מאת: הרב חיים ועקנין, שליח הרבי בשכונת ‘נווה הדרים’, רמלה א שתיים בצהריים. תחנת

מאת: הרב חיים ועקנין, שליח הרבי בשכונת ‘נווה הדרים’, רמלה

א

שתיים בצהריים. תחנת 42 במנהטן. מאות עוברים ושבים וכנר אחד מנגן במשך כשעה. פתאום מגיע אדם ודוחף דולר לקערה. כעבור חמש דקות מגיע אדם אחר ובמשך דקה מקשיב ליצירה. לאחר מכן ילד רוצה להתקרב ולשמוע את המנגינה אבל אמו ממהרת ומושכת אותו משם הלאה. ילד נוסף נעצר לידו, ובסיכומה של שעה — שמונה אנשים עצרו (לא כולל אלו שזרקו פרוטות מרחמים, ולא ספרנו אותם…).

נשמע עוד אירוע  סתמי. אך לא. הכנר שניגן, היה אחד משלושת הכנרים המפורסמים בעולם, ששבוע קודם ניגן באחד האולמות הגדולים במנהטן בפני אלפי צופים את אותן יצירות בדיוק. רק שאז, כל כרטיס עלה בין מאתיים לשבע מאות דולר… הניגון התמים של הכנר היה בעצם מחקר — עד כמה בני אדם הנמצאים במרוץ החיים שמים לב לאיכות מיוחדת ומקצועיות הנקרית בדרכם. התוצאה הייתה, איך לומר, די מאכזבת.

כאשר שמעתי על המחקר הזה, היו לי הרבה רעיונות שאפשר ללמוד ממנו, אבל תוך כדי כתיבת השורות שמתי לב שהמחקר הזה הוא לא רק רעיון ל… הוא פשוט פלטפורמה קטנה של החיים שלנו. רק עם הבדל אחד קטן: הכנר שניגן בתחנת הרכבת היה אמן מפורסם וידוע שכבר גילה ומימש את כשרונותיו, והוא רק בחן בסקרנות את תגובות האנשים.

ואילו בתחנת הרכבת של החיים שלנו, מסתובבים הרבה כנרים, הרבה אנשים עם ים של כשרונות, שאם לא נעצור ונתייחס, נפרגן ונתפעל, מתוך התעניינות — האנשים האלו יישארו בפינה החשוכה ברכבת ולא ימצו את כשרונותיהם במקום ראוי יותר.

זה מתחיל בילדים, בשולחן שבת. הילד הקטן שר יפה. הגדול יותר חוזר יפה על ה’דף קשר’ וה’תמים’ שהגיע מהישיבה חזר עם הרגש חסידי אותו הוא פורס על השולחן. אנחנו נחליט, אנחנו נקבע, אם הכישרון שנמצא בילדים שלנו, שהראו לנו אותו בהססנות — ילך ויתפתח, או שמרוצת החיים היא שתשלוט כאן ולכן הילד ימשיך להיות מהוסס בכשרונותיו אותם יגלה רק באיזה ‘תחנת רכבת’, פינה חשוכה קטנה.

יש לנו גם אפשרות לעצור את המרוץ, ולמרות העומס, להחליט שהילדים שלנו מעל הכל. כאשר נבחין באיזה כישרון מבצבץ, נדאג לרגע של שקט והקשבה, ונשים את הילד והכשרונות שלו במרכז. לומר לילד כמה אנחנו אוהבים להקשיב לו, להראות ל’תמים’ בישיבה כמה דעותיו והרגשותיו חשובות בעינינו, ואז הוא כבר פחות יתבייש לעלות על הבמה של החיים ולהשתמש במה שהשם חנן אותו.

ב

ולא רק בחינוך, גם בזוגיות. אם נחליט להיות פחות עסוקים בעצמנו ויותר לשים לב לפרטים, לבישולים המיוחדים שהאישה הכינה, להצלחות שלה בשדה החינוך; או לחילופין שהאישה תשים לב לכישרונות שיש אצל בעלה ותרחיב ותפרט על כישרון הדיבור או ההשפעה, וכן הלאה. אפילו סתם אם ראינו בחור בשנתו ה–14 שיש לו חוש מיוחד להעביר שיחה בבית הכנסת — יכול להיות שמחמאה מפורטת שלנו (עם קצת פחות ‘פששש!’ ו’וואו!’ של עצלנים) ויותר תושייה ולרדת לפרטים, אולי אנחנו נהיה אלה שנעזור לאותו בחור לפרוץ החוצה

בפעם הראשונה המחקר הזה לא נשמע חשוב כל כך, משום שאותו כנר לא היה באמת צריך את אותם מאות אנשים כדי להכיר בכשרונו, אותו ידע עוד קודם והציג אותו על במות מכובדות עוד קודם. אבל הרגש עולה והדמעות צפות כשאתה חושב לא על אותו כנר — אלא על אותם ילדים וילדות, גברים ונשים שנמצאים בתוך תחנת הרכבת החשוכה אבל לא מתוך בחירה, ורק מחכים לאותו אחד שיעצור ממרוץ החיים ויגלה להם כמה שהם מיוחדים. ועם עוד קצת סבלנות גם נוכל להראות להם איך להוציא את זה החוצה. 

ג

מסופר במדרש על הרגע בו הקב”ה בחר במשה רבינו להיות מנהיג של ישראל. הסיפור בוודאי מוכר לכולנו — כאשר משה רבנו, בדאגתו לגדי הקטן שברח מהעדר, עזב את העדר למספר שעות רק כדי להחזיר את אותו גדי. על זה אמר הקב”ה מי שדואג כך לגדי הקטן, הוא ידאג לבניי.

לא כריזמה סוחפת, לא אומץ, ואפילו לא דבקות שבוודאי ובוודאי היו בו במשה רבינו, ולרוב. הנקודה היא הגדי. יש הרבה מילים יפות שבעזרתן ניתן היה לוותר על הגדי. טובת העדר, טובת המחנה וכו’. אבל משה לא מוותר, הוא רוצה את הגדי. וכמו שאחר כך התבטא משה רבינו “יאבד משה ואלף כמותו ואל יאבד אחד מישראל”.

משה רבינו לא נותן לאף גדי לברוח. לא נותן לשום פרט לחמוק. גם אם לפעמים נדמה לנו, שהעיקר שהיהודי יהיה ירא שמים, פחות או יותר קם בזמן והוא ‘בסדר’, אבל משה רבינו, משה רבינו שבדורנו, לא מוותר. משה רבינו רוצה שנחייך, רוצה שננצל את כל הכשרונות שלנו, שנצא ונפעל, שלא תישאר אף פינה אחת בנפש שלנו שלא מיצינו וניצלנו. ולא יישאר אף יהודי אחד בחוץ שלא ניסינו להשפיע עליו.

ד

מכיון שכבר דיברנו על שימת לב לכל ילד ובחור ולמצבו האישי, כאן המקום להזכיר את פרויקט ה’משפיעים’ המבורך שפועל רבות בדיוק בנקודה שדיברנו עליה. זה לא סוד שמרוצת החיים מאוד מלחיצה. לא רק את ההורים אלא גם את המחנכים ועובדי הצוות החינוכי שסובבים את הילד. ומכיוון שכך, הרבה פעמים ישנם ילדים שמסתירים בתוכם קשיים ואין בהם את האומץ או אפילו חוששים לשתף מישהו מאנשי הצוות והענין נופל בין הכיסאות. או שלפעמים קיים בילד הלומד בכיתה ז’ או ח’ איזה רגש חסידי מיוחד שלא תמיד הצוות החינוכי יכול לתת לו מענה. בדיוק בנקודה זו נכנס המשפיע, שלכאורה הוא חיצוני למסגרת, קצת מחוץ למירוץ והוא רודף אחרי הגדיים, ולא רק מחזיר אותם לעדר אלא דואג שיהיה להם ולכשרונם ביטוי במבצע החסידי הבא וכדומה. זו כבר השנה השלישית שאני זוכה להיות שותף בפרויקט הזה.

לפני שבועיים נפגשנו ביחד במלון ‘ניר עציון’, וכל המשפיעים שמו הרבה סיפורים על השולחן. איך בחור שבקושי ידע להכין גמרא, תוך עבודה של חצי שנה עם המשפיע לא רק שמכין גמרא לבד אלא גם מסייע לאחרים. כמו כן סיפורים על הסיוע בצד הרגשי, כאן חשתי גאווה גדולה להיות שותף. אני קורא גם להורים בתלמודי התורה ובישיבות שקיים בהן משפיע ונתקלים באיזשהו קושי עם ילדיהם — לנצל את המשאב היקר והבלתי תלוי הזה.

אז תודה. תודה רבה למנהל הקרן הרב מנחם עמאר. הרב מנחם, בהשראת הטור הזה, איזו השגחה פרטית שאתה, גם בתור בעל מנגן, יודע להבחין לא רק בין צליל לצליל אלא גם לשמוע את נפש הנערים ודאגת להקמת הפרויקט האדיר והחשוב הזה. ולאבא היקר מייסד הקרן בצרפת הרב יעקב עמאר, שאם ארצה להראות לילדים שלי עסקן חסידי בטל ומסור לרבי אז כנראה אצטרך להפגיש אותם איתך… כל כך התרגשנו לראות את הפשטות והדבקות במטרה. ב”ה שזכינו בעסקנים כמוך… כאן נודה גם לרב ברוך חדד מנהל הפרויקט ולרב אלי בצלאל שמנהלים את הכל ביד רמה, ולכל מנהלי בתי הספר המאפשרים את קיום הפרויקט (כן, כן, וגם למנהל שלי הרב אמיר הרץ על הסיוע וההכוונה) ישר כח!

לתגובות h0543031226@gmail.com