אלעזר ליפש

הוא מהדמויות הוותיקות בכפר חב”ד ומוסר שיעורים קבועים ב’בית מנחם’. מה שלא כולם יודעים, שבמשך השנים הוא זכה לעלות בגורל הנסיעה לרבי שלוש פעמים(!) • בין כל התשרי’ס שזכה ר’ אלעזר להיות אצל הרבי, היה תשרי תשכ”ה - החודש שבו הסתלקה הרבנית הצדקנית מרת חנה, ואשר בימים אלו נמלאים 50 שנה לפטירתה • החסיד הרב אלעזר ליפש, בראיון ל’בית משיח’ משחזר לראשונה את הפגישה עם הרבנית חנה, הקירובים בחדרו של הרבי ועל הרגע בהתוועדות שדמעות החלו לזלוג מעיניו “ואז הרבי פנה לעברי”… • ראיון בלעדי

החסיד הרב אלעזר ליפש הוא מהדמויות הוותיקות בכפר חב”ד, חסיד שחי בכפר למעלה מיובל שנים (וליתר דיוק: 53 שנים!) ובאורח חייו החסידיים מהווה דוגמה לדור הצעיר.

במשך השנים זכה ר’ אלעזר לשהות אצל הרבי פעמים רבות, כחסידים רבים, אך לא רבים זכו להיות אצל הרבי שלוש פעמים כ”זוכה בגורל”.

בין כל התשרי’ס שזכה ר’ אלעזר להיות אצל הרבי, היה תשרי תשכ”ה - החודש שבו הסתלקה הרבנית הצדקנית מרת חנה, ואשר בימים אלו נמלאים 50 שנה לפטירתה. ר’ אלעזר היה שם, ראה והיה עד להלוויה ולחלק מהנהגותיו של הרבי. הוא אף זכה לפגישה אישית עם הרבנית חנה, אבל לשם כך עלינו לשוב חמש שנים לאחור.

“היה זה בשנת תש”כ. היה זה התשרי הראשון בו זכיתי להיות אצל הרבי. באחד הימים בא אלי הרב שלום דובער בוטמן שהכירני, ולקח אותי ועוד אורח לבית הרבנית חנה כדי לבקש ‘לעקח’. כשנכנסנו פנימה, הציג אותי הרשד”ב בוטמן בפני הרבנית ואמר לה “הוא היה בפוקינג”.

פוקינג היה מחנה פליטים בגרמניה, שהוקם לאחר המלחמה, ובו השתכנו גם פליטים רבים שהגיעו מרוסיה. בין הפליטים הייתה הרבנית חנה שהצליחה להבריח את הגבול של רוסיה ופולין, וגם משפחתנו הייתה במחנה זה.

“הרבנית מסתכלת עלי ואומרת לי “אינני זוכרת אותך”. בוודאי שלא תזכור, כי הייתי אז נער צעיר, ובינתיים בגרתי.

“בין כך ובין כך התיישבנו סביב לשולחן, והרבנית ממשיכה להביט בי במבט חזק ואז היא פונה לרב בוטמן ואומרת לו “הו, הוא בדיוק כמו אבא שלו”. מסתבר שאת אבי הרב יוסף יהודה ע”ה היא זכרה היטב, והייתי דומה לו. בהתרגשות אמרה שוב “הוא בדיוק כמו אבא שלו”…

מרת ליפש המקשיבה לשיחה שלנו, מתערבת ומוסיפה “לקראת החתונה שלנו שלחנו לרבנית הזמנה, והיא מצדה שלחה לנו ברכה לבבית בכתב ידה”.

זכיה נוספת - תשרי תשכ”ה

חמש שנים חלפו מאז, ושוב זכה ר’ אלעזר ליפש לנסוע לרבי, אלא שהפעם היה זה על חצי כרטיס בלבד, כשהזוכה בכרטיס השלם היה הגאון הרב נחום טרבניק, שהיה אז ראש–ישיבה בכפר חב”ד, ולימים היה בעצמו המרא דאתרא של כפר חב”ד.

“יחד נסענו לרבי”, משחזר לראשונה ר’ אלעזר את הנסיעה הארוכה והמפרכת של הימים ההם. “מארץ ישראל הפלגנו באוניה עד איטליה, ומאיטליה נסענו ברכבת עד לצרפת, מצרפת המשכנו ללונדון, ורק בלונדון עלינו על מטוס צ’ארטר שטס לניו–יורק. ארבעה ימים נמשך המסע המפרך הזה. זכורני שהרב טרבניק אמר שאין בו כוחות לשוב בדרך הזאת. ואכן בחזור הגענו עד ללונדון עם הצ’רטר, ושם קנינו כרטיס טיסה ישיר לארץ ישראל”.

בתור “זוכה בגורל” זכה ר’ אלעזר ליפש לעמוד ליד בימת הקריאה בשעת התקיעות ולראות מקרוב את הרבי בעבודתו בקודש. “עמדתי על יד הבמה, וכשסובבתי את הראש ראיתי את הרבי. הרבי היה מתכסה בטלית עוד לפני התקיעות, ולפעמים היה מרים את הטלית כדי להתכסות בה יחד עם הפ”נים - והטלית כולה היתה עוברת קדימה. היה גם לפעמים שהרבי היה מרים את הטלית, והטלית היתה מכסה את הכל”.

הסתלקותה של הרבנית זכורה לו עדיין היטב, ועל אף שחלפו מאז חמישים שנה, הוא זוכר פרטים רבים. “הרבנית חנה נפטרה בשבת בזמן המנחה בבית הרפואה. במוצאי שבת לקחו אותה הביתה, ובמשך הלילה עשו לידה משמרות של תהלים. אני הייתי במשמרת אומרי התהלים בביתה מהשעה 12 עד 1 בלילה. ר’ לייבל גרונר הסתובב שם, ור’ בערל יוניק ע”ה.

“זכורני  שביום ראשון בבוקר, עוד לפני ההלוויה, הרבי נכנס למנין שהתקיים בבוקר ב–770 ואמר קדיש.

“למחרת בבוקר יום ראשון התקיימה ההלוויה. המראות עדיין לנגד עיני. עמדו אז אלפים מחוץ לבניין בו התגוררה הרבנית, ברחוב פרזידנט פינת קינגסטון. בגלל הבלגן הגדול שנוצר, לא הייתה הפרדה כדבעי. כשהיו צריכים לצאת מהבניין עם המיטה, עמדו שם גברים ונשים, והרבי נשאר בתוך הבית ולא יצא החוצה. ר’ דוד רסקין ע”ה התחיל להסתובב ולצעוק שאנשים ילכו לצד האחד ונשים לצד האחר, והוא הוסיף כי הרבי לא יוצא בגלל הערבוביה. רק לאחר שאכן הצליחו, במאמץ רב, לעשות הפרדה, יצא הרבי להלוויה.

“כנראה שהיה איזה בגד שהיה עם דם מהרבנית, ועל פי הלכה צריכים להניחו בקבר ביחד איתה. בעת הקבורה הרבי לא ראה ששמו את זה, והרבי התחיל לחפש איפה הבגד, עד שמישהו אמר שזה נמצא מתחת הגוף.

“זכורני מחזה נדיר, כאשר אחד מאנ”ש עמד שם וצילם כל הזמן, וכשהרבי עבר על ידו, הרבי הוריד מידו את המצלמה.

“ביום שני למחרת, התפללו בדירתה של הרבנית. לא נתנו לכל אחד להיכנס, אבל לי איפשרו בגלל שהייתי זוכה בגורל. זכורני שנכח שם ר’ זעליג כצמן ע”ה [הכרתיו עוד מפוקינג. היה לו ראש מיוחד והוא ידע ללמוד באופן מיוחד], הוא היה כהן ומשום כך עלה לתורה בתור כהן. באותו זמן נולדה לו בת, והוא נתן לה את השם ‘חנה’. כמדומני שהוא היה הראשון שנתן את השם. כשהרבי עלה ל’שלישי’, בדרכו לבימה פנה אליו הרבי ואמר לו “מזל טוב”.

איך היתה ההנהגה של הרבי בהמשך החודש, אחרי ו’ תשרי?

“מה שחרוט בזכרוני זו התוועדות שהרבי אמר בה שלמעשה הוא מתוועד משום שאם לא אתוועד - זה יהיה בגדר אבלות בפרהסיא וזה אסור, ולכן הוא מוכרח להתוועד”.

הכרטיס נרכש דקות ספורות לפני ההגרלה, וזכה…

כאמור, ר’ אלעזר ליפש זכה שלוש פעמים להיות ה”עולה בגורל” - האיש שהפך באמצעות זכיה בגורל להיות שלוחם של מאות ואלפי חסידים בארה”ק. כיוון שזה כך, אין זו נסיעה גרידא של חסיד לרבו, אלא שלוחם של רבים–רבים, להיות להם לפה, לעיניים ולאוזניים, ולאחר מכן לספר לשולחיו את אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו.

הפעם הראשונה בה זכה לעלות בגורל הייתה בשנת תש”כ. באותה שנה הוא התגורר בבני ברק, שם בנה בתחילה את ביתו. כשהתקיימה הגרלה בקיץ, זכה הרה”ח ר’ לייבל זלמנוב לנסוע לרבי לחג השבועות. דא עקא, שבאותה תקופה היו לו בעיות לצאת בגלל שלטונות הצבא. משום כך הוחלט לפני חגי תשרי לערוך הגרלה פעם נוספת.

“ההגרלה התקיימה בבית הכנסת חב”ד בתל אביב”, מספר ר’ אלעזר, “חותני הרה”ח ר’ יהודה שמוטקין היה מאנ”ש בתל אביב, והוא נכח בשעת ההגרלה. הוא בדק וראה ששמי לא מופיע ברשימה והבין שלא השתתפתי כלל בהגרלה. ביוזמה של רגע הוא קנה כרטיס בעבורי ושילם עליו - וכעבור כמה דקות זכיתי בגורל.

“אני זוכר עד היום איך לאחר ההגרלה, באמצע הלילה, הוא העיר אותנו מהשינה כדי לספר לנו שאני זכיתי בהגרלה. באותן שנים זה היה כמו זכיה בפיס. ממש כך.

“לצורך קבלת ויזה משלטונות ארה”ב, היו צריכים ‘דרישה’ מתושב ארה”ב. כתבתי אפוא מכתב לרב חודקוב וביקשתי שישלח לי את הדרישה הזו שבאמצעותה אוכל לקבל ויזה, אך לא נעניתי לא לחיוב ולא לשלילה.

הרב ליפש לא זוכר כמה זמן עבר מאז, אך לבסוף קיבל הזמנה מהרב חודקוב. “בדיוק היה כאן יהודי אמריקאי, בלי זקן (נראה לי שהיה עובד עבור מוסדות חב”ד בארה”ב). הוא הלך איתי לקונסוליה, והוא דיבר איתם באנגלית בעבורי - אני לא הבנתי כלום - אבל בו במקום קיבלתי את הויזה”.

לאחר מסע ארוך ומפתל הגיע הרב ליפש לחצרות קדשנו לחודש תשרי תש”כ. במהלך אותו חודש זכה להיכנס פעמיים ליחידות. הפעם הראשונה הייתה לפני ראש השנה ולאחר החגים היתה יחידות נוספת.

מסתבר שלקראת חתונתם בשנת תשט”ז, הזוג הצעיר קנה דירה בבני ברק. ר’ אלעזר כתב אז לרבי על קניית הדירה וביקש את ברכתו. התשובה היתה קצת מוזרה. “הרבי ענה לי ‘מהנכון שיהיה בכפר חב”ד. ואם בכפר חב”ד אי אפשר, אז בראשון לציון, קרוב למקום עבודתו’ -  עבדתי אז כמגיד שיעור בישיבת “אחי תמימים” בראשון לציון. כאמור, היה זה אחרי שקניתי את הדירה בבני ברק.

“חשבנו, אולי לדחות את החתונה כדי שנוכל להשיג דירה בכפר חב”ד, אבל באותם ימים אי אפשר היה לקנות דירות בכפר חב”ד. כל השכונה הזו לא היתה בנויה - מצביע ר’ אלעזר על שורת הבתים הארוכה בין ‘בית מנחם’ לתחנת הרכבת. שאלתי אפוא את הרבי על כך, וקיבלתי מכתב תשובה - ‘חתונה לא דוחים, בינתיים אפשר לגור בדירה שקניתם, ובמשך הזמן כשתהיה דירה בכפר חב”ד - לעבור לכפר חב”ד’.

“כעת, כשנכנסתי ליחידות בפעם הראשונה, עוד לפני שהרבי פתח את הפ”נ, הרבי פנה אלי ושאל: ‘מה עם התוכנית לעבור לכפר חב”ד, אתה עוד מחכה לזמן המתאים?’ עניתי לרבי: ‘נרשמתי לדירה שעתה בבניה, וכשהדירה תהיה מוכנה אעבור לדירה זו’. זו הדירה שאנחנו גרים בה כיום כבר 53 שנים… משנת תשכ”א.

“המעניין היה, כשנכנסתי ליחידות הראשונה עוד לפני ראש השנה, אחזתי את הפתק ביד, ורעדתי כל הזמן. פשוט רעדתי. הרבי התרומם והוציא את הפתק מתוך ידי”.

כאמור, בתום חודש תשרי נכנס ר’ אלעזר שוב ליחידות, והפעם הפתיע אותו הרבי באורח מיוחד ואת מה שארע הוא משחזר כעת: “טרם נסיעתי לחצרות קדשינו, הפצירה בי אשתי לקנות מצלמה. בימים ההם היה מדובר בהוצאה גדולה למדי, אז חשבתי לדחות את הרעיון להזדמנות אחרת. לפני שחזרתי ארצה, זכיתי שוב להיכנס לקודש. במהלך היחידות, פנה אליי הרבי בהפתעה ונתן לי עשר דולר תוך שהוא מורה לי לקנות לאישה מתנה. כמובן שעשיתי את צעדיי לחנות האלקטרונית ורכשתי מצלמה לאשתי…

קירובים מהרבי

כזוכה בגורל זכה ר’ אלעזר ליפש לקבל מקום טוב בתפילות ובהתוועדויות כדי שיוכל לשמוע היטב את דברי הרבי בהתוועדויות.

אחד הרגעים החרוטים במוחו, היה באחת ההתוועדויות. “זכורני שבאחת ההתוועדויות שהתקיימה בשבת, התחילו לרדת לי דמעות מהעיניים, דמעות של התרגשות. ישבתי מול הרבי והיה לי מאוד לא נעים… פתאום הרבי פנה לעברי וסימן לי לומר ‘לחיים’. מיד הביאו לי כוסית ויין, אלא שאז הרבי מראה לי בידו סימן לכוס גדולה. מהר הביאו לי כוס גדולה, ואמרתי כמה פעמים ‘לחיים’. אמנם לאחר מכן לא הייתי שיכור, אבל הראש כבר הסתובב. נשארנו בבית המדרש עד אחרי מעריב וצאת השבת, ולאחר מכן אחד החברים שלי עוד מתקופת הישיבה שלמדתי בפוקינג, לקח אותי אליו הביתה”.

שוב זכה ה”זוכה בגורל” ליחס מיוחד מעם הרבי, בהיותו שליחם של מאות ואלפי חסידים. את אחד הכיבודים המיוחדים לא יכול ר’ אלעזר לשכוח:

“בבוקר ערב חג הסוכות הודיעו לי שבשעה 1 אני צריך להיכנס לחדר של הרבי כדי לקבל ארבע מינים בתור זוכה בגורל. כמובן שהתייצבתי במקום בשעה 1, ונכנסתי אל הקודש פנימה יחד עם עוד כמה ‘מיוחסים’ שזכו לקבל ד’ מינים מהרבי. על הרצפה ליד החלון בחדרו של הרבי עמדה גיגית עם הדסים. הרבי עמד ובחר הדסים. מצד ימין - גם כן על יד החלון - עמד ר’ בנימין גורודצקי וחמיו הרב שמואל לויטין. שניהם עמדו יחד ובחרו הדסים. מישהו אמר לי לגשת לשולחן של הרבי ולקחת משם לולב ואתרוג. מרוב התרגשות וחרדה, לא הסתכלתי ולא בדקתי יתר על המידה. לקחתי את הלולב הכי קטן שהיה על השולחן וגם את האתרוג הכי קטן… כעת הייתי צריך לבחור גם הדסים - אבל זה לא היה פשוט וקל לעמוד ליד הרבי ולבחור הדסים. אחזתי אפוא ביד 4 הדסים, איזה שיהיו, והוצאתי אותם מתוך הדלי. הרבי פתאום פנה אלי ושאל אותי: “יש לך יותר משלושה הדסים ביד?” השבתי בחיוב, ואז הרבי התחיל לברך אותי. כאן הבנתי שאני צריך לצאת.

“מהמאורע הזה למדתי שעל פי ההלכה היא שבהדסים צריך תמיד לקחת שלושה הדסים, אבל יש הידור לקחת יותר משלושה, כל אחד לפי שיעור שלו. מאז בכל שנה אני לוקח יותר משלושה הדסים”.

היכן עמדת בתפילות החגים?

“בתפילות עמדתי תמיד בבית הכנסת לא רחוק מהמקום בו עמד הרבי. זכורני שפעם אחת, אני חושב שזה היה בראש השנה, רציתי לראות את הרבי ולשמוע את התפילה ואת קולו של הרבי; בדרך כלל לא נתנו לאנשים לעלות על הבמה של קריאת התורה, וכשעליתי בכל זאת, ניגש אלי אחד הגבאים כדי להוריד אותי. אמרתי לו ‘אני מבטיח לך שלקריאת התורה לא אהיה על הבמה’. וכך הוא הרפה ממני.

“ככה עמדתי כל התפילה על הבמה משם יכולתי לראות טוב את הרבי. כשהלכו עם ספר תורה לפני קריאת התורה לעבר הבימה, ירדתי מהבימה ועמדתי בצד. ואז קרה משהו מפתיע: כשהרבי עלה למפטיר, הרבי העיר–שאל למה לא נתנו עליה לזוכה בגורל? היות שעמדתי על יד הבימה מבחוץ, מיד הרימו אותי וזרקו אותי פנימה לתוך הבימה של קריאת התורה. זה לא היה קל בגלל שמאחורי עמד חסיד זקן מאוד והייתה שם צפיפות גדולה, ומקדימה עמד הרבי. הייתי בין הפטיש לסדן. היה קשה מאד לעמוד שם, אבל בסופו של דבר הצלחתי להכניס יד בין הרבי לבין זה שעלה לתורה, ואחזתי קצת בבמה.

“למפטיר הביאו את ספר התורה הקטן, ור’ זלמן גורארי’ כנראה קנה את הזכות לעשות הגבהה. כעת, לאחר שהרבי שאל על הזוכה בגורל שלא קיבל עליה, כיבדו אותי אפוא לעשות הגבהה בעוד שר’ זלמן גורארי’ אמר שהוא יעשה גלילה. מובן שבזכות כך זכיתי להיות קרוב, סמוך ונראה לרבי.

“לקראת תקיעת שופר פנה אליי ר’ זלמן ואמר, ‘אתה מחזיק את ספר התורה ואני אחזיק אותו ביחד איתך’. היה בכך משום ‘תעודת ביטוח’ שלא ידחפו אותנו משם. כך אכן היה, וזכיתי לעמוד ממש ליד הרבי בזמן תקיעת שופר - וזיכרון זה לא מש ממני עד היום הזה.

“עובדה מעניינת הייתה, שהזוכה בגורל קיבל כרטיס לכיוון אחד בלבד. אחרי החגים הורה הרבי לר’ דוד רסקין שיראה לסדר לי כרטיס בחזרה, כי אני צריך לנסוע כמה שיותר מהר, בגלל העובדה שאני מלמד ילדים בישיבה בראשון לציון.

איזה קירובים מיוחדים נוספים זכית לקבל בתור זוכה בגורל?

“אני חושב שהקירוב הכי גדול היה בכך שנתנו לי לשבת בהתוועדויות, ולא הייתי צריך לחפש אחר מקום. מי שזוכר איזו משימה הייתה למצוא מקום טוב בהתוועדות, יודע שזה היה הקירוב הכי גדול”.

•

“הפעם השלישית שהייתי זוכה בגורל - היה לקראת חג השבועות תנש”א, אז נסעתי עם רעייתי. מה ששמור אצלי מנסיעה זו, היא מדליית כסף מיוחדת שהרבי חילק כבר בל”ג בעומר - מצד אחד נכתב תפארת שבתפארת, ומצד שני תהלוכת ל”ג בעומר. אמרו לי שהמזכיר ר’ לייבל גרונר נותן לכל האורחים שבאו לחג השבועות מהמדליות הללו. הלכתי אליו וביקשתי ממנו, והוא נתן גם לי וגם לרעייתי”.