ופשוטה, הרי שמיטה היום!” הוא מזכיר את מה שהוא חי יום יום…

לסיום, שלום משתף אותנו ברגשותיו, שבועיים בלבד לפני חזרתו לשדותיו האהובים עליו.

“יש בחקלאות מימד שאין באף מקצוע אחר. חיי היום יום מושפעים מאיך שאתה מרגיש בעבודה. בשדות אין מתח. אני נוסע בטרקטור בשדה ושר לעצמי. אף אחד לא עומד לי על הראש ויש לי שקט. האוויר הפתוח והטבע מסביב נותנים לי הרגשה טובה.

“מעמדתי בשדה אני צופה על הפקקים של עפולה ואיך שאנשים נתקעים שעות כדי להגיע הביתה ממקום עבודתם. לעומתם, כשאני מחליט להיות בבית בשש, אני יוצא מהשדה בשלווה ובתוך דקות ספורות אני בבית.

“גם אם קורה ויש איזה כישלון, אני לא מרגיש אשם. לא אני זה שאחראי על הגשם… תראה לי עוד מקצוע כמו חקלאות שבו אתה עושה את העבודה שלך בפשטות, מתפלל, וה’ תורם את החלק שלו”.

מה אתה הולך לגדל בחורף הקרוב?

“לא יודע. עוד לא החלטתי”, הוא עונה בפשטות.

איך אתה מרגיש רגע לפני שאתה חוזר לשדה?

ר’ שלום לא מהסס: “ההתרגשות רבה מאוד. אני מרגיש שאני עומד לחזור לשורשים, תרתי משמע”…