פרק נוסף בסדרת מאמרי “חנוך לנער על פי דרכו” על פי משנת תורת החסידות, מאת הרב נחמן טברסקי
פרק נוסף בסדרת מאמרי “חנוך לנער על פי דרכו” על פי משנת תורת החסידות, מאת הרב נחמן טברסקי
פרק נוסף בסדרת מאמרי “חנוך לנער על פי דרכו” על פי משנת תורת החסידות, מאת הרב נחמן טברסקי
אין הורה או מחנך שאינו מעוניין להצליח להחדיר בילדים חינוך וחיות חסידית. אך השאלה היא עד כמה הוא באמת מעוניין ומה הוא מסכים ‘לשלם’ עבור זה?! לכל לראש, ידוע הכלל שמובא בזוהר הקדוש: כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא — כל הדברים שבעולם אינם תלויים אלא ברצון.
מיד עולה השאלה מה הפירוש של הפתגם הזה? הרי לבני אדם יש רצונות רבים שלא מתממשים. רצונות חזקים שמגיעים עד כדי קנאה באחרים. לדוגמא: יהודי שזכה להתעשר, חבריו שמחים בשבילו, אך מעט מהם או הרבה אחרים מקנאים בו. אז מדוע לא כולם הופכים לעשירים גדולים?! הרי “אין דבר העומד בפני הרצון”… לכאורה, אם רצונו של כל אחד הוא להתעשר אז כולם היו צריכים להיות עשירים. הלוא כך?!
יש הסבר יפה שמבאר את האימרה הזאת: כאשר זהו הרצון היחיד שלך, כל כולך ברצון הזה — רמ”ח אברים ושס”ה גידים, כל הראש עסוק אך ורק בענין זה אזי “אין דבר העומד בפני הרצון” ותצליח להשיג זאת. הבעיה שאלו שמקנאים — בדרך כלל, מקנאים בתוצאות, אבל בהשקעה הסיזיפית שהשני הכניס את כל כולו וסיכן את כל כספו וחייו — את המחיר הזה הוא לא רוצה לשלם. רק מי שמכיר עשירים יודע להעיד מקרוב, כמה שזה נכון…
אותו הדבר כשמדברים על חינוך. יש יהודים שיש להם ילדים מצוינים, מחונכים להפליא, תענוג לראות אותם, וכל אחד היה מאחל לעצמו להתברך בזה. כברכת הקב”ה “ונברכו בך כל משפחות האדמה”, יש משפחות שרוצים שילדיהם יתנהגו כמו הילדים של המשפחות האלו, אך מהי הדרך האמיתית דרכה נוכל לרוות נחת יהודי חסידי מילדנו?
“אין לך דבר העומד בפני הרצון”! כאשר זה הרצון היחיד — וכל כולך מונח בחינוך הילדים, תעשה הכל למען החינוך, אז זה יקרה. כי הרצון עצמו יפעל את פעולתו. ומיותר לומר את הידוע לכל, שילדים טובים וחסידיים זה הנחת רוח וההשקעה הטובה ביותר שיכולה להיות.
***
ב’היום יום’ כ”ב טבת כתוב: כשם שהנחת תפילין בכל יום הוא מצווה דאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק בין גדול שבתורה לבין איש פשוט, כך הוא חוב גמור על כל יהודי לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכל, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו, לראות לפעול אצל הילדים, שילכו בדרך בהם מדריכים אותם.
יש אנשים שבאים ואומרים: “אני מכיר את הילדים שלי על כף היד! אני יודע את המצב של כל אחד, לשם מה אני זקוק לחצי שעה יומית לחשוב על ילדיי? הרי תוך דקות ספורות אני יכול לחשוב על כל הילדים שלי. מה יועיל ומה כבר יש לחשוב במשך חצי שעה?”
מסופר שפעם אחת הגיע אורח יהודי לרב שלום שכנא מפראהביטש, אביו של הצדיק הרה”ק רבי ישראל מרוז’ין, וביקש להתאכסן בביתו. ר’ שלום קיבל אותו במאור פנים ושם אותו ללון בחדר השינה יחד עם בנו הקטן ישראל, בן החמש, שלימים הפך לר’ ישראל מרוז’ין. כששניהם התארגנו לשינה וקראו קריאת–שמע שעל המיטה, הילד הרוז’ינער ממשיך להסתובב בחדר אנה ואנה, והאורח העייף פנה לילד ושאל: מדוע אתה לא הולך לישון? ענה לו הילד שהוא מתבונן איך עבר עליו היום, שהרי צריכים לתקן את מה שעשיתי במשך היום. שאל אותו האורח — גם אני התבוננתי על מעשיי במשך כל היום, ותוך דקות ספורות סיכמתי את כל חשבונות היום, כמה אפשר להתבונן?
ענה לו הרוז’ינער בסיפור: פעם היה מלך שהיה לו כתר מלוכה, ועלה ברצונו לשבץ באמצע הכתר יהלום יקר ונוצץ שהיה באמתחתו שהשיג אותו בקושי רב, יהלום נדיר ביופיו מאוד, ולשם כך היה זקוק לאיש מקצוע מומחה ומיוחד כדי לשבץ את היהלום בתוך הכתר בלי לפגוע באבן היקרה. הביא המלך את המומחה הגדול ביותר בעולם בשיבוץ יהלומים, בהגיע המומחה והחזיק את האבן, החלו ידיו רועדות וליבו נתפס בפחד כי הכיר בערך היהלום, ואמר למלך שבשום אופן הוא לא מסוגל לשבץ את האבן כי חלילה אם יעשה פגם הכי קטן הוא יגרום לנזק של הון תועפות.
אמר המומחה למלך, עצתי אליך, אשכר את שירותיו של איש שאינו מומחה, ואין לו שום הבנה בערכו האמיתי של היהלום הזה, ובקש ממנו שיעשה את העבודה, הוא ישבץ את היהלום בלי פחד. כעצת המומחה, לקח המלך צורף פשוט ששיבץ את האבן בזריזות רבה.
אמר הצדיק מרוז’ין לאורח, כשיודעים מה הערך של נשמה, וכמה שווה כל דקה בחיים ומה זו עבודת השם, אי אפשר לסכם חשבון–נפש בשתי דקות, צריכים לחשוב הרבה על כל חריץ וחריץ שעלול להיות בו פגם, ואם לא עלול לרדת לטמיון ערך שלא יסולא בפז…
כך גם בנוגע למחשבה על חינוך הילדים חצי שעה בכל יום: כשאנחנו יודעים מה ערכם של ילדינו, שהקב”ה העניק לנו את המתנה הגדולה ביותר שקיימת, שהקב”ה אמר אליהם “אנכי ה’ אלקיך” לכל ילד מעם ישראל, שהם חלק מעם קדוש, צריך להקדיש זמן רב לכל ילד ולבדוק מה בדיוק קורה איתו, אי אפשר להעביר את זה ברגעים ספורים.
***
לחסידי הרה”ק רבי מרדכי מצ’רנוביל, היה בעל עגלה שאיתו היו נוסעים לרבי מפעם לפעם, העגלון לא הכיר לא את העיר ולא את הרבי מצ’רנוביל. פעם אחת אמרו לו החסידים “כדאי לך להיכנס לרבי ליחידות. כל יהודי צריך להיכנס לצדיק”. והוא אכן נכנס.
בדרך חזרה, החסידים ישבו והחליפו חוויות על רגעי ההתעלות המיוחדת שהיתה להם אצל הרבי… אמר להם הבעל–עגלה, גם לי היה יום מיוחד מאוד. שאלו אותו מה מיוחד היום? פתח העגלון וסיפר: אתם שכנעתם אותי שאכנס לרבי ליחידות ואדבר איתו, וכך עשיתי. נכנסתי לחדרו של הרבי והוא שאל אותי לעיסוקי. אז עניתי שאני בעל–עגלה, הרבי המשיך לשאול את סדר יומי, אז עניתי שאני גם מוכר מוצרים שונים. כיוון שביקש שאפרט אז התחלתי לגולל כי השכם בבוקר אני נוסע לשוק וקונה מוצרים שונים ואחר–כך נוסע ומוכר אותם. באמצע היום אני מגיע הביתה ומניח תפילין, ומאוחר יותר אני עושה נסיעות, אם יש נסיעות.
פנה אליו הרבי ושאל: מדוע אתה לא מתפלל כמו יהודי בבוקר? אז השבתי: רבי, אתה צריך להבין שאני עלול להחמיץ את קניית הסחורה, ולאחר מכן עליי להתרוצץ כדי למכור את הסחורה, ועל מנת לפרנס את ביתי — אסור לי לפספס.
השיב לו הרבי בסיפור: היה פעם אברך שהיה חתנו של יהודי אמיד, כך שבמשך מספר שנים חי וכלכל את משפחתו על חשבון חותנו. כך יכל לשבת בנחת, להתפלל וללמוד… חלפו השנים עד שיום אחד הופיע אצלו חמיו ואמר לו ‘עכשיו אתה צריך להתחיל לדאוג לעצמך, תיכנס לעולם העסקים, תעבוד ותתחיל לצבור כסף’. החתן החל לחשוב במה כדאי לו להתעסק, ואז נפל לו הרעיון. הוא פנה לאשתו ואמר: ללמוד אני יודע, אז אלך להיות מלמד. אסע לעשיר שיש לו ילדים ואלמד אותם, וכעבור מספר שנים אצבור סכום גדול של כסף ואת הכסף הזה אקח ואשקיע בעסקים וקח נתפרנס לאורך ימים ושנים טובות…
האישה אימצה את הרעיון, והאברך יצא לדרכו ונהיה מלמד. כל שבוע השתכר בסכום כסף ובכל פעם שהצטבר באמתחתו סכום גדול, הוא פרט אותו למטבעות זהב. כך במשך שלוש שנים הוא הצליח לאגור בקופת החיסכון 12 חבילות של מטבעות זהב. לצד זאת, החזיק גם שקית קטנה של מטבעות נחושת עבור הוצאות האוכל ושאר צרכיו.
כעבור שלוש שנים החליט שהגיע הזמן לחזור לביתו, ובדרך שמר על מטבעות הזהב שחלילה לא ייגנבו. כשהגיעה השבת, עצר בכפר על כברת הדרך ופגש שם יהודי שמנהל בית מרזח. היהודי הזמין אותו להתאכסן אצלו, אבל האברך הביע בפניו את חששו הגדול על האוצר היקר, אמר לו היהודי המוכסן, אל תדאג תן לי את הכסף ואשמור לך עליו. בלית ברירה ובלב כבד הביא לו היהודי את כל הכסף שצבר, את מטבעות הזהב וגם את המטבעות הנחושת, הכל הוא הפקיד בידיו. במשך כל השבת היהודי דאג לכספו, ומיד בצאת השבת, הוא הגיע למוכסן, ושאל אודות הכסף, אמר לו המוכסן, אל תדאג — ומיד מסר לו את כל הכסף, הוא בדק וספר כל 12 השקיות והכל נמצא שלם. אבל את השקית של המטבעות נחושת הוא עדיין לא הספיק להביא לו, האברך, בראותו שחסר לו מטבעות הנחושת התחיל לצעוק איפה השקית? פנה אליו המוכסן ואמר: מדוע אתה צועק? בן אדם שהחזיר לך 12 חבילות זהב, זאת אומרת שהוא אדם ישר ונאמן. אז מדוע אתה חושב שהוא יגנוב אותך בשקית אחת של מטבעות נחושת?!
אמר ר’ מרדכי מצ’רנוביל לעגלון, יהודי יקר, הקב”ה מחזיר כל בוקר את הנשמה ונותן לנו את כל מה שאנחנו צריכים בשווי יותר ממטבעות זהב, ואתה דואג על הפרוטות של הנחושת?!
הילדים שלנו הם הרבה יותר ממטבעות זהב, אין דבר גדול יותר מהילדים. והקב”ה נתן לנו אותם ושומר לנו עליהם, ומה שנותר לנו לעשות זה להשקיע בחינוך ילדינו.
בשנת תשמ”ג הרבי אמר שיחה ובה הסביר ששלושה שותפין באדם, הקב”ה ושני ההורים, כל אחד יש לו חלק בשותפות, ההורים נותנים את הגוף, והקב”ה את הנשמה — וכעת על כל אחד להשקיע, העבודה של ההורים — להשקיע ולגלות את נשמתו של הילד, והעבודה של הקב”ה לפרנס את הילד שיהיה בריא ושמח ושיהיה לו את כל צרכיו.
אך לפעמים, הראש שלנו נמצא שקוע בפרוטות של נחושת. אנחנו נמצאים חוששים וטרודים מדברים קטנטנים… הרי אין שום דבר שהוא שווה ערך לילדינו! עלינו לזכור שאת הפרנסה הקב”ה נותן ואנחנו צריכים לחנך את הילדים ולגלות בהם את הנשמה הטהורה שכל הזמן משתוקקת לתורה ומצוות.
***
הדור שלנו, הוא ללא ספק דור מורכב מאוד. מצד אחד יש תופעה של ריבוי בעלי תשובה כפי שלא היה כדוגמתו בדורות קודמים. ומצד שני אנו עדים לנשירה עצומה כפי שלא הייתה כמותה בדורות קודמים.
אם אפשר להצביע על אחד הגורמים המרכזיים היום לנשירה הוא יחסי הורים–ילדים. פעם, גם במקרה שהורים היכו את ילדיהם על הנהגה שאינה ראויה, הילדים גילו הבנה וכיבדו את הוריהם. ואילו בדורנו על דברים הכי פעוטים נוצר נתק חלילה בין הורים וילדיהם. עד שקורה לעיתים שההורים פשוט מפחדים מהילדים…
אי לכך יש לנהוג בחכמה ובעקביות: כן להעניק לילדים תפנוקים בדברים טובים ומותרים. לדוגמא, כשהילד מתנהג כראוי ומוסיף בענייני תורה ומצוות, מותר וצריך לתת לו את העידוד וההערכה. לאידך, בכל מקרה ובשום אופן לא לוותר בעניינים של תורה ומצוות. גם אם הילד מתעקש, עליו לדעת שבענייני תורה ומצוות — אין ולא יהיו פשרות!
את מהות הגישה הזו מבאר ומבהיר הרבי במכתב מתוך ‘אגרות קודש’ (חי”ג אגרת ד’תרד):
“על המורה והמחנך לזכור תמיד אשר אין הנוער מאמין בפשרות ואין דעתו מקבלת חצי–אמת, אם בכלל יש, ענין שכזה, ומשום כך מצליח ביותר חינוך שלם ולא חינוך בפשרה למחצה לשליש ולרביע, ובפרט בהנוגע לתורה ולמצוותי’.
“שלא כדעת הטועים, אשר חוששים שחינוך שלם יש בו כדי להפחיד את הנוער בבחינת תפסת מרובה. ונהפוך הוא, אשר כל פשרה בעיקרי שיטה ועניני’ — מעוררה אי–אימון בלב המחונך והמחונכת ולא רק אי אימון במחנך עצמו אלא גם בכל השיטה שהוא דוגל בה ומייצגה.
“ועוד זאת, וגם זה עיקר: פשרה, שענינה וויתור ונטי’ מן הדרך — הנה אפילו סטי’ קלה מדרך האמת לאמתו בחינוך הנוער, למה הדבר דומה, לשריטה בגרעין הנזרע, שאפילו שריטה קטנה בו — סופה לגרום לאחר זמן מום גדול באילן הגדל ממנו, מום אשר קשה לשערו מראש. והנמשל מובן”.
במילים פשוטות: הרבי נותן לנו להבין שבעצם הילד רוצה להיות טוב, והילד בעצמו יודע היטב להבחין בין טוב לרע, אפילו כשהוא חפץ במשהו לא טוב, הוא מכיר בזה שזה לא בסדר, כי כמו כל איש ישראל גם הוא מורכב מנפש אלוקית ונפש בהמית, אך כשמכוונים אותו מה טוב ומה לא טוב באופן ברור — זה משפיע עליו לבחור בטוב.
אבל קמים אנשים שיצרם גבר עליהם, והם רוצים לתרץ את התנהגותם הקלוקלת, אז הם הופכים את החולשה שלהם לאידיאולוגיה. שיטה של פשרות. על זה אומר הרבי: להתפשר — זה לא עובד! ההורים צריכים לחנך את ילדיהם בדרך התורה — בלי פשרות! אמנם “דרכיה דרכי נועם”, יש להפגין אהבה וחמימות — אבל אסור לסטות מדרך האמת, כי הילד–המחונך יודע להבחין שהמחנך משקר, וזה לכשעצמו, מחולל נזק בלתי–הפיך בנפשו של הילד.
אך אם יחונך לדרך האמת בלי פשרות ובאהבה אינסופית, גם אם זה ידרוש מהילד יגיעה ומאמץ להתגבר על עצמו, הוא יתחבר. כי הנטיעה הטבעית של הילד, היא להימשך ולאהוב את האמת!
***
בזמנינו אנו, המצב עדין במאוד. יש פסוק “אמור ואמרת” להזהיר גדולים על הקטנים. אחד המפרשים אומר ש”להזהיר” זה מלשון זוהר. על ההורים להכניס ולגלות את האור של היהדות בתוך הילדים. אך בדור שלנו זה מורכב וקשה הרבה יותר.
בשונה מבעבר שהאמא היתה רוב היום בבית וליבתה בבית את החיות והחמימות היהודית שהיא זכתה לספוג בבית הוריה. היום הדור דורש הרבה השקעה בשעות לא שעות, לפעמים שני ההורים כל היום מחוץ לבית, והזמן שיש להם בבית הוא זמן קצוב מאוד, וגם אם יש לפעמים זמן פנוי, הם עצבנים ודאוגים בעקבות לחצי החיים כמו קשיים בפרנסה וכדומה. עקב המצב נוצרת בעיה, שהאבא והאמא באים הביתה טרודים ועייפים מהעבודה, ונותנים לילד רשימת פקודות, והילד מרגיש שאביו כמו המשגיח של הישיבה.
גם בתוך מרוץ החיים הבלתי פוסק, ההורים צריכים להשרות אווירה רגועה בבית, כי האווירה החיובית משפיעה על כל בני הבית. כך, ברגע שהילדים רואים שהאבא התיישב ללמוד בבית, אפילו אם הוא רק פתח את הספר ונרדם עליו, הילד מבין שלאבא יקר לימוד הגמרא, לקוטי–שיחות ושולחן–ערוך.
ללא צורך במתן פקודות ובלי איומי עונשין, הילד בוחן את התנהגות הוריו וזה הדוגמא האישית בשבילו. לא צריך לומר לו שום דבר מעבר לזה. הוא רואה את האבא פותח ספר ולומד, הוא רואה את האמא מתפללת בעיניים עצומות — וזה משפיע עליו לכל החיים.
הקוצקער העניק הסבר רב–חן בנוגע לנאמר בפסוק על בן סורר ומורה, “אשר לא שמע בקול אביו ובקול אמו”:
“קול אביו” — זה קול התורה של האבא בבית, ילד ששומע את האבא לומד תורה בבית, “קול אמו” — הוא רואה את האמא מתפללת ומספרת סיפורי צדיקים לילדים, ומתנהגת אליהם בצורה טובה ועדינה.
אך ילד “אשר לא שמע בקול אביו ובקול אמו”, הוא לא שמע את קול התורה ואת קול התפילה של הוריו — מזה הוא נהיה בן סורר ומורה ר”ל… כי ילד ששומע את אביו ואמו — רואה את הדוגמא האישית ולא סר מן הדרך. זו התמצית של החינוך לחָיוּת חסידית. שמרגישים בבית את האיכפתיות, החָיוּת וה’גישמאק’ [תענוג] בענייני תורה ומצוות.
יש אמרה ידועה של הרב מטשיבין על הפסוק בפרשת ניצבים: “ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך”, שואל על כך הרב מטשיבין: א. מדוע התורה צריכה לומר לאדם לבחור בחיים? הרי כל אדם נורמלי רוצה לחיות? ב. מה הפירוש “למען תחיה אתה וזרעך”, הרי התורה מדברת לכל יהודי ויהודי בכל הדורות, כולל גם “לזרעך” — לזרעו של כל יהודי, אז מדוע התורה זקוקה לציין ולומר “אתה וזרעך”?
מסביר הרב מטשיבין: בחירה בחיים זו לא הכוונה לחיים גשמיים מול מוות ר”ל, אלא, “ובחרת” — בחיים, בחיות ותענוג, בחום חסידי, כשאתה עושה את כל המצוות מתוך חיות וחמימות, זה עצמו משפיע וגורם לכך ש”למען תחיה אתה וזרעך”, הבן שלך רואה איך שאתה חי את השבת ומקיים את התורה ומצוות, ואיך כל עניין באידישקייט וחסידישקייט בוערים אצלך, ובכל תאריך חסידי הילד רואה איך ההורים חיים ומתוועדים לכבוד זה, זה נחקק אצלם לכל החיים וזה ממילא משפיע עליו שנהיה “למען תחיה אתה וזרעך” — הוא הופך לחי!
מאמר נוסף יתפרסם אי”ה בשבוע הבא
הילד שחזר הביתה בזכות ‘הקהל’
לאור העובדה שאנו נמצאים בשנת הקהל — כנהוג לקשר כל ענין ודבר ל’הקהל’ — במיוחד כאשר מדברים אודות חינוך ילדי ישראל שזה עצמו דבר נעלה המביא להתחזקות ביראת ה’.
היה יהודי אחד שהתגורר בארץ ישראל, שלא נמנה מעדת החסידים, שהתייסר מבנו שירד מדרך התורה והמצוות ועזב את הבית ולא רצה קשר, לא ליהדות ולא להוריו. בשנת תשמ”ח הגיע לביקור בארצות הברית, ובצר לו ניצל את הביקור לפנות אל הרבי לבקש עצה וברכה. כשהגיע לרבי החל לגולל את המצב העגום של בנו, למשמע הדברים הגיש לו הרבי דולר נוסף ובירך: “הצלחה בהקהל”.
היהודי יצא מבולבל לגמרי. הוא לא הבין למה התכוון הרבי באומרו “הצלחה בהקהל”, “מה זה הקהל” תמה לעצמו… לאחר זמן פגש את אחד החסידים שניאות להסביר לו את עניינו של הקהל, לאסוף את כל בני הבית והמשפחה הקרובה, ובהזדמנות זו לעורר כל אחד בענין “ליראה את ה’”. והוסיף: ואם תעשה כך, בוודאי זה יביא לך את הברכה הרצויה בענייניך הפרטיים.
כששב היהודי לארץ ישראל, עשה מיד כעצת הרבי. הוא הזמין את כל המשפחה המורחבת ל”ערב הקהל”, והחליט להתקשר גם לבנו שזמן רב ניתק קשר עם המשפחה. האב הזמין את בנו באומרו, שאינו מעוניין להטיף או להשפיע עליו בענין זה או אחר, אלא הוא מבקש ממנו לבוא ולהשתתף בכינוס הקהל המשפחתי, בתור חלק מהמשפחה. הרעיון מצא חן בעיני הבן והוא הופיע במפגש.
המפגש המשפחתי התנהל באווירה כל כך טובה, שזה השפיע עליו מאוד, עד שהוא החליט לחזור הביתה, ואט אט חזר לשמור תורה ומצוות. זה הכוח המיוחד של הקהל!