אברהם מייזליש

הרב אברהם מייזליש שיקף בדמותו את המשפיע והמחנך שמעניק תמיד מאוצרותיו לאחרים. הוא לא היה צריך להמתין להתוועדות רבת משתתפים, כדי לחלוק את העושר הלבבי החסידי שלו עם הזולת • כבר בצעירותו היה מראשוני הפעילים למען הפצת היהדות ומהבולטים בקרב החסידים שפעלו במסגרת ה’מבצעים’ • איש חסיד, מוותיקי כפר חב”ד היה, ור’ אברהם מייזליש שמו • נטפי דמע אחר מיטתו של המחנך והמשפיע.

כמנהל בית ספר חב”ד בנס ציונה | ר’ אברהם מתוועד במקסיקו בבית חב”ד של בנו הרב יוסף יצחק מייזליש | בעת מבצע לולב במקסיקועם צאת השבת האחרונה פרשת ויחי, הגיעה הבשורה העצובה על פטירתו של המשפיע והמחנך הדגול הרה”ח ר’ אברהם מייזליש ע”ה, והוא בן שמונים ושתיים שנים. ר’ אברהם, כפי שכונה בפי כל, היה חסיד שבערה חסידית יקדה תמיד בלבו, והיא פרצה ממנו החוצה. הוא היה חסיד לבבי, נעים הליכות שחיוכו תדיר על פניו, ראש וראשון לכל ענייניו הקדושים של הרבי מה”מ, וכך גם ראה את עצמו: חסיד וחייל נאמן.

ראש וראשון לעשיה

הרה”ח ר’ אברהם בן ציון מייזליש נולד בשנת תרצ”ג בירושלים. מצד אביו הוא דור שביעי לחסיד חב”ד הנודע הרב משה מייזליש, ומצד אמו הוא נצר לגאון רבי אברהם שאג מגדולי רבני הונגריה.

באחד מהראיונות שהעניק הרב אברהם מייזליש ע”ה, סיפר כי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, הלך עם אחד מקרובי משפחתו לבית העלמין הישן בחברון כדי לפקוד את קברו של הסב הדגול הרב משה מייזליש. מצבה לא היתה במקום, ורק אבן לא–גדולה היוותה סימן. ‘כאן קבור זקננו הגדול החסיד ר’ משה מייזליש’ אמר הדוד. לדאבון לב, בתקופה בה היתה חברון תחת שלטון ערבי מאז שנת תש”ח ועד מלחמת ששת הימים בשנת תשכ”ז, חרשו הערבים את בית העלמין ולא נותר זכר למקום קבורתו של החסיד הדגול.

בצעירותו למד ר’ אברהם מייזליש בישיבת “עץ חיים” הירושלמית, אך בשל היותו פעלתן, מצא את עצמו ראש וראשון במערכה למען התורה והיהדות. למרות גילו הצעיר, פעל ר’ אברהם מייזליש, לחיזוק היהדות בקרב העולים החדשים במסגרת “המחנה התורתי” [כיום “יד לאחים”]. עדות לכך נותרה בעיתון ‘הצופה’ שדיווח על מסיבות ט”ו בשבט [תשי”א] שהתקיימו במעברות במחנות ובשיכוני העולים על ידי משרד החינוך בשיתוף המחנה התורתי. בין מארגני המסיבות נמצא שמו של ר’ אברהם מייזליש.

תקופה מסוימת חבר ל”מחתרת חרדית” אשר הטילה אימתה על מחללי שבת ומוכרי טריפות בפרהסיה. המעשה האחרון של החבורה הנועזת — שנעשה בשיתוף פעולה עם הרב מרדכי אליהו זצ”ל — היה ניסיון להרעיש את דעת הקהל בכנסת ישראל במהלך דיון על גיוס נשים לצבא. הניסיון כשל, וחברי הקבוצה ובהם ר’ אברהם, נעצרו, אך לאחר תקופה קצרה שוחררו.

בתקופה הבאה עבר ללמוד בישיבת “תומכי תמימים” “בפרדס” בלוד, שם הפך להיות ‘מקבל פנימי’ של המשפיע הנודע הרב שלמה חיים קסלמן. בד בבד, המשיך בפעילות לחיזוק המודעות היהודית בקרב העולים החדשים שעלו בהמוניהם לארץ הקודש. פעילות זו הייתה כרוכה במאבקים מרים כנגד הרשויות שניסו להוריד את העולים מדרך התורה והמצוות.

ר’ סעדיה מעטוף מנחלת הר חב”ד שהלך לעולמו לא מכבר, התבטא לפני כותב השורות, כי ר’ זושא הפרטיזן יחד עם ר’ אברהם מייזליש ר’ צבי גרינוולד ור’ שלום בער ליין, הביאו את יוצאי חאבאן מתימן אל חב”ד — “ובזכותם הכל”. מדובר ב’שבט’ משפחות מסועף שנמנים כיום על חסידי חב”ד ברחבי הארץ, ובהם: מיפעי, מעטוף, שמח, הלל.

חתונה חסידית

חתונתו של ר’ אברהם מייזליש עם רעייתו מרת אסתר, בתו של המשפיע הרב יהושע ליפקין, התקיימה בבית מלון “באב”ד” בירושלים. היתה זו חתונה מלאת חיות חסידית אוטנטית, ולימים העלה החתן זכרונות חסידיים מחתונתו:

“קניתי ארגז ‘משקה’, וביקשתי מגיסי שידאג להניח על כל שולחן בקבוק אחד, וכאשר יתרוקן הבקבוק, יניח בקבוק אחר במקומו. החבר’ה לקחו הרבה ‘משקה’, והשמחה החסידית פרצה במלוא עוזה. קבוצות קבוצות ישבו והתוועדו, ובשולחן הכבוד ישבו חשובי הרבנים כמו הרב שלמה יוסף זווין והרב שמריהו ששונקין יחד עם חמי הרב יהושע ליפקין.

“לפתע ניגש אל שולחן הכבוד אחד התמימים ששב זה עתה מ–770. לאחר שלקח הרבה ‘לחיים’, החל לצעוק על היושבים בשולחן הכבוד: ‘כולם חייבים לנסוע לרבי, למה אינכם נוסעים לרבי?’ בתקופה ההיא רק בודדים נסעו. היושבים בשולחן ניסו לתרץ את עצמם בתירוצים שונים, אך הבחור הזה הגיב מתוך גילופין: ‘מי שלא נוסע לרבי, לא יוציא את שנתו’. הרב ששונקין גער בו: ‘אותנו לימדו, שמי שבא מהרבי, חוזר מאמר ולא מדבר בכאלה ‘אותיות’. התמים הנ”ל לא נשאר חייב, ומיד פתח וחזר בעל פה מאמר ששמע מהרבי זה לא מכבר.

“ההתוועדות נמשכה עוד זמן רב עד שהנהלת המלון דחקה במשפחות לעזוב את האולם, אך האורחים לא שעו לדבריהם. רק בשעות שבין לילה ליום, הסתיימה לה החתונה–התוועדות”…

ממלא מקום ארבעים שנה…

במשך ארבעים שנה עסק ר’ אברהם מייזליש בחינוך ונחשב למחנך מצליח. על תחילת עבודתו החינוכית, סיפר לימים בראיון ל”בית משיח”: “הכל החל באחת משנות היו”דים, כאשר אחד המלמדים בתלמוד תורה בכפר חב”ד חלה. הנהלת התלמוד תורה פנתה להנהלת הישיבה ששכנה אז בלוד, וביקשו למצוא ממלא מקום מתאים. המשפיע ר’ שלמה חיים פנה אלי והציע לי שאלך להיות ממלא מקום. למרות שהייתי אז חתן, קיבלתי את התפקיד בקבלת עול. לאחר שהתחתנתי ביקשה הנהלת התלמוד תורה שאמשיך בתפקיד, וכך לימדתי בתלמוד תורה בכפר חב”ד במשך ארבע שנים”.

בתקופה הבאה עבר לכהן כמנהל בבית ספר חב”ד של ה”רשת” בנס ציונה. זמן קצר לאחר מכן, נסע ר’ אברהם בפעם הראשונה לרבי לחודש תשרי. נסיעה זו לוותה במופתים מיוחדים, כפי שהוא עצמו סיפר זאת פעמים רבות, גם בעת מחלתו האחרונה, בתוספת פרטים מרתקים, כפי שמספר נכדו ר’ שמואל גבירץ:

“בעת שסבא היה מאושפז לאחרונה, באתי פעם עם בקבוקון קטן של וודקה בכיס המכנסים. באמצע הביקור הצעתי לסבא שנתוועד, והוצאתי בקבוק ומזגתי לכוסיות שמחלקים בהן תרופות לשוהים בבית הרפואה. סבא נענה להצעה וניגן מספר ניגונים ואף סיפר סיפורים עם הקשר לעניני “עבודה” ו”השכלה” של חסידות. כשראה את בקבוק הוודקה, נזכר בסיפור הבא:

בתחילת אותה שנת לימודים, ביקשו ממנו לנהל את בית הספר של ה’רשת’ שאך נפתח בנס ציונה. בבית הספר החדש היו שתי כיתות בלבד, כשר’ אברהם עצמו היה מורה באחת הכתות. בית הספר החב”די שאך נפתח, סונף בינתיים לבית הספר הדתי בנס ציונה. אך טבעי היה שמנהל בית הספר הדתי חשש מחב”ד והוא ניסה להתנכל להתפתחות בית ספר חב”ד.

“לחודש תשרי נסע ר’ אברהם לרבי, והנחה את המורה הנוסף, שאם יבוא המנהל וישאל עליו, יאמר שהוא לא חש בטוב באותו יום, ולכן הביאו מורה מחליף. המנהל אכן הגיע באחד הימים ושאל על ר’ אברהם, אך המורה אמר לו בטעות כי ר’ אברהם נסע לרבי. המנהל ניצל את ההזדמנות והלשין למפקח במשרד החינוך. בו במקום נשלח מכתב אל ר’ אברהם כי עליו לסור ללשכת המפקח מיד בשובו ארצה.

בין כך ובין כך שהה ר’ אברהם אצל הרבי מבלי שידע דבר על הנעשה בארץ ישראל. כשנכנס ליחידות אצל הרבי, שאל האם להמשיך בחינוך בכפר חב”ד או בנס ציונה? הרבי התעניין בכל הפרטים מסביב לשאלה, עד שלבסוף הייתה שאלה אחת שלר’ אברהם לא היה מענה עליה, כך שהעניין נותר סתום.

עד שחזר לארץ הקודש, נודע לר’ אברהם על הזימון למפקח. ר’ אברהם העביר זאת למזכירות במטרה שיעבירוהו לרבי.

במוצאי שבת בראשית, עבר ר’ אברהם בכוס של ברכה כשהוא מחזיק בידיו שתי כוסות, האחד בעבורו והשני עבור חמיו. כשהגיש את הכוס השניה וביקש עוד יין עבור חמיו, הסתכל עליו הרבי בחיוך ואמר לו “מיט די רעכטע האנט” (ביד ימין). ר’ אברהם החליף בין הכוסות והרבי מזג יין לכוס. כשביקש לומר לרבי ‘לחיים’, הרים את הכוס ‘שלו’ הנמצאת ביד השמאלית, אך שוב הגיב לו הרבי כשחיוך נסוך על פניו הקדושות “מיט די רעכטע האנט”. ר’ אברהם החליף בין הכוסות, אמר ‘לחיים’, ולאחר מכן המשיך בדרכו, אלא שאז נקרא בשנית לרבי, הרבי התכופף מלוא קומתו אל מתחת לשולחן, שלף משם בקבוק וודקה קטן והגיש לר’ אברהם באמרו לו “זה עבור נס ציונה”! זו הייתה התשובה הנחרצת של הרבי.

כששב ר’ אברהם לארץ הקודש, נכנס למשרדו של המפקח ששאלו לפשר הנסיעה לרבי מבלי לקבל אישור. ר’ אברהם השיב שהייתה לו התלבטות היכן לעבוד והוא נסע אפוא להיוועץ עם הרבי. “נו, ומה ענה הרבי?” שאל המפקח. “הרבי בירך אותי שאמשיך בנס ציונה ואף נתן לי בקבוק ‘משקה’ במיוחד לנס ציונה להגיד שם ‘לחיים’”, וכאן שלף ר’ אברהם את הבקבוק, הניחו על השולחן והסביר למפקח שהבקבוק עדיין סגור וכעת הגיע הזמן לפתוח אותו להגיד בצוותא ‘לחיים’. 

המפקח ביקש לסגור את דלת משרדו, ויחד אמרו ‘לחיים’. למותר לציין שכל ההלשנה נגמרה כלא הייתה, ור’ אברהם ניהל את בית הספר בנס ציונה עוד שנים רבות, כשהוא פורח ומשגשג בתלמידים.

לאחר עשר שנות ניהול בנס ציונה, עבר לכהן כמחנך בבית ספר למלאכה בכפר חב”ד. בתפקידו זה רקם קשרים חמים עם תלמידיו והרעיף עליהם חום ואהבה לצד השפעה חסידית מיוחדת. אחת העדויות לקשר האמיץ בינו לבין התלמידים, היא העובדה שבכל שנה נסע ר’ אברהם לרבי לתשרי, ותמיד דאג לקחת עמו כמה תלמידים.

משפיע בכל לבו ונשמתו

ר’ אברהם כאמור היה בעל מרץ רב, ראש וראשון להפצת המעיינות. כאשר הורה הרבי לפעול בקרב חיילי צה”ל בתקופת מלחמת יום כיפור, יצא ר’ אברהם מייזליש לחצי האי סיני עם קבוצה מתלמידיו, כפי שסיפר בעצמו לפני מספר שנים לכותב השורות:

“כשפרצה המלחמה, הייתי מחנך בכיתה י”ב. בחנוכה יצאתי למבצעים בסיני יחד עם תלמידים מבית הספר. כולם עבדו בלהט של קדושה, ובמרץ רב נסענו יחד בתחבורה הציבורית עד לסיני כדי לעודד את החיילים. התלמידים הסתובבו לבדם בין המוצבים וחילקו לחיילים מטבעות לברכה בשליחות הרבי. למרות גילם הצעיר, נכנסו למחנה צבאי גדול שם קיבלו אישור לדבר בפני החיילים. הם הציבו שני ארגזים האחד על השני, והנואם עמד עליהם וסיפר על מהות ימי החנוכה, ולאחר מכן חילקו מטבעות לצדקה ולברכה. זו הייתה נסיעה לא פשוטה בעבורם שהוציאה מהם כוחות רבים”.

עשרות שנים כיהן כמחנך בבית ספר למלאכה, עד שפרש לגמלאות.

למרות זאת לא עזב את משרת המחנך והמשפיע, ובשנים האחרונות כיהן כר”מ בחסידות ומשפיע בישיבת “תומכי תמימים” בראשון לציון. “היו אלה ימים נהדרים בשבילו”, אומר אחד ממכריו. “הוא ראה בכך זכות ללמד בישיבה שהמייסד הראשון שלה היה מורו ורבו המשפיע ר’ חיים שאול ברוק”.

ר’ אברהם השקיע את כל מרצו בהכנת השיעורים וההתוועדויות. בישיבה מספרים כי ר’ אברהם נהג להפתיע את התמימים עם מתנות יקרות ערך של חפצים או חוברות בעלי ערך רב שהיו יקרים לו, אבל למען התמימים נתן הכל, העיקר שיהיו שקועים בלימוד התורה ובעבודת התפילה. שלש פעמים בשבוע היה מתייצב בסדר חסידות בבוקר כאשר בשעה 7:00 בדיוק היה עומד בפתח ה’זאל’ ודואג שה’סדר’ יתחיל בדיוק בזמן. אם היו מאחרים, הוא היה יכול להקדיש שיעור שלם על חשיבות קבלת עול בשמירת הזמנים.

במשך השנים זכה ר’ אברהם לקבל הדרכות מהרבי מלך המשיח בעניני חינוך, והוא אף שיתף את צוות הישיבה באותן הדרכות.

ביטוי על הקשר הפנימי שלו עם התמימים, יכולה להעיד העובדה, כי לאחר פטירתו נמצאה בכיס מעילו רשימה של תלמידים מהישיבה עם הערות פרטניות על כל בחור ובחור, את מי מהם צריכים לעודד, ומי צריך חיזוק וכו’.

בעת מחלתו האחרונה הגיעו התמימים לבקרו מדי פעם בפעם. בכל פעם היה מגיב: “ר’ שואל [הכוונה על המשפיע ר’ חיים שאול ברוק] כשהיה חולה לא הרשה לתלמידים לבוא לבקרו באמרו ‘תלמוד תורה יותר מביקור חולים, מה אתם מחפשים — מצוות?’”, אך למרות זאת, בכל פעם שהתמימים הגיעו לבקרו, העידו בני הבית כי מצבו השתפר. בפעם האחרונה בה ביקרוהו התמימים בחנוכה, התעניין בפרוטרוט אצל כל אחד מהם מה קורה בלימוד. כששמע ששבת חנוכה היא בעצם ‘שבת חופשה’ (כפי שזה בכל הישיבות) התפלא מאד ואמר “אם תשמעו בקולי, תשארו בשבת בישיבה, שהרי לא שייך לא להיות בישיבה בשבת מברכים!”

בטרם יצאו ממנו התמימים, נפרד מהם בהתרגשות: “אין לכם מושג כמה כוחות הרביים נותנים לכם. כל יום בישיבה הוא כוח רוחני נפלא לכל החיים. תנצלו כל רגע בישיבה!” אלו היו מילותיו האחרונות לתמימים שכה אהב.

מעידה בתו מרת שיינדל תחי’: “אבא היה ‘שייך’ לא רק לנו, אלא גם לתלמידים הרבים שגדלו אצלנו בבית והיו שווי–ערך לילדיו. לא בכדי, בכל מקום שאליו אנו פונים אנו שומעים תגובות כמו: “אה.. אבא שלכם הציל אותי! הציל את המשפחה שלי!” אבא עם האמונה הזכה שלו הפך עולמות.

“היה מדהים לראות את הערכה העצומה שרחש לתלמידים. בתשרי של אחד השנים, הצביע לי לעבר בחור מהישיבה בראשון לציון בה כיהן כמשפיע, ואמר לי ‘זה גיבור אמיתי, כמה מאמצים הוא עשה בשביל לבוא לרבי. לא יכולתי להביט מהצד ולא לעזור לו. אז הלוויתי לו חצי כרטיס”…

ר’ אברהם היה משפיע בעצם נשמתו. כפי המוסבר בתורת החסידות, דרכו של משפיע היא להשפיע, והוא מחפש כל הזדמנות כדי להשפיע מאוצרו הטוב. גם ר’ אברהם מעולם לא המתין להתוועדות רבת–משתתפים, אלא נהג בדרך קבע להשפיע על סובביו בדרכי נועם. כל שיחה עם צעיר או זקן, תלמיד או עמית לעבודה, עם בני ביתו, ובעצם כל מפגש עם חסיד, היה שזור בדברי השפעה מעניינים ומועילים.

חסיד ומקושר

כחסיד וכמקושר לרבי ברמ”ח ובשס”ה, הקפיד ר’ אברהם מייזליש לנסוע לרבי בכל שנה לחודש תשרי, כאשר הפעם הראשונה בה נסע, היה לקראת חודש תשרי תשכ”א, במסגרת מטוס הצ’רטר הראשון.

על היחידות הראשונה שלו, כמו גם על ‘מופת’ שאירע עמו, סיפר בפני תלמידי התמימים, בהתוועדות האחרונה שלו בישיבה בראשון לציון:

“הגיעו אז חסידים רבים מארץ הקודש, והרבי חפץ לקבלם ליחידות בין ראש שנה ליום הכיפורים, אולם למעשה היו רק שלשה ימים שבהם היו יכולים לעשות זאת. המזכירות ניהלה אפוא את הכניסה ליחידות בדייקנות ובהקפדה מרובה כדי שכולם יוכלו להיכנס. כל אחד מהאורחים קיבל פתק כחול ובו היה צריך למלא את שמו, שם משפחתו, מצבו המשפחתי ומספר הילדים ועיסוקו, כדי להגיש זאת לרבי מיד עם הכניסה ליחידות. כשקיבלתי את הפתק, התפלאתי מאד לצורך מה הרבי צריך פתקים כאלה? בראשי עבר הסיפור הידוע עם ר’ שמואל מונקעס שאמר לאדמו”ר הזקן  לפני המאסר — ‘אם הרבי רבי, אז בשביל מה הוא צריך זאת?’… כשהעליתי את טענותיי בפני המזכיר ר’ לייבל גרונר, גער בי בחומרה ואמר “איפה הקבלת עול”?!

“והנה, כשנכנסתי ליחידות עם הפתק הכחול ביד, רק עמדתי במפתן הדלת עוד לפני שנכנסתי לתוך חדרו הקדוש, שאל הרבי אותי לשלומה של רעייתי והמשיך לדבר איתי על ענייניי הפרטיים. ראיתי אז במוחש שהרביים ‘מסתירים’ הכל בלבוש הטבע, אבל בעצם הם למעלה מהטבע לגמרי. הרבי מכיר הכרה עצמית כל אחד ואחד מהחסידים והמקושרים אליו באופן הכי מדוייק מעל הטבע”.

עבור ר’ אברהם, כל מילה של הרבי, הנהגה או הוראה, היו אצלו קודש קודשים, וכך חינך גם את ילדיו, כפי שמספרת בתו מרת שיינדל תחי’:

“כשאבא רק שמע את המילה ‘רבי’, הוא היה נעמד כחייל והיטה אוזניו. זכורני בוקר אחד לפני כארבעים ושתיים שנה, כאשר אבא העיר אותי השכם בבוקר בהתרגשות עצומה וביקשני לומר ברכות השחר בכוונה גדולה, לומר כמה שורות תניא ולהתכונן הכנה רוחנית מיוחדת. לאחר מכן הגיש לי בידיים רועדות ובעיניים נוצצות מכתב שהגיע אלי זה עתה מהרבי. אבא העיר גם את שאר בני המשפחה, וכולם עמדו בהתרגשות עצומה לשמוע את דברי הרבי. לאחר מכן הייתה התוועדות שלמה על כל מילה שכתב הרבי בכתב יד קדשו — קודש קודשים.

“למרות עיסוקיו הרבים והעסקנות הציבורית הענפה שלו, אבא ישב אתנו הילדים יום יום, באותה השעה, ללימוד חת”ת משותף. לכולם היה ברור כשמש בצהרים, שנוכחות כולם חשובה.

“בכל בוקר היה אבא מעיר אותנו בניגון חסידי בטרם יצא לעבודת החינוך. ועם כל עיסוקיו, תמיד מצא זמן  לשמוע את העניינים שהטרידו אותנו. הוא היה יושב אתנו הילדים, גם עם הבנות, כל שבת משעה שש בבוקר ומלמד ‘קונטרס ומעיין מבית ה” או ליקוטי שיחות שהוא עצמו תרגם לעברית [היה נטל חלק בתרגום ללשון הקודש של החלקים הראשונים של ליקוטי שיחות]”.

ר’ אברהם, כאמור, הקפיד לנסוע לרבי בכל שנה לחודש תשרי, עד השנה האחרונה ועד בכלל. בכל יום היה אפשר לראות אותו מתייצב כל בוקר בסדר חסידות, ובתפילה היה נדחף עם כל התמימים. לא פעם היה אפשר לראות אותו רץ ברחוב קינגסטון מהמקווה ל–770 כדי שחס ושלום לא יפספס מניין של הרבי…

הוא דרש מעצמו יותר מכולם, גם מצעירים ממנו בחמישים שנה. מעולם לא השלים עם מגבלות גשמיות כאלו ואחרות, כאילו שכח בן כמה הוא.

שמחה חסידית עד הרגע האחרון

לפני כחודשיים נפל למשכב, ומאז היה מאושפז לסירוגין בבתי רפואה. לאחר ימי החנוכה שב לביתו, אך לא שב לאיתנו.

בשבת האחרונה, בעת שהתפלל שחרית בביתו, איבד את ההכרה, ולאחר החייאה הובהל לבית הרפואה. למרות כל המאמצים, השיב במוצאי שבת את נשמתו לבוראה.

הלוייתו התקיימה במוצאי שבת קודש, ויצאה מכפר חב”ד אל מושב אחיעזר הסמוך, שם נטמן.

ר’ אברהם הותיר אחריו את רעייתו מרת אסתר שתחי’, וכן דור ישרים ההולכים בדרך התורה והחסידות: ר’ יוסף יצחק שליח במקסיקו, ר’ משה, ר’ מנחם, מרת הניה אלישביץ, מרת בת שבע גבירץ ומרת שיינדל שכטר.

 

.ביתו פתוח לכותבי ‘בית משיח’

במאור פנים ובחן מיוחד היה משאיל ביטאונים וספרים ישנים לכותב השורות ולחבריי, כאשר היינו יושבים במשרדי “בית משיח” וזקוקים בדחיפות לספרים ובטאונים שכבר מזמנם לא שזפתם עין. החסיד המבוגר, יחד עם רעייתו תבלחט”א, פתחו את ביתם וגם את ספרייתם ברוחב לב.

מי שהכיר את ר’ אברהם ידע שהוא רחוק היה מלהיות נאיבי. להיפך, הוא הבהיר לי שאירע מספר פעמים ששאלו ממנו ספרים ישנים אך לצערו לא תמיד הם הוחזרו בשלימותם. מכל מקום המשיך להשאיל מתוך לבו שהיה גדוש באהבת ישראל אמיתית.

כאשר הייתי פונה אליו ומבקש לברר נושאים בהיסטוריה החב”דית של הדור השביעי — באשר הוא היה מחסידי הרבי ומחלוצי הפעילות להפצת יהדות כבר בשנות הנשיאות הראשונות — היה משיב לי בחפץ לב, ובכל נושא שידע ענה בפרוטרוט. גם כאשר לא ידע, לא פטר עצמו בכך, אלא ניסה להפעיל את כוחו באיתור חסידים אחרים שיכולים לסייע.

כמי שמשך בעט, ידע גם לכוון לכתיבה נכונה ותמה, ואף התלוצץ על מקרים בהם עורכים לשוניים לא כיוונו דיים,

חבל על דאבדין.  

שניאור זלמן ברגר

 [תודת הכותב נתונה לנכדים שמואל גבירץ וחיים מייזליש, על הסיוע בזריזות ובאדיבות]