המצב הלך והחמיר מרגע לרגע, וכשראו זאת הנוכחים, הצטרפו אל הרב
המצב הלך והחמיר מרגע לרגע, וכשראו זאת הנוכחים, הצטרפו אל הרב במלמוליו, וגם פיהם החל למלמל חרישית פסוקי קריאת שמע, “מעבר יבוק” ושאר פרקי תפילה הנאמרים שעה שמגיע זמנה של הנשמה להיפרד מהגוף. דקות לא ארוכות חלפו, ובטרם שקעה הח
המצב הלך והחמיר מרגע לרגע, וכשראו זאת הנוכחים, הצטרפו אל הרב במלמוליו, וגם פיהם החל למלמל חרישית פסוקי קריאת שמע, “מעבר יבוק” ושאר פרקי תפילה הנאמרים שעה שמגיע זמנה של הנשמה להיפרד מהגוף. דקות לא ארוכות חלפו, ובטרם שקעה החמה, נצחו אראלים את המצוקים. נשמתו של הגאון והצדיק, המקובל ואיש אשר ראשו היה בשמים, נפרדה מעם גופו הטהור ועלתה לשמי רום, חזרה למקור מחצבתה, להתדבק בחיי החיים ברוך הוא – – –
א
קבוצה לא גדולה של אנשים הלכו לאיטם, ראשיהם מורכנים, עיניהם מושפלות, רוויות יגון, קומץ מתוכם נושאים ארון ובתוכו הגאון המקובל רבי לוי יצחק ע”ה שניאורסאהן. ימים קשים וטרופים של מלחמת עולם; קול המלחמה אמנם רחוק מכאן, אלמא אטא, אך השפעותיה של המלחמה מגיעות עד לפה: רעב, נפוחי כפן, לחם צר ומים לחץ. גלות של ממש. וכעת, נוסף לכל זה, נפטר צדיק דגול זה בדמי ימיו. אפילו מקום מנוחתו הוא גלות של ממש – גלות בתוך גלות. בית קברות לא-יהודי שבתוכו נקנתה חלקה עבור יהודים.
בשתיקה הורד הארון אלי קבר. גם הרגשות האטומים שבו ונעורו נוכח עצמת הרגע. צדיק נאסף אל אבותיו, הרחק מבניו האהובים. רק רעייתו עמו, נותרה לא הרחק, בביתה. דווית לב וסחופה.
המלווים הביטו מבט אחרון, פרידה, ברגבי העפר הטריים שגוללו על הגאון הקדוש המקובל רבי לוי יצחק ע”ה שניאורסאהן; הפנו את גבם וחזרו לביתם שחוחים וכואבים על הסתלקותו של גאון וקדוש אלוקי, שנטמן בצורה זו, הרחק מביתו, הרחק מממלכתו ומהדרתו.
ב
כארבע שנים עשה צדיק גדול ונשגב זה בגלות, לאחר שנשלח לצ’יאלי הרחוקה בידי הזדים הקומוניסטיים. שם, בגלות הרחוקה החל לחוש שלא בטוב, אולם נדמה היה שתחושות אלו באו בגין הרעב, הקור והחום ששימשו בערבוביה, כמו גם בתת-התנאים שבהם חי באותן שנים קשות ואיומות.
לאחר מאמצים רבים, שתדלנויות, שוחד ודרכים עוקפות, הצליחה רעייתו הרבנית הצדקנית מרת חנה להשיג אישור להעבירו לעיר יותר גדולה, והם העתיקו את מושבם לעיר אלמא אטא, בה התנאים היו משופרים בהרבה.
כשהגיע לאלמא-אטא, הפך למנהיג של יהודים רבים, שעמם יכול היה לשוחח בסגנון שרצה בו. אלו מצדם דאגו לכל צרכיו, ובחפץ לב סיפקו לו את כל הדרוש לו בצורה הטובה ביותר. גם תנאיו הגשמיים שופרו לבלי הכר – לפני חג השבועות נשכרה למענו דירה טובה למדי, במקום שהיו בו עצים רבים ואוויר טוב. היו בדירה שני חדרים גדולים, מרפסת וגינה כאשר שכר הדירה שולם מראש לשנה וחצי. עבור הרב והרבנית, הייתה זו הצלה של ממש, בפרט נוכח המקום העלוב והנורא בו התגוררו קודם לכן בצ’יאלי. אחד החדרים היה מרוהט יפה למדי ביחס לתנאים ששררו שם. היה לרב שולחן לכתוב עליו, מקום להניח בו ספרים – שהרב הספיק כבר לאגור מעט – והוא אכן כתב במשך כל הזמן.
אלא שדווקא אז התגלתה בו המחלה הממארת במלוא עוצמתה, דבר שרוצץ אותו פיזית. ככל שניסה להתחזק – הדבר ניכר עליו גם מבחינה נפשית. מקורביו שעמדו מהצד, ראו שדבר מה אינו לגמרי כשורה, אבל מה הגורם לכך – לא ידעו. רק הרבנית הבינה היטב את המצב. המעבר למקום החדש, מסתבר, היה מאוחר מדי.
ככל שנקפו הימים הלך ונחלש. פה ושם הגיעו רופאים – גם זה בזכות אוהביו ומעריציו שרכש לו בכל מקום – שבדקוהו שבע בדיקות, והם אשר גילו אצלו מחלה ממארת קשה. הם ניסו לעזור לו באי-אלו תרופות שהיו בידם, אולם בגלל צוק העיתים וצוק המקום, התרופות הללו לא היו בהם אלא כדי להרגיע את כאביו ולחזקו במעט, אך לא כדי לרפאותו כפי שניתנה רשות לרופא לרפא.
בחג השבועות, שב רבי לוי יצחק מבית הכנסת כשהוא מסתייע באחד ממכריו ואוהביו, שראה בחולשתו של הרב ולא רצה להניח לו ללכת לבדו. כשהגיע רבי לוי יצחק מבית הכנסת לביתו, לא עלה בידו אפילו לפשוט את מעילו העליון; כה היה חלש וחסר כוח! רק במאמץ רב, פיזי ורוחני כאחד, החזיק רבי לוי יצחק את עצמו.
על אף חולשתו שהלכה והתעצמה, לא ויתר הרב על חברתם של יהודים כמו גם על הזדמנות לדבר חסידות בפני יהודים. היה זה מספר שבועות לאחר מכן, כאשר כמה מניינים של יהודים הגיעו למעונו לשמיעת מאמר חסידות. החולשה באותה תקופה הייתה כה עזה, עד שהתקשה לשאת את בגדיו על גופו. הוא ישב אפוא ליד השולחן כשלגופו הסרטוק בלבד. תחושת אי נעימות אפפה אותו בשל כך, וביקש מהנוכחים שיסלחו לו על הופעתו. במר לבו הוסיף ואמר: “אין לו לאדם אלא מה שהשתכר בעבודתו”… כמו רמז שלא יצא ידי חובתו במה שעשה עד כה.
כמו מעשה פלא, דברי התורה שנשא בפני שומעי לקחו, הוסיפו בו כוח רב. אפשר היה לראות עליו במוחש כי “תורת השם תמימה משיבת נפש”. על אף מצבו הקשה, נשא אז דברים במשך מספר שעות! “מי שלא היה רואה את פניו ואת הלבוש שבו ישב – יכול היה לחשוב שהדובר הוא אדם בריא”, כתבה הרבנית חנה לימים בזכרונותיה.
ג
במשך כל התקופה היה רופא בא לבדוק ולטפל בגופו של צדיק זה. הלה היה מבקר את הרב לעתים קרובות, ובתקופה מסוימת ביקרוהו עוד שני רופאים מומחים שאף הם הגיעו לעיר כפליטי המלחמה. בשלב מסוים, כשמחלתו הלכה והתעצמה, כופפה את הדרת קומתו, חשבו מקורביו ואוהביו כי אין די באותם שני רופאים אלו הפועלים במקום כה מרוחק בתנאים כה גרועים. הם החלו לטכס עצה והגיעו למסקנה כי נכון יהיה להביא לרב את פרופסור צ’יליאטניקוב מלנינגרד, שהיה ידוע כרופא גדול ובר סמכא. בלנינגרד התנאים, הידע והתרופות, היו מתקדמים בהרבה. דא עקא, שכמעט בלתי אפשרי להשיגו. הוא עבד בבית הרפואה הגדול ביותר בעיר, שהיה בית רפואה צבאי, מרותק לעבודתו בשל המלחמה המרה שהתחוללה באותה עת. אף על פי כן, מקורביו של הרב לא אמרו נואש, ובכוח הרצון הצליחו לאתר אדם שהכירו אישית. זה החל לדבר על לבו של הפרופסור לצד “שווה כסף” שניתן לו. מקורביו של הרב שאספו קודם לכן מידע רב על אודות הפרופסור, גילו כי הלה נוצרי אדוק באמונתו, והם ניצלו זאת כדי לספר על אישיותו הסגולית של החולה, בהיותו איש אלוקי נפלא. מששמע זאת, הבטיח הפרופסור להגיע, על אף חוסר התנאים וחוסר הרשות לעזוב את משמרתו ולנסוע למרחקים לרפא חולה, ואת מי? זה הנושא את השם ה”נורא” – “שניאורסאהן”.
לאחר שסוכמו כל הפרטים עם הפרופסור, נסע אליו סטודנט צעיר. זה, מלבד היותו מבאי ביתו של הרב, היה גם משומעי הרצאותיו של הפרופסור באוניברסיטה. תפקידו של הסטודנט היה לנסוע ללנינגרד ולהביא עמו את הפרופסור.
ואכן, בבוא היום, הגיע הפרופסור הנכבד מהעיר הגדולה לאלמא אטא הרחוקה. בארשת של התרגשות התקבל במקום על ידי הרבנית ומשמשיו של הרב; בלב כולם קיננה תקווה כמוסה, שביחד עם הפרופסור הגדול יגיע גם המלאך רפאל בכבודו ובעצמו, ועמו סגולות ותרופות לרפואתו המלאה והשלמה. לא פחות.
הרופא הניח את תיקו, והחל לבדוק את הרב. הוא האזין בקשב רב לנשימותיו ועקב אחריו משך דקות ארוכות. הוא לא היה צריך זמן רב כדי לאבחן את מחלתו של הרב. הוא הצביע על המקום בגופו של רבי לוי יצחק – מה שהסגיר בבירור את מצבו. על פי מבטו של הפרופסור והתנהגותו המאופקת, הבין הרב שמצבו רציני למדי. רבי לוי יצחק פרץ פתאום בבכי מר והחל לטעון בכאב עצום: “מה היה להם נגדי? מה עשו ממני?!”, בהתכוונו לאנשי הנ.ק.וו.ד. הפרופסור שראה כי לא איש רגיל לפניו, התיישב ליד הרב, וזה החל לספר לפרופסור מתולדות חייו. קודם שיצא, נענע הפרופסור בראשו בהשתוממות רבה: “זו הפעם הראשונה בכל שנות עיסוקי ברפואה שאני נתקל במטופל שכזה”, אמר מבלי להסתיר את התפעמותו.
הפרופסור הזדרז לחזור לרכבת שתחזירהו ללנינגרד. הוא לא פירט יותר מדי על ממצאיו הרפואיים, אבל משמשיו של הרב ובני הבית הקרובים והדואגים, כבר הבינו וידעו.
מתשעה באב תש”ד הלך מצבו והחמיר מיום ליום. בשלב זה של המחלה, כבר לא היה ביכולתו של הרב לאכול את כל סוגי המזון. “בעלי רצה בכל מאודו להבריא ממחלתו” – כתבה הרבנית חנה ביומנה – “אילו היה מבריא, היה יכול לחיות כפי רוחו”.
בשלב מסוים, רבי לוי יצחק לא תלה עוד תקוות גדולות בריפויו. “ובזה היתה עיקר הטרגדיה”, מוסיפה הרבנית ומציינת: “מבלי הבט על יראת-השמים שלו ועל העובדה שקיבל הכל באהבה במחשבה שכך מגיע לו”. אולם כשראה עד כמה אנשים קשורים אליו ברוחם ובנפשם, אוהבים ומעריצים אותו, מקבלים תורה והנהגה מפיו, ואף עושים הכול כדי לסייע לו להחלים, התאמץ רבי לוי יצחק ביתר שאת ועשה כל פעולה שהיתה עלולה לסייע ברפואתו. מקורביו אף הם הפצירו בו לעשות מאמץ להחלים, באמרם שנוכחותו חיונית להם וכי הם נזקקים להשפעתו.
בין הדברים שהורה הרופא לרב, היה לאכול מרק עוף. מרק עוף? – אין דבר קל מזה, אך לא באלמא אטא, שם היתה זו בעיה של ממש. ראשית, מאין משיגים עוף? בתקופה זו של רעב כבד, לא היה דבר של מה בכך להשיג עוף. היה צריך לאתר אפוא עופות ולקנות בשוק השחור. לאחר מכן הייתה בעיה להביאו אל השוחט ולשחטו כדת וכדין, תוך תפילה חמה שהעוף ייצא כשר למהדרין. רק לאחר מכן הגיעה מלאכת הבישול – ואף זו לא הייתה מלאכה קלה בתנאים של הימים ההם. מלאכה שלמה הייתה בכך.
ר’ הרשל’ רבינוביץ, מבאי ביתו ואחד החסידים, שמסר נפשו וגופו לאורך תקופה ארוכה למען הרב והרבנית במצבם הקשה. הוא עצמו השיג עוף, דאג ללכת עמו לשוחט ולוודא שיהיה כשר למהדרין, תיקנו ובישלו כדת, והביאו לבית הרב. כך בכל פעם מחדש. לא היה זה דבר של מה בכך, שכן התגורר הרחק מבית הרב. הדרך הייתה ארוכה, ועליו היה לחצות גשר ולהעפיל במעלה הר. אף על פי כן, לא החסיר אף לא יום אחד מלבוא אל בית הרב לעתים פעמיים ולעתים שלוש, כשהוא עוזב את הבית בשעה אחת שתיים אחר חצות הלילה.
גם אז, לא היה זה דבר של מה בכך להכין את העוף לרב. אמנם לא נותר אלא לחמם אותו כראוי, אך גם זו הייתה מלאכה של ממש, שכן לעתים קרובות לא היו בבית גפרורים כדי להעלות באמצעותם אש בכירה שעמדה בחצר הבית. בעיה זו לא הייתה רק בבית הרב אלא באזור כולו. במקרה כזה היו לוקחים דף עיתון, חוצים את הרחוב לבית אחד מהשכנים שהיו ברשותו גפרורים, מדליקים שם את הנייר ורצים בחזרה עם הנייר הבוער במהירות רבה כדי שלא יכבה בדרך. באמצעות אש זו מעלים אש בכירה. כאלו היו תנאי החיים באותם ימים.
ר’ הרשל’ לא הסתפק בכך, ולאחר שהעוף היה מתחמם, היה מתיישב ליד הרב כדי להאכילו את המרק. הוא עשה זאת באהבה מופגנת בלתי נגמרת. רבי לוי יצחק, למרות שהבליעה כבר היתה קשה לו, כשראה כמה נחת רוח הוא גורם לר’ הרשל’ עם כל כף שהוא גומע, היה מתאמץ ואוכל את המרק.
ימיו האחרונים היו מאופיינים בחולשה רבה. “הלא תראה – הצביע על היד שלו לאיש שיחו – כי לא נשאר על גופי אלא עור ועצמות בלבד. טעמה של אכילה אינני חש כלל…”
באותה תקופה, הגיע אל בית הרב פועל יהודי מחרקוב כדי להתקין סורגים. הלה שנכבש מיד בקסם אישיותו של הרב, החליט להישאר בבית עוד מספר ימים ולסייע לרב ולרבנית בכל הדרוש. כשראה את ייסוריו הנוראים של הרב, נענה מעומק לבו: “רבי, אתם אינכם זקוקים לייסורים אלה, מוטב שאסבול אותם אני ולא אתם!”…
לילה אחד, כשעמדה הרבנית בסמוך לחלון ושאפה מעט אוויר, אמר לה הרב: “אני נושם אוויר דרך הסורגים, ובכך רצוני לחבר את הגוף עם הנשמה”…
ד
בשבוע האחרון כמעט שלא דיבר מחמת חולשתו. בשל כך התפלל רבי לוי יצחק באותם ימים במיטתו, בעוד הוא נעזר באחרים שיניחו לו את התפילין. חולשתו העצומה לא אפשרה לו אפילו מלאכה זו. מאחר שגופו הלך והכחיש ואף ראשו נעשה צנום יותר, לא נאחזו בו כראוי רצועות התפילין של ראש. הוא ביקש אפוא מהרבנית לקרוא לר’ יעקב יוסף רסקין כדי שיבוא להצר את קשר התפילין. היה זה שלושה ימים בלבד לפני ההסתלקות. ר’ יעקב יוסף רסקין אכן עשה זאת, ורבי לוי יצחק עוד הספיק להתפלל בהן בשלושת הימים הבאים.
ר’ ישראל אברהם מייזל היה אחד האנשים הבודדים שזכו להיות לידו בשעותיו האחרונות, אור ליום רביעי, כ’ במנחם-אב (כפי שחל בשנה זו – מ.ז.). זה זכה לעמוד כל הלילה ליד מיטתו של הרב יחד עם יהודי נוסף, ממעריציו של הרב. שפתותיו מלמלו ללא הרף, אך קולו לא נשמע, אף לא דיבר. אווירה של דריכות ומתח תלויה הייתה בחלל החדר. הכול הבינו כי אין אלו רגעים סתם. הרב נתון בשרעפיו, בין עולם לעולם, מתכונן לעולם שכולו טוב.
בשעת לילה מאוחרת פקח לפתע את עיניו וביקש להביא לו מים לנטילת ידיים. הוא ידע היטב לקראת מה הוא הולך. כאשר הוגשו לפניו המים, נענה במילים קצרות וחותכות: “מען דארף זיך אריבער כאפן אויף יענער זייט!” (= יש להתכונן לעבור לעולם אחר). זקנו הצחור כמו בהק ביתר שאת, ועיניו יוקדות בתוך האפלה.
אלה היו דבריו האחרונים באותו יום ולא יסף. רק שפתותיו המשיכו לרחוש וקולו לא נשמע.
לילה ארוך היה אותו לילה, בו הדריכות והמתח התעצמו משעה לשעה. על אף שנדמה היה שהלילה הזה לא יסתיים, מכל מקום הגיעה העת, ואור יום החל להבליח בקצה השמים, מגרש לאט אך בשקדנות את האופל הקאזחי. יום רביעי, עשרים לחודש מנחם אב שנת חמשת אלפים שבע מאות וארבע לבריאת העולם עלה והאיר את העולם. תקוות מה החלה מתגנבת ללב, אולי בכל זאת יתחולל נס.
דווקא בחדרו של הרב, דומה היה שהאור לא האיר. בשעות הבאות הורע מצבו באופן אנוש. לאורך כל השעות לא פסקו שפתותיו מלמלמל. על פניו ניכר היה כי הוא סובל מכאבים עצומים. כמה פעמים אף רמז לרבנית להושיבו או להפכו על צדו. “עשיתי זאת והדבר לא קשה עלי כלל. בזמן שכזה מתגלים, מסתבר, כוחות נעלמים”, ציינה הרבנית ברשימותיה.
ר’ הרשל’ רבינוביץ עמד אף הוא ליד מיטתו, נכון ודרוך. בשלב מסוים הטה אוזן, שמא יצליח לשמוע את אשר רוחשות שפתיו. הוא אכן הצליח לפענח אי אלו מלים מקוטעות יוצאות מפיו באנחה כבדה: ”ועקבותיך לא נודעו… אי, עקבות משיחא… עקבות משיחא…”
השעות הלכו ונקפו. החום בתקופה ההיא היה קשה מנשוא. קאזחסטן ידועה בחום המעיק בה, במיוחד בחודש קייצי לוהט זה.
לעת ערב חש הרב ברע ביתר שאת. רופא הובהל למיטתו שבדק אותו ביסודיות. הרופא לא החצין את אשר ראה וחש, רק רשם בשתיקה קודרת אי אלו תרופות. הרב עוד הספיק לגמוע מעט מן התרופות הללו, אך אלו לא היו אלא ברכה לבטלה. הכול ידעו זאת וגם הוא עצמו ידע והבין היטב את מצבו.
באותה שעה נכח בבית הרב קהל רב יחסית שלא מש ממיטתו; הם חשו כי הקץ קרב ובא, וכי הגרוע מכל יתרחש בשעות הקרובות. מפליא הדבר, שרוב האנשים שהגיעו אל בית הרב, לא היו אלא עובדי סריגה שעבדו בעבור מפעלים ממשלתיים והיו חייבים לספק את המכסה היומית, אך בשני ימי חייו האחרונים של הרב, נטשו לחלוטין את בתיהם ואת עבודתם, ושהו כל העת בבית משפחת שניאורסאהן. מפעם לפעם היה אחד מהם הולך לביתו כדי להעיף מבט בנעשה שם וחוזר מיד.
מפליא כי אנשים אלה לא הכירו את הרב במשך השנים; ההיכרות ביניהם נמשכה חודשים אחדים בלבד. על אנשים אלה נמנו צעירים ומבוגרים, שומרי מצוות ושאינם כאלה. היו ביניהם אנשים שהיו מסוכסכים קשות זה עם זה בענייני עסקים, ואחרים שהיו מסוכסכים בשל המחלוקת בין החסידים לאלו שאינם חסידים, אך כאן, בבית הרב, בצלו הטהור, התאחדו כולם. תחת השפעתו של הרב פשטו הכול מעליהם את ענייני החול, ונכנסו אל עולם נעלה יותר, אצילי ומרומם.
באותה שעה הייתה הרבנית חנה קרובה לאפיסת כוחות. היא השקיעה כוחות אדירים בטיפול בבעלה הרב, לסעוד אותו ולתמוך בו ככל האפשר. היא חשה כי אינה יכולה עוד. מכיוון שראתה שסביב הרב נמצאים כמה מידידיהם הקרובים והנאמנים שאפשר לסמוך עליהם, פנתה אפוא לשכב מעט, כדי שתוכל לאסוף את כוחותיה ולהמשיך במלאכת הקודש בטיפול מסור ונאמן.
המצב הלך והחמיר מרגע לרגע, וכשראו זאת הנוכחים, הצטרפו אל הרב במלמוליו, וגם פיהם החל למלמל חרישית פסוקי קריאת שמע, “מעבר יבוק” ושאר פרקי תפילה הנאמרים שעה שמגיע זמנה של הנשמה להיפרד מהגוף.
דקות לא ארוכות חלפו מאז שהרבנית הלכה לנוח מעט, ובטרם שקעה החמה, נצחו אראלים את המצוקים. נשמו של הגאון והצדיק, המקובל ואיש אשר ראשו היה בשמים, נפרדה מעם גופו הטהור ועלתה לשמי רום, חזרה למקור מחצבתה, להתדבק בחיי החיים ברוך הוא – – –
”כשהתעוררתי כעבור כמחצית השעה – מספרת הרבנית – החדר כבר היה מלא מפה לפה. אחד הצעירים שהיו שם הציע לי ללכת ללון בביתו של השכן כדי שאוכל להחליף כוח. היה זה כבר “אחרי הכל”, והוא ביקש להעלים זאת ממני. מובן שלא נעניתי לעצתו”. הנוכחים במקום מעידים, כי הרבנית הבינה מיד מה קרה, ולמרות שעולמה חרב בעדה באותה שעה, התגברה על רגשותיה. לא בכתה ולא יללה. היא אצרה את כאבה העצום בלבה הגדול.
ה
חושך ירד על פני קאזחסטן באותה שעה, והשמש אספה נוגהה, תרתי משמע, כמו התעטפה באבל והתקדרה בעגמומיות. מישהו טרח והדליק מנורה קטנה של נפט שהטילה צללית מאיימת על קירות הבית.
כמה מן הנוכחים פנו בלחש אל הרבנית וביררו אצלה האם יש צוואה מהרב, או הוראות כיצד לטפל בו לאחר… הרבנית נענה בראשה לחיוב, וציינה מעט מההוראות שזכרה – שהתכריכים יהיו עשויים מפשתן נקי, דבר שהיה קשה ביותר להשגה באותם ימים, וכן הוראה נוספת: שכל העוסקים בטהרתו ילכו תחילה לטבול. ואכן, מאן דהו הכריז, שכל מי שרוצה להתעסק בגוף הקדוש – עליו לטבול.
מקווה לא היה באלמא אטא וכל הנוכחים שמנו מניינים אחדים – רצו להשתתף במלאכת הטהרה ובנשיאת המיטה. הכול ידעו כי להתעסק בצדיק מופלא זה, יש בכך משום זכות עצומה. כולם הלכו אפוא אלא ה”טאשטאג” שבפרבר העיר, מרחק ניכר, כדי לטבול במעין אגם שנקווה ממי גשמים שלא התביישו כל הקיץ.
גם ר’ יוסף נימויטין, אחד החסידים שהתגוררו בעיר וסייע רבות לרב ולרבנית, הלך לטבול במי הנחל, על אף שבאותו יום סבל מחום של ארבעים מעלות.
בינתיים הורד הרב ממיטתו על הרצפה וכוסה בטליתו. בסמוך לו ישנה הרבנית חנה כל הלילה.
* * *
בשעות הבוקר המוקדמות של יום חמישי, יצאו כמה ממקורביו של הרב יחד עם ראשי הקהילה אל בית העלמין כדי לבחור מקום לקבורתו. אליהם הצטרפו כמה מגבאי בתי הכנסת שבאו אף הם לסייע בעצה לבחירת מקום נאות עבור מקום מנוחתו של הצדיק. הנוכחים נפגשו עם שומר בית הקברות שהיה אף הוא חבר ב’חברה קדישא’ של אלמא אטא. הוא הצטרף לראשי הקהילה במטרה לחפש מקום מכובד. שעות מספר נמשכו החיפושים, אך לא נמצא מקום שהניח דעתם של החסידים. בלית ברירה, ביקשו החסידים מאנשי ה’חברא קדישא’ שיקצו ששה מקומות פנויים מכל צד, ושלא ירשו לקבור שם אחרים בלי רשות. המטרה הייתה שלא ייטמן לידו אדם שאינו ראוי.
בעיה מהותית נוספת התעוררה – השגת קרשים לבניית הארון. גם דבר בסיסי זה הניתן להשגה בכל מקום, היה משום משימה קשה למדי. גם פה, שוחד וטובות הנאה השיגו את המטרה, והקרשים הושגו ומהם הורכב הארון.
במלאכת הטהרה השתתפו מקורביו של הרב ביניהם יהודים מלנינגרד, רוסטוב וחרקוב. עם גמר מלאכת הקודש, בטרם יצאה ההלוויה לדרכה, נקראה הרבנית להכנס אל החדר פנימה ולהיפרד מעם בעלה הגדול. הרבנית שהתגברה כל העת על רגשותיה ולא הראתה סימני שברון, לא יכלה בשלב זה להתאפק יותר. היא פרצה בבכי סוחף וצעקה במר לבה: ”אדם גדול אויף וועמען האסטו מיר איבערגעלאזט?!” אדם גדול על מי נטשת אותי?! כל מי שנכח בחדר באותה שעה, בכה יחד עמה, ועיני הכול הוצפו בדמעות. “היה פחד לראות זאת”, סיפר ר’ מנחם מענדל רסקין שנכח במקום כנער צעיר.
בצהרי יום חמישי יצאה ההלוויה מבית הרב לעבר בית העלמין. קהל רב יחסית של יהודים ליווה את הרב בשתיקה עגומה ובדומיית לב מרטיטה. בית העלמין היהודי היה מרוחק כמה קילומטרים מביתו, והדרך היתה קשה למדי. בדרך הליכתם צריכים היו לעבור בדרכים קשות ומסובכות, אך למרות קשיי הדרך, לא ניסו המלווים להקל את דרכם על ידי הסעת הארון במרכבה שליוותה אותם, ולא רצו להוריד מעל כתפיהם את גופת רבם הטהור והמזוכך בדרכו למנוחתו האחרונה. לאורך כל הדרך התחלפו נושאי הארון זה עם זה עד אשר הגיעו לבית העלמין. לאורך הדרך עצרו העוברים והשבים להביט בתהלוכה המוזרה. הרבנית חנה עצמה לא הלכה לבית העלמין ואף מנעה מנשים אחרות ללכת.
וכך מתאר ר’ אהרן יעקב דיסקין, שהיה אף הוא גולה, והגיע מהעיר קזיל ארדא הסמוכה. הוא סיכן את עצמו והתגנב למשך יומיים כדי לשהות במחיצתו של הרב, והיה בין המלווים:
ביום כ’ מנחם אב תש”ד, בקצה אסיה התיכונה, בעיר אלמא אטא, נערכה תהלוכת אבל עגומה, אשר כמתגנבים, מלאי פחד בלהות צלמות, השתתפו בה היהודים המעטים שנתגלגלו לשם; ליוו למנוחת עולמים את אחד האחרונים ממנהיגי היהדות השסועה והמחונקת של רוסיה. הרחק מעירו ומעדתו טולטל ענק-הרוח, בחזקת היד האכזרית של שלטון הרשע ונסתם הגולל על שריד עשוי לבלי חת של יהדות שלימה.
דומם צעדו המלווים, כל אחד כאילו הולך לתומו, לעבודתו; כל אלה פקידים במוסדות הממשלה, עובדים וגולים, כל אחד מסתכל לצדדים אם אין מרגישים בו ובקלקלתו – כי אחרי הארון הוא הולך! עמוק בלב טמון הצער הנורא, עם הפחד והחרדה כי לא ייוודע לאיש ולא יתנקמו בו.
הקדיש האחרון שנשמע מפי ישיש חב”די, שבר את לבבות המלווים אשר חנקו בתוכם את מקורות הדמע. הטרור המשתולל בארץ אומללה זו, זה רבות בשנים, פרש את כנפי המוראות הגדולים, עד שאפילו לוויה של רב יכולה להיות נידונה כהפגנה קונטר-רבולוציונרית, ומשתתפיה יכלו לשלם בעד “חטא” זה בשנות מאסר וגלות למקומות נידחים.
ככה הלך לעולמו אחד המיוחד, ואולי האחרון מיחידי הסגולה, הרב הנפלא…
* **
בשעה מאוחרת הוטמן גופו הקדוש של הרב ברגביה של אלמא אטא הרחוקה, בגלות ובנכר.
הנוכחים, רובם גולים שהגיעו למדינה זו באילוץ הנסיבות, התפזרו לאחר סתימת הגולל איש איש לדרכו. לימים כולם שבו למקומותיהם; גם הרבנית חנה נמלטה מבעד למסך הברזל – בעוד הצדיק הדגול נותר מאחור, בדד. אפילו שם משפחתו המפואר לא נרשם על מצבתו מפחד. רק זאת צוין: פ’נ’ ונגנז הרב הגאון ר’ לוי יצחק בהרב ר’ ברוך שניאור שנפטר כ’ לחודש מנ’ אב ת’ש’ד’ לפ”ק. ת.נ.צ.ב.ה.
רק כעבור יובל שנים, הגיעו שוב בניו-חסידיו של בנו הגדול והבכור, הרבי מה”מ, וגאלו את ה’ציון’ משממונו, ובנו בעיר זו מרכז גדול ומרהיב של תורה, תפילה וחסד. מאז הפך המקום מדי שנה לתלפיות, שם נושאים רבים בקשותיהם ותפילותיהם בזכות אותו גאון וקדוש, צדיק מופלא ואביו של הנשיא השביעי.
(מקורות: יומניה של הרבנית שהתגלו לאחרונה, ו”תולדות לוי יצחק” ח”ג)