במכתב האחרון שזכה ר’ זלמן לקבל מהרבי הריי”צ, הייתה כעין צוואה והוראה

במכתב האחרון שזכה ר’ זלמן לקבל מהרבי הריי”צ, הייתה כעין צוואה והוראה

הביא לדפוס: אברהם רייניץ

ר’ אבא פליסקין התמסר בכל נפשו ומאודו לטובת הישיבה החדשה. הוא עזב לחלוטין את עבודת הגן, בה עסק בשבועות הראשונים לבואו לשפרטון, והתמסר ללימוד עם שלושת תלמידי הישיבה החדשה.

שני הפליטים היו בחורים יראי-שמים, מבית כשר, אולם לא היה להם רקע חסידי בכלל, ולא ידעו כלום על חסידות חב”ד. ר’ אבא החל למסור להם שיעורי יסוד בספר התניא, והשתדל להרגיל אותם לאט לאט ב’הנחות’ ומושגי היסוד החב”דיים.

באותם ימים עמד ר’ זלמן בקשר עם ידידיו חסידי חב”ד במלבורן, ובעיקר עם הרה”ח ר’ שמואל בצלאל אלטהויז, שהיה חדור התלהבות ומרץ לסייע בהקמת הישיבה – וביקש מהם שישתדלו למצוא תלמידים נוספים שיבואו ללמוד בישיבה בשפרטון.

ר’ זלמן ראה חשיבות כפולה בהוספת תלמידים לישיבה: א. להרבות בתלמידים. ב. להחזיק את התלמידים הקיימים.

במכתבו לרבי הריי”צ, כותב ר’ זלמן כי “כשאין מתאספים תלמידים – כבד לעכב גם אלו השנים. הם שיערו שבבואם ימצאו בית מיוחד לישיבה, ויהיו תלמידים, ויהיה ר”מ מומחה, וכשלא מצאו עדיין כל זאת – הם מערערים ומפקפקים”. אנ”ש במלבורן הביעו את דעתם שכל עוד הישיבה נמצאת במרחק גדול ממלבורן, אין עתיד לישיבה.

במקביל, דיבר ר’ זלמן עם רמ”ז פייגלין, וניסה לשכנעו לבנות בניין מיוחד עבור הישיבה. הוא הסביר, שאם היה לישיבה בניין מיוחד, זה היה גורם לפירסום גדול, ומביא תלמידים רבים. אולם רמ”ז, שעדיין היה מרותק למיטתה של זוגתו החולה, היה טרוד מאוד, והתקשה לפעול במלוא מרצו לטובת הישיבה. הוא גם טען שבלתי הגיוני לבנות בניין עבור שלושה תלמידים, וגם שאר התורמים בוודאי לא יסכימו להעביר תרומתם עבור שלושה תלמידים.

ר’ זלמן דיבר על העניין עם ידידו ר’ שמואל בצלאל אלטהויז, וביקש ממנו להסביר לרמ”ז פייגלין את חשיבות העניין. הוא גם ביקש ממנו למצוא במלבורן עוד שנים-שלושה גבירים שמעוניינים לסייע לישיבה, כדי שהעול הכספי לא יפול על כתפיו של רמ”ז לבדו.

על הדו”ח המפורט ששלח ר’ זלמן לרבי הריי”צ, זכה למכתב ברכה מיום כ’ כסלו תש”י, בזה הלשון:

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מכ”ח מ”ח העבר. התענגתי להתבשר כי אנ”ש שי’ במעלבורן נגשו בכובד ראש ליסוד הישיבה וכי בעזרתו ית’ התחילו הלימודים בשעפערטאן. יתגברו על כל המניעות ועיכובים וישתדלו לסדר כראוי את כל הצרכים הגשמיים של התלמידים שי’ ולהרבות במספר התלמידים.

השי”ת יברך את התלמידים המלמדים והרמי”ם העסקנים והמסייעים הם וב”ב יחיו ויצליחם בכל הדרוש להם.

הדו”ש ומברכם בכל טוב בגשמיות וברוחניות

יוסף יצחק

מכתב זה, שהיה המכתב האחרון שזכה הר’ זלמן לקבל בטרם הסתלקותו של הרבי הריי”צ ביו”ד שבט תש”י – היה כעין צוואה והוראה על הדרך הארוכה אותה עתיד היה ר’ זלמן לצעוד לאור הדרכותיו וברכותיו של הרבי מלך המשיח.

וזרח השמש ובא השמש

אי-אפשר לתאר במילים את השבר הגדול שהיה מנת חלקם של אנ”ש באוסטרליה כאשר הגיעה אליהם הידיעה המרה על הסתלקותו של כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ ביום השבת קודש יו”ד בשבט תש”י.

בשוך ההלם הראשוני, עמדו אנ”ש באוסטליה בקשרי מכתבים עם אנ”ש המקורבים ל”בית חיינו”, ומהם נודע להם כי עוד לפני ש”בא השמש” כבר “זרח השמש”, ובלשונם של החסידים באותם ימים: “יש רבי!”.

ר’ זלמן מיהר לכתוב מכתב התקשרות לרבי, וזכה לקבל את מעה הרבי במכתב מכ”ו אדר תש”י בכתי”ק:

כתב כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ באחד ממכתביו: חסידות האט אויפגעטאן אז וואו מ’איז איז מען ניט עלענט [חסידית פעלה שהיכן שנמצאים – לא בודדים]. עכ”ל. ואם בהיות הצדיק חי ע”פ האדמה .. “בבחי’ מקום גשמי’” כך על אחת כמה וכמה עתה דאשתכח יתיר מבחיוהי גם בזה העולם המעשה. ועל אחת כמה וכמה בצדיק שהוא רבי, שהוא ממוצע המחבר בין הוי’ וביניכם. הוי’ שאין שייך לטבע ח”ו. והממוצע יש בו משני הענינים שהוא ממוצע ביניהם, וביחס לחסידיו ומקושריו העומדים גם עתה כמאז כיון שההתקשרות דיחידה צ”ל למעלה מהזמן – בתנועה דהתקשרות ביתר עז, כי אומרים לנפשם וגופם: אי אפשי לנו אחרת כלל וכלל. ואז אין הפסק כלל ח”ו. ואדרבה רוח אמשיך רוח כו’ ברוחניות וגם בגשמיות ולכל טוב. כי כמו שלמעלה כך למטה ברבי – טבע (שלמעלה מטעת ודעת) הטוב להיטיב.

באיחולי חה”פ כשר ושמח הרב מנחם שניאורסאהן

מענה הרבי החיה את רוח אנ”ש תושבי אוסטרליה, ודברי קודשו היו להם כמים חיים לנפש עייפה. התחושה הייתה שיש מנהיג לחסידות חב”ד, ולא נותרו החסידים כצאן ללא רועה ח”ו. ההתקשרות האיתנה של החסידים באוסטרליה אל הרבי, ומסירות הנפש הגדולה שלהם, הוא זו שהמריצה אותם לפעול בזמנים הטובים, וחיזקה את רוחם בעיתות משבר.

תלמידים נוספים מגיעים לישיבה

בחודשים כסלו-טבת תש”י, שהם חודשי הקיץ באוסטרליה, הגיעו לישיבה בחורים נוספים. לייב ניו, צעיר אוסטרלי שסיים את חוק לימודיו בבית הספר, ואביו החליט לשלוח אותו לישיבה לשנה-שנתיים לפני שימשיך את לימודיו באוניברסיטה – למד בחברותא עם הרצוג הצעיר.

אחריו הגיעו האחים מעדל ולייב כהן, פליטים מהונגריה, שידעו ללמוד חומש ומעט גמרא. באותה תקופה הגיע לישיבה גם שלמה אדלר בן השתים-עשרה, יליד אוסטרליה שלא הבין אידיש, ובתחילה התקשה להבין את השיעורים שנאמרו בשפת האידיש.

לאחר חג הפסח נוספו עוד שלושה תלמידים: שמואל הורביץ, בנו של הרה”ח ר’ נחום זלמן, הצטרף לכיתה השניה; ושמעון אלטהויז, בנו של הרה”ח ר’ שמואל בצלאל אלטהויז, הצטרף לכיתה השלישית. שני האחרונים למדו עד פסח אצל הרב אברמסון בסידני, ולאחר ששמעו על הישיבה שנפתחה בשפרטון, עברו לשם. באותה תקופה הגיע לישיבה בחור בשם שמואל גארר, יליד אוסטרליה. הוריו לא היו שומרי תורה ומצוות, אולם הוא התקרב ליהדות. בתחילה נסע ללמוד בישיבת טעלז ברצות הברית, אולם לאחר תקופה קצרה חזר משם לאוסטרליה, והגיע לישיבה בשפרטון.

הפנימייה וחדר האוכל של הבחורים היו בבניין שיועד לעובדים שהגיעו לעזור בעבודת החקלאות, והרמ”ז פייגלין העביר אותו לרשות הישיבה. את מטבח הישיבה ניהלה גב’ פסי’ פליסקין, אשתו של ר’ אבא.

מקווה טהרה היה בביתו של הרמ”ז פייגלין. אגב, היה זה המקווה המהודר היחידי באוסטרליה, ונשות אנ”ש היו מגיעים ממלבורן, חמש שעות נסיעה ברכבת, כדי לטבול במקווה מהודרת.

המיקום של הישיבה באווירה הכפרית הזכיר את ליובאוויטש. למעשה, הבחורים בישיבה היו מבודדים לחלוטין מהעולם. טלפונים לא היו אז, והעיר הקרובה ביותר הייתה במרחק של חמשה קילומטר. תלמידי הישיבה היו בחורים רציניים, לא כאלה שמחפשים לשחק, והם ניצלו את האווירה המיוחדת ללימוד רצוף בחיות גדולה.

המשפיע של הישיבה היה ר’ אבא פליסקין. הוא היה יהודי חסידי פנימי, והחדיר בתלמידי הישיבה את אהבת ה’ ויראת ה’ בדרכה של חסידות חב”ד. בשנים הראשונות של הישיבה שימש ר’ אבא גם כמגיד-שיעור.

הרה”ח ר’ בצלאל ווילשאנסקי, עבד מספר שעות בשבוע כשוחט של שפרטון, ואת זמנו הפנוי השקיע בישיבה. בכל בוקר היה מגיע למניין של שחרית, ומאריך בתפילתו כמה שעות. הוא היה דוגמא חיה לעבודת ה’ של חסיד, והותיר חותם עמוק על התלמידים. ר’ בצלאל היה גם למדן גדול בנגלה, ולמד עם אחד הבחורים שיעורים ב”יורה-דעה”.

תלמידי הישיבה נהנו מאוד מהליווי הצמוד של שלושת החסידים – ר’ זלמן, ר’ אבא ור’ בצלאל. בכל ימות השבוע, ובפרט בשבתות, היו שלושתם מאריכים בתפילה בהתלהבות חב”דית שקטה ועמוקה; גם הלימוד שלהם היה בחיות גדולה, והתלמידים הושפעו מכך עמוקות. הם הרגישו שהלימודים בישיבה זו אינה כ”מצוות אנשים מלומדה”, אלא הכל נעשה בחיות מיוחדת. ההשפעה באופן ‘מקיף’ על התלמידים חלחלה בליבותיהם של התלמידים, וכעבור שנה הם כבר יכלו להשפיע חיות בתלמידים החדשים.

סדר הלימודים התחיל בתפילת שחרית שהתקיימה בשעה שבע בבוקר. עז היה חפצו של ר’ זלמן להתחיל את היום בסדר חסידות למשך שעה וחצי, כמקובל בישיבות ליובאוויטש, אולם התלמידים הראשונים היו רחוקים מאוד מלימוד החסידות, ולקח זמן עד שהצליחו להחדיר בהם את עיקרי ויסודות תורת החסידות. במניין לשחרית התפללו גם רמ”ז פייגלין ובניו, וגם חתנו ר’ אהרן קפלון. בכל בוקר היה רמ”ז פייגלין נהנה מחדש על הזכות שנפלה בחלקו להקים ביישובו ישיבה חב”דית.

החברותא הראשונה בישיבה, ר’ אהרן סרברנסקי ור’ אהרן אליעזר הרצוג, הייתה דוגמא להשפעה הטובה של הישיבה על התלמידים. סרברנסקי, שכל חייו היו בבית חב”די, חדור ברוח חב”ד לכל דקדוקיה, היה החברותא של הרצוג, שלמד בעבר בישיבת דושינסקי בירושלים והיה מושפע מספרי המוסר. בתקופה הראשונה ללימודיו בישיבה, הייתה תורת חסידות חב”ד זרה לו לחלוטין.

אבל לאט לאט הצליח ר’ אהרן סרברנסקי להשפיע עליו מרוח חסידות חב”ד. הם למדו תניא, קראו ביחד בספר הזכרונות, וכעבור כחצי שנה היה אפשר לראות את השינוי. הרצוג החל לנהוג בכמה ממנהגי חב”ד, וניכר היה עליו שיש לו הרגשים חסידיים.

בשלב מסויים אף ביקש לנסוע ללמוד בישיבת תומכי תמימים בניו-יורק, סמוך ל”בית חיינו”. הרבי ביקש שיישאר באוסטרליה כדי לחזק את הישיבה, והוא ביטל את רצונו ובקבלת-עול נשאר בישיבה באוסטרליה.