חיבור שמות אלו יחדיו (“ישראל ארי’ לייב”) להיותם שם של אדם אחד — הוא על-דרך ובדוג

חיבור שמות אלו יחדיו (“ישראל ארי’ לייב”) להיותם שם של אדם אחד — הוא על-דרך ובדוגמת חיבור ב’ אופני העבודה דצדיקים ובעלי-תשובה, “אחרי-קדושים” • משיחת ש”פ אחרי-קדושים תשמ”ו, בלתי מוגה.  מוגש לרגל היארצייט השישים של הרה”ח ר’ ישראל ארי’ ליב ע”ה, אחיו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א

א. ישנו ענין נוסף בהתוועדות זו — ולא רק ענין נוסף, אלא ענין עיקרי, שכן, מצד פרשת השבוע עצמה, הרי לא בכל שבת מתקיימת התוועדות — בקשר עם ה”יאר-צייט” (דהרב ישראל ארי’ לייב, אחיו של — יבדלח”ט — כ”ק אדמו”ר שליט”א).

ואף שזהו ענין פרטי, מכל-מקום, מכיון שכבר נתפרסם הדבר כו’ — יש ללמוד הוראה בעבודת האדם לקונו.

ומכיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, הרי גם הקביעות דהיאר-צייט בשנה זו, ביום השבת פרשת אחרי-קדושים היא בהשגחה פרטית, ולכן, יש למצוא את הקשר והשייכות עם המדובר לעיל בענין “אחרי-קדושים”.

 

ב.     ההוראה מענינו של בעל היאר-צייט — יש ללמוד משמו, כמובן מהמבואר בשער היחוד והאמונה בתחלתו בענין “שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש”.

ובכן: שמו הראשון של בעל היאר-צייט הוא — “ישראל”, ושמו השני — “ארי’”, ונוסף לכך ישנו גם הכינוי דשם “ארי’” — “לייב”, וכידוע שגם הכינוי נעשה חלק מהשם, על-דרך וכדוגמת שם “אלקים” שהוא כינוי לשם ”הוי’” (“אלקים” בגימטריא “כנוי”), היינו, עם היותו למטה משם הוי’, שם המפורש שם העצם ושם המיוחד, מכל מקום, גם הוא משמות הקדושים שאין נמחקים, ועד שהוא כינוי לשם הוי’.

והנה, התוכן דב’ שמות אלו (“ישראל”, “ארי’ לייב”) הוא — על-דרך וכדוגמת התוכן דב’ הענינים ד”אחרי” ו”קדושים”, וחיבור כל השמות יחדיו, שנעשים שמו של אדם אחד, הוא — על-דרך וכדוגמת החיבור ד”אחרי-קדושים”, כדלקמן.

 

ג. ובהקדמה:

מהחילוקים שבין עבודת הצדיקים (“אחרי”) לעבודת הבעלי תשובה (“קדושים”) — שעבודת הצדיקים, להיותה כפי סדר המדרגה על-פי התורה, לא שייך בה ענין הירידה למטה מטה כדי לפעול את הבירור דלעומת זה: מה שאין כן עבודת הבעלי תשובה — הרי כל ענינה הוא בירור והפיכת הלעומת זה, “זדונות נעשו לו כזכיות”, עד ל”זכיות” ממש, “זכיות” כאלו שאינם שייכים אצל צדיק, להיותם למעלה מסדר המדרגה דתורה, ואילו הבעל תשובה מגיע אליהם — לפי שהי’ תחילה במקום החושך כו’, ועל ידי זה בא לבחינת אהבה רבה, שזוהי האהבה ד”בכל מאדך”, עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, שעל ידה ביכלתו לברר ולהפוך גם את הענינים דלעומת זה.

וזהו גם תוכן החילוק שבין השם “ישראל” לשם “ארי’ לייב”:

“ישראל” — קאי על אופן העבודה שאינו יורד למטה כדי לברר את בחינת הלעומת זה, ובלשון חז”ל: “אף על פי שחטא ישראל הוא”, היינו, שאפילו בשעת החטא נקרא בשם “ישראל” — לא רק “יעקב” (מלשון עקב), כי אם “ישראל” (“לי ראש”) דוקא, שם המעלה, דקאי על עצם ופנימיות הנפש אשר גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך, ולא שייך בה ענין של ירידה לברר את בחינת הלעומת זה (בדוגמת עבודת הצדיקים).

ו”ארי’” — קאי על אופן העבודה דבירור הלעומת זה (עבודת הבעל-תשובה), שכן, ארי’ כפשוטו הוא חי’ טמאה, ולא עוד, אלא “מלך שבחיות”, כלומר, תוקף הלעומת זה, ואף על פי כן, מבררים ומהפכים זאת לקדושה, עד שנעשה מזה ארי’ שבמרכבה, ובזה גופא — ”פני ארי’ אל הימין”, היינו, לא רק הבירור באופן ד”רב תבואות בכח שור”, שגם ענין זה קשור עם הבירור דלעומת זה, בירור הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים דתוהו, אבל אף על פי כן, בירור זה אינו אלא לדרגת “פני שור מהשמאל”, ואילו הבירור דארי’ מגיע למעלה יותר — לבחינת “פני ארי’ אל הימין”.

ועל אחת כמה וכמה שם הכינוי “לייב” — הרי להיותו כינוי בשם לע”ז, בלשון אידיש, שהוא הממוצע בין לשון הקודש לכל הלשונות דע’ אומות, מובן, שענינו הוא בירור הלעומת זה, על-דרך המדובר במאמר שלפני זה בענין “יהוסף”, שעל ידי זה שניתוספה לו אות אחת (ה’) משמו של הקב”ה למד שבעים לשון — שענין זה הי’ בשביל שיוכל לפעול את הבירור דכל שבעים האומות, על ידי זה שיוכל לדבר עמהם בלשונם, “עם ועם כלשונו”.

ונמצא, שתוכן השמות הנ”ל (“ישראל” ו”ארי’ לייב”) הוא בדוגמת תוכן העבודה דצדיקים ובעלי תשובה, “אחרי” ו”קדושים”.

 

ד. על פי זה מובן שחיבור שמות אלו יחדיו (“ישראל ארי’ לייב”) להיותם שם של אדם אחד — הוא על-דרך ובדוגמת חיבור ב’ אופני העבודה דצדיקים ובעלי-תשובה, “אחרי-קדושים”:

עבודת הצדיקים כשלעצמה, ללא העילוי דעבודת התשובה — יש בה חסרון, וכמרומז בלשון חז”ל: “אף על פי שחטא ישראל הוא”, היינו, שנמצא אמנם בדרגא ד”ישראל” (עבודת הצדיקים), אבל אף על פי כן, מכיון שאין בו עדיין העילוי דעבודת התשובה — הרי זה ענין של “חטא”, מלשון חסרון, ובלשון הכתוב: “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”.

ולא עוד, אלא שזהו חסרון גדול ביותר, עד כדי הבהלה — כי:

ענין הגאולה קשור עם “לאתבא צדיקייא בתיובתא”, היינו, שעל-ידי עבודת התשובה אצל צדיקים פועלים את ענין הגאולה, ובלשון הידוע: “אפילו אם הי’ צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו הי’ בא משיח”.

ולכן, בהתחשב עם העובדה שמדובר אודות גאולת כל בני-ישראל, הגאולה ד”שכינתא בגלותא”, בנין בית-המקדש, וגילוי אלקות בכל העולם כולו, “ונגלה כבוד הוי’ וראו כל בשר גו”’ — הרי מובן, שהחסרון דעבודת התשובה אצל צדיקים הוא חסרון הכי מבהיל, מכיון שעל ידי זה מעכבים, רחמנא ליצלן, את הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו!

ומזה מובן, שגם בעבודת הצדיקים צריך להיות העילוי דעבודת התשובה, היינו, שגם אצלם צריך להיות ענין הירידה למטה לברר בירורים [על-דרך ההוראה ד”אחרי מות שני בני אהרן”, שעיקר העבודה היא — דירה בתחתונים (כנ”ל בהתוועדות)], עד לבירור דלעומת זה, ובפשטות — לצאת לרחוב כדי לקרב יהודים שרחוקים מיהדות ולעשות מהם “בעלי-תשובה”.

ועל-ידי עבודה זו נפעל גם בעבודתם (של הצדיקים) העילוי ד”קדושים”, היינו, שעבודתם תהי’ (לא רק באופן של מדידה והגבלה, כפי סדר המדרגה, אלא גם) באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, עבודה של קבלת-עול ומסירת-נפש, ועד לחיבור שניהם יחדיו (באופן ד”נמנע הנמנעות” — מצד הענין ד”קדושים תהיו כי קדוש אני”, “יכול כמוני” (כנ”ל בהתוועדות)), היינו, שהעבודה המסודרת דקיום התורה ומצוות חדורה ונעשית מתוך תנועת הקבלת-עול ומסירת-נפש שלמעלה ממדידה והגבלה.

וזוהי גם ההוראה מחיבור השמות “ישראל ארי’ לייב” יחדיו:

עם היותם שמות שונים בעלי תוכן שונה — הרי נעשים כולם שם של אדם אחד, ואופן כתיבתם בשטרות על-פי תורה — בשיטה אחת דוקא, אמנם, בהפסק ריוח בין תיבה לתיבה, אבל ביחד עם זה, בשיטה אחת דוקא.

וענינו בעבודת האדם — שב’ אופני עבודות הנ”ל אינם בשיטות נפרדות, היינו, בזמנים ומצבים שונים, זמן מסויים שעבודתו היא באופן של קבלת-עול ומסירת-נפש, וזמן מסויים שעבודתו היא באופן של אהבה בתענוגים, אלא כולם באים בשיטה אחת, באותו זמן ומצב, כלומר, שגם העבודה דאהבה בתענוגים חדורה בענין הקבלת-עול ומסירת-נפש, כנ”ל בארוכה.

 

ה. ויש להביא דוגמא לכל האמור — העבודה ד”ישראל”, העבודה ד”ארי’ לייב”, והעבודה דחיבור שניהם — בנגלה דתורה:

בהלכות תלמוד תורה מביא אדמו”ר הזקן את דברי הגמרא “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה”, שהפירוש בזה (לדעה הב’) —            לא רק ”שאינו לומד ומקיים לשם-שמים אלא מיראת העונש בעולם-הבא או אפילו בעולם-הזה, או מאהבת השכר לקבל פרס בעולם-הבא או אפילו בעולם-הזה”, כי אם גם כאשר “אינו מקיים מה שלומד (ש)נקרא רשע”, ואפילו כשלומד על-מנת לקנתר, “אף על פי כן לעולם יעסוק אדם בתורה, כי מתוך שלא לשמה יוכל לבוא לידי לשמה .. שהמאור שבה מחזירו למוטב .. וכך אמרו חכמי הקבלה שכל התורה ומצוות. שאדם עושה בעודו רשע, אף שמוסיף כח בקליפות לפי שעה, מכל-מקום, כשיחזור אחר-כך בתשובה, בגלגול זה או בגלגול אחר, כמו-שכתוב כי לא ידח ממנו נדח, אזי מוציא מהקליפה כל התורה ומצוות, וחוזרין לקדושה בחזרתו, ולפיכך אין למנוע מלעסוק לעולם”.

וביאור הענין:

לכאורה אינו מובן: מהי ההסברה שאין למנוע ממנו לעסוק בתורה מכיון ש”כשיחזור אחר-כך בתשובה .. כמו-שכתוב כי לא ידח ממנו נדח, אזי מוציא מהקליפה כל התורה ומצוות” — הרי בינתיים “מוסיף כח בקליפות”?! ולא רק בקליפת נוגה, אלא בג’ קליפות הטמאות!

ואף שזהו רק “לפי שעה” — הרי מצב כזה חמור הוא ביותר אפילו אם אינו אלא “לפי שעה”, ובלשון אדמו”ר הזקן בתניא: “כמשל האוחז בראשו של מלך וטומן את פניו בתוך כו’, שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה”!

[וזוהי ההסברה בדעה הא’ בהלכות ת”ת — שבמצב כזה לא אמרו “מתוך שלא לשמה בא לשמה”].

והביאור בזה — שמצד בחינת “ישראל” שבו, “אף על פי שחטא ישראל הוא”, כי בבחינת עצם הנשמה, אין תפיסת מקום לענין החטא, שכן, גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך.

ולא עוד, אלא שגם בדרגא זו שיש תפיסת מקום לחטא, הרי הסיבה לכללות ענין החטא והירידה — דלכאורה, למה עשה ה’ ככה?! — אינה אלא כדי שעל ידי זה יתוסף עילוי שבאין ערוך בעבודה ד”לשמה”, העילוי דבעל תשובה.

וזהו גם הפירוש הפנימי בלשון חז”ל “שמתוך שלא לשמה בא לשמה”:

כוונת הדברים אינה (רק) שלאחרי זמן יבוא לעבודה ד”לשמה”, שכן, מכיון ש”לשמה” ו”שלא לשמה” הם דברים הפכיים, הרי כמה זמן שלא יעבור לא יועיל שיבוא ממצב ד”שלא לשמה” למצב הפכי — “לשמה”!

וגם לא (רק) שמצד ה”תוך” והפנימיות של יהודי (שרצונו האמיתי והפנימי לקיים את רצון הקב”ה) כוונתו “לשמה”,

אלא יתירה מזו: ה”תוך” והפנימיות ד”שלא לשמה” גופא הוא — שעל ידי זה יבוא לדרגא נעלית יותר בעבודה “לשמה”, שהרי כל כוונת הירידה אינה אלא כדי שעל ידי זה יוכל לבוא לעילוי שבאין ערוך, “מתוך שלא לשמה (הכוונה הפנימית שבירידה דשלא לשמה) — יוכל לבוא לידי לשמה”.

 

ו. והנה, בקונטרס אחרון שם — כותב אדמו”ר הזקן: “והא דאין מלמדין לתלמיד שאינו הגון, יש-לומר דהרב אין-צריך להכניס את-עצמו לבית הספק שמא לא יחזור בו כו’, אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו כו’”.

כלומר: כל האמור לעיל שאף שמוסיף כח בקליפות לפי שעה, אין למנוע ממנו לעסוק בתורה, מכיון שכשיחזור בתשובה יעלה הכל לקדושה כו’ — הרי זה רק בנוגע לתלמיד, ש”הוא עצמו חייב להכניס את עצמו כו’”: מה שאין כן הרב “אין-צריך להכניס את-עצמו לבית הספק כו’”.

ונמצא, שבענין זה משתקפים ב’ סוגי העבודה ד”ישראל” ו”ארי’ לייב”:

עבודתו של הרב היא באופן של “ישראל” — שאינו יורד למטה מטה ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון כדי שכשיחזור בתשובה יהי’ הענין דבירור הלעומת זה, עבודת הצדיקים.

ואילו עבודתו של התלמיד היא באופן ד”ארי’ לייב” — הבירור דלעומת זה, שנמצא בתכלית הירידה למטה מטה, עד שמוסיף כח בקליפות, רחמנא ליצלן, ואף על פי כן, על-ידי עבודת התשובה פועל את הבירור דלעומת זה, עד ש”זדונות נעשו לו כזכיות”.

 

ז. וממשיך אדמו”ר הזקן בקונטרס אחרון שם — “וגם הרב יש-לומר דצריך להכניס את-עצמו לבית הספק וכו’”:

ישנו אופן עבודה שהרב מוסר  את נפשו לרדת לדרגתו של תלמיד שאינו הגון וללמדו תורה, וקושר את גורלו עמו, עד כדי כך, שלמרות שיודע ש”תלמיד שגלה מגלין רבו עמו”, אינו מונע את עצמו ללמדו תורה, עד שמוכן לגלות למקומו של התלמיד, כדי להחזירו למוטב.

ועבודה זו היא בדוגמת החיבור ד”ישראל ארי’ לייב” — שלמרות היותו בדרגא ד”ישראל”, עבודת הצדיקים, שאינן יורדים למטה מטה לעסוק בבירור דלעומת-זה, מכל-מקום, מוסר את נפשו לרדת למטה מטה ולעסוק בבירור הלעומת זה, תוכן העבודה ד”ארי’ לייב”.

 

ח. והנה, הנהגה זו מצינו אצל משה רבינו:

על הפסוק “וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה’ עשה ומשפטיו עם ישראל” — דרשו חז”ל: “כך אמר לו הקב”ה למשה, אם נקבר אתה אצלם במדבר, הן באים בזכותך ואת בא בראשם, שנאמר וירא ראשית לו גו’ ויתא ראשי עם” (“שיבוא בראש העם לעתיד”).

כלומר: למרות גודל רצונו וחפצו של משה רבינו להכנס לארץ ישראל —            מסר את נפשו להשאר במדבר יחד עם “דור דעה” שלו, כדי שבזכותו יבואו גם הם לארץ ישראל.

ויש להוסיף, שבענין זה רואים גם חיבור הפכים (מצד הענין ד”קדושים תהיו”, “יכול כמוני”) — שענין הקבלת-עול והמסירת-נפש חודר בעבודה דכחות פנימיים, עד לרצון ותענוג, עד כדי כך, שהקבלת-עול והמסירת-נפש גופא נעשה התענוג שלו:

רצונו וחפצו של משה רבינו הי’ — כאמור — להכנס לארץ, ועד שהרבה להתפלל ולהתחנן להקב”ה שימלא את רצונו וחפצו להכנס לארץ, וזאת — בהתאם למצות-עשה דתפלה, “שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ותחינה”.

ואף על פי כן, כאשר אמר לו הקב”ה “רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה”, “שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר”, — הנה לא זו בלבד שלא התפלל יותר על זה, אלא עוד זאת, שענין הקבלת-עול פעל שינוי ברצון ותענוג שלו, שכן, זהו ענינו של “עבד נאמן”, שבידעו שהרצון והתענוג של האדון כך וכך, נעשה הדבר רצון ותענוג שלו, אף שמלכתחילה הי’ הרצון והתענוג שלו באופן אחר.

וזהו הענין דחיבור הפכים — שהקבלת-עול והמסירת-נפש גופא נעשה אצלו ענין של רצון ותענוג.

 

ט. ומענין לענין:

בהמשך להמוזכר לעיל אודות דברי הקב”ה למשה “רב לך”, “שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר” — מובן וגם פשוט, שענין זה נאמר רק בנוגע לתפלתו על הכניסה לארץ;

מה שאין כן בנוגע לתפלה ובקשה על הגאולה — הרי אדרבה: רצונו של הקב”ה שבני-ישראל יבקשו ויתחננו ויפצירו אודות ענין הגאולה, ובלשון הכתוב: “עד מתי”!… “אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט א-ל”!…

וכפי שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפלה לבקש על הגאולה בכל תפלה ותפלה מידי יום ביומו:

בכל תפלה מהתפלות דימי החול מבקשים: “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח .. כי לישועתך קוינו כל היום”, וכאמור, בכל תפלה, שלש פעמים ביום — לכל הפחות, שכן, בימי התעניות (“מתענית הצרות שגוזרין על הציבור”) אומרים זאת פעם רביעית — בתפלת נעילה, כפי שהיו נוהגין להתפלל תפלת נעילה בכל תעניתם כדרך שמתפללין ביום הכיפורים.

וגם בשבתות וימים טובים — מבקשים בכל תפלה: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, “עינינו” דייקא, ולא בדורות שלאחרי זה!… וכמו כן אומרים בנוסח הקדושה ד”כתר” — תפלה נעלית ביותר, שבה מודגש הענין שישראל מכתירים את הקב”ה, “כתר יתנו לך .. ועמך ישראל קבוצי מטה” — “הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב .. אחרית כבראשית”.

והגע עצמך:

המצות-עשה דתפלה היא, כאמור, “שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם”. אמנם, “כיון שגלו ישראל .. נתבלבלו שפתם .. וכיון שהי’ מדבר אינו יכול לדבר כל צרכו בלשון אחת .. עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות .. (ש)יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן .. כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג”.

ובכן: אנשי כנסת הגדולה אמדו והעריכו את דעתו של כל אחד ואחד מישראל, וראו שחפצו של כל איש ואיש וצרכי הציבור כולו הוא: “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח .. כי לישועתך קוינו כל היום”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”! וצורך זה נוגע לו כל כך, עד שחוזר ומבקש זאת בכל יום, וביום זה עצמו — כמה פעמים!!

בנוגע לתפלה ובקשה על ענין הגאולה — מוחל ומוותר הקב”ה על כך שיאמרו “הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר”, וכל זה — כדי שעל-ידי ריבוי התפלות והבקשות יפעלו בני-ישראל את הגאולה!

 

י. ונחזור לעניננו — ההוראה בענין חיבור ב’ אופני העבודה דצדיקים ובעלי תשובה, כמרומז בחיבור השמות “ישראל ארי’ ליב”, שזהו גם תוכן החיבור ד”אחרי-קדושים”, כנ”ל בארוכה.

והמעשה הוא העיקר — קיום הוראה זו בפועל, בין אם ילמדו זאת מתוכן השם הנ”ל, בין אם ילמדו זאת מפרשת השבוע, או שילמדו זאת ממקום אחר, העיקר — שיבואו הדברים בפועל ממש.

ולהעיר, שענין הנ”ל (שאין כל נפקא-מינה מהיכן הוא הלימוד, שכן, העיקר הוא המעשה בפועל) מצינו גם ברמב”ם:

ידוע בכללי הרמב”ם שדרכו ליקח הדרשה היותר פשוטה, ועד שמביא לפעמים פסוק שלא נזכר בגמרא מאחר שהוא מבואר יותר. וטעם הדבר (כמבואר שם) — דמכיון שאין כל נפקא-מינה לפועל אם הראי’ היא מפסוק זה או מפסוק אחר, לכן, הביא הרמב”ם ראי’ מפסוק המתקבל יותר על-דרך הפשט.

ובכן, גם כאן רואים את הנקודה האמורה — שלא משנה מניין נלמד הדבר, מכיון שהעיקר הוא — המעשה בפועל.

 

יא. ולאחרי כל האריכות — נחזור לעניננו שאין כל נפקא-מינה מהיכן ילמדו הוראה הנ”ל, שכן, המעשה הוא העיקר, להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, שתוכנם — לצאת ל”רשות-הרבים” כדי לקרב את היהודים הנמצאים שם ולעשות מהם בעלי-תשובה, ועל ידי זה נפעל גם אצלו העילוי ד”קדושים”, כנ”ל בארוכה.

ויש לקשר ענין זה עם התחלת פרשת אמור שהולכים לקרוא בתפלת מנחה — “אמור גו’ ואמרת”, “להזהיר גדולים על הקטנים”:

הפירוש הפשוט הוא — ש”גדולים” צריכים לפעול ולקרב את ה”קטנים”, שזהו תוכן העבודה דהפצת היהדות והמעיינות חוצה.

ועל ידי זה נפעל תוספת עילוי אצל הגדולים — כידוע פירוש כ”ק מו”ח אדמו”ר ש”להזהיר” הוא מלשון “זוהר ואור”, על-דרך מה-שכתוב “והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע”, וזהו “להזהיר גדולים על הקטנים” — שענין הזוהר ואור אצל ה”גדולים” נפעל על-ידי עבודתם עם הקטנים (על-דרך הפירוש הפשוט שהציווי לגדולים בא על-ידי ומצד הקטנים). וכאמור, שעל-ידי העבודה דעשיית בעלי-תשובה נפעל אצל המשפיע העילוי ד”קדושים”.

ועיקר כל העיקרים — שבקרוב ממש נזכה לזמן שבו יקויים היעוד “והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע”, כולל — היעוד “הקיצו ורננו שוכני עפר”,

בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.