משמעותה הפשוטה של מלכות דוד

המקום העיקרי בו הרמב”ם מברר ומבאר את המושג ‘ימות המשיח’ לאמיתתו הוא בשני הפרקים האחרונים של הלכות מלכים, הנקראים גם בשם ‘הלכות מלך המשיח’. הפרק הראשון (י”א), עוסק בעיקר בדמותו של מלך המשיח עצמו, פעולותיו וסדר התגלותו. והפרק השני (י”ב) עוסק במצב העולם בימות המשיח, השלום והשפע שישרור אז במישור הגשמי ובמישור הרוחני, ופרטים נוספים הקשורים לכך • בסדרה הקרובה נעמוד בעזרת ה’ על הנקודות העיקריות שבפרקים אלו, להבין באופן כללי את משמעותה של ביאת המשיח כפי שמגדיר אותה הרמב”ם, לאור ביאוריו של הרבי • בפרק הנוכחי נסביר את מעלתה של מלכות בית דוד – “יעמוד מלך מבית דוד”.

בפרקים י”א וי”ב מהלכות מלכים, מגדיר הרמב”ם את ימות המשיח כמצב של התגלות מלכותו יתברך בעולם, שיקבלו כולם עליהם את עול מלכותו ויקיימו כל מצוותיו, וימלוך עליהם לעולם ועד.

לכן קבע הרמב”ם פרקים אלו אודות מלך המשיח כחלק מהלכות מלכים וסיומם, כי זהו תפקידו הפנימי של מלך ישראל בכלל, לגלות את מלכותו יתברך על ישראל ובעולם כולו על ידי שיקיימו את כל מצוותיו, עד השלימות בזה שתהיה על ידי מלך המשיח. וכפי שיתבאר בעזרת ה’ לקמן.

להבנת הדברים, יש להקדים ולבאר את משמעות המושג מלך בכלל, שעל פי זה יובן מהי מלכות ישראל שלמעלה – מלכות ה’ יתברך על ישראל, ומלכות ישראל שלמטה – מלך מבית דוד. ולפי כל זה יובן גם כן מהו ענינו של משיח, שמחזיר את מלכות דוד לישנה ומגלה את מלכותו יתברך בכל העולם ולעולם.

משמעותה הפשוטה של מלכות דוד

במלכות בכלל, שני עניינים¹:

א. הנהגת המלוכה בפועל, “אשר יוציאם ואשר יביאם”, שהמלך מנהיג את העם ומסדר את כל עניני המדינה [שזה יכול להיות גם על ידי מנהיגי המדינות שבזמן הזה, אף שאין להם תוקף ורוממות מלכות, אלא רק ‘מנהלי מדינה’].

ב. היחס הנפשי והקשר המיוחד שבין מלך ועם, שהמלך מרומם ומנושא על כל העם, והעם מצדם בטלים ונכנעים אל המלך ויראים ממנו, עד ש”סמכה² דעתם שהוא אדוניהם והם לו לעבדים” [ועל דרך מלכי קדם, שהיו לא רק ‘מנהלי המדינה’ אלא ‘אדוני המדינה’. שעניין זה כמעט ועבר מן העולם בדורות האחרונים].

וכמובן, המשמעות העיקרית והאמיתית של המושג ‘מלכות’, הוא לא העניין של הנהגת המלוכה לבדה. אלא היחס המיוחד שבין המלך והעם. וכל תוקף הנהגת המלוכה על ידי המלך, היא מכוח רוממותו מהעם והתנשאותו עליהם.

וכדברי פרעה ליוסף “אתה³ תהי’ על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך”, וכפי שפירש רש”י “שיהיו קורים אותי מלך”. זאת אומרת, שהנהגת המלוכה בפועל היתה על ידי יוסף, אך הרוממות וההתנשאות של המלכות (“הכסא”) והשם “מלך” הי’ לפרעה בלבד.

ובנוגע לבני ישראל, כתב הרמב”ם⁴ “אין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד”. וכדבריו בהלכות מלכים “⁵כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם”. ומבואר⁶ על כך ש”כתר מלכות” האמור ברמב”ם היינו הרוממות הנפשית שבטבע המלך, המוטבעת בדוד וזרעו עד עולם.

ולמרות שלאחר ימי דוד ושלמה נחלקה המלוכה ורוב שבטי ישראל פרשו מבית דוד (והיה זה על פי נבואה מאת ה’ על ידי אחיה השילוני שנתנבא על ירבעם בן נבט שיקח את המלוכה, וכדברי הרמב”ם בהמשך הענין ש”נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו”),

– הרי הרמב”ם מוסיף וכותב שגם אז “עיקר המלכות לדוד”. וכמובן, אין כוונתו לעיקר בכמות, שהרי בזמן שנחלקה המלוכה רק מיעוט שבטי ישראל היו עם בית דוד, אלא הכוונה לעיקר באיכות – ששורש ומהות המלוכה, הרוממות וההתנשאות שבנפש, הוא לבית דוד לבדו.

וטעם הדבר:

כי באמת מלכותו של דוד היא מלכות נצחית שאין בה שינויים, וכפי שהובטח לדוד שגם “אם⁷ יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון . . ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם, וחסדי לא אפיר מעמו ולא אשקר באמונתי”. ולכן גם כשחטאו זרע דוד, לא נלקחה מהם המלוכה האמיתית, אלא רק הנהגת המלוכה בפועל למשך זמן מסויים.

אך כיון שסוף סוף העם צריכים מישהו שינהיג אותם בינתיים, מינה עליהם הקב”ה מלכים שינהיגו אותם במשך הזמן עד שהמלכות תחזור לבית דוד. אך זהו רק בבחינת ‘הצגה’ של מלוכה, ואין בזה את התוכן הפנימי והעיקרי של מלוכה⁸.

ולכן מלכים אלו מלכתחילה נתמנו רק לזמן מוגבל, עד שתחזור המלכות לבית דוד שרק היא המלכות הנצחית כנ”ל. וכדברי הרמב”ם בהמשך העניין, “מלכי בית דוד הם העומדים לעולם. אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל, תפסק המלכות מביתו”.  

משמעותה הפנימית של מלכות דוד כמלכות ה’

כפי⁹ שזה במלכים בשר ודם, כך הוא גם בנוגע להקב”ה. כי הברית שכרת הקב”ה עם ישראל ביציאת מצרים ובעיקר במתן תורה, נמשלה לברית שבין מלך ועמו, שבמתן תורה התגלתה מלכותו יתברך על בני ישראל, ובני ישראל נעשו עם ה’ ועבדיו. בני ישראל קבלו עליהם מלכותו ית’ ונעשו “משועבדים” ועבדים לה’.

וגם בזה אפשר למצוא שני עניינים על דרך הנ”ל.

א. מה שהקב”ה בחר בנו להיות לו לעבדים, ואנו מצדנו בטלים להקב”ה כעבדים למלך ומקבלים על עצמנו עול מלכות שמים. ב. קיום המצוות במעשה בפועל, שבא לאחר ועל יסוד קבלת עול מלכות שמים. וכמאמר חז”ל בנוגע למתן תורה¹⁰ “כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך אתם מקיימין”. שכאשר המצוות באות על יסוד קבלת מלכות שמים, הם נעשות חיוב מוחלט, כחיוב העבד לקיים את ציווי אדונו ומלכו¹¹.

ובתורת החסידות¹² מבואר, שמלך ישראל שלמטה הוא ‘מרכבה’ למלכותו ית’ על ישראל, כלומר, שהמלך בשר ודם צריך להיות בטל לגמרי למלכות ה’, ולייצג אותה כלפי בני ישראל¹³.

וכדבריו הברורים של דוד המלך בעת הכתרת שלמה¹⁴, “ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה’ על ישראל”. וכן נאמר בהמשך הענין “וישב שלמה על כסא ה’ למלך”. ועל פי פסוקים אלו ביארו חז”ל¹⁵ את הפסוק¹⁶ “כי יד על כס י-ה”, ש”כס י-ה” שבפסוק הכוונה למלך ישראל שלמטה, שכסאו הוא כסא ה’.

ועל פי הנ”ל יש לומר ששני העניינים שבמלך ישראל, מבטאים את ב’ העניינים שבמלכות ה’ על ישראל. א. שעצם הביטול של העם בפני המלך שקבלו את מלכותו עליהם, מבטא את הביטול והקבלת עול של ישראל להקב”ה, שהמלך בשר ודם מולך מכוחו ובשמו. ב. ובפועל הדבר מתבטא בכך שהמלך משתמש בכוח ההנהגה שלו בכדי לכפות את כל ישראל לקיים את מצוות ה’, גזירות המלך. וכדלקמן.

מלכות דוד - יסוד באמונת ישראל

את הענין הראשון שבמלך, אפשר למצוא בדברי כ”ק אדמו”ר הצמח צדק הידועים בספר המצוות שלו, ריש מצות מינוי מלך:

שורש ענין המכוון במינוי המלך הוא שבו ועל ידו יהיו הישראל בטלים לה’, כי כל ישראל צריכים להיות בטלים למלך וסרים למשמעתו בכל אשר יגזור . . והנה המלך בעצמו בטל לאלקות, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום “אם לא שיויתי ודוממתי” דהיינו שנגע הביטול לה’ כל כך בלבבו עד שגם בגשמיות לא הי’ יכול להרים עיניו ולהגביה לבו בבחינת יש ודבר מה, אלא היה כמו בחי’ דומם שאין לו תנועה . . ומאחר שהמלך הוא בטל למלכות שמים וישראל בטלים למלך, הרי נמצא בו ועל ידו¹⁷ הישראל בטלים לאלקותו ית’.

ומבאר שם ש”זהו העיקר במלך, שמחמת זה נקרא מלך”, לא על שם מלכותו שלו, אלא על שם המלך האמיתי – הקב”ה – אותו הוא מייצג.

ועל פי הנ”ל שעיקר הענין של קבלת עול המלך ורוממותו וכו’ הוא במלכי בית דוד דוקא, אפשר להבין שגם הענין הפנימי שבזה, קבלת עול מלכות שמים על ידי המלך שלמטה, הוא במלכי בית דוד דווקא¹⁸.

[ועל פי זה אפשר לבאר דברי הרמב”ם, שקבע את העניין של מלכות דוד כיסוד באמונת עם ישראל, וכתב¹⁹ ש”מכלל היסוד הזה (של ביאת המשיח), שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על מלכות זאת המשפחה, כפר בה’ יתברך ובדבריו נביאיו”.

ודברים אלו דורשים הבנה. שהרי דבר ברור הוא שבעיקרי האמונה נכללים רק עניינים שיש בהם תוכן עיקרי ויסודי שעליו עומדת אמונת ישראל. ומזה מובן גם כן בנוגע למלכות דוד שזה שהרמב”ם כלל אותה בין עיקרי האמונה, זהו בגלל שמלכות דוד מבטאת תוכן עמוק באמונת ישראל, ולכן נקבעה לעיקר באמונה. ועד שהחולק עליה “כפר בה’ יתברך” עצמו²⁰.

ובראשית ההתבוננות בעניין זה מתעוררת תמיהה: כיצד בכלל אפשר לחשב מלכות בשר ודם בין עיקרי האמונה?! הרי כל שאר העיקרים מבארים את האמונה במציאות הבורא וגדולתו, ובהתגלותו אל הנבראים על ידי התורה והנבואה, והשגחתו עליהם. וכיצד נכנסת בין כל אלו האמונה במלכות בשר ודם?

(ובסגנון פשוט: במה נשתנית מלכות דוד מכהונת אהרן. שהרי אף על כהונת אהרן יש הבטחות בתורה וברית עולם מהקב”ה לאהרן וזרעו, והחולק על הכהונה ענשו חמור. ועם כל זה, לא עשה הרמב”ם מכהונת אהרן עיקר באמונה. ומדוע מלכות דוד כן תחשב לעיקר?).

ועל פי הנ”ל מובן היטב, שמלכות דוד אכן אינה מבטאת מלכות בשר ודם בלבד, אלא יש בה תוכן ביחס למלכות שמים, שעל ידה באה בגלוי ובפועל מלכות ה’ על ישראל. וזה ודאי שהוא יסוד גדול ומוכרח באמונתנו²¹. כי כנ”ל, קבלת עול מלכות שמים היא יסוד חיובנו בתרי”ג מצוות, שאנו מחוייבים באופן מוחלט לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת, כעבד החייב לקיים מצות אדונו ומלכו²². והפורק מעליו מלכות שמים פורק מעליו ג”כ עול מצוות. וכיון שמלכות דוד מבטאת מלכות שמים, לכן נעשית ליסוד באמונה²³].

המלך - מנהיג העם בדרך התורה

והענין²⁴ השני שבמלך, הנהגת העם בדרך התורה, נמצא בדברי הרמב”ם בהלכות מלכים²⁵ בהגדרת תפקידו ומטרתו של מלך ישראל, “ובכל תהי’ מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה’, שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות”²⁶. שאמנם המלך מתעסק עם הנהגת המדינה בכלל, גם בעניני החול, אך תפקידו הפנימי והעיקרי (“מגמתו ומחשבתו”) הוא קיום תרי”ג המצוות על ידי בני ישראל (“דת האמת”), וקיום ז’ המצוות על ידי בני נח (“למלאת העולם צדק”)²⁷.

[ואמנם לימוד והוראת התורה זהו תפקידם של בית דין הגדול, ש”הם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל²⁸”, אך תפקיד המלך הוא שמשפט התורה שבית דין הגדול פוסק יתבצע בפועל על ידי עם ישראל²⁹].

ולכן התורה עצמה תלתה את שלימות הקיום של כל מצות והלכות התורה בכך שישנו מלך על כל ישראל³⁰, שרק על ידו נעשית המצווה של מלחמות השם (להכרית זרעו של עמלק) והמצווה “לבנות בית הבחירה”, שרק אז שייך קיום כל הלכות ומצות התורה.

וכפי שהי’ אכן בפועל על ידי דוד המלך שאיחד תחת שלטונו את כל ישראל, כבש את ארץ ישראל כולה עד שה’ הניח לו מסביב מכל אויביו. ועל ידו הייתה התחלת ההכנות לבניין בית המקדש בירושלים שנבנה בפועל על ידי בנו שלמה. כך שנוצר מצב המאפשר את קיום התורה והמצווה בשלימות.

שלימות התורה -
על ידי המלך המשיח

ועל פי כל זה מובן מדוע קבע הרמב”ם את הלכות מלכים בסיום וחותם ספרו. וכידוע שספר משנה תורה ערוך בסדר מופתי ומהתבוננות בסידור דבריו של הרמב”ם יש ללמוד רבות. ובפרט בענייננו, כשהלכות מלך המשיח מסודרות בחתימת הלכות מלכים, החותמות ומשלימות את החיבור כולו, בודאי שישנה בכך משמעות מכוונת.

ומבאר על כך הרבי³¹, ש”בזה שהרמב”ם הכניס זאת [את הלכות מלכים] בסיום ספרו היד – ספר “הלכות” – בזה הוא מדגיש שהשלמות של קיום התורה וההלכה היא כאשר יש ענין המלכים”.

וזוהי גם הסיבה³² שהלכות מלכים עצמם מסתיימות בדיני המלך המשיח, כיון שהמימוש האמיתי של מלכות ה’ וקיום הלכות התורה כולם בצורה המלאה והמושלמת תהיה על ידי המלך המשיח, ולכן אין מתאים יותר מאשר להשלים ולחתום בהלכות אלו את ספר ההלכות כולו. וכפי שיתבאר בפרק הבא.

 

סיכום. במלכות ה’ על ישראל שני ענינים, קבלת עול מלכות שמים, והמשך ותוצאה מזה, קבלת עול מצוות. מלך ישראל שלמטה מייצג את מלכות ה’ על ישראל, וגם בזה ב’ ענינים, שעל ידי קבלת מלכותו של מלך ישראל, הם מקבלים על עצמם את מלכות ה’ שהוא מייצג, ובהמשך לזה תפקידו של המלך הוא לכוף את ישראל לקיים את התורה בפועל.

פרק זה בעיקרו הוא ע”פ לקו”ש חח”י פ’ בלק ב. נדפס גם בדבר מלכות י”ב סימן א. (גדרו ההלכתי של משיח). חכ”ה פרשת חיי שרה (מלכות שמים על בני ישראל על ידי בית דוד). ושיחות נוספות המצויינות במקומן.

 

1) ראה המשך שמח תשמח רנ”ז (סה”מ רנ”ז ע’ קפא), “וכמו עד”מ במלכותא דארעא אמרו רז”ל שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, והיראה היא יראת העונש שעל פי חוקי המלך מענישים בעונש קשה להעושה עול כו’, וכן כל הנהגות המדינה להיות קיום יושבי’ הוא על פי חוקי המלך . . והוא מה שהמלך מעיין בעניני המדינה ועושה חוקים לפי טובת המדינה כו’. אבל העיקר הוא היראה מהמלך עצמו והיינו מצד רוממותו דוקא . . וזהו הטעם שאין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו כו’, שצריך להיות מרומם ומובדל מהם . . וכולם מקבלים עול מלכותו ובטלים אליו ויראים ממנו ומגזרותיו וחוקיו”.

2) הל’ גזילה ואבידה ספ”ה.

3) מקץ מא, מ.

4) פי’ המשניות הקדמה לפרק חלק, היסוד הי”ב. ועד”ז בסהמ”צ ל”ת שסב. “אין מלך למי שמאמין תורת משה רבינו אלא מזרע דוד ומזרע שלמה דוקא וכל מי שאינו מהזרע הנכבד הזה זר קרינא ביה”.

5) פרק א הלכות ז-ט.

6) לקו”ש חכ”ה חיי”ש ג ע’ 110 ואילך. חכ”ח קרח ב ע’ 109 ואילך. ח”ל חיי”ש ג ע’ 100 ואילך.

7) תהלים פט, לא-ד.

8) ויש לומר שזהו כמו כתר מלכות כפשוטו, שלעולם אין המלך נותן אותו על ראש אחר. וגם בשעה שהמלך נותן את טבעתו לאחר, שהטבעת מורה על רשות ההנהגה וכו’, גם אז הכתר נשאר אצל המלך בלבד.

וכנ”ל דברי פרעה ליוסף, שגם לאחר שמסר לו הטבעת ומינהו על ארץ מצרים הבהיר ואמר “רק הכסא אגדל ממך”. ולהבדיל בנוגע לאחשוורוש והמן, שאף שמסר לו הטבעת וכו’, מכל מקום כאשר חשב בלבו “למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני”, והעיז לשאול שיותן לו לבוש מלכות וכתר מלכות, הסכים אחשוורוש לתת (למרדכי) את לבוש המלכות אך לא את כתר המלכות, כיון שהכתר לעולם לא ניתן לאחר.

9) הבא לקמן אודות הבחירה בישראל להיות לו לעבדים בעת מתן תורה, מלקו”ש חי”א ע’ 2 ואילך.

10) מכילתא יתרו כ, ג.

11) ואמנם בתורה ובחז”ל ישנם ביטויים ומשלים שונים לקשר שבין ישראל והקב”ה, אב ובנים, איש ואשה, בעל הבית ופועלים וכו’, שביטויים אלו מצביעים על היבטים שונים של הקשר שבין ישראל להקב”ה. אך מבחינה הלכתית היחס שבין ישראל והקב”ה מוגדר כיחס שבין מלך ועבדיו, שהגדרה זו מבטאת את השעבוד והמחוייבות שלנו אליו ולמצוותיו כנ”ל.

12) הבא לקמן על פי דרך מצוותיך דלקמן בפנים. לקו”ש חכ”ה דלעיל ע’ 114. שיחות שלקמן הע’ 32.

13) כמובן, כל זה כפי שצריך להיות ענין המלכות על פי תורה, למרות שבפועל לא הי’ כך בכל הדורות. ועל כל פנים כך הי’ אצל דוד וכך הוא אצל משיח, כמבואר בפנים.

14) דה”י א כ”ח, ה. שם כט, כג.

15) סנהדרין כ, ב. “כשהוא אומר כי יד על כס י-ה . . הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר וישב שלמה על כסא ה’ למלך”.

16) בשלח יז,טז.

17) ואולי יש לומר שכפל הלשון “בו ועל ידו” מורה על ב’ הענינים שבפנים, שהשעבוד הכללי להקב”ה הוא על ידי השעבוד למלך עצמו (“בו”), וקיום המצוות בפועל הוא על ידי קיום הוראות המלך (“על ידו”).

18) דו”ק בדרך מצוותיך שם שהדוגמה למלך שבו ועל ידו ישראל בטלים לה’ הוא דוד המלך בעצמו. ובהמשך הענין כתב שזה שעל ידי המלך העם בטל לה’, “היא בחינת עשיה דמלכות דוד”. וראה גם לקו”ש חכ”ה שם בסוף הענין שבחירת ה’ בישראל ומלכותו עליהם שהתגלתה במתן תורה, באה לשלימותה דוקא במשיחתו של דוד למלך ישראל (אף שלפנ”ז כבר נמשח שאול).

19) פירוש המשניות, דלעיל. ולהעיר גם מלשונו בסהמ”צ (שצויין שם) “אין מלך למי שמאמין תורת משה רבינו אלא מזרע דוד”. שמלשון זו משמע שהאמונה במלכות דוד נוגעת לאמונה בתורת משה רבינו.

20) ולא רק “בדברי נביאיו”, בהבטחת הנביאים לנצחיות מלכות דוד.

21) ראה דברי הרמב”ם באגרת תימן, “שהתורה הזאת לא יוכל להימלט ולהינצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו בין ברצונו בין שלא ברצונו . . וזה העיקר יסוד מיסודי התורה והדת”. ודברים אלו מבטאים כמובן את עול מלכות שמים על ישראל, שזהו יסוד באמונה, כבפנים.

וראה ג”כ הל’ רוצח ושמ”נ ספ”ד, שמנה את האוכל נבילה להכעיס יחד עם הכופרים בתורה ונבואה, לפי שפרק מעצמו עול מלכות שמים, ובזה הוציא עצמו מכלל ישראל.

22) משא”כ כהונת אהרן, שזהו ענין פרטי בתורה, ואינו מבטא יסוד שעומדים עליו בנינים נוספים.

23) כך היא דרכו של הרמב”ם, לבטא ענינים מופשטים בדוגמאות מוחשיות, מבלי לבאר את משמעותם. וכנראה מתוך ההנחה שכאשר מתאמת אצל האדם הענין המוחשי, במילא מתאמת אצלו גם הרעיון המופשט הכלול בו, אף בלא ביאור והתבוננות מיוחדת.

ועד”ז בעניננו, שהמאמין במלכות דוד, כאשר ישאלו אותו מדוע נקבע שמלכות דוד היא המלכות היחידה של עם ישראל בלי אפשרות לשנות זאת, ישיב בפשטות כיון שה’ ית’ מנה אותם על ישראל, וה’ ית’ הוא המלך האמיתי של ישראל, ולכן רק הוא יכול לקבוע מיהו מלך ישראל למטה. ונמצא שהמאמין במלכות דוד, במילא מאמין במלכות ה’, גם בלי שהרמב”ם יבאר את הקשר במפורש.

24) ע”פ לקו”ש חכ”ו יתרו ב ע’ 140 והע’ 61. חח”י בלק ב ע’ 276. חכ”ג פנחס ב ע’ 195.

25) סוף פרק ד.

26) ובלקו”ש שם מוסיף ומציין לסהמ”צ להרמב”ם מ”ע קעג (בתרגום ר’ שלמה אבן איוב, הובא בהוצאת הר”ח העליר): “שצונו למנות עלינו מלך מישראל שיעמיד אמונתנו”.

וראה ג”כ מו”נ ח”ג פמ”א, “ומבואר הוא שאחר שאי אפשר מבלתי ענשים ומשפטים . . אי אפשר מבלתי מלך שיפחדו וייראו ממנו, וימנע במינים רבים מן המניעה, ויחזק יד השופטים ויסמוך אותם”.

27) ויש לומר שכשם שלמעלה, ספירת המלכות מבטאת את מלכות ה’ על העולם כולו, והיא מקור קיום והנהגת הנבראים בכלל, שכולם קיימים ומונהגים בדבר ה’ וגזירתו. אך כל זה הוא טפל ביחס לענין הפנימי והעיקרי של ספירת המלכות היא מלכות ה’ על ישראל, ותרי”ג מצוות התורה שגזר עלינו.

ועד”ז הוא גם במלך ישראל למטה, שאמנם תפקידו הוא הנהגת המדינה בכלל, גם בעניני החול. אך ענינו הפנימי והעיקרי הוא ביצוע משפטי התורה. וכבפנים.

28) הל’ ממרים רפ”א.

29) וראה דבר-מלכות ש”פ חיי”ש תשנ”ב, שהיחס שבין רב ומלך הוא מקביל ליחס שבין ספירת החכמה וספירת המלכות. ומזה מובן בעניננו, שכשם שלמעלה ספירת המלכות מקבלת את ה’תוכן’ של ספירת החכמה ומביאה אותו לידי פועל, כך למטה המלך שהוא מרכבה למדת המלכות צריך לקבל את הוראות התורה (דמחכמה נפקת) המתגלים על ידי הרב, וליישם אותם בפועל.

[ושם מבואר עוד שמשה ומשיח הם בחי’ חכמה ומלכות. ועל פי המבואר לקמן מובן, שמשה הוא הרב העיקרי, מלמד תורה לכל ישראל שבכל הדורות. ומשיח הוא המלך העיקרי, שעל ידו באה מלכות ה’ בשלימות וכל תורת משה מתקיימת בפועל בשלימות].

30) ריש הל’ מלכים.

31) לקו”ש חח”י שם.

32) לא רק מצד זמנם, “לפי שהם באחרית הימים”, כמו שכתב הרדב”ז [שזה טעם חיצוני טכני]. אלא גם ובעיקר מצד תכנם, שלימות ההלכות, כבפנים [שזה ביאור פנימי ומהותי, ויש בו יחס לכללות החיבור].