התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

ראיתי אותם וידעתי מה הם הולכים לבשר לי. סגרתי את כל החלונות ולא רציתי שהם יכנסו. סימנתי להם לשתוק. כל עוד הם שתקו, אלירז שלי עדיין חי”. כך מתארת הגב’ מרים פרץ, אימם של אוריאל ואלירז, שנפלו בהגנה על הארץ, את הרגעים לפני שהודיעו לה על נפילת בנה השני, אלירז.

התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

את הסיפור הזה שמעתי בשבת האחרונה, וכבר ביום ראשון אימצתי אותו כדרך חיים. כשהחבר’ה התחילו לדבר ולשתף (מילה שזכתה לעדנה מחודשת בימינו…) ולהראות עוד איזה ידיעה מהוואטסאפ, לזרוק עוד מספר ועוד שביב מידע ‘מהימן’, הרגשתי שאני חייב לסגור הכל. הרבה שקט. לא לשמוע כלום. ללמוד חסידות, להתפלל. להישאר באותם רגעים שבהם כולם עדיין חיים.

זה אולי נשמע ילדותי ולא בוגר, אבל אם האופציה האחרת זה להמשיך להזריק לווריד כל רגע עוד ‘חדשות’ דרך כל חור אפשרי - אני מעדיף להישאר ילד.

להתחבר למקום נצחי

פעם נכנסה לבית חב”ד אישה שהייתה בזמן אבל ל”ע. היא שאלה אותי מה יש ב’קדיש’ שאמור לנחם אדם שנפרד מהקרובים אליו, איך המילים ‘יתגדל ויתקדש’ וכו’ מביאים נחמה. דווקא היו לי כמה תשובות די יפות על הלשון, קידוש ה’ ועוד. אבל מצד שני - כשראיתי אותה ואת כאבה, הרגשתי שאני צריך לעמוד מול השאלה והמקום שממנו היא באה.

בסופו של דבר עלה בזכרוני הרעיון שהרבי מביא לגבי שלושת השבועות, שנחמה אמיתית לא באה לחפות ולפצות על הצער או לתת לו תשובה - אלא פשוט מגלה מקום נצחי, שהוא מביא לנחמה. לא נלחמים עם הכאב, אלא הולכים למקום נצחי שבו מלכתחילה לא הייתה ירידה.

כמו אדם שהפסיד כסף רב: אפשר לנחם אותו ולומר לו ‘הכסף יחזור’, למשל. אבל ניתן גם לומר לו שבמקום להתמקד בדברים חולפים תאמר תודה לה’ השאיר אותך שלם. העיקר הבריאות. לא להילחם עם אובדן הממון, אלא לקחת אותו למקום גבוה יותר וחשוב יותר, מקום בו הכסף והאובדן תופסים פחות משמעות.

במציאות רואים שדווקא זה מביא יותר לנחמה (ולמרות שאין המשל דומה לנמשל, אך שמץ מינהו יש ויש). כשמתמודדים עם הסתלקות של אדם קרוב - אפשר לנסות להרגיע ולהסביר, וזה חשוב. אבל התורה מכוונת אותנו אל המקום הנצחי ביותר שקיים, ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא לעלם ולעלמי עלמיא’, ומהמקום הנצחי היחיד שקיים עלי אדמות, נשאב את הנחמה.

חיבוק מדביר

זה מזכיר לי את הסיפור על דביר. דביר עמנואלוף הוא החייל הראשון שנפל במלחמה בעזה ב’עופרת יצוקה’. אביו נפטר שנתיים קודם לכן ממחלה ממארת, ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא את כל העול יחד עם אמו. האובדן שלו גרם לצער גדול במיוחד, בשל היותו בן יחיד ונותרו רק נשות המשפחה.   ביום הולדתו האחרון, אמו דליה סיפרה לכל החברים שהתאספו סיפור מדהים:

לילה אחד, לפני שהלכה לישון, דיברה אל הקב”ה בקול רם וביקשה ‘תן לי סימן, תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכל היה לשווא’. והלכה לישון.

באותו שבוע, הלכה להופעה שהתקיימה בבריכת הסולטן לאחר בקשת בתה. בעוד הנגנים מתמהמהים לכוון את כליהם, ניגש אליה ילדון קטן בן שנתיים, זהוב תלתלים שנראה כמו מלאך ונגע בכתפה. דליה, שהיא גננת במקצועה, סובבה את ראשה ראתה את פני המלאך ונכנסה איתו לשיחה. ההורים - שתי שורות מעל - צופים בבנם ה’מטריד’ את הגברת המבוגרת וקוראים לו אליהם. והיא מרגיעה אותם ואומרת שהכל בסדר. ואז הוא מספר לה שיש לו אח תינוק שקוראים לו דביר…

כולה מחולחלת מהשם, עולה להורים ושואלת - אם לא אכפת לכם בן כמה הבן שלכם? בן חצי שנה. - ושוב סליחה אם אני מחטטת, הוא נולד לפני או אחרי ‘עופרת יצוקה’? אחרי. - וסליחה, באמת שאלה אחרונה: מדוע קראתם לו דביר?

אמא של דביר מספרת שהיא קצינת נפגעים בצה”ל, ובזמן ההריון עם דביר הרופאים התריעו בפניה על הימצאות מום קשה בעובר ל”ע. היא הלכה הביתה ובבית שמעה על נפילתו של דביר. מיד ‘עשתה עסק’ עם הקב”ה: ‘אם אתה דואג שהתינוק יהיה בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר על שם החייל שנהרג’.

דליה, נשארה פעורת פה ואמרה: אני אמא של דביר.

ואז אמא של דביר אומרת לה ‘קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק’… 

דביר ואחיו לא השתתפו בקורס האחרון של תורת הפסיכולוגיה. הסיבה שהם הצליחו במקום שאחרים לא הצליחו, להרגיע ולנחם את אמא של דביר - היא, כי פשוט הם חשפו בפניה את הנצחיות של עם ישראל שדביר שלה ממשיך ופורח במשפחה אחרת.

אחים יקרים, אפשר להמשיך ולהיות מחוברים ומעודכנים; אבל יש לי בקשה, בשם כל אותם אלפי חיילים ומשפחותיהם: תסגרו את ה’חלונות’, האפליקציות, ותתחברו למקום הנצחי של עם ישראל, תורה, תפילה וצדקה. בתקופה זו של ימי בין המצרים, קחו פסק זמן מהגלות, ולימדו את הלכות בית הבחירה. הכנסו לפניי ולפנים של בית המקדש השלישי, והמקום הזה יביא לכולנו את ההרגשה שכל הסבל הזה לא היה לחינם.
כי אז, כולנו נקבל חיבוק מדביר, דביר בית מקדשנו, רצוננו לראות את מלכנו!

חושבים אחרת? תכתבו לי ונתוועד על זה…
באימייל: ybv770@gmail.com