נחמיה דייטש

סיפור זה, מלבד היותו מופיע ב’אגרות קודש’, אשר הוא מקור בלתי מעורער לאמינותו של הסיפור, יש לו מקור נוסף.

היה זה באחד הימים, כאשר הרב שלמה אהרן קזרנובסקי ז”ל, מחשובי החסידים בארצות הברית, כיהן כיושב ראש ועד הפועל של אגודת חסידי חב”ד בארה”ב וקנדה, הצטרף למסעו של גיס הרבי, הרה”ג ר’ שמריהו גוראריה (הרש”ג, אשר היארצייט שלו יחול בשבוע הקרוב, ו’ באדר) למטרת איסוף כספים עבור ישיבת “תומכי תמימים” המרכזית.

בדיוק ביום בואם הופסקה התחבורה בטורונטו בשל מזג אוויר סוער במיוחד. שלג כבד ירד על רחובות העיר, ורוח חזקה הניסה אנשים מן הרחובות אל הבתים. בלית ברירה נשארו הרש”ג והרב קזרנובסקי בחדרם במלון, ממתינים לרגיעה. בין כך ובין כך נודע דבר בואם לכמה מחסידי חב”ד בעיר, והללו הגיעו למלון כדי לפגוש באורחים החשובים. בין מקבלי הפנים, היה הרב שלמה לנגר. מששמע הלה על מטרת בואם של שני האורחים החשובים לטורונטו - איסוף כספים לישיבה, ביקש לספר סיפור הקשור לכך, ואז סיפר דברים כהווייתם כפי שמופיעים בגוף הסיפור.

א

תחושה חגיגית–מה ריחפה בחלל בית הכנסת “שערי צדק” אשר בדאון–טאון שבטורונטו, כאשר למקום הגיע שליח חדש. גם השליח עצמו, הרב נחמיה דייטש שהגיע זה עתה מלב כור ההיתוך החסידי ‘קראון הייטס’, היה נרגש. הוא מתעתד לערוך כעת היכרות עם מתפללי בית הכנסת “שערי צדק”.

המתפללים ניגשו ולחצו את ידו ל”שלום עליכם” מתוך קבלת פנים לבבית. למרות שמונה–עשרה השנים שחלפו מאז אותו בוקר של יום ראשון, הרב נחמיה דייטש זוכר את האירוע הזה כאילו היה אך לפני ימים אחדים, ולא בכדי.

בשלב מסוים קם הרב שלום לנגר ונשא דברי ברכה. “ברצוני לספר לכם מי זה ליובאוויטש”, פתח בפני המתפללים שהטו אוזן כרויה.

ב

“היה זה בשלהי שנת תש”ב, כשנתיים ויותר לאחר בואו של אדמו”ר הריי”צ לארצות–הברית בשנת ת”ש. באחד הימים חלה אחד מבני הקהילה, חיים סילבר שמו. זה בא באופן פתאומי, והוא הובהל במהירות לבית רפואה. מצבו הלך והתדרדר וסכנת חיים נשקפה לחייו. הרופאים כבר נואשו מלהציל את חייו. כשנודע הדבר לאבי, הרב שלמה לנגר, הוא הלך לבקרו. האיש שכב במיטתו במצב קשה, הן נפשי והן פיזי. גם הדיבור היה קשה עליו.

בכניסה לחדרו ישבו בני משפחתו שהיו הלומי כאב. הם עצרו את אבי בכניסה באמרם שאי אפשר להיכנס אליו בשל מצבו הרעוע. אבא שאל פרטים על אודות מחלתו והם השיבו כי הרופאים אינם יודעים את הסיבה למחלה.

בשלב מסוים, החולה שמע את קולו מבעד לדלת, והוא ביקש מהאחות לקרוא לו שייכנס פנימה. אבא שמח להיכנס אליו במטרה לעודד את רוחו. אך הוא לא המתין לדבריו, אלא הרים ידו בחולשה ונתן באבא מבט מתחנן: “הלא אביכם היה חסיד חב”ד, הלא כן?” ספק אמר ספק שאל. אבא השיב בחיוב מבלי להבין לאן הוא מכוון. לאחר שלקח נשימה ארוכה וכבדה, הוסיף סילבר בקול חלש: “שמעתי שהרבי מליובאוויטש בא לארצות–הברית”. אבא השיב כי גם הוא שמע על כך. באותם ימים, בואו של הרבי לארצות הברית הכה גלים בעולם היהודי האמריקני.

“אני מבקש ממך אפוא לכתוב לו בשמי, ולשאול אותו במה אוכל לפדות את עצמי כדי שאהיה בריא”, המשיך מר סילבר.

מיד כששב לביתו, עשה כבקשתו. אבא כתב לרבי מליובאוויטש את בקשתו במכתב מהיר אותו שיגר ל–770, ואף קיבל מענה מהיר מהרבי, בו כתב: “אמור לחולה, שהואיל ובונים עכשיו במונטריאול ישיבת ‘תומכי תמימים’ - שייתן עבורה סך אלף דולר. אינו דומה מלאך של מאה למלאך של אלף. כמו שכתוב ‘אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף’, ויחלים היהודי ויילך על רגליו”.

כשאבא קיבל את המכתב, ניגש מיד לבית הרפואה, שם פגש בבני משפחתו של החולה. רעייתו, בראותה את אבא, שאלה מיד בשמץ של תקווה: “נו, האם הגיעה כבר תשובה מהרבי?” אבא השיב בחיוב וסיפר לה אודות המכתב והכתוב בו. כאשר שמע זאת אחיה, גיסו של החולה, שאף היה שותף בעסקי גיסו, אמר בתרעומת גלויה - “אה, מתחילים כבר לסחוט כספים. אנחנו מכירים כבר את האנשים האלה”…

כדי להימנע ממחלוקת במצב רגיש שכזה, אבא לא השיב לו אלא נכנס לחדרו של החולה וקרא בפניו את המכתב מהרבי.

החולה הרהר רגעים אחדים. מדובר היה בסכום גדול ביותר באותם ימים. אף על פי כן, מר סילבר הבין כי חייו תלויים בדבר, והוא הבטיח לתת את הסכום לצדקה לטובת ישיבת ‘תומכי תמימים’ שהוקמה זה עתה במונטריאול.

לא חלפה אלא תקופה קצרה, והפרופסור שהגיע לביקור אצל החולה, יצא מן החדר בכעס גלוי. הוא ניגש ישירות למרת סילבר שישבה במסדרון בהמתנה שקטה ומתוחה: “מי הרשה לך להביא לכאן רופאים אחרים ולתת לחולה תרופות שונות ללא ידיעתי?”

מרת סילבר, כמו גם שאר בני המשפחה שישבו לצדה, נבהלה נוכח התקיפות הנחרצת שכוונה כלפיה. היא לא הבינה את כוונתו; על מה הוא מדבר?! רק לאחר בירור העניין, כשהפרופסור הבין שחשדו היה לשווא, אמר בהשתוממות גלויה: “אם לא הבאתם לכאן רופא אחר, הרי שקרה כאן נס גלוי משמים. מצבו של החולה השתנה מן הקצה אל הקצה. יש נסיגה ניכרת במחלתו, ונראה שבקרוב יוכל ללכת על רגליו ואף ישוחרר לביתו”.

מפליא, כי דווקא הגיס שסירב לתת את הכסף לצדקה, נפטר בפתאומיות באותה השנה.

זמן מה לאחר מכן, כתב מר סילבר לרבי, כי אמנם הבטיח את הסכום לצדקה, והוא אכן מתכוון לשלם סכום זה, אולם הדבר קשה עליו והדבר יקח עוד זמן–מה.

במכתב התשובה ששיגר לו אדמו”ר הריי”צ, ציין הרבי שיש שני אופנים בנתינת צדקה - או שאדם מחכה לישועת שמים ואז הוא נותן מכספו, או שאדם נותן מלכתחילה, אז הקב”ה, כביכול, הופך לבעל חוב שלו, והוא ‘חייב’ לו את הישועה:

“…במענה על כתבו בבקשת התעוררות רחמים, נכון הגיעני וברכתי אותו ואת הנזכרים בכתבו בברכת שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות, בחתימה ובגמר חתימה טובה.

תודה לה’ אשר לבו התחזקה והוטב מצב בריאותו ויתחזק באמונתו ובבטחונו בהשי”ת כי ישלח לו רפואה ויאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים, והעיקר כי יעמוד על עצמו להסיח דעת מן מחלתו, ובזה עצמו בעזרת השם יתברך יוקלו המכאובים ויתמעטו עד כי יסורו מאתו לגמרי; ויזהר לקיים כפי פקודת הרופאים להיות במנוחה.

בדבר הבטחתו להישיבה - הנה אחד ממקושרי הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע היה חולה גדול רחמנא ליצלן, וכתב פ”נ להוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע ובמכתבו הבטיח כי כאשר יקימו השי”ת מחליו, יתן על ישיבת תומכי תמימים שהיתה אז בליובאוויטש, סכום הגון. והשיבו הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע ברכה, וכתב לו בדבר הבטחתו להישיבה - הנה טוב יותר שיקיים בהקדם ויהיה הקב”ה בעל חוב שלו לשלוח לו רפואה, מכמו אשר הוא יהיה בעל חוב להקב”ה…” (אג”ק אדמו”ר הריי”צ חלק ז’ אגרת א’תתסח).

כאשר קרא מר סיבלר את דברי הרבי, אמר לבנו: “בני! רצוני לחיות! אני מבקש ממך, קח מיד אלף דולר והבא למונטריאול לישיבה”.

הבן ציית לאביו, ולמרות הקושי בגיוס הסכום, השיג את הכסף ונסע במיוחד מטורונטו למונטריאול והביאו להנהלת הישיבה שהוקמה זה עתה. התרומה הזאת אכן סייעה להקים את הישיבה על רגליה.

זמן מה לאחר מכן, בחודש שבט תש”ג, שיגר לו הרבי מכתב תודה, בו הוא משבח לא רק את התרומה עצמה, אלא את האופן בו שיגר אותה: “…מאד נהניתי לא רק מתשלומי נדרו אשר נדר אלף שקל לטובת מרכז ישיבות תומכי תמימים, אשר דבר זה קיום מוצא שפתים הוא דבר גדול על פי התורה, אלא עוד זאת נהניתי במאד מאד, מאופן קיום הנדר בחיבת מצוה לשלוח את בנו הנכבד שי’, אשר הוא יעלה ויביא את נדבתו כדוגמת ענין הבאת הקרבן בבית ה’, אשר עצם ההולכה היא מצוה. והנה בשליחות זו אשר שלח את בנו הנכבד שי’ למאנטרעאל למסור את ההמחאה לבא כוחי תלמידי היקר הרב קראמער שי’ .. עשה דבר טוב ונעלה ומשובח ביותר לזכות את בנו הנכבד שי’ בזכות גדולה כזו .. ובאמת הנה מזה צריך האדם לשמוח שמחה גדולה, ושמחה קדושה היא כלי טהור לרפואה ופרנסה טובה.

תודה לה’ שהוטבה מעט בריאותו. ישלח לו השם יתברך רפואה שלמה, ויעזור לו בכל הדרוש לו…” (שם, אגרת א’תתקנט).

•

חלפו בערך שמונה שנים, ובבוקרו של יום שבת קודש פרשת בא, הסתלק אדמו”ר הריי”צ בפתאומיות.

השמועה עשתה כנפיים והגיעה במהירות גם לקהילה היהודית בטורונטו, בין השאר הגיעה גם לאוזניו של הנער שלום לנגר, בנו של הרב שלמה לנגר. כששמע את הבשורה המרה, אמר לאביו בכמעין נבואה מבוהלת “אוי, כעת גם סילבר ייפטר”…

“מדוע תאמר כך?” נדהם האב.

“פשוט מאד. הרי מר סילבר חי בזכות ברכתו של הרבי הריי”צ, וכעם עם הסתלקותו, גם הברכה תסתלק”…

ואכן, חודש ימים לאחר מכן, נפטר מר סילבר לבית עולמו באופן פתאומי…

ג

את הסיפור הזה סיפר הרב שלום לנגר עצמו לבני הקהילה בטורונטו בטקס קבלת הפנים לבואו של השליח הרב נחמיה דייטש.

הרב דייטש שמע את הסיפור ולבו החסיר פעימה. בדיוק באותו יום, במסגרת הלימוד היומי המסודר שלו בסדרת ‘אגרות קודש’ (כפי שנוהגים חסידים רבים לעשות), קרא מכתב ששיגר הרבי לרב שלום לנגר, שם, בתחתית העמוד, ציין העורך את כל הסיפור הזה…

מסתבר שהרב לנגר כתב בשנת תשכ”ג את דבר המעשה לרבי מה”מ כמו גם את פטירתו הפתאומית של מר סילבר, והרבי השיב לו במכתב מיום ג’ מר–חשוון תשכ”ד: “הסיפור שכותבו על דבר כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, והרי ברכות צדיקים קיימות לעד ופועלות פעולתן…”

כעת היה תורו של השליח ה’טרי’ לקום ולשאת דברים בפני חברי הקהילה. בהתרגשות רבה פתח את ספר ה’אגרות קודש’ וקרא מתוכו את אגרתו של הרבי אותה למד בהשגחה פרטית באותו יום, כמו גם את הסיפור המלא המופיע בתחתית. הקהל במקום נדהם נוכח ההשגחה הפרטית המופלאה - מה שהוסיף ללבביות בקבלת פניו של השליח, ולברכת הצלחה שהעניקו לו בני הקהילה כולם.