הפרשות שבהן עסקנו השבוע, מואתה תצוה ועד לכי תשא מלמדות אותנו כי הדרך היחידה להגי

הפרשות שבהן עסקנו השבוע, מואתה תצוה ועד לכי תשא מלמדות אותנו כי הדרך היחידה להגיע לשלימות העבודה היא על ידי ההתקשרות למשה רבנו שבדורנו - הוא הרבי מה”מ.

ימי הפורים חלפו ועברו, והם מבשרים כי אנו נמצאים כבר בתוך שלושים הימים שקודם החג, קודם י”א בניסן, יום בו זכינו שנולד מושיען של ישראל - יום ההולדת של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א.

אחרי שקראנו את המגילה, ולמדנו כיצד עם ישראל זכה לנס, ובעיקר זכה להתעלות בגשמיות וברוחניות, למרות המצב הלא פשוט בו היינו קודם לכן. הזכות היא בהיותו של העם כולו “עם מרדכי”, ובעקבות מעשיו והנהגתו של מרדכי היהודי, משה שבדורו, הגיעה הגאולה של פורים. בזכות הקשר וההתקשרות למרדכי היהודי, יכול כל יהודי, להתגבר על החושך העצום, ולזכות לאור הגאולה.

הקשר וההתקשרות למשה שבדור, אינם המצאה חסידית, אנו קוראים בתורה את פרשת כי–תשא בה מודגשת החובה להיות קשורים למשה רבנו, כל העת, גם אם בעיני בשר לא נראה שיש מקום להתקשרות. טעות של עם ישראל בהבנת דבריו של משה, אשר הבטיח לחזור כעבור ארבעים יום, ומשום מה עדיין לא הגיע.

השטן מצטרף גם הוא לעסק, ומראה להם את מיטתו של משה, הרי המסקנה המתבקשת היא “זה האיש משה… לא ידענו מה היה לו”, אולם אם ניתן היה לצפות כי החטא יסתכם בבחירת מנהיג חדש בלבד, הרי שלא כך הוא, ברגע שפסקה האמונה במשה, בו זמנית בשלו התנאים לאמירה “אלה אלוקיך ישראל” וכו’, דהיינו הכפירה במשה היא כפירה בעיקר, בקב”ה עצמו, ולא רק ביטוי לחוסר שביעות רצון, או למשבר אמון עם המנהיג.

כאשר מנסים להבין את הדברים על פי הנחות העולם, ישנם כאן מספר ענינים תמוהים. לכאורה, אם בני ישראל טעו בחשבון, ועוד היה מי שהוסיף להם על טעותם, כיצד הם אכן התדרדרו לדרגה כה נמוכה? הרי כאמור, היה אפשר להסתפק במנהיג חדש, מדוע ירדו עד כדי עבודה זרה רח”ל, ונענשו בחומרה כה רבה?

אולם כל זה הוא רק כאשר מסתכלים על הדברים על פי ההנחות והמוסכמות הקיימות בעולם, עולם מלשון העלם, עולם השקר. כאשר מתבוננים באמצעות התורה, תורת אמת, מגיעים למסקנה המתבקשת והברורה, כי אכן הכל חייב לעבור דרך הנשיא, “הנשיא הוא הכל”, “ישראל הם משה ומשה הוא ישראל”, אין כאן מציאות נפרדת של כל יהודי בפני עצמו, של עם ישראל, ושל נשיא הדור - משה שבדור, יש כאן מציאות אחת של עם ישראל עם נשיא הדור ועם הקב”ה, זו מציאות בלתי נפרדת, וכל נסיון להפריד ולחלק נדון לכשלון, ולא לסתם לכשלון, אלא לנפילה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת. “גם בך יאמינו לעולם” - אינו איזשהו צ’ופר שניתן למשה רבנו, ללא אמונה זו וכלשונו של אדמו”ר הזקן אשר “ער איז ער”, אין קיום לאמונה בה’.

זוהי התשובה לכל מי שתוהה לעיתים, מהי החשיבות לקשר יהודים לרבי מה”מ דווקא? די בכך שנקרב אותם לשמירת התורה ומצוותיה, כאשר זהו בעצם גם רצונו של הרבי, מדוע חיבים לדבר ולפעול גם בענין של התקשרות? ישנם כאלה הרואים בכך אפילו טעם לפגם, כאילו איננו מייחסים חשיבות מספקת לקרוב יהודים ‘סתם’ ואנו עומדים על כך שיצטרפו אלינו דווקא.

כך גם בכל עניין, כאשר אצל חסידים, כל דבר מקשרים לדעתו של הרבי, דבריו של הרבי, הנהגותיו וכו’, גם כאשר הדברים מפורשים בתורה, ובעצם כל מה שהרבי אומר, הוא מראה מקור בתורה, וכל דבריו הם דעת התורה, מדוע אם כן צריך כל דבר לייחס לרבי, האם לא עדיף להציג את הדברים כפי שהם במקורם מבלי לייחס כל דבר לרבי? ויש הסבורים כי אכן אין צורך ‘להגזים’, וניתן ואף רצוי להתעלם לעיתים מכך שהרבי הוא המקור לדעה, אמירה או הנהגה מסוימת, ולהציג זאת כדברים נכונים וצודקים מצד עצמם.

על כך באה ההוראה הן מפרשת תצוה והן מפרשת כי תשא, רק דרך משה רבנו, רק דרך הרבי, ניתן להיות בצוותא, להתחבר לאלוקות, ורק בדרך זו ניתן להגיע לנשיאת הראש של עם ישראל, רק כאשר נזכור כל העת כי איננו פועלים בכחות עצמנו, אלא בשליחותו של משה רבנו, בשליחות הרבי מה”מ, נוכל לבצע את המשימה שהוטלה עלינו, להביא לגאולה האמיתית והשלימה, כאשר אנו מקושרים לרבי מה”מ ומכריזים - יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!