לפי דברי יודעי דבר גם כשמנחם בגין טס לקמפ–דייוויד הוא לא באמת חשב שהוא יחזור עם

לפי דברי יודעי דבר גם כשמנחם בגין טס לקמפ–דייוויד הוא לא באמת חשב שהוא יחזור עם הסכם חתום על עקירת ישובים והכרה בפלסטינים. הוא רק רצה לכבד את האמריקאים ולהגיע לוועידת השלום, אבל סוף הסיפור היה עקירת ישובים ואסון בלתי נתפס שאת מחירו אנחנו משלמים עד היום. גם כששמיר טס לוועידת מדריד הוא רק רצה לכבד את האמריקאים, אבל לרבי זה הספיק. הרבי הפיל אותו כדי שלא ימשיך לדבר על חלוקת ארץ ישראל וסיכון ביטחון מיליוני היהודים כאן ‘רק כדי לכבד את האמריקאים’…

.א

נשיא ארצות הברית ברק אובמה סיפק במוצש”ק האחרון כותרת מעניינת כשבחר לגבות את ממשלת ישראל על חילוקי הדעות בינה לבין ארצות הברית. להגנתו טען נשיא ארצות–הברית שחילוקי דעות הם לגיטימיים וחזר פעמיים על העובדה שבסופו של דבר לממשלת ישראל האחריות להגן על תושביה והיא לא יכולה להפקיד את ביטחונה בידי אחרים.

ייתכן שאובמה אמר את הדברים מתוך הסרת אחריות, אבל העובדה שהוא משמיע זמירות כאלה - מעידה עד כמה מדויקים דברי הרבי כי בכל מקום שממשלת ארץ ישראל תעמוד על שלה ותביע דעה עקרונית תקיפה, היא תזכה לכבוד מצד ארצות הברית.

מי כמו נשיא ארצות–הברית התעמת עם מקבילו בירושלים. הוא הרי השפיל את נתניהו, פירסם בעולם כולו את תמונתו משוחח עם נתניהו כשרגליו על השולחן ועוד. אובמה הפך לסמל של יריבות כלפי נתניהו. אבל גם הוא משמיע דברים ברורים ביחס לנקודות העקרוניות שנתניהו בחר להתעקש עליהם. הוא אמנם חתם על ההסכם המפוקפק עם איראן והעניק לה את הלגיטימציה לפתח נשק גרעיני “למטרות שלום”, אבל הוא מבין היטב שממשלת ארץ ישראל לא יכולה לעמוד מהצד בחיבוק ידיים למול האיום האיראני, ולכן בסופו של דבר גם הוא אומר את האמת: לא אמריקה היא הערובה לביטחוננו.

ב.

הדעה של הרבי בנושא יחסי ישראל–אמריקה ידועה לכולם. זהו אותו נתניהו ששמע מהרבי שיעור בדיפלומטיה על האופן שבו צריכים לפעול מול העולם. נתניהו מכיר את משנתו של הרבי ויודע כי רק כך צריכים לפעול. אבל יש לו טעות מרכזית אחת: הוא מודד כל וויכוח עקרוני עם ארצות–הברית ושומר את הקלפים רק לוויכוחים עקרוניים מאד, כמו נושא ההסכם עם האיראנים. בשאר המקרים הוא מעדיף לעגל פינות, למרות שהוא מבין את הטירוף שבשתיקה למול פיתוח הפצצה האיראנית.

נתניהו מנסה מאד לרצות את אומבה. כשהוא יכול הוא מאפשר לו לדרוך עליו. הוא חושב לעצמו כי הכי חשוב לשמור את האנרגיות לקווים האדומים באמת. וזו כל הטעות. אובמה דורך על ראש הממשלה, כי הוא יודע שהוא לא באמת מסכים איתו, אבל הוא מקבל בהכנעה את התכתיבים האמריקאים מתוך מחשבה שיש לספוג כמה שיותר אי–הבנות כדי לשמר את הקווים האדומים. אבל בפועל המציאות שונה לחלוטין. אם נתניהו היה מקיים וויכוח עקרוני על כל סוגיה, הוא כלל לא היה צריך להיאבק על הקווים האדומים.

רק לפני שלוש שנים הקפיא נתניהו את כל הבנייה היהודית בירושלים, יהודה ושומרון, כדי לרצות את אותו אובמה. זו הייתה קבלת הפנים של אובמה לתפקיד: אמירת “כן” מוחלטת מצד ראש הממשלה, שבעבר טען שהוא ראש מחנה הימין ונאם על המרפסת בכיכר ציון. ואת המסר הזה אובמה הפנים היטב: ראש הממשלה הישראלי לא באמת נאבק על עקרונותיו, הוא מוכן לעגל פינות גם בנושאים שהם עצם בנפשו, העיקר לרצות את הנשיא האמריקאי.

ג.

הנושא האיראני שמעסיק את הציבור בארץ ישראל דוחק מעט לשוליים את הנושא האמיתי: מאחורי הקלעים ממשיכות השיחות בין ראשי ארגוני הטרור לשרי ממשלת הכאילו–ימין להתקיים בכל המרץ. השבוע טען שר פלסטיני כי הגב’ ציפי לבני להוטה להביא הסכם. כך זה באמת נראה. היא מוכנה למכור הכל. הם מדברים שם על ירושלים, על הפליטים, על חזרה כמעט מוחלטת לגבולות 67, וכל זה קורה כשאין אפילו מפלגת ימין אחת באופוזיציה. אין קול ואין עונה. קול המחאה נדם וכעת עוסקים כולם באיראן ובחוק הגיוס ופתיחת אזורי הנישואין. אבל מאחורי הקלעים עוסקים בשאלות אחרת לחלוטין: שם דנים ברצינות על החומה שתעבור באמצע ירושלים ותחלק את העיר בין בירת העם היהודי לבין בירת מדינת פלסטין היל”ת.

גם בשיחות האלו בוחשים האמריקאים היטב. זה לא נתניהו שחפץ בקידום השיחות. הוא הרי באמת יודע כמה מסוכנות התוכניות שהוא מקדם. הוא לא טיפש ואין לו אפשרות לטמון את ידו בחול. הוא מבין את ההשלכות החמורות של טילים על גבול כפר סבא ורעננה. אבל אין לו את האומץ לומר לאמריקאים “עד כאן”. אז מזכיר המדינה האמריקאית ביקש שיחות? ניתן לו שיחות. “מה אכפת לך?” טוענים במפלגות הימין, “הרי אף אחד לא חושב שבאמת ייצא מזה משהו”. הבעיה היא שכבר מספיק פעמים היינו בסרט הזה.

לפי דברי יודעי דבר גם כשמנחם בגין טס לקמפ–דייוויד הוא לא באמת חשב שהוא יחזור עם הסכם חתום על עקירת ישובים והכרה בפלסטינים. הוא רק רצה לכבד את האמריקאים ולהגיע לוועידת השלום, אבל סוף הסיפור היה עקירת ישובים ואסון בלתי נתפס שאת מחירו אנחנו משלמים עד היום.

גם כששמיר טס לוועידת מדריד הוא רק רצה לכבד את האמריקאים, אבל לרבי זה הספיק. הרבי הפיל אותו כדי שלא ימשיך לדבר על חלוקת ארץ ישראל וסיכון ביטחון מיליוני היהודים כאן ‘רק כדי לכבד את האמריקאים’…

ד.

כשהרבי צעק נגד הסכמי הדמים ונגד האוטונומיה, הרבי הזכיר בין השאר גם את הפן של חילול ה’, שעם ישראל דן על חלוקת הארץ אשר ניתנה לאבותנו במתנת עולם.

אין חילול ה’ גדול יותר מהמצב בו בירושלים דנים ברצינות על חלוקת הארץ ואין אפילו קול ענות חלשה של מחאה. הדיבורים שהתקיימו בהסכמי אוסלו ודוגמתם אינם קצה הקרחון למה שנתניהו ולבני מוכנים לתת. הם נושאים ונותנים ברצינות על מסירת כל השטחים שנכבשו במלחמת ‘ששת הימים’ לערבים - בדיוק כמו שחזה הרבי.

אלו השטחים שאותם נתן לנו ה’ בניסי ניסים - כפי שהזכיר הרבי שוב ושוב - וזה החילול ה’ הגדול ביותר. אבל מי שלא ידע להגיד כי דבר ה’ הייתה בדבר מיד כשנכבשו השטחים, נאלץ להתמודד היום עם אובדן האידיאולוגיה כשהוא בעצמו כבר לא משוכנע בצדקת דרכו.

למול חילול ה’ הנורא הזה, יש רק דרך אחת אותה לימד אותנו הרבי - דרך של מחאה ומחאה מתוך אהבה. לא מחאה של שנאה או מחלוקת ח”ו, אלא מחאה שכולה אהבה - אהבה לעם ישראל ודאגה לשלומו.

ה.

ובחזרה לאמריקאים. גם בנושא של “הסכמי השלום” האמריקאים יודעים לכבד את העמדה היהודית האמיצה והברורה יותר ממה שיודעים לכבד אותה הפוליטיקאים הישראלים. הם הרי מאמינים בתנ”ך ועל שטרות הכסף שלהם נכתב כי אנו מאמינים בא–ל אחד. והם גם יעריכו יותר את ראש הממשלה הישראלי שיגיד בקול צלול כי ארץ ישראל ניתנה לנו בניסים גלויים במלחמת ‘ששת הימים’ באופן על–טבעי וכי ברור כי רק יד ה’ הייתה בדבר ולכן אין לו אף זכות לשאת ולתת על ארצו ולסכן את עמו. רק הדרך הזו תביא את הסוף לעיסוק האובססיבי בחלוקת הארץ ותביא שלום על ישראל.