מה הקשר בין ט ” ו בסיוון יום המאסר של הרבי הריי ” צ , לבין ג ’ תמוז ותשעה באב ?

מה הקשר בין ט”ו בסיוון יום המאסר של הרבי הריי”צ, לבין ג’ תמוז ותשעה באב? ולמה בכל זאת יש הבדל ביניהם? ומתי בדיוק נכנסת האמונה * על כך ועוד, בהתוועדות חסידותית השבועית

כן הוא לכאורה בנוגע לט”ו סיוון, שרק לאחר גאולת י”ב תמוז אפשר לציינו כיום סגולה. אבל לפני-כן, בשעה שהרבי הריי”צ היה במאסר ובגלות, אי-אפשר היה לקרוא ליום מאסרו יום סגולה ויום גאולה. אדרבה – היה זה יום תחילת הגלות הקשה והמרה. לפי זה, ניתן היה לחשוב ולומר לכאורה, שהוא הדין בקשר לכ”ז אדר וג’ תמוז, שבהם היה העלם והסתר עצום לעיני בשר.לקראת ט”ו סיוון תשמ”ט, יצא-לאור על-ידי מערכת “אוצר החסידים” קונטרס ט”ו סיוון (נדפס בספר המאמרים מלוקט ח”ג ע’ קפה ואילך) – מאמר דא”ח שהוגה ע”י כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א לקראת ט”ו בסיוון. 

לאלה שהתפלאו בתחילה איזה מין ‘חג’ הוא זה ט”ו בסיוון, באה התשובה ב”פתח דבר”, בציון להערה 41 בפנים המאמר, שם מבואר ש”יום ט”ו בסיוון, שבו היה התחלת המאסר של כ”ק מו”ח אדמו”ר – שלאחרי הגאולה די”ב תמוז נתגלה שהמאסר היה זריעה, בכדי שעי”ז תהיה צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות”. 

כלומר: למרות שבשעה שאסרו את הרבי הריי”צ היה הדבר ירידה גדולה ועצומה, ובוודאי שלא היה בו שום ענין של שמחה – הרי בסופו של דבר התגלה, שלא הייתה זו אלא “זריעה” כדי להביא “צמיחה” גדולה יותר. ולכן, לאחרי גאולת הרבי הריי”צ בי”ב תמוז, אפשר וצריך לחגוג ולציין גם את יום ט”ו סיוון, שבו התחיל הענין הנפלא של גאולת י”ב-י”ג תמוז. בדוגמת מה שלעתיד-לבוא “ייהפכו ימים אלו (ימי הצומות) לששון ולשמחה ולמועדים טובים” (ולא רק שהצומות יתבטלו) – לפי שאז יתגלה שכל הירידה הגדולה שהייתה בגלות ובחורבן לא הייתה אלא מה שהביא לעליה הנפלאה של הגאולה.

אלא שכל זה מובן למפרע דווקא לאחר הגאולה, אולם לפני הגאולה, כאשר נמצאים עדיין בגלות ורואים את החורבן, מובן שעדיין לא שייך לציין ימים אלו כימי גאולה וימי סגולה. אדרבה, ימים אלו מצד עצמם הינם “ימים שאינן זכאין”. ובימים אלו משתדלים, כפי שנפסק בשולחן-ערוך, להשתמט מכל עניין של דין ומשפט ומאבק בין יהודי לגוי ובין אידישקייט לגוי’שקייט.

גם אחרי שתורת החסידות גילתה את הפנימיות של כל דבר והדגישה את השמחה שצריכה להיות תמיד, גם בימים אלו – שהרי לא נאמר שבהם “מרבין בעצבות” ח”ו, אלא “ממעטין בשמחה”, היינו שצריך ומוכרח תמיד שתהיה שמחה בעבודת ה’, אלא שבימים אלו יש למעט בה. ומקרא מלא דיבר הכתוב: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב”. ואדרבה, ידוע הפתגם בשם מורנו הבעש”ט שפירוש “ממעטין בשמחה” הוא שכיצד “ממעטין” את העניינים הבלתי רצויים – דווקא על ידי שמחה באופן המותר. 

כך הוא בחודש אב, וכן הוא לכאורה בנוגע לט”ו סיוון, שרק לאחר גאולת י”ב תמוז אפשר לציינו כיום סגולה. אבל לפני-כן, בשעה שהרבי הריי”צ היה במאסר ובגלות, אי-אפשר היה לקרוא ליום מאסרו יום סגולה ויום גאולה. אדרבה – היה זה יום תחילת הגלות הקשה והמרה.

לפי זה, ניתן היה לחשוב ולומר לכאורה, שהוא הדין בקשר לכ”ז אדר וג’ תמוז, שבהם היה העלם והסתר עצום לעיני בשר. וכפי שנאמר במלך המשיח (בישעיה פרק נ”ג) “את חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו מנוגע, מוכה אלוקים ומעונה”. ואף כי מאמינים ובטוחים אנו שדווקא מתוך העלם זה יבקע ויפרוץ האור הגדול והנפלא של הגאולה – אבל כל זמן שלא רואים זאת עדיין “למטה בארץ”, בעיני-בשר, לכאורה עדיין אי-אפשר לקרוא לימים אלו ימי-סגולה וימי-גאולה. ורק אחר כך, סוף-סוף, דווקא מהם תבקע ותפרוץ הגאולה האמיתית והשלימה.

למה הרב נעלם מהתלמיד?

אולם לאמתו של דבר אין הנידון דומה לראיה כלל וכלל. ואדרבה, הרבי מדגיש כמה וכמה פעמים, כמעט בכל השיחות של ג’ תמוז, שיום ג’ תמוז הוא יום “אתחלתא דגאולה”. ויחד עם זה הרבי חוזר ומדגיש שוב ושוב, כמעט בכל השיחות של ג’ תמוז, שכל מה שאירע באותו יום יש לו שייכות והוא אותו ענין. כפי שרואים במיוחד בדבר-מלכות של ג’ תמוז. ועד הביטוי של הרבי שחסידים צריכים לחוג את יום ג’ תמוז עוד יותר מי”ב-י”ג תמוז. כי אמנם הרבי הריי”צ לא קבע יום זה לחג, משום שלגבי העולם ולגבי החסידים לא הייתה כאן עדיין גאולה, כי לא ניתן לו עדיין לפעול בעולם. אבל אנו כחסידים, אומר הרבי, צריכים לחגוג זאת עוד יותר, שהרי ביום זה ניצל הרבי “מהיפך החיים לחיים”. ועבורנו כחסידים, אין למעלה מזה. 

ועוד הדגשה שמדגיש הרבי בקשר למהותו של ג’ תמוז, ושוב, כמעט בכל השיחות של ג’ תמוז, הדגשה שבולטת מאד בהשוואה לג’ תמוז תשנ”ד – שכמו בשנת תרפ”ז, היו בתחילה אמנם חששות גדולים אם אכן זו גאולה או אולי להיפך (יום של גזירת גירוש לגלות). אבל אחר כך ראו כולם שביום זה התחילה הגאולה.

ומאחר שהרבי מדגיש, כנ”ל, שכל מה שאירע בימים אלו יש לו שייכות זה לזה, ועד שזהו אותו הענין, שהרי “מגלגלין זכות ליום זכאי” – ודאי אם כן שבכך הרבי מדגיש שג’ תמוז תשנ”ד לא היה גם הוא “יום שאינו זכאי” ח”ו, אלא דווקא יום סגולה ויום גאולה, גם ודווקא בעולם-הזה הגשמי והחומרי.

ולכאורה, מהו אכן ההבדל, איך אמנם ייתכן לומר על יום בו אירע לעינינו העלם והסתר כה עצום, שאינו אלא יום זכאי ויום סגולה?

אם נשים לב למה שמבואר בחסידות, נבין היטב את ההבדל. ההסבר אודות יום הגלות והחורבן, תשעה באב, מופיע בחסידות (לקו”ש ח”ב ע’ 360 ואילך) בצורת משל (שיסודו במאמר של הרב הקדוש ר’ הלל מפאריטש, וכנראה מיוסד על מאמר של אדמו”ר הצמח-צדק) מרב ותלמיד.

כאשר רב מלמד את תלמידו, הוא מסביר ומאיר ומגלה לתלמיד עוד ועוד. ולפתע נופלת במוחו של הרב הברקה של רעיון חדש ונפלא. וטבעה של הברקה כזו הוא, שאם לא תופסים אותה מיד ומנסים להוריד אותה לאותיות המחשבה, הריהי נעלמת מיד כלעומת שבאה. כמו “ברק המבריק” שמאיר באור נפלא לרגע קצר, ומיד נעלם והיה-כלא-היה. ולכן, אם רוצים לקלוט אותה, חייבים לעזוב הכל ולהתרכז בחשיבה מאומצת (“צוטראָגן זיך”) כדי לקבל אותו רעיון נפלא, כך שיוכלו להוריד ולהכניס אותו לתוך כלי השכל, ועל ידי זה תהיה אפשרות ללמד זאת לאחר-מכן גם לתלמיד.

לכן, דווקא מחמת אהבתו הגדולה והעצומה של הרב לתלמידו, דווקא בגלל רצונו לתת לו את הדבר הנפלא ביותר, צריך הוא לעזוב לרגע לגמרי את התלמיד, ולהתרכז כל-כולו בקליטת וקבלת אותו רעיון נפלא –  כדי שיוכל בהמשך להעביר אותו אל התלמיד.

באותו רגע שהרב עוזב את התלמיד ומתרכז כולו בקליטת הרעיון הנפלא, מרגיש התלמיד גלות וחורבן. נדמה לו כאילו הרב עזב אותו לגמרי ואינו פונה אליו כלל. אך האמת היא, שהעובדה שהרב עזב את התלמיד אינה אלא בחיצוניות, אך בפנימיות כל זה הוא לטובת התלמיד, כדי שהרב יוכל להעביר לו את הרעיון הנפלא.

זהו הביאור בחסידות על מה שהיה בזמן החורבן: בחיצוניות היה זה אמנם חורבן וגלות. אך בפנימיות, באותו זמן “קודשא-בריך-הוא סליק לעילא לעילא” (כפי שנאמר בזוהר הקדוש) – הקב”ה עלה והתרומם, כביכול, למעלה למעלה, כדי להגיע לאור אלוקי נעלה ונשגב עד מאוד, הרבה יותר ממה שהיה בבית-המקדש. לשם כך עוזבים כאילו את ה”תלמיד” לרגע קטן (“ברגע קטן עזבתיך”), אבל זאת אך ורק כדי לתת לו בסופו של דבר את הדבר הנפלא ביותר, את הגילוי האלוקי הנפלא שיהיה בבית-המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה.

אמנם, לאחר שהגענו לגאולה, רק כאשר התלמיד כבר מקבל את האור החדש והנפלא, אזי הוא יכול לציין את הרגע בו הרב כאילו עזב אותו, כרגע ההתחלה שהביא לגילוי הנפלא. אך כל זמן שעדיין לא קלט וקיבל את הרעיון הנפלא, הרי אצלו עדיין חורבן וגלות. הרב כרגע כאילו עזב אותו. ואף כי מאמין ויודע הוא שאין זאת אלא לטובתו, אבל בינתיים אין זה אצלו יום סגולה ויום גאולה, אלא להיפך – יום מר ונמהר, יום בו הרב הסתלק ממנו ועזב אותו (גם אם הוא משוכנע שסוף-כל-סוף גם זה יהיה אך ורק לטובתו).

כעת הוא זמן הגילוי

ז”ך באדר וג’ בתמוז אינם “תשעה באב”, חס ושלום – גם אם אנו לא מבינים ולא מרגישים, וזועקים מעומק לבנו ונפשנו “עד מתי?!” כי אין אנו יכולים לסבול כלל וכלל מצב זה. רוצים אנו כבר לראות ולהרגיש ולקבל בפנימיות ובגלוי ובפשטות ולעיני בשר שלנו בכל הפרטים – אבל עלינו לדעת ולהכיר ולהרגיש ולחיות עם זה שעשו לנו “נסירה”.

לא בגלל שעזבו אותנו ח”ו וח”ו (אפילו לא בשביל מטרה של גילוי נעלה יותר שיבוא אחר-כך), אלא שעכשיו מגלים לנו את אורו הנפלא של משיח צדקנו. ויתירה מזו: לא רק את אורו של משיח אלא את עצמותו של משיח, עצם מציאותו, שלמעלה מכל המשכה וגילוי.

ומשום כך נראה לנו בתחילה שזהו חושך והעלם. אבל לאמתו של דבר מצב זה הוא כאילו שבירה ונסירה של כל המדרגות הקודמות, כדי לתת לנו משהו נעלה באין-ערוך כלל, העצם שלמעלה מעלה מכל האורות והגילויים – עצמותו של המלך המשיח.

ולכן גם ברגע שלפני גילוי משיח לעין כל, זהו יום זכאי, יום גאולה ויום סגולה, ולא ח”ו יום בכי ומספד. וכהוראת הרבי המפורשת הנ”ל, תוך הדגשה שכל מה שקרה באותו יום יש לו שייכות זה לזה: “חסידים עליהם לחוג את יום ג’ תמוז”.

אמונתנו, ידיעתנו וביטחוננו המוחלטים שכך הם פני הדברים – באים לידי ביטוי וגילוי באותה קריאה והכרזה של “יחי אדוננו”. לומר: לא רק שאנו מבקשים ודורשים ותובעים וקובעים עובדה כי הרבי מלך המשיח יחיה בעתיד לעולם ועד, אלא אנו מאמינים ויודעים ובטוחים כי הוא חי וקיים גם עתה. אלא שאנו מבקשים ומתחננים ודורשים ותובעים, שלא די בזה שהדברים הם אכן כך באמת לאמתו, אלא הדברים צריכים להיראות ולהתגלות באופן הכי פשוט והכי טבעי ולעיני כל בשר. 

“יחי אדוננו” היא ההכרזה וההכרה בעצם מציאותו של הרבי מלך המשיח שליט”א, שהוא חי וקיים. לאחר כל זאת באה התגלותו לעין כל על-ידי פעולותיו בעולם (שיחת ש”פ תולדות תשנ”ב). רק שנראה זאת בעיני בשר עכשיו ממש.