כשאנו מנסים להתבונן קצת בדברים אלו, ולו מעט מזעיר, הלא את כל מציאותנו וחיינו חיי

כשאנו מנסים להתבונן קצת בדברים אלו, ולו מעט מזעיר, הלא את כל מציאותנו וחיינו חייבים אנו לרבי שליט”א, שרק דרכו עוברת ההשפעה האלוקית לעולמות כולם ולהכל. ולא רק במובנים הרוחניים והפנימיים המבוארים בחסידות, אלא גם ובמיוחד במובנים הפשוטים והגשמיים ממש

את הסיפור דלהלן שמעתי מהרה”ח ר’ גרשון בער יעקובסון ע”ה, שהיה עורך ה”אלגעמיינער ז’ורנאל”: היו פעם שני שכנים, האחד ‘מתנגד’ והשני חסיד. המתנגד היה עשיר גדול ובעל דעה בעירו, אולם הוא היה תמיד עצוב. תמיד הלך עם סבר פנים חמורות ומעולם לא ראו חיוך על פניו. ואילו השני, החסיד, היה אמנם עני מרוד, והפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, אולם הוא היה תמיד שמח ועליז. כשהיה העשיר רואה את שכנו העני שמח וצוהל, היה מתמלא חימה וזעם - על מה הוא שמח כל כך בשעה שאין לו מאומה.

שמחתו של החסיד הייתה מגיעה לשיאה ב”זמן שמחתנו”, בחג הסוכות. הוא היה אוסף קרשים מהרחוב ובונה סוכה גדולה, מזמין לשם את כל חבריו הקבצנים ואת כל הארחי–פרחי שהסתובבו בעיר, שם על השולחן מיני טעימה עלובים, וביחד היו רוקדים ושמחים. כשהשכן העשיר היה רואה את השמחה הגדולה בסוכת שכנו, היה מתמלא עוד יותר זעם - על מה הם שמחים וצוהלים כל כך בשעה שאין להם פרוטה לפורטה.

פעם אחת החליט העשיר שהוא ישבית להם את השמחה ולא יניח להם להתהולל ולהשתולל כך. בהיותו בעל הדעה בעיר וכולם פחדו ממנו, הודיע לכולם נחרצות שלא יהינו למכור או לתת או להשכיר או להשאיל בשום צורה שהיא קורות לשכנו החסיד.

הגיעו כמה ימים לפני סוכות, והחסיד מנסה כדרכו להשיג קורות לבניית הסוכה, אולם הוא רואה שבשום אופן אף אחד לא מוכן לתת לו או למכור לו בשום צורה שהיא קורות לסוכה. כשחקר ושאל, התברר לו שזו הוראה משכנו העשיר, והוא הבין שהלה מנסה להשבית את שמחתו. למרות הכל לא איבד את השמחה, החיוך לא סר מפניו, והוא המשיך לחפש.

יום אחד, תוך כדי חיפוש, הגיע ל’בית החיים’. לפתע גילה שם חבילת קרשים מוכנים לקבורת המתים. הייתה שם חבילה גדולה של קרשים, כאשר כל קרש כבר מוכן לתפקידו. רשום עליו בשחור “פה נטמן”, וצריך רק להוסיף את שם הנפטר. עלה ברעיונו של החסיד שהוא יצליח לצרף איכשהו את הקרשים זה לזה ולבנות מהם סוכה. כך אכן עשה, ואיכשהו הצליח לבנות מהם סוכה רעועה, וכדרכו הזמין את כל הקבצנים לשמוח עמו בזמן שמחתנו.

השכן העשיר שמע את קולות השמחה והריקודים בוקעים מסוכתו של העני, וחמתו בערה בו. הוא לא היה יכול להתאפק, ובחמת זעם פרץ כרוח סערה אל תוך הסוכה הרעועה, כשהוא צועק בזעם: “איך אתם לא מתביישים? מה אתם צוהלים ומתהוללים כל כך, ומפריעים את שינת השכנים?” הרוקדים השתתקו פתאום ולא ידעו איך להגיב. רק השכן החסיד לא התבלבל. הוא ניגש במאור פנים אל שכנו העשיר הכועס, הושיט לו את ידו בשמחה, ואמר: “לאט לך, למה אתה כועס עלינו כל כך, הרי אני הצלתי את חייך!”

העשיר התבלבל: “כיצד הצלת את חיי? מתי? היכן?” והשכן משיב: “הרי אתה יודע כמה היה קשה לי השנה למצוא קרשים לסוכה, והתברר לי שהיה מישהו שדאג לכך שלא ייתנו לי קרשים. חיפשתי אפוא בכל מקום אפשרי, וכך הגעתי גם לבית החיים. כשהגעתי לשם, פגשתי את מלאך המוות. שאלתי אותו: ‘מה אתה עושה כאן? אתה הרי מלאך, ובדרך כלל אתה נמצא בשמים ולא בארץ?’ והוא ענה לי: ‘באתי לקחת את נשמתו של שכנך העשיר’. אמרתי לו: ‘חבל לך, לא כדאי לך לקחת אותו. אם תיקח אותו, הוא ימות רק פעם אחת. אולם אם תשאיר אותו כאן ולא תיגע בו, הוא ימות המון פעמים. שהרי כל רגע הוא מת מחדש, מת מצער, מת מזעם, מת מעצבות, מת מתסכול וכו’. למה לך אפוא לקחת אותו פעם אחת, למה שימות רק פעם אחת. עדיף מבחינתך שהוא ימות עוד הרבה פעמים’.

“שמע המלאך את דבריי ואמר: ‘אכן, אתה צודק. באמת לא כדאי לקחת אותו. עדיף להשאיר אותו כך, שימשיך למות עוד הרבה פעמים’. ולאות הוקרה על העצה הטובה שנתתי לו, נתן לי מהקרשים שלו כדי שאוכל לבנות את הסוכה. והנה תראה כאן את הקרשים שלו, על כל קרש כתוב בשחור “פה נטמן”…  

יש גם שפה אחרת

כמו שכתבנו כאן בשבועות שעברו - אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנו מספיקים להודות להלל לשבח לפאר ולברך על מה שדרך החסידות בכלל, והרבי שליט”א מלך המשיח בפרט, עשה ועושה עמנו. הרבי נוטע בנו כל הזמן חיות והתלהבות בקדושה, אהבה, שמחה, חיים טובים ומאושרים, פתיחות, רגש חם, פנים מאירות ומחייכות בכל מקרה בכל מצב בכל עת ובכל שעה. ולא חיוך מעושה, אלא אמיתי באמת לאמיתו. לא להיות בבחינת מי שמת ללא הרף חס ושלום, אלא להיפך, להיות חי בעצם, וממילא חי להחיות גם אחרים. גם כשצריך לחזור בתשובה, אין דבר יותר שמח מלחזור ולהתקרב לאבינו שבשמים, ולחזור למציאותנו האמתית. וגם אם פשענו ומרדנו, הרי המדובר באבא שאוהב כל אחד מאתנו כבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם. שאוהב רשע גמור בדיוק כמו צדיק גמור. וגם את זה אי אפשר לומר, שהרי מלכתחילה אצלו “ועמך כולם צדיקים”. ולמרות שצריך גם להתחרט על העבר ואפילו להוזיל דמעה לפעמים, אך גם אז אין זה מצב של דכדוך ועצבות ח”ו, אלא לרחוץ ולשטוף את הלכלוך שדבק בנו, כדי שנוכל להתקרב כראוי לאבינו מלכנו נקיים יותר וטהורים יותר. ובכלל, העיקר של ראש השנה ויום הכיפורים הוא לא רק ימי הדין, אלא ימי הכתרת המלך, שהיא בשמחה גדולה ובביטול עצום.

היום קשה קצת לראות את המתנה הנפלאה שזכינו לקבל, דווקא בגלל שברוך השם הדברים חדרו כמעט לכל מקום. אבל צריך לזכור ולהזכיר ללא הרף, שמי שהכניס זאת לכולם, הוא רק הרבי מלך המשיח. הרבי, הוא זה שזעק מעומק לבו שדברי חכמים בנחת נשמעים, וכי המלך בשדה ומראה פנים שוחקות לכולם.

אם פעם היו מחנכים בעיקר על ידי הפעלת סמכות, צעקות וענישה. והרבי זעק והסביר ללא הרף שהדרך לחנך היא לא רק בהפעלת סמכות (“שופט”) אלא בעיקר דווקא מתוך אהבה וסבלנות, באופן של “יועציך”, כמו יועץ, שמסביר ומשכנע ומחנך מתוך אהבה. והיום ברוך השם כולם מדברים בשפה זו, גם אם לא תמיד במאה אחוז. ומשנה לשנה הדברים חודרים יותר ויותר.

אם אפילו בליובאוויטש, ואפילו בדור השביעי, היה בכל זאת אלול חודש של רצינות, ואפילו אצל הרבי אף אחד לא העז לפצוח בניגון שמח אחרי התפילות בראש השנה - זכורני שהפרטיזן ר’ זושא ניסה פעם אחת להתחיל ניגון שמח אחרי התפילה בראש השנה אצל הרבי, אף אחד לא הצטרף אליו, והוא חדל מניסיונו מיד. ואולם בשנים האחרונות, כשעומדים על סף הגאולה ממש, ראינו גם ראינו כיצד הרבי עודד בכל כוחו שמחה אדירה גם בחודש אלול ובימים הנוראים.

כל שכן וקל וחומר בזמן שמחתנו ובשמחת תורה, החג שממשיך את השמחה לכל השנה. הרבי הוציא אותנו לרחוב העיר, לקינגסטון פינת מונטוגומרי, ותובע מאתנו עוד ועוד לשמוח ולרקוד עד כלות הכוחות ויותר מכך.

כשאנו מנסים להתבונן קצת בדברים אלו, ולו מעט מזעיר, הלא את כל מציאותנו וחיינו חייבים אנו לרבי שליט”א, שרק דרכו עוברת ההשפעה האלוקית לעולמות כולם ולהכל. ולא רק במובנים הרוחניים והפנימיים המבוארים בחסידות, אלא גם ובמיוחד במובנים הפשוטים והגשמיים ממש, וכנ”ל שהרבי ממש מחי’ מתים ללא שום גוזמא -

הרי כמים הפנים לפנים מתעוררת בלבותנו אהבה עצמותית של מסירות והתקשרות עד מיצוי הנפש אל הרבי מלך המשיח שליט”א, להיות מוכנים לעשות הכל ושוב, עד כמה שאנו מצדנו, שוכני בתי חומר, שקועים בבוץ וברפש של החיים הגשמיים, רחוקים מן החיים האמיתיים והנפלאים הללו, ולא מצליחים להתרומם לאותה רמה נשגבה של החיים האמיתיים, שהם כל כך יפים ונעימים, והם חודרים וממלאים גם את המציאות הגשמית הפשוטה - הרי משהו מאורו של משיח נדבק גם בנו, אלו ששם חסידי חב”ד נקרא עליהם. גם אנשים ברחוב מזהים חב”דניק לפי “סימנים” אלו, והם אוהבים זאת. אנשים אוהבים את השמחה ואת ההתלהבות החסידותית. את מאור הפנים והחיוך הנצחי שאינו תלוי כל כך בנסיבות ובנתונים שמסביב. אנחנו לא מסוגלים בכלל להעריך, ואיננו שמים לב בכלל איזו מתנה נפלאה נתן ונותן לנו הרבי שליט”א כל הזמן. הרבי ממש “מחי’ מתים”, ולא רק בחיים רוחניים נשגבים, אלא דווקא בחיים פשוטים וגשמיים בעולם הזה הגשמי. וזו כלל וכלל לא גוזמא.

 ואת האוצר היקר הנפלא הזה, שכל מה שלא נאמר לא יתחיל בכלל להגיע למה שהוא באמת ורק יפחית מערכו - תפקידנו ושליחותנו להביא לכל אחינו בני ישראל ולעולם כולו. זו לא רק חובה ומצווה וזכות נפלאה, אלא זהו הדבר הטוב והמתוק והנפלא ביותר עבורם, לטובתם, גם הפשוטה והגשמית ביותר. ומי שעדיין לא זכה לזה, כמה יש לרחם עליו וכמה עלינו לעשות הכל להביאו לזה, להתקשר באילנא דחיי.

גם זו דרך התקשרות - להגיע לרבי

אין להשאיר זאת רק במשבצות אהבה ורגש חם רוחני נשגב ומופשט - אלא לתרגם זאת דווקא למעשים בפועל בחיי היום יום.

וכפתגם החסידים אודות המשנה “האישה נקנית בשלשה דרכים, בכסף בשטר ובביאה” - שהחסיד (המקבל, אישה) “נקנה” לרבי (המשפיע, האיש) -

“בכסף”, בנתינת דמי “מעמד” - לתת לרבי את “חיי נפשו”, סכום מסוים כל חודש, עבור כל אחד מבני המשפחה. וכן עבור “קרן השנה” כפי שתיקן הרבי שליט”א, תוך התבטאות שיתנו זאת “אלו שרוצים לסמוך עלי”, לתת בכל שנה עבור כל אחד ואחת סכום מתאים לימי השנה. שממנו יתנו צדקה בכל יום, גם בשבתות וימים טובים באופן המותר אז, על ידי מאכל ומשקה וכדומה. שתמיד הי’ זה חשוב וחיוני ונוגע ביותר, כידוע ריבוי מכתבי הרבי על כך. והדבר חשוב במיוחד אחרי ג’ תמוז, להדגיש כי אכן הרבי חי וקיים גם בגשמיות כפשוטו וגם נתינת הכסף הגשמי אליו (למטרות הצדקה שהורה להנהלת קופת רבינו) ממשיכה בכל התוקף.

“בשטר” - על ידי לימוד תורתו של הרבי, שזהו ה”שטר” שהרבי נותן לנו. וכן לכתוב לרבי, ולקשר יהודים נוספים שיכתבו ויתקשרו. שזהו ה”שטר” שאנו כותבים אליו.

“ובביאה” - לבוא לרבי גם בפשטות ובגשמיות, פשוט לנסוע לרבי, לבית שבו בחר הרבי וקנהו וחי בו, ובו דווקא הוא נמצא בכל עצמותו. וכמובן לא להסתפק רק בנסיעה הגשמית, אלא “לבוא” ולהיכנס אל הרבי פנימה ויותר פנימה, חדר לפנים מחדר, לפנימיותו ועצמיותו המקושרת עם פנימיות ועצם הנשמה.

וכן בכל ההוראות וההנהגות, כמו רמב”ם וחת”ת, “חלוקת הש”ס” בי”ט כסלו, מבצעים, לימוד ענייני גאולה ומשיח וכו’. ולא רק בגלל ההסברים הנפלאים שמסביר הרבי עצמו במעלת עניינים אלו. כי כל אלו הם כאין וכאפס לגבי העיקר, החובה והזכות למלא את רצונו והוראותיו של הרבי ולהתקשר עמו על ידי כך, שזה הדבר הטוב והמתוק ביותר עבור כל אחד ואחת. ובפרט ובעיקר בעניין שהזמן גרמא, הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש - להביא את כולם ואת הכל להתקשר ולהתמסר לרבי שליט”א. לקבל מלכותו, לדעת ולהכיר ש”הוא בחיים”, חי וקיים כפשוטו ממש (כי פשיטא שאלולא זאת ח”ו לא הי’ שייך כלל להיות “זרעו בחיים”). לקיים הוראותיו (“שופטיך”), להתייעץ עמו בכל תחום בגשמיות וברוחניות ולנהוג כפי שיועץ (“יועציך”). ולהאמין בנבואותיו. עד הנבואה העיקרית, לא רק בתור חכם ויועץ, אלא בתור נביא, שזהו בוודאות, הנבואה ש”לאלתר לגאולה” ותיכף ומיד ממש “הנה זה משיח בא”.

שכל זה נכלל בקריאת הקודש הממלאת את כל נפשנו וחיינו, והיא תמצית התבטלותנו ואהבתנו למלכנו משיחנו שליט”א - יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.