הבית שהיה פתוח תמיד

 

הבית שהיה פתוח תמיד

סניף צא”ח הראשון בארץ ישראל, הוקם ברחוב בורוכוב 3 בחיפה, על ידי טרקטוריסט איש עמל – עמל מלאכה, עמל תורה, וכפי הידוע ומפורסם גם עמל שיחה – הלא הוא הרב ראובן דונין ורעייתו מרת רבקה ע”ה. אל הבית הזה הגיעו יהודים כמעט בכל שעות היממה. לשיעורים, להתוועדויות, לסעודות שבת, או סתם ללינה כי נתקעו באמצע הדרך.

ר’ ראובן לא רק הפיץ יהדות וחסידות בשופי, אלא בראש ובראשונה היה ביתו בית פתוח של הכנסת אורחים כאברהם אבינו בשעתו. בבית הזה היה תמיד מספיק אוכל לכולם. אצל ר’ ראובן ואשתו לא הייתה קיימת הבחנה בין הדאגה למשפחה והדאגה לאורחים. האורחים קיבלו אכילה ושתייה ביד רחבה ובלב נדיב, והכל באוירה נעימה ונחמדה.

“כשהייתי נכנס לבית הזה” – סיפר יהודי אחד ממאות ואלפים שהירבה לפקוד את בית משפחת דונין – “לפעמים ראובן היה אומר לי: ‘תשמע, אני עייף מאד והולך לישון. פתח את המקרר וקח לך אוכל’. האווירה היתה כזו שיכולת להיכנס לבית ולעשות בו כשלך. לפעמים הייתי מגיע מוקדם, מתיישב בסלון ומעיין בספרים בהמתנה לשיעור של ראובן – זה לא הפריע לאף אחד!”

בסעודות שבת וחג התארחו אצלם לפעמים כמה עשרות אורחים, ובני הזוג דאגו לכולם. ראובן לא היה נוטל לעצמו מנה, לפני שוידא שכולם קיבלו. במיוחד דאג לצנומים שבחבורה.

פעם ראה ראובן מישהו אוכל הרבה מאחד המאכלים, ובטבעיות הושיט לו מאכל נוסף. כשהגיב הלה כי אינו אוהב את המאכל הזה, צחק ראובן ואמר שזוהי סיבה טובה לאכול ממנו…

אירוח תמידי בקנה מידה שכזה, דורש הון רב, מה שלא היה ברשותם של בני הזוג דונין. רחוק מכך. אך למרות המצב הכספי הלא קל שבו היה ר’ ראובן, תמיד התקבלו האורחים בזרועות פתוחות. כמויות של אוכל וכיבוד נקנו מידי שבוע כשראובן לא מבקש אף פרוטה מאי מי מבאי הבית.

הגב’ מ. פלישון תושבת רחוב בורכוב: “ראובן ורבקה היו המרכז של הרחוב. כולנו התייחסנו אליהם ואל מה שהתרחש בביתם בהדרת כבוד. לא אשכח את ההתכנסויות, את האורחים הרבים שבאו לסוכתם והשירה שלהם בשבתות שהפכו לחלק מהווי החיים שלנו ברחוב. אנשים שלא ניסו לכפות את אורח חייהם על אחרים, אלא רק קירבו ואירחו בספר פנים יפות”.

בית משפחת דונין ברחוב בורוכוב 3 לא ידע מהו מנעול. אורחים תמיד יכלו להיכנס הביתה ולהתארח. מעולם לא קיבל בו אורח תחושה שנוכחותו מפריעה לבעל הבית. יכולת להגיע לשם אפילו בשתיים בלילה, ולהתקבל על ידי ר’ ראובן ואשתו בלבביות.

הדברים יקבלו משמעות רבה יותר אם נזכור שהאירוח הנדיב הזה היה בדירה קטנה שהכילה בסך הכול סלון קטנטן ושני חדרים! רק לקראת הולדת בנם השביעי קיבלו הסכמה מהרבי להרחיב את הדירה, וגם אז  – לא באופן משמעותי.

לילה אחד נתקעו הרב שלמה רסקין ורעייתו בחיפה, לאחר שהפסידו את האוטובוס האחרון לצפת. ר’ שלמה הציע לזוגתו לסור לבית דונין הפתוח תמיד, אולם היא סירבה באמרה כי לא הודיעו מראש וכי אי אפשר להפתיע. ברירה אחרת לא הייתה, ובחצות הלילה ‘נחתו’ בני הזוג בלי שהודיעו מראש בבית משפחת דונין. גברת דונין קיבלה אותם בסבר פנים מאירות כאילו ישבו וחיכו להם, הראתה את החדרים באומרה: “זה חדר אירוח הזוגות”. רק בבוקר התברר כי זהו החדר היחיד בבית, וכל הילדים ישנו בסלון…

בעל הבית שישן ליד פתח הבית

היקפה של הכנסת האורחים בבית זה לא הייתה כלל בגדר הנורמה. הדלתות תמיד הייתה פתוחות, וכל אורח מזדמן היה יכול פשוט להיכנס פנימה בכל שעה, גם אם רגע לפני שבת התקשרו עוד חמישה אנשים וביקשו להתארח בשבת, היה זה בסדר עבור בעלת הבית: “לא נורא, נדחף עוד שני מזרונים בפינה הזו, ועוד שתי מיטות בפינה ההיא”. ואוכל? “אין בעיה, נוסיף עוד שני ספלים למרק”…

פעמים רבות מצא בעל הבית את עצמו ישן בפתח הבית על מצע מאולתר, לאחר שדאג לאורחים הרבים ולאחר שכל אופציה אפשרית של לינה כבר מוצתה. לעיתים עשה זאת כדי שאורחים באמת לא קרואים לא יבואו לבקר בחשכת הלילה…

לא פעם ולא פעמיים הגיעו כיתות שלימות להתארח בביתם לכל השבת, ושוב ‘נמתח’ הבית והכיל את כולם.

אנשים הרגישו בבורוכוב 3 כמו בביתם. הם הרגישו שמקבלים אותם בשמחה ואף אחד לא הרגיש שהמקום צר מלהכיל את הבאים. למעשה, באמת לא הייתה קיימת בעיה כזו, זה היה בית שכאילו יש בו מקום לא מוגבל. בכל אופן, באי הבית קיבלו תחושה אמיתית מאוד שלבעלי הבית יש בשבילם זמן ומקום ללא הגבלה.

הבית היה פתוח יומם ולילה לכל עובר ושב. הגיעו אליו אנשים שנשארו ללון בו, ואנשים שבאו והלכו באותו יום. היו שהגיעו עבורם משלוחים לנמל חיפה ונסעו לחיפה כדי לשחרר את המטען מהמכס, ולפעמים היו צריכים לסדר את העניינים במשך כמה ימים, ובכל אותם ימים היו לנים בבית משפחת דונין. ראובן היה נוהג לומר לכולם: “אני רוצה שתגיעו אלי הביתה מתי שאתם רוצים. אם מסתדר לכם – תודיעו לנו קודם”.

וגם זה לא תמיד נעשה. היו אנשים שמעולם לא היה להם קשר לראובן או לחב”ד, ולא ידעו את הטלפון שלו. איכשהו השיגו את הכתובת הדרושה ופתאום הופיעו בבית ללא הודעה מוקדמת… היה זה שגרתי שמישהו שהגיע בבית לשיחה או לביקור הרגיש עייפות ומצא את עצמו נשאר ללון ללא תכנון מוקדם.

פעם היה הבית עמוס באורחים רבים. ברגע מסוים עמד ראובן בחוץ, כאשר הגיע אורח חדש ששאל אותו אם הוא יודע היכן גרים משפחת דונין. “האמת, שגם אני מחפש אותם”, השיב ראובן בחיוך…

ר’ ראובן עצמו טרח רבות בגופו בהכנסת אורחים כמו גם בהכנסת האוכל. הוא עשה הכול כדי להקל על רעייתו במלאכת הקודש הזאת. לא פעם קרה שפנה אל האורח בשאלה: “אתה מרגיש כאן בבית?”, וכשהאורח השיב בחיוב, היה ראובן שולח אותו למטבח לשטוף כלים…

הבית הפתוח ב’מאה שערים’

עוד משפחה שביתה היה פתוח תמיד בפני אורחים – ושם היה נקרא שם ה’ א-ל אולם, היה בית משפחת הרה”ח ר’ משה וובר ורעייתו הרבנית מרת מרים. בניגוד לר’ ראובן דונין, הרי שר’ משה וובר הגיע מבית ירושלמי וותיק ושורשי, מבני העליה של ירושלים היה. הסגנון היה שונה – אבל בחיפה כמו במאה שערים, הבית היה פתוח בפני כל עובר ושב. ככה ממש.

מידת הכנסת האורחים של הרב משה והרבנית מרים וובר היתה מיוחדת במינה. ניתן ב”ה למצוא בתים בישראל שמכניסים לתוכם אורחים, אולם למצוא בית שבמשך שבעה ימים בשבוע ועשרים וארבע שעות ביממה הומה באורחים, לא כל כך שכיח למצוא. כזה היה ביתם של הרב והרבנית וובר.

לא היה להם רגע אחד של פרטיות לעצמם. אורחים מכל הסוגים ומכל המקומות בארץ ישראל ובעולם היו נמשכים לביתם המיוחד. בבוקר היו דופקים בדלת של הבית ומזמינים תפריט לסעודת צהריים. לכל אחד היה דרישה משלו, והיה זה “מובן מאליו” שהרב והרבנית צריכים להיענות לדרישותיהם המיוחדות של האורחים השונים.

בביתם הצנוע בן שני החדרים, התגלגלו אין ספור סיפורים מרגשים של יהודים רחוקים וקרובים שהתחממו מקדושתם ומאהבת ישראל של הרב והרבנית. הבית היה פתוח גם בפני יהודים נדכאים ואומללים שחיפשו מקום לאכול ולשתות – כולל אנשים שבמקומות אחרים כלל לא רצו להסתכן בקבלתם… אחד ממקורביו זוכר כי במשך שנים, בכל ליל שבת היה מתארח על שולחנו יהודי שדמותו בלבד היתה מעוררת פחד וחלחלה…

הרב עידו וובר מספר בעדות אישית: “זכור לי שיום אחד, הרבנית התיצבה בשעה מאוחרת של אחרי הצהריים לאכול. היה זה לאחר יום מפרך שבו היא הגישה מאכלים לאורחים שונים שפקדו את הבית. העייפות ניכרה על פניה כאשר היא התישבה סוף סוף לסעוד את ארוחת הצהריים בשעה כה מאוחרת. לפתע, כאשר היא כבר עמדה להגיש את כף המרק לפיה, נפתחה דלת הבית (על פי רוב, אנשים אפילו לא היו דופקים על הדלת, אלא נכנסים כאילו זה ביתם). האורח שנכנס ביקש מיד שתגש לו סעודת צהריים.

“באותו היום פקדו כבר אורחים רבים את הבית, ובשל כך חוץ מהמנה של האוכל שהרבנית עמדה לאכול, לא נשאר אוכל חם בבית. כששמעה הרבנית את בקשת האורח היא קמה ממקומה ולקחה עימה את צלחת המרק החם שעמדה לאכול, למטבח. שם היא מזגה את המרק לצלחת אחרת, כדי שהאורח לא ירגיש שזהו המרק שהיא עמדה לאכול, והגישה לו צלחת זאת במאור פנים, כהרגלה בקודש.

“כאב לי לראות מחזה זה נגשתי ושאלתי אותה: “הרבנית, מה איתך? את גם בן אדם! גם לך מגיע לאכול! חייכה אלי הרבנית ואמרה: “ב”ה יש לי לחם וגבינה בבית אל תדאג, לא אשאר רעבה…”

סיפור מאפיין נוסף: ביום חורף קר לפני כשלושים שנה, נשמעה נקישה על דלת ביתו של הרב משה וובר. הרבנית מרים פתחה את הדלת וגילתה על מפתן הבית בחור צעיר כבן עשרים שהתרגשות רבה ניכרה על פניו. כשביקשה ממנו להיכנס פנימה, הוא לא הגיב. בינתיים, ניגש אליו הרב שהיה שקוע עד אותו הרגע בגמרא, ומשך אותו פנימה אל תוך הבית. הרב וובר הושיבו על הכיסא, ושאל אותו האם ברצונו לשתות משהו. הבחור נענע את ראשו בחיוב, והרב ניגש למזוג לו כוס תה.

לאחר שהוא לגם מהכוס, הוא סוף סוף החל לדבר. “חזרתי בתשובה לפני כמה שבועות. כעת ברצוני להיכנס לישיבה של חוזרים בתשובה, אך איני יודע לאן ללכת. מישהו סיפר לי שהרב עוזר לבעלי תשובה למצוא דרכם ולכן הגעתי לכאן”.

הרב אחז את ידו בחום רב וחיבקו באהבה. “בשמחה רבה אעזור לך”, אמר לו, “אך קודם כל, בוא תאכל איתנו ארוחת צהריים”.

בתום סעודה דשנה, לקחו הרב לישיבה של בעלי תשובה בשכונת “גאולה” שבירושלים. היה זה בזמן שהוא היה אמור להגיש את שיעורו היומי. ולמרות שבנסיבות רגילות הקפיד מאד שלא לבטל בשיעורי תורה, הפעם בשל רצונו לעזור לבחור, הוא הלך עמו. בתחילה, הישיבה סירבה לקבלו מטעמי חוסר מקום, אך הבחור ששמע על כך פרץ בבכי תמרורים ואמר שברצונו ללמוד תורה ויהי מה.

לבסוף, הצליח הרב לשכנע את ראש הישיבה למצוא עבורו מקום ולקבלו. כשחזר הרב הביתה, צלצל הטלפון בביתו. בעברו השני של הקו, דיבר דודו של הבחור. בקול תקיף שהיה מהול במילות נימוס הכרחיות, האשים את הרב בכך שהרב קורע את אחיינו ממשפחתו ומידידיו.

הרב הרגיעו והסביר לו שלא רק שהוא לא מתנתק ממשפחתו, אלא להיפך, בזכות לימוד התורה הוא ילמד כיצד לכבד את הוריו ואת שאר בני המשפחה.

לבסוף השתכנע הדוד מדברי הרב והודה לו שהוא מטפל באחיינו.

כיום משמש הבחור כראש ישיבה באחת הישיבות החשובות בארץ ישראל, ואילו הדוד, שימש אף הוא כראש, אך לא כראש ישיבה, אלא להבדיל – כראש ממשלה…

טיפוס 21 קומות עבור האורחים

מחזה רגיל הוא בבית הכנסת ‘אהל יעקב’ במילאנו, לראות בקבלת שבת אורחים רבים – בני משפחה, קרובים, סוחרים ורבנים המתארחים בעיר. לאורחים אלו היה כבר מקום היכן לסעוד את סעודות השבת, אולם האורחים העניים, הנכים, השד”רים וכל אותם אלו שלא סידרו לעצמם מקום להתאכסן בו בשבת ישבו בפה פעור בבית הכנסת, מבלי לדעת אנה ללכת.

ר’ שלום בער פרידמן היה האיש המאסף של כל המחנות. לאחר שהמתפללים בבית הכנסת עזבו עם אורחיהם, נשאר הוא אחרון לדאוג שלכל יהודי יהיה היכן לסעוד את סעודת השבת או החג.

במצווה זו הייתה לו לר’ שלום בער עזר כנגדו – רעייתו גיטל, שמידי יום שישי טרחה ויגעה על הכנת סעודות השבת מבלי לדעת אפילו כמה אורחים יביא בעלה.

כדי לתאר את הידורו של ר’ שלום בער במצוות הכנסת אורחים כדאי לספר את הסיפור הבא:

בליל שבת אחד התאכסן אצל ר’ שלום בער יהודי. הלה קיבל בשמחה את הזמנתו של ר’ שלום בער לבוא להתארח אצלו לסעודת שבת, אך התנצל באמרו כי מכיוון שהמלון בו התאכסן נמצא הרחק מביתו של ר’ שלום בער, הוא חייב לאכול מהר ולחזור למלונו.

ר’ שלום בער התגורר בדירה בקומה השביעית של הבניין. בכל פעם לאחר הסעודה נהג ר’ שלום בער ללוות את אורחיו עד לשער הבניין. ומה עושים כשישנם ארבעה אורחים ואחד מהם מסיים לאכול לפני כולם?

מלווים את האורח הראשון עד לשער הבית, עולים שוב שבע קומות, ממשיכים לסעוד עם שאר האורחים את סעודת השבת, ולאחריה מלווים גם אותם עד לשער, וחוזרים ועולים לדירה עוד פעם שבע קומות. סך הכל עשרים ואחת קומות.

והיו פעמים שהאורחים לא ידעו היטב את הדרך חזרה לבתי המלון בהם התאכסנו או אז בנוסף לשבעת הקומות היה ר’ שלום בער גם מלווה אותם עד למקום האכסניה וחוזר…

שבתות האירוח בכפר חב”ד

אחד הפרויקטים המיוחדים והמוצלחים ביותר שסייעו בקירוב ליהדות, היה “שבתות אירוח” בכפר חב”ד. אל כפר חב”ד היו זורמים אורחים רבים, בודדים ומשפחות על ילדיהן, ומתארחים בבתי התושבים, שם הכירו לראשונה מהי שבת יהודית חסידית אוטנטית.

בזמנו סיפר הרה”ח ר’ יצחק (איצ’קה) גאנזבורג: “הפעילות בקרב חברי הקיבוצים גררה אחריה, כצפוי, התעניינות אדירה מצידם להכיר את אורח החיים של החסידים שעושים כל מה שהרבי רוצה מהם. במיוחד התפעלו מהעובדה שלפי הוראת הרבי התיישבו חסידיו בכפר ערבי נטוש והפכו לחקלאים חסידיים. הם רצו בכל מאודם לבקר בכפר ולראות את כל זאת במו עיניהם.

כך למעשה החל עידן הביקורים בכפר-חב”ד. זה התחיל בקבוצות קטנות שיצרו קשר עם סניף צעירי חב”ד בכפר-חב”ד, וביקשו לארגן שבת אירוח בכפר חב”ד. תושבי הכפר התמסרו לאורחים בצורה יוצאת מן הכלל, ולכפר ותושביו יצאו מוניטין של מכניסי אורחים ממדרגה ראשונה. כך החלו לזרום הזמנות מכל רחבי הארץ, ותוך זמן קצר גבר זרם המבקרים והגיע לכמאה איש מדי שבת.

בסניף צעירי חב”ד עמלו למיין את הפניות ולקבוע להן תאריכים, כי מפאת ריבוי הפניות לא היה שייך להיענות להן מיד. לאחר-מכן דאגו לשבץ את האורחים למשפחות מתאימות ולקבוע תוכנית מתאימה לשבת.

ביום שישי, כאשר עשרות האורחים היו מגיעים לכפר-חב”ד, היה כל אורח מופנה מיד עם בואו למשפחה המארחת אותו, ומקבל תוכנייה הכוללת את פירוט הפעולות שנקבעו לשבת זו. הפעולות כללו בדרך-כלל הרצאות, שירים בציבור ולימוד שירי חב”ד, השתתפות מאורגנת בתפילות השבת, סיורים מודרכים בכפר ובמוסדותיו, ובמוצאי שבת מסיבת מלוה-מלכה. כמובן שבנוסף לתוכניות המאורגנות ספגו האורחים המון אידישקייט בבית המשפחה המארחת.

היו חוויות שרישומם נחרת בזכרוני, כמו אותו יום שישי בו התברר לנו שלכפר הגיעה קבוצה של יותר מעשרים בני נוער מאחד הקיבוצים, ועקב חוסר תיאום לא התכוננו לבואם. היה זה כשעתיים לפני כניסת שבת והיה ברור לנו שאנחנו לא יכולים לשלוח אותם בחזרה לקיבוץ. ברירה אחרת לא הייתה, והודעתי לזוגתי שאנחנו מארחים השבת כשש-עשרה בנות מתוך הקבוצה, כאשר לעוד עשרה בנים הצלחתי לאלתר מקום אכסניה.

זוגתי תחי’ לא ידעה איך יהיה מקום לכולם בביתנו הקטן, אולם “כשיש מקום בלב – יש מקום בבית”, ולאחר שהוצאנו את כל הרהיטים מהסלון ופיזרנו על הרצפה את כל השמיכות שהיו בביתנו – הצלחנו לסדר מקום לכל שש עשרה הנערות…

בעוד זוגתי טורחת לסדר מקומות שינה, מיהרתי למכולת הקטנה שפעלה בכפר-חב”ד, ורוקנתי את המכולת מכל השימורים שהיו במלאי. באותן שנים לא היה שפע של מוצרים בקופסאות שימורים, וכמעט כל הקופסאות שלקחתי היו של דגים שונים. לקחתי איתי גם את מעט הירקות שנותרו בחנות, והבאתי הכול הביתה.

עד שבת כל ה”אוכל” היה מוכן, ואת סעודת שבת סעדנו במטבח הקטן, כשעל השולחן קצת ירקות ודגים בקופסאות שימורים…

לאחר השבת המיוחדת הזאת, הודו לנו האורחים ואמרו שמעולם לא האמינו שיכולים לקבל אורחים בכזאת שמחה, גם כאשר הם מגיעים שעתיים לפני שבת ללא התראה מראש. לומר את האמת, חששתי בתחילה שהתנאים הגשמיים המינימאליים יעיבו על האווירה המיוחדת של אותה שבת, אולם כאשר באו להודות לנו על האירוח המיוחד – כל חששותיי נמוגו. דוקא הנסיבות המיוחדות בהן נערכה השבת, העלו בעיניהם את ערכה של השבת בכפר-חב”ד, וגרמו להם להתפעלות מיוחדת ממידת הכנסת אורחים של תושבי הכפר.

ההשפעה על המבקרים

המפגש עם אורח החיים החסידי של תושבי הכפר השפיע עמוקות על הלך רוחם של המבקרים. הם, ששמעו תמיד על הדתיים – הופתעו לגלות חיים חסידיים המשלבים עבודת כפיים עם לימוד תורה וקיום מצוות. הם גם השתוממו לשמוע שרבים מתושבי הכפר, עוסקים בהוראה בבתי-ספר של משרד החינוך ומחזיקים בידם תעודות רשמיות המעידות על השכלה גבוהה. הם נדהמו לראות את הילדים הקטנים, בני 4-3, שיודעים כבר לקרוא בספר, ויושבים ליד שולחן-שבת ומספרים פרשת-שבוע בשפה עשירה.

זכורני, שפעם הגיעה לכפר בתו של יגאל מסינזון, שהיה ידוע בעולם החילוני כמחבר סדרת הספרים “חסמבה”. היא התאכסנה בבית משפחת ר’ דוד ברוומן, והתיידדה עם אחת מבנות המשפחה. הן שוחחו המון על התודעה היהודית, ומסינזון הצעירה הייתה מלאת שאלות כרימון. בתו של ר’ דוד לא יכלה להשיב על כל שאלותיה, אולם היא אמרה שברור לה שלכל שאלה יש תשובה, אלא שהיא לא יודעת את התשובה.

מסינזון הצעירה מאוד התפעלה מהביטחון הבלתי-מעורער בנכונות הדברים, וכעבור כמה שבתות בהן התארחה בכפר-חב”ד, שלחה מכתב נרגש למשפחת ברוומן, בו הביעה תודות על האירוח הנפלא, תוך שהיא מדגישה במיוחד את התפעלותה מבטחונה של ידידתה בצדקת דרכה. היא הדגישה שאצלם כל אחד חושב שהוא מבין הכול, ואם הוא לא מבין דבר מסויים – זאת הוכחה שהדבר אינו נכון. בכפר-חב”ד היא פגשה לראשונה אנשים המודעים למוגבלות השכל, ואינם מתביישים לומר שהאמת היא אמת גם אם שכלם קטן מלהבין…

באחד הגליונות של “כרם חב”ד” התפרסם מכתב של מבקרים ממוסד “הרי אפרים” שביקשו להודות על האירוח הנפלא. מכתב זה, שאביא כאן את העתקו, הוא אחד מתוך מאות ואולי אלפי מכתבי תודה:

לכפר חב”ד, שלום רב!

אם כי במאוחר, אנו מודים לכם על השבת שבילינו בכפרכם, ועל כל מה שעשיתם למענינו. חזרנו הביתה מלאי רשמים וסיפורים על השבת הקדושה בה חיינו איתכם, על המצוות והמנהגים הרחוקים מאתנו ושאנחנו לא נוהגים לקיימם.

גם השבוע ביום שישי ושבת העלנו זכרונות מה שעשינו אצלכם באותן השעות, ממה ששמענו, ממה שראינו וממה שהתווכחנו וכיוצא בזה.

אנו מודים שאצלכם הרגשנו שבת מהי. לא כמו אצלנו שאף שנחים ושואבים כוח לשבוע הנכנס, הרי קדושה כזאת כמו שהרגשנו אצלכם, אוירה יהודית וחמה – את זה לא הרגשנו אצלנו על אף שזה ביתנו.

ושוב נודה למרצים שהסבירו לנו את תורת החסידות וערכיה, למארחים שבעטיים ובקבלת פנים הנאה שלה זכינו או עיקר הנאתינו, ל. . שאירחנו בביתו, במלוה-מלכה לאגודת צעירי חב”ד ולכפר כולו.

 מקורות: “הטרקטוריסט של הרבי”, “שמעו ותחי נפשכם”, “הפרטיזן שחיכו לו חיים אחרים”, “גאון וחסיד”, “חייל בשירות הרבי”, תשורה משמחת בר המצוה של הת’ בן ציון גופין

 

לצד הכתבה על הכנסת אורחים, ראוי לציין, אפילו במעט, את מידת הכנסת האורחים של הרבי והרבנית. למרות שלא היו רבים שהגיעו לבית ברחוב פרזידנט מסיבות מובנות, הרי שכאשר היו נשים שהגיעו לבקר את הרבנית, התקבלו על ידי הרבנית בקבלת פנים חמה ולבבית.

הסיפור הבא מלפני הנשיאות, מלמד על רגישותו של הרבי שלא לפגוע או להשאיר במצב חוסר נעימות את אורחיו:

“עם הגעתה של הרבנית מרת חנה שניאורסאהן ע”ה, אמו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח, אל חופי ארצות הברית בשנת תש”ז, יצאו רבים מאנ”ש לקבל את פניה. מסיבות שונות לא היה באפשרותם של ר’ משה פנחס כ”ץ וגיסו ר’ מרדכי מענטליק להיות בין מקבלי פניה, וביקשו לאחר מכן לבוא לבקרה בביתה.

בתקופה הראשונה לבואה, דרה הרבנית בבית בנה. כאשר השניים הגיעו בשעה המיועדת,פתח להם הרבי את דלת הבית, הכניסם פנימה וכיבדם במיני תרגימא, פירות ועוגות, שהיו על השולחן באמרו “כבוד אכסניה מאכט אַ ברכה”.

כשראה הרבי שהם עדיין מהססים לטעום, אמר להם שברצונו לספר להם סיפור, שהיה עד להתרחשותו וכך סיפר:

בשעה שהעביר חותני את הישיבה מוורשה הבירה לעיר אוטוואצק, הגיע אחד מצדיקי פולין שהיו במקום לבקר את חותני. קודם צאתו, ביקש מחותני שיואיל להחזיר לו ביקור. חותני הסכים, והשיב לו שיעשה כן בהזדמנות קרובה.

כעבור זמן, בהזדמנות מסוימת הזכרתי לחותני את דבריו, והצעתי לו שאולי עתה היא שעת הכושר להחזיר ביקור. הדברים התקבלו וחותני ענה בחיוב.

יצאנו והגענו לבית מדרשו קודם תפילת שחרית. הצדיק ישב בראש השולחן, כלשצדו עומד הגבאי. סביב השולחן עמדו החסידים ושתו קפה עם חלב [אצל צדיקי פולין היה נהוג לשתות קפה עם חלב כתחליף לטבילה במקווה – חלב בגימטריא מ’ כנגד מ’ סאה].

כשהבחין בחותני, ביקש הצדיק שנבוא לשבת לצדו, וציווה על הגבאי להגיש לפנינו פירות. כעבור רגעים מספר חזר הגבאי ופירות צרורים במעילו, העמידם על קצה השולחן וגלגל אותם אל מקום מושבו של רבו. הפירות התגלגלו על השולחן והתערבו עם קליפות ושאריות של פירות ומיני מאכל שהוגשו לשולחן קודם לכן. כשהגיעו לרב, תפסם בידיו, נטל אחד מהם והכה עליו בידו בחוזקה עד שנחצה לשני חלקים, והגישו אל הרבי באומרו “כבוד אכסניה מאכט אַ ברכה”.

כאן חשבתי לעצמי – סיפר להם הרבי מלך המשיח – כיצד ינהג חותני? בהכירי תכונת נפשו ידעתי שהוא איסטניס, ואילו כאן הכול התגלגל על השולחן, ומאידך אם לא יאכל הוא עלול לפגוע בכבוד האכסניה.

בעוד אני ממתין לראות כיצד ינהג, שמעתי שחותני אומר שברצונו לומר דבר תורה, וכך אמר: “מפורסם שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. מהו הדיוק במילה יותר? אלא, כשיהודי בא לבית המקדש עליו להביא קרבן ראייה. הטעם לכך הוא שהיות ומדובר בעניין כל כך נעלה ביאה לבית המקדש, יש להלביש ולהתפייס זאת דווקא בדבר גשמי. נמצאנו למדים, שהכנסת אורחים חשובה יותר מהקבלת פני שכינה, עד כדי כך שאין צורך להתפייס זאת בדבר גשמי”. בכך סיים חותני את דבריו ופטר את עצמו מלאכול את שהוגש בפניו…”

ר’ ראובן דונין לא היה רק נאה מקיים, אלא גם נאה דורש. בתקופה מסויימת, סיכם עימו ר’ יגאל פיזם כי אחת לשבועיים, ישבתו איש בביתו של רעהו.

יום שישי אחד, שעתיים לפני שבת, התקשר ראובן בלחץ לידידו: יש פה שלושה בחורים תקועים ואני חייב לסדר להם מקום לישון. האם אפשר לשלוח אותם אליך? כשנענה בחיוב, ניתק את הטלפון.

לאחר זמן קצר, ‘נחתו’ בבית משפחת פיזם ר’ ראובן דונין, רעייתו רבקה וכל ילדיהם. “רציתי לבחון אותך”, הסביר. “אם אתה מסכים לקבל שלושה בחורים שעתיים לפני שבת, אתה ראוי שנשבות אצלך!”…

חסיד נוסף שביתו היה פתוח לרווחה לאורחים גם בימים הקשים מאחורי מסך הברזל, היה ר’ זלמן לייב עסטולין. פעם הסביר בבדיחות הדעת כיצד היו חסידים היו מפרשים את הביטוי “אנוכי מגן לך”:

מארח טוב צריך לאכול יחד עם אורחיו ובכך נותן להם תיאבון והרגשה נוחה. זוהי הכוונה של הקב”ה שאמר לאברהם אבינו “אנוכי מגן לך”, “מאָגֵן” פירושו כרס באידיש.

מאחר שאברהם אבינו היה בעל הכנסת אורחים נפלא, ונטע אשל, הרי בנוסף על מה שהעניק לאורחיו – גם הוא היה אוכל עמם להוסיף בהרגשתם הביתית, אלא שמאחר והיו מאוד הרבה אורחים היה זה קשה לבריאותו של אברהם לאכול עם כל אחד, ועל זה הבטיח לו הקב”ה – אל תדאג “אנוכי מגן לך”, אתן לך כרס בריא, לא יזיק לך גם אם תאכל עם כל אורחיך…