כאשר ה”שליח” מצרף יו”ד, היינו, שמצרף את עשר כחות נפשו לעבודת השליחות, ועוד ועיקר

כאשר ה”שליח” מצרף יו”ד, היינו, שמצרף את עשר כחות נפשו לעבודת השליחות, ועוד ועיקר, שממלא את שליחותו לפעול גם על הזולת, עד לפעולה בכל ישראל שנחלקים בכללות לעשר סוגים - אזי מתמלאת תכלית ומטרת השליחות בתכלית השלימות - ביאת משיח • משיחת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א בש”פ וירא תשמ”ח. בלתי מוגה

א. בשנים האחרונות הונהג לערוך כינוס בכ”ף מרחשון בקשר ובשייכות לשובם של האורחים שליט”א מנסיעתם לחגוג את חודש השביעי בד’ אמותיו של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, להשתטח על הציון הק’, להשתתף בתפלות ובהתוועדויות וכו’ וכו’, ובשובם לארצנו הקדושה מתאספים כולם יחדיו כדי “לחיות מחדש” את רגעי ההתעלות וההתעוררות המיוחדים, על מנת להמשיכם על ובכל השנה כולה, כולל ובמיוחד על-ידי קבלת החלטות טובות ברבים, באופן ד”איש את רעהו יעזורו”.

ומזה מובן, שבכינוס זה מודגשים שני הענינים האמורים לעיל: (א) השלימות דט”ו מרחשון – להמשיך עניני חודש תשרי על ובכל השנה כולה, שזוהי מטרת הכינוס, (ב) הענין דכ”ף מרחשון – יום ההולדת דכ”ק אדנ”ע.

ובשניהם – ההדגשה המיוחדת דשנה זו: בנוגע להמשכת עניני חודש תשרי על ובכל השנה כולה – שמחה והקהל, ובנוגע לכ”ף מרחשון – העילוי דקכ”ז שנה, שלימות העבודה, כנ”ל בארוכה.

 

ב. ועוד ענין עיקרי בנוגע להכינוס:

א’ הענינים העיקריים בהכינוס – הדגשה מיוחדת בנוגע לענין ה”שליחות”, החל מכינוסם של השלוחים שליט”א, הן השלוחים שזכו ונתמנו בשנים שלפני זה, והן השלוחים שזכו ונתמנו לאחרונה, להתייעץ ביניהם כיצד להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בעבודת השליחות, כולל גם – שמהם יראו וכן יעשו רבים, שגם הם יצטרפו לעבודת השליחות.

ובפרטיות יותר – בנוגע לעבודת השליחות:

כל אחד ואחד מישראל הוא – “שלוחו של אדם (העליון) כמותו”, ועד “כמותו דהמשלח ממש”, ושליחותו היא – “אני נבראתי לשמש את קוני”, על-ידי קיום התורה ומצוות, “היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי”, ועד שמשלים את הכוונה העליונה לעשות לו ית’ דירה בתחתונים, על-ידי-זה שמגלה בכל דבר ודבר שבעולם את מציאותו האמיתית – “כל מה שברא הקב”ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו”.

ותכלית השלימות דעבודת השליחות דכל אחד ואחד מישראל היא – בימות המשיח, שאז, יקויים היעוד “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר”, גילוי אלקות בכל העולם כולו, דירה לו ית’.

ועל פי זה יש לבאר הרמז ש”שליח” בתוספת יו”ד בגימטריא “משיח”:

כאשר ה”שליח” מצרף יו”ד, היינו, שמצרף את עשר כחות נפשו לעבודת השליחות, ועוד ועיקר, שממלא את שליחותו לפעול גם על הזולת, עד לפעולה בכל ישראל שנחלקים בכללות לעשר סוגים – אזי מתמלאת תכלית ומטרת השליחות בתכלית השלימות – ביאת משיח.

וכאמור, ענין זה שייך לכל אחד ואחד מישראל, אלא, שמודגש הדבר בפועל ובגלוי אצל אלו שנקראים “שלוחים”, בגלל התעסקותם בכל הנ”ל בפועל ממש.

 

ג. ויהי רצון – והוא העיקר – שעל-ידי כינוס זה יתוסף חיזוק ועידוד בעבודת השליחות ביתר שאת וביתר עוז, כולל ובמיוחד בנוגע לענינים העיקריים דשנה זו – שמחה והקהל, ועד שפועלים את תכלית הכוונה דעבודת השליחות – “שליח” בתוספת יו”ד בגימטריא “משיח” – ביאת דוד מלכא משיחא.

ולהוסיף ולהבהיר:

ישנם המתעטפים ב”איצטלא של משי” (“זיידענע זופיצע”), וטוענים, היתכן שעבודת השליחות תהי’ בשביל לפעול ביאת משיח – הרי זו עבודה “שלא לשמה”, “על מנת לקבל פרס”?!

הן אמת שאין כוונתו בשביל חיי העולם הזה כו’, אלא, בשביל ענין הכי נעלה, ביאת המשיח, אבל, סוף כל סוף הרי זה “על מנת לקבל פרס”, ואדרבה – “פרס” הכי גדול!

והמענה לזה – בדברי הרמב”ם:

אודות היעודים הגשמיים שבתורה, “אם בחוקותי תלכו וגו’ ונתתי גשמיכם בעתם וגו”’ – מבאר הרמב”ם שאין זה בגדר של שכר, כי אם, ש”הבטיחנו בתורה . . שיסיר ממנו כל הדברים המונעים ידינו מלעשותה . . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה . . כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה”.

וממשיך, “ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה”.

ונמצא, שהפעולה וההשתדלות בכל הקשור להבאת המשיח אינה בגדר “על מנת לקבל פרס”, כי אם, דבר הכרחי להסרת המניעה ונתינת אפשרות לקיום התורה ומצוות בתכלית השלימות.

 

ד. וענין זה – ההכרח דביאת המשיח בשביל שלימות העבודה דתורה ומצוות – הוא בהדגשה יתירה בדורנו זה.

ובהקדמה:

הצורך בביאת המשיח אינו ענין שנתחדש לאחרונה… שהרי, בכל הדורות מתפללים ומבקשים בני ישראל על ביאת המשיח, ועד כדי כך, שאפילו משה רבינו ביקש על זה – “שלח נא ביד תשלח” (“ביד אחר . . שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד”), כלומר, משה רבינו ביקש שהגאולה ממצרים תהי’ על-ידי “גואלם לעתיד”, משיח צדקנו. ועל אחת כמה וכמה בספר תהלים של דוד המלך – ריבוי תפלות ובקשות על הגאולה.

והגע עצמך:

אם בזמנו של משה רבינו הי’ צורך בביאת המשיח, גם כאשר בני ישראל היו במדבר, כשהקב”ה נתן להם כל צרכיהם מן המוכן (ואם היו רוצים, היו יכולים להיות מנותקים לגמרי מאומות העולם) – בזמן הגלות, כשישנם “מלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן”, “החושך יכסה ארץ וערפל לאומים”, ובפרט חושך כפול ומכופל דעקבות משיחא, לאחרי שכבר “כלו כל הקיצין” – בודאי ובודאי מורגש הצורך וההכרח הכי גדול דביאת המשיח תיכף ומיד,

ומכיון שכן, צריכים לראות שכל ישראל יצעקו “עד מתי”, עד שלא ישאר אפילו יהודי אחד שלא יצעק “עד מתי”, ואז, בודאי ממלא הקב”ה תפלתם ובקשתם של ישראל, “הן
א-ל כביר ולא ימאס”, ובאופן ש”מיד הן נגאלין”.

[כ”ק אדמו”ר שליט”א התחיל לצעוק “עד מתי”, וכל הקהל אחריו. ואחר-כך אמר: כדי לשלול ענין של עצבות – יצעקו “עד מתי” מתוך ניגון (וניגנו “עד מתי”)].