ניגון ‘בני היכלא’, השייך לסעודה שלישית, ממוקם בשעת השיא של שבת קודש, שיא העלייה

ניגון ‘בני היכלא’, השייך לסעודה שלישית, ממוקם בשעת השיא של שבת קודש, שיא העלייה בזמן תפילת מנחה וסעודה שלישית, עת רצון מיוחדת, וכלשון הזהר - זמן “רעווא דרעווין” (רצון הרצונות). בחסידות מבואר כי סעודה שלישית היא טעימה מעין הגילוי של לעתיד לבא * הרה”ת לב לייבמן, מכון ‘נגינה לאור החסידות.

מילות הפיוט מיוחסות להאריז”ל, ושמו חתום בראשי השורות של הפיוט - “יצחק לוריא”. זהו אחד משלושת הזמירות לסעודות שבת שהכליל אדמו”ר הזקן בסידורו, והן בלבד.

מחבר הניגון: אדמו”ר הזקן

ניגון מיוחד זה מופיע ב”ספר הניגונים” בין עשרת הניגונים של אדמו”ר הזקן - כניגון מספר 10. במפתח הניגונים ציין המחבר ר’ שמואל זלמנוב כי “יש אומרים שמחברו היה הרה”ח ר’ הלל מפאריטש”, אולם מדברי הרבי (כאשר לימד את ניגון “אסדר לסעודתא”, בהתוועדות י”ד תמוז תשט”ז) עולה, ש“על בני היכלא יש ניגון המקובל מרבינו הזקן”, והרבי נקט זאת בפשיטות. אצל הרבי נגנו בני היכלא באותן הזדמנויות מיוחדות בהן הרבי הורה לנגן את כל עשרת ניגוני אדמו”ר הזקן, כמו בהתוועדות י”ט כסלו תשט”ו ותשט”ז.

מי הם אותם ‘בני היכלא’ המיוחסים?

משמעות המילים “בני היכלא”, בני ההיכל של הקב”ה, מבואר בחסידות כך: בניגוד לאורח בהיכל, שבא רק לעיתים ואיננו נמצא קבוע בהיכל, הרי ש”בני היכלא” הם בני הבית של ההיכל. וכך כותב אדמו”ר הזקן: “…נקרא אושפיזא [אורח] שאינו בא רק לפרקים, מה שאין כן ישראל שהן ‘בני היכלא’ בתמידות … ‘בני היכלא’ שהן ישראל להיותם דבוקים תמיד באחד בבחינת פנימיות”.

מפני עוצמת הגילוי בשעה זו של סעודה שלישית, מתבטלים כל הדינים, וכפי שנאמר “דביה מלכא בגילופין” - מלך מלכי המלכים מתגלה במלא הדרו, ובמילא “לית זעפין” (אין זעף), ועל כן מתבטלים “הני כלבין דחציפין”, וכל הגבורות מתמתקות.

תנועת הכיסופין של רגעי שיא

כעת יש לעקוב אחר התאמת הניגון אל תוכן המילים.

אמנם הניגון מתחיל במילים “בני היכלא” מלמטה למעלה, בטון הנמוך ביותר, אולם עולה ומגיע הישר למעלה. כאילו אומר, שבשעה זו הדרך לעלות למעלה היא “חלקה” ללא עיכובים באמצע, ללא הפרעות ועיכובים באמצע.

התנועה הבאה היא “תנועה” של כיסופים אל על, “דכסיפין”, תנועה ללא מילים, שבניגוד לתנועה הקודמת שמסתיימת בירידה, תנועה זו בהגיעה לפסגת הצלילים שואפת להתעכב למעלה ומבטאת את הכיסופין בהדגשה יתירה:

תנועה זו מיוחדת גם בכך שהיא חורגת מן המשקל הסימטרי של הניגון. אם לשיר את הניגון בלעדיה - אז המשפטים המוזיקליים בניגון יהיו מכוונים ושלמים, ואילו תנועה זו היא כאילו נדחקת ופורצת שלא לפי סדר. היא איננה מן המידה של הניגון, ובכך נושאת אופי של יציאה מן ההגבלה.

בניגון עצמו יש חלק המהווה את תנועת השיא של הניגון עצמו. לעומת פתיחת הניגון (במילים ‘בני היכלא’) בו הזינוק לגבהים מתחיל בצלילים נמוכים, הרי שבחלק השיא (במילים ‘צבו לחדא’) - כל מרקם הצלילים מתחילתו מתרחש על הגובה של הסולם. חלק זה מתחיל בצליל שהוא בדיוק אוקטבה (צליל שמיני) מעל לצליל הפתיחה של הניגון. הצליל הגבוה ביותר בניגון (בתווים שלפנינו: ‘לה’), שבבבא הראשונה התנוצץ רק לרגעים קצרצרים (באמצעם של הכיסופין) ונעלם, מקבל בבבא זו דגש והופך כאן לכובד של תיבה.

ניגון זה מעורר את הכיסופין הפנימיים לגאולה העתידה, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, כאשר כולנו נהיה בני היכלא - ההיכל של בית המקדש השלישי.

תרגום השיר ללשון הקודש

בני ההיכל שנכספים לראות זיוו של זעיר אנפין:

יהיו כאן בזה השולחן, שבו המלך בגילופין

חפצו מאד באסיפה הזאת, בין מלאכים וכל בעלי כנפיים:

שמחו עתה בזו השעה, שבה רצון ואין כעס:

קרבו אלי, ראו כחי, שאין דינים חזקים

לחוץ ניטלים ואינם נכנסים, אותם הכלבים החצופים:

והנה אזמין עתיק יומין למנחה, עד שהם יסתלקו:

רצון שלו שהוא גילה, לבטל את כל הקליפות:

ישים אותם בנקרתם, וייגנזו בתוך סלעים:

כי עכשיו במנחה, בשמחה של זעיר אנפין.