ביום רביעי, כ”ו באדר שני תשמ”א צלצל הטלפון במפתיע בבית מארחיו של הרב משה לוינגר

ביום רביעי, כ”ו באדר שני תשמ”א צלצל הטלפון במפתיע בבית מארחיו של הרב משה לוינגר בשכונת קראון הייטס: “הרבי מזמין אותך להכנס ליחידות היום לאחר תפילת מנחה!” במשך למעלה משעה פרש הרב לוינגר את תכניותיו לגאולת נכסי ליובאוויטש בעיר חברון * על היחידות המיוחדת כמו גם על הפעולות המיוחדות שנעשו בעניין על ידי הרב לוינגר — בכתבה שלפניכם * אבני זיכרון לאבי הישוב היהודי בחברון הרב משה לוינגר ע”ה

עם צאת השבת האחרונה התקבלה הידיעה על פטירתו של הרב משה לוינגר, מי שכונה “אבי הישוב היהודי בחברון”, שנפטר לבית עולמו בגיל 80, לאחר מחלה ממנה סבל בשנים האחרונות. הרב משה לוינגר היה מראשי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ומי שהפך לסמל בזכות פועלו הרב ובזכות פריצת הדרך שלו בנושא מגוריהם של יהודים בכל חלקי ארץ ישראל. הלווייתו יצאה בצהרי יום ראשון מרחבת מערת המכפלה שבבית העלמין העתיק בחברון.

הרב לוינגר ז”ל נולד בירושלים בשנת תרצ”ה להוריו שעלו מגרמניה, בבחרותו למד בישיבת כפר הרוא”ה ובישיבת ‘מרכז הרב’ בירושלים.

היה אבי ההתיישבות חברון ובמועצת יש”ע ונלחם על זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי בחברון, ובשל כך אף נעצר כמה פעמים על ידי רשויות החוק והועמד לדין. 

על פועלו וזכויותיו הרבות של הרב לוינגר, בוודאי יכתבו רבים בבימות שונות, אולם בשורות הבאות נסקר את פועלו למען גאולת נכסי חב”ד באיזור חברון, כמו גם על קשריו עם הרבי מה”מ.

ליל הסדר פורץ הדרך

ליל–הסדר תשכ”ח היה אחד הלילות הגורליים והמכריעים של היישוב היהודי בחברון, אז החלה למעשה ההתיישבות היהודית בעיר האבות. המתיישבים היהודים הראשונים בחברון שאחרי מלחמת ששת–הימים, היו קבוצה של רבנים ואישים, שבראשם עמדו הרב משה לוינגר (שכאמור, זכה בתואר “אבי היישוב היהודי בחברון”) ועורך דין אליקים העצני (שביום שחרור העיר על–ידי צה”ל נשבע שילך לגור בה).

מכל ההצעות שהוצעו למימוש רעיון ההתנחלות בעיר, הוחלט על שכירת מלון “פארק”, ששכן בלב חברון (כיום, נתון המלון בשליטה בלעדית של הרשות הפלשתינאית), כביכול לשם שהייה בו בחג הפסח. הקבוצה הציגה עצמה לפני בעל המלון כתיירים משווייץ, אך אליקים העצני סיפר ברבות הימים, כי מאוחר יותר סיפר לו קוואסמה, מנהל המלון, שבשעה שנציגי הקבוצה הגיעו לביתו כדי לקחת את מפתח המלון — היה בטוח שבאים להוציא אותו להורג… “הם הרי זכרו היטב את מאורעות תרפ”ט”, אמר העצני, “והיו בטוחים שאנו נשלם להם כגמולם. אך אנו, כמובן, לא נגענו לרעה באנשים חפים מפשע”.

כשהכל מבחינתם היה מוכן לעלייה, פנו מארגני הקבוצה לאלוף עוזי נרקיס, מי שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, וביקשו כמה כלי–נשק להגנה. נרקיס, שלא היה מרוצה (בלשון המעטה) מביקור הקבוצה בלשכתו, נתן להם להבין שהממשלה החליטה שלא להפריע להם, אך גם לא לסייע להם. מעבר לכך, הוא אישית לא רוצה להיות בעסק והסתפק ב”תעשו מה שאתם רוצים”. לאחר שיחה ממושכת שקיימו עמו נציגי הקבוצה, כתב לבסוף כבעל–כורחו מכתב למפקד המשטרה בחברון, בו ביקש “לתת להם כמה רובים”.

את ליל הסדר כולו ניהל הרב חיים דרוקמן. סביב השולחן הגדול הסבו כמאה איש, והבולטים שבראשי המשפחות היו: הרב אליעזר ולדמן (לימים ראש ישיבת “ניר” בקריית–ארבע), הסופר משה שמיר (מראשיה של תנועת ארץ–ישראל השלימה), שמואל כץ (שהיה חבר במפקדת האצ”ל וחבר בכנסת הראשונה), וכמובן — הרב לוינגר ואליקים העצני ובני–משפחותיהם.

בתום ה”סדר”, יצאה הקבוצה כולה לרחובות חברון, בדרכה לעבר מערת–המכפלה. לאורך כל הדרך נראו בתים ערביים צפופים. אף בריה, מלבד הקבוצה הזו, לא נראתה בשעה זו ברחוב. פה ושם נפתחו תריסי חלונות, שמתוכם הציץ ראש ערבי, גבותיו מורמות ומבטו תוהה למראה הנוף הבלתי–שיגרתי הזה ברחובות העיר. בדרכם רקדו ושרו בדבקות “כי מחברון תצא תורה”. ללא נשק; ללא כל ליווי ביטחוני של משמר הגבול וכדומה…

ומה היתה תגובת הערבים? “למרות שחברון כיום וגם אז היתה והינה עויינת”, אמר העצני ברבות הימים, “אז הערבים לא היו עויינים, אלא משתאים. הם היו בטוחים שיהרגו אותם. ראש העיר, ג’עברי, ביקש לשתף פעולה אתנו. הוא קיבל את פנינו ב’אהלן וסהלן’. יתרה מזו: ידוע לי בבירור שהוא הציע לשלטונות הצבא לשקם את בית–כנסת אברהם אבינו, כך שההוצאות יתחלקו — חצי מהן יחולו על השלטון הצבאי וחצי על חשבון עיריית חברון, אך השלטונות אמרו שאין צורך.

“במקום בו שכן בית–כנסת אברהם אבינו היה דיר עיזים, ומשמצאנו את הערבי שייבש את גללי צאנו על אדמת הקודש עליה שכן בית–הכנסת שנים רבות, נדהמנו כשהלה שלף לעינינו המשתאות תעודה כתובה בעברית של הממשל הצבאי המתיר לו להחזיק את דיר העזים שלו על אדמת בית–הכנסת!”.

רק לאחר כשלושה שבועות, כשהעיתונות הישראלית החלה במסע הסתה על ‘קבוצת המתנחלים המתכוונת לדחוק את רגלי הערבים מחברון’ — נקראו מנהיגי הקבוצה למשרדו של ג’עברי. על שולחנו היו מונחים גזירי העיתונות הישראלית שלצדם תרגום ערבי. ג’עברי סיפר להם כי במברק למשה דיין הוא הודיע לו שהוא אינו אחראי על בטחון המתנחלים.

דיין השיב לו במברק שישיבת היהודים בחברון היא חוקית, וכי הוא אינו דורש מג’עברי שיבטיח את ביטחון המתנחלים. “לבטחונם”, כתב דיין במכתב שנראה כאילו לקוח מלשכת שר הביטחון דהיום, “אחראי רק צה”ל”.

שרון מבקש
תמיכה מהרבי

כזה היה המצב בחברון כשנה לאחר כיבושה בידי כוחות צה”ל. בקיץ תשכ”ח, פנה ח”כ אריאל (אריק) שרון לרבי בבקשה שהרבי ישלח את חסידי חב”ד להתיישב בשטחים המשוחררים. שרון, שהיה מודע היטב לעוצמה החב”דית הנתונה בידי הרבי, נפגש עם הרבי לאחר מלחמת ששת–הימים וביקש שהרבי יפעיל את העוצמה החב”דית בהתיישבות מסיבית בשטחים המשוחררים, בתקווה שעוצמה זאת תשנה את הלך מחשבתם של החוגים הממשלתיים שהתכוונו למנוע כליל את התיישבות היהודים בשטחים המשוחררים.

בהמשך ל”יחידות” שלו אצל הרבי, כתב שרון מכתב לרבי (בכ”ד מנחם–אב ה’תשכ”ח), בו הוא מבקש מהרבי להוציא “קול קורא” לעלות ולהתיישב בעיר האבות חברון.

הרבי השיב לו במכתב מפורט מאוד, בו הוא מבהיר את עמדת ליובאוויטש באופן חד משמעי: הרעיון כשלעצמו — להתיישב בשטחים המשוחררים —  נכון מאוד [ובלשונו של הרבי: “תמים דעה אני עמו בנוגע לשטחים המשוחררים וכו’ וכו’”]; אך יחד עם זאת, ליובאוויטש אינה יכולה להרשות לעצמה לצאת ב”קול קורא” להתיישבות — אפילו לא בחברון, בה נעצה ליובאוויטש שורשים עמוקים — וגם לא לארגן עלייה המונית של חסידי חב”ד, בצורה רשמית, להתיישבות.

הרבי נימק את סירובו בכך, שלפי דעתו, גם התיישבות בקנה–מידה גדול יחסית, לא תביא לשינוי בגישתם של חוגי הממשלה כלפי ההתיישבות היהודית, ולא יהיה להם גיבוי בטחוני מתאים. להמחשת העניין, “שואל” הרבי במכתבו, מה תהיה — לדעת שרון — תגובת הצבא הישראלי במקרה של סכסוך בין ילד יהודי לילד ערבי? לצד מי תעמוד המשטרה הישראלית הנוכחת במקום? ובפרט אם יבוא ראש העיר ויעורר דעת קהל עולמית נגד הפרובוקציות של הישראלים…”

למרות הסתייגותו של הרבי מהתיישבות חב”דית מסיבית בחברון, התעניין הרבי באפשרויות להקמתה מחדש של ישיבת “תורת אמת” בחברון.

הרבי רצה מאוד להמשיך את האחיזה החב”דית בחברון, באותם מבנים בהם שכנה בעבר ישיבת “תורת אמת” שהוקמה על–ידי רבותינו הקדושים — אדמו”ר הרש”ב ואדמו”ר הריי”צ, ועליהם העיד הרבי הריי”צ כי יש לו קשר רגשי אליהם.

על תוכניתו הראשונה של הרבי להקמת הישיבה, מיד לאחר מלחמת ששת–הימים — כמעט ולא ידועים לנו פרטים. העדות היחידה לתוכנית זו, נמצאת במכתבו (הנ”ל) של הרבי למר אריאל שרון, בזה הלשון: “למרות האמור, חקרו ודרשו על דבר האפשריות בנוגע ליסוד ישיבה וכו’ וקבלתי מענה ברור, אשר “מוטב לי” להתעניין על דבר ישיבה בירושלים מאשר בחברון”…

הרי, שלמרות היחס העויין מצד חוגי הממשלה לתוכנית ההתיישבות, ולמרות כל הנימוקים שהובאו במכתב, מהם עולה כי העיתוי אינו מתאים — הרבי היה מעוניין בהקמת ישיבה חב”דית בחברון, אלא שהממשל הישראלי לא הסכים לכך בשום פנים ואופן.

גאולת בית שניאורסאהן

כאמור בתחילת הכתבה, זכה הרב משה לוינגר לתואר “אבי היישוב היהודי בחברון”, ולא בכדי: הוא פעל ללא לאות למען היישוב היהודי, ועשה הכל כדי ששוב יהדהד קולם של הבנים סמוך לקברי האבות.

כחלק מניסיונותיו לחדש את היישוב היהודי בחברון, פנה הרב לוינגר במכתב לרבי, וביקשו לעודד את רוח המתנחלים בחברון, להתערב לטובת היישוב היהודי בחברון ואולי אף לשלוח את חסידיו להתיישב בעיר האבות.

בתשובה למכתבו, כותב הרבי (בשנת תשכ”ט), כי למרות שאין ספק בצורך להתיישב בעיר חברון — בפרט חסידי חב”ד, שנשיאיהם לדורותיהם תמכו ככל יכולתם ביישוב היהודי בעיר — בכל–זאת, כיון שממשלת ישראל מוכנה להעניק את חברון לערבים, ורק נס גלוי, מונע את החזרת העיר לשלטון הערבים, לכן, בהתאם להוראת חז”ל ש”אין סומכין על הנס” — אין הרבי יכול להיענות לבקשתו. במכתבו זה מדגיש הרבי ש”לא מן הגויים אני מפחד ח”ו . . כי אם מדעת הטועים מאחינו בני ישראל שבעלי בחירה הם”. ומסיים ש”אין כוונתי כלל וכלל להחליש את כת”ר והנלוים אליו בשיטתם ועניניהם”.

במשך כל השנים שחלפו מאז שוחררה חברון, שאפו היהודים לחזור ולחדש את הישוב היהודי באתרים היהודים החרבים. שאיפה זו נבעה מתוך הבנה שאין להשלים עם מעשיהם הנוראים של רוצחי תרפ”ט, ואין להעניק ניצחון לטרור על–ידי הנצחת המצב בו היהודים — שגרו בעיר אלפי שנים וגורשו ממנה בפרעות אכזריו — לא יוכלו לממש את זכותם לשוב ולבנותה.

למטרה זו, גובש צוות, שתפקידו היה לגאול את נחלאות היהודים מידי הפורעים הערבים שהתגוררו בנחלאות היהודיים מאז פרעות תרפ”ט.

מתוך מכלול הנחלאות היהודיים בחברון, תפסו הנחלאות החב”דיים חלק נכבד מאוד. בשלב ראשון דובר על “בית שניאורסאהן”.

בית שניאורסאהן ממוקם כ–10 מטר דרומית ל’בית הדסה’. הבניין נבנה על ידי חסידי חב”ד והוא שימש כבית ועד, בית מדרש, הכנסת אורחים ולמגורים. בית שניאורסאהן היה מקום מגורה של הרבנית מנוחה רחל סלונים לבית משפחת שניאורסאהן, אשר שמשה כאם הישוב החב”די בחברון ואשר נודעה בצדקנותה וסגולותיה, והיתה נערצת על כל תושבי חברון בבית זה התגוררו כל השנים בני משפחת סלונים.

הרב לוינגר, שרצה בכל מאודו לגאול את הבית מידי הערבים, עמד בפני מבוי סתום: הוא לא יכול היה להתחיל בניסיונותיו לגאולת הקרקע כל עוד אין בידו יפוי–כוח מבעלי הקרקע — “כולל חב”ד”  בנשיאות הרבי.

בפניותיו למשרדי “כולל חב”ד” בארץ הקודש, נענה שעם כל הרצון הטוב לעזור לו, בכל זאת, ללא אישור מנשיא ה”כולל” — הרבי מליובאוויטש — אי אפשר להעניק לו יפוי–כוח.

כאמור, הבניין שעמד על הפרק היה “בית שניאורסאהן”, והוא פנה אל הרבי בבקשה להורות ל”כולל חב”ד” להעניק לו יפוי–כוח על “בית שניאורסאהן”. לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד הרב לוינגר ע”ה, הורה הרבי בהודעה טלפונית בי”ט כסלו תשל”ח לראשי “כולל חב”ד”, לפנות בנידון לרב מורה הוראה מאנ”ש.

הוחלט לפנות לרבה של בני–ברק, הרב יעקב לנדא ע”ה. הרב לנדא, שכפי הנראה הכיר את הרב לוינגר, הביע את דעתו שכדאי להעניק לרב לוינגר יפוי–כוח לגאול את “בית שניאורסאהן”, שכן, הוא בקי ומנוסה בגאולת נחלאות חברון [אגב, הוראתו של הרבי התקבלה בשעות הקטנות של הלילה, וראשי ה”כולל” הבינו מסגנון ההודעה שהרבי מעוניין שהעניין יסתיים במהירות. כך מצאו את עצמם בביתו של הרב לנדא בבני–ברק בשעה חמש לפנות בוקר… הידיעה על ההחלטה להעניק לו יפוי כוח, הגיעה לרב לוינגר בשעה שש בבוקר…].

מיד לאחר שהוענק לו יפוי–כוח, החל הרב לוינגר לפעול במהירות. הוא פנה לבעלי–הבית הערביים, וביקשם לפנות את הבית תמורת פיצוי כספי הולם. למרות שהיה ביכולתו לפתוח נגדם בהליכים משפטיים ולהוכיח את בעלותו החוקית על הבית — העדיף הרב לוינגר לגאול את הנחלאות ללא רעש תקשורתי שעלול ללוות כצל קודר את המאבק המשפטי, באם יפתח.

אולם, למרות הפיצוי הכספי, סירבו יושבי הבית לפנותו. התברר, שאנשי תנועת “שלום עכשיו”, שידעו על כוונותיהם של מתנחלי חברון, הבטיחו לערבים סכומי כסף גדולים אם לא ימכרו את הבית. רק לאחר התערבותו האישית של ראש מינהל המקרקעין בחברון, הסכים הערבי למכור להם את הבית.

לאחר שחתמו על הסכם המכירה ויצאו מהבית, הבחינו במכוניתו של עורך–דין בכיר מתנועת “שלום עכשיו” שהגיע כדי למנוע את המכירה. “קדמו שקליהם לשקליך”…

בשנים הבאות שופץ הבניין ונבנה מחדש. כיום — לבית שניאורסאהן נוספו עוד שתי קומות ולחזיתו הצפוני של הבניין הוצמד בניין חדש הנקרא ‘בית השישה’. בצדו האחורי של בית שניאורסון נבנה בניין נוסף הנקרא ‘בית פינק’ ע”ש התורמים. בבית שניאורסאהן מתגוררות כיום שש משפחות גדולות ובקומת הכניסה נפתח פעוטון לילדי חברון.

גאולת בית רומנו

בעוד “בית שניאורסאהן” היה נתון בשיפוצים קדחתניים, החל הרב לוינגר להתעניין אודות “בית רומנו”. נחלה זו נחשבת לנחלה היהודית הגדולה ביותר באזור חברון, ושטחה הכולל עומד על כמעט חמשת–אלפים מטרים רבועים!

באותם שנים שכן ב”בית רומנו”  בית–ספר ערבי גדול. על חלק מהשטח היו בנויות חנויות של הערבים, ובחלק גדול ממנו מוקמה התחנה המרכזית של חברון הערבית. הרב לוינגר רצה לגאול את הקרקע ולהקים בבניין ישיבה לצעירים, אך גם כאן הובהר לו כי ללא אישור מפורש מהרבי — “כולל חב”ד”  לא יוכל להעניק לו ייפוי–כוח על הנחלה. אגב, גם בדרגים המדיניים דרשו את הסכמתו של הרבי: באחת מפגישותיו עם ראש הממשלה דאז, מר מנחם בגין, הועלה הנושא, ובגין הגיב שהוא מעוניין לדעת מה יאמר על כך הרבי מליובאוויטש, ורק לאחר שישמע את חוות דעתו של הרבי — יגבש עמדה ברורה. גם אריה נאור, מזכיר הממשלה הגיב ברוח דומה.

הרב לוינגר הבין שהברירה היחידה שיש לו היא: לנסוע לרבי, לפרוס לפניו את תכניותיו ולבקש את אישורו.

“הרבי” — סיפר בעבר הרב לוינגר ע”ה —  “כמו אדמו”ר הרש”ב בזמנו, שכידוע אסף כספים בכל רחבי רוסיה במשך כשנה וחצי כדי לרכוש את ‘בית רומנו’ — היה מאוד בעד החזרת הבנין לידינו.

“כשבאנו לחברון, מצאנו את כל המפות והמסמכים של הבנין, ועל כולם הופיע שהשטח שייך ל’רבי יוסף יצחק שליט”א’, שירש זאת מאביו — הרבי הרש”ב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר אנשי חב”ד עזבו את הבנין, שלח הרבי הריי”צ מכתבים לגורמים שונים ש’יחזירו לי את נחלתי וביתי אשר בחברון’, והרבי הריי”צ הצטער מאוד שהמקום עבר לידי הישמעאלים”.

היה זה בשלהי חודש אדר שני תשמ”א. לרב לוינגר היה ברור, כי לאחר האירוע הבריאותי שעבר על הרבי בשמחת–תורה תשל”ח, יהיה לו קשה להתקבל ל”יחידות” אצל הרבי, אבל הוא החליט לנסות. הוא עזב אפוא את כל עבודות הבית של ערב פסח ונסע לרבי. בהגיעו, נכנס למזכירות וביקש להתקבל ל”יחידות” אצל הרבי; שם הודיעו לו כי במצב הנוכחי אין סיכוי שיתאפשר לו להיכנס ל”יחידות” בימים הקרובים…

היה זה ביום רביעי, כ”ו באדר שני תשמ”א, כאשר פתאום צלצל הטלפון בבית מארחיו של הרב לוינגר. על הקו היה מזכירו של הרבי, הרב גרונר. “הרבי ביקש שתיכנס אליו ליחידות אחרי תפילת מנחה”, אמר. הרב לוינגר מיהר ל–770, ולאחר תפילת מנחה נכנס ליחידות. היחידות נמשכה כשעה ומחצה, במהלכה שוחח עמו הרבי על כל ההיבטים של נושא ההתיישבות ביו”ש בכלל, ובפרט על היישוב היהודי בחברון. הרבי התעניין בכל פרט, ועודד אותו להמשיך בפעולותיו.

“כאשר ביקרתי אצל הרבי, זכיתי ב”ה להציג את כל הממצאים הללו בפני הרבי במשך למעלה מ–40 דקות! הרבי עודדני ודיבר בשבח ההתנחלות. בקשר לבית רומנו הרבי אמר לי בזו הלשון בעברית אשכנזית: ‘תקחו את הבית שלנו כמו שלקחתם את ‘בית הדסה’ ובית הכנסת אברהם אבינו, זה דבר חשוב’. מילותיו של הרבי עדיין מהדהדות באוזניי. כאשר דיבר איתי בנושא ההתנחלויות, אמר שתומך בזה, תוך שמוסיף: ‘ובמיוחד בחברון’!

“הרבי התעניין מאוד בשלומו של מורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק ז”ל, אך לפחות שני שליש מהשיחה, נסוב אודות חברון, ובעצם, מטרת בואי לרבי הייתה — חברון”.

לדברי הרב לוינגר, שוחח עמו הרבי בנושאים רבים שהחשאיות — גם שנים רבות לאחר מכן — יפה להם, והרבי ביקשו שלא לחשוף את הדברים הללו. מסיבה זו הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים מהדברים שנאמרו באותה “יחידות”.

כאשר התחיל לדבר עם הרבי על “בית רומנו”, הרצינו פניו של הרבי. הוא פירט לפני הרבי את תוכניותיו, לפיהן הוא יגאל את הבית מידי הערבים ויפתח במקום ישיבה לצעירים. הרבי הקשיב, התעניין בכל פרט ופרט, ולבסוף הסכים להעניק לרב לוינגר יפוי–כוח לפעול בשמו כדי לגאול את הנחלה החב”דית הגדולה.

כאן המקום להדגיש, כי מדובר ביפוי–כוח בלבד, המעניק לרב לוינגר סמכות לפעול בשם הרבי, אבל לא מעניק לו זכויות על הקרקע, שנותרה נחלה חב”דית.

הוסיף הרב לוינגר וסיפר: “בסיום השיחה שאלתי את הרבי: “אולי הרבי יבוא לבקר אותנו בשבועות בחברון? “ואז ענה לי הרבי בחיוך: “מדוע אתה לא שואל אותי על פסח?”… [היה זה ימים מספר לפני חג הפסח תשמ”א]”.

כשיצא מהיחידות, סירב לספר דבר ממה שהיה בה, מלבד עובדה אחת. הוא סיפר כי שאל את הרבי “מה למסור לאלה שממתינים בחוץ?”, והרבי ענה לו, שיאמר כי קיבל ברכה להצלחת הפעילות…

הרב לוינגר שב לארץ הקודש, ועם יפוי–הכוח שבידו החל לפעול למען גאולת הקרקע. הערבים ב”בית רומנו” היו יותר פתוחים והיו מוכנים מצדם לעזוב את השטח תמורת פיצוי כספי הולם. הבעיה היחידה שעמדה בפניהם הייתה — להיכן יעברו מאות תלמידי בית הספר?!

בינתיים אירעו כמה אירועים בטחוניים חמורים, כמו דקירתו של תלמיד הישיבה קפולסקי בקרבת “בית רומנו”, שחייבו את הממשלה לנקוט צעדים חמורים נגד ערביי חברון. כחלק משורת הצעדים — החרים משרד הבטחון את הנחלה כולה (למעט שורת החנויות שבנו הערבים לאחר תרפ”ט) לצרכים ביטחוניים. לצבא היה אינטרס ברור בהחרמת הנחלה — מיקומה במרכז העיר היווה יתרון אסטרטגי עצום, והצבא החליט לנצלו; ולפתרון בעיית תלמידי בית הספר הערבי — העניקו לעיריית חברון תוספת כיתות לימוד בבתי–ספר אחרים בעיר.

המהלך כולו תואם בין הרב לוינגר לשר הביטחון דאז, אריאל שרון, שתכנן להקים בשטח הריק מחנה צבאי, ואת הבניין להעביר בשלב מאוחר יותר לרשות המתיישבים היהודיים כדי שהללו יפתחו ישיבה לצעירים במקום, לפי התוכנית המקורית של הרב לוינגר, שכאמור, קיבלה את ברכתו של הרבי מלך המשיח.

ישיבת ‘שבי חברון’ ב’בית רומנו’

באלול תשמ”ב נפתחה ישיבת “שבי–חברון” ב”בית רומנו”. שוב נשמע קול התורה במקום בו שכנה הישיבה הקדושה — “תורת–אמת”. בעשרה תלמידים נפתחה הישיבה, ובזכות ברכתם של בעלי המקום, נשיאי חב”ד, גדלה הישיבה וכיום היא מונה מאתיים בחורים וחמישים אברכים כ”י!

עם הגידול במספר התלמידים, נוצר צורך דחוף להרחיב את המבנה הקיים. גם מצבו של המבנה הקיים לא היה משביע רצון, והוחלט לשפץ את הבניין כולו, ולהוסיף עליו עוד קומה. בשנת תנש”א קיבלה התוכנית את אישורו של שר השיכון דאז, אריאל שרון, שהתחייב להעניק 2 מיליון ש”ח לשיקום הישיבה, והתוכנית יצאה לדרך.

עם תחילת השיפוצים התגלה במקום מבנה תת–קרקעי עתיק, שלא היה ידוע עליו. מסתבר, שמאות, ואולי אלפי שנים קודם שבנה רומנו את הבניין, היה במקום בית גדול, שלא היה ידוע עליו עד כה. הקומה התת–קרקעית שופצה אף היא, בתיאום עם ארכיאולוגים מומחים, וכיום שוכנים בה מחסני הישיבה וחדרים שונים.

בקיץ תשנ”ב, עם עליית ממשלת השמאל לשלטון, הודיעה הממשלה כי היא לא תכבד את ההסכמים עליהם חתמה הממשלה הקודמת, והתקציבים שהיו אמורים להגיע לישיבה — הוקפאו. הנהלת הישיבה תבעה את הממשלה בבית–משפט והצליחה להוציא את הכסף המובטח, אבל בסכום זה לא היה די כדי לסיים את השיפוצים בבניין [העלות הגבוהה של השיפוצים נבעה מהעובדה שנעשו מאמצים מיוחדים לשמר את הבניין המקורי, למרות הבנייה המודרנית — דבר שייקר את עלות הבנייה בעשרות אחוזים].

כאמור, כדי לשמר את מראהו המקורי של הבניין — לא הרסו אותו אלא שיפצו את הקיים. במהלך השיפוצים, נחצה לפתע הבניין לשניים! המהנדסים שהובהלו למקום מתחו סביב לבניין מוטות ברזל, שחוברו באמצעות ברגים ענקיים. משך כמה שבועות סובבו בכל יום את הברגים ככל שהיה ניתן, עד שכעבור כמה שבועות אוחד הבניין מחדש…

היו שנים שהרב יוסף–יצחק גוטניק סייע להם עד שהבניין שופץ כדבעי והוכן ללימודים.

ממכתבי הרבי לרב לוינגר ולשר שרון, כמו גם היחס של הרבי לתוכניות חידוש היישוב החב”די בחברון, נראה, כי הרבי רצה מאוד באותו זמן ליישב את השטחים המשוחררים בכלל, ואת חברון בפרט, אלא שכ”איש הלכה” שאינו עושה שום צעד שאיננו תואם במאת האחוזים את ההלכה הצרופה — לא הורה הרבי לחסידי חב”ד — הוראה שהייתה מתפרשת כציווי — לעלות ולהתיישב בחברון, זאת, על–פי הכלל ההלכתי ש”אין סומכין על הנס”.

“דולר עבור הרב לוינגר, שיעמוד תקיף בענינו ובפרט בנוגע להמכפלה”

ליחס מיוחד זכה הרב לוינגר ע”ה לקבל מהרבי ביום ד’ באייר תש”נ, שעה שמר יחיאל לייטר מחברון עבר עם קבוצת אנשים שארגנו “דינר” עבור פעולותיו של הרב לוינגר בחברון. מר לייטר אמר לרבי: “הרב לוינגר וכל הקהילה בחברון דורשים את שלומו של הרבי. לפני שבועיים קיבלנו אישור מראש הממשלה שנוכל לבנות ב’בית שניאורסאהן’ וב’בית רומנו’, שש שנים חיכינו לאישור הזה. רצינו להגיש לרבי את ‘חוזה מערת המכפלה’ (של צייר מחברון).

וזו הייתה השיחה שהתנהלה, על פי רישום ביומנו של אחד התמימים בגיליון “בית חיינו” שיצא לאור באותם ימים.

כ”ק אדמו”ר שליט”א: בבקשה להשאיר עבורי צילום.

הנ”ל: אנו מבקשים להשאיר את החוזה המקורי אצל הרבי.

כ”ק אדמו”ר שליט”א: תודה רבה, הצלחה רבה, בשורות טובות.

הנ”ל: אני רוצה לבקש ברכה מהרבי עבור ה”דינר” שאנו עושים כאן בארה”ב. כ”ק אדמו”ר שליט”א נתן לו דולר עבור “הצלחה בחו”ל”, דולר שני “להצליח בארה”ק”, ודולר שלישי “להצלחה בעיר האבות”.

אחר כך נתן לו כ”ק אדמו”ר שליט”א דולר רביעי באמרו “זה עבור הרב לוינגר, שיעמוד תקיף בענינו, והקב”ה יצליחו, ובפרט בנוגע להמכפלה, שכתוב בספרים שכל התפילות עולות למעלה דרך חברון”.

הנ”ל: הציג את האנשים שעוזרים לו בדינר.

כ”ק אדמו”ר שליט”א: אז תגיד להם שכל התפילות, שלך (הראה באצבעו הק׳ עליו) ושלי (הורה באצבעו הק׳ על עצמו) ושלהם (הראה באצבעו הק׳ עליהם) הולכים דרך חברון למעלה.

א׳ שעוזר בדינר אמר לכ”ק אדמו”ר שליט”א שהי׳ לפני זמן קצר בחברון, וביקר בבית רומנו ובבית שניאורסאהן, ויש שם מאה עשרים ילדים שיושבים ולומדים כל הזמן, אין שם חנויות וכדומה שאפשר להסתובב בהן!

כ”ק אדמו”ר שליט”א (בחיוך): הלוואי אויף ניו–יורק גיזאגט געווארן, במילא וועט איר דאס דערציילן ניט נאר מיר, נאר צו די וואס האבן דא סטאר׳ס (חנויות) [= הלוואי והי׳ זה נאמר על ניו— יורק, במילא תספר זאת לא רק לי, אלא לאלה שיש להם פה חנויות]. לבסוף בירכם כ”ק אדמו”ר שליט”א, ואמר: נפגש בקרוב בחברון עם משיח צדקנו.”

קשר חם עם שלוחי הרבי בחברון

לאורך כל השנים שמר הרב לוינגר על קשר חם עם תושבי חברון החב”דיים כמו גם עם שלוחי הרבי בעיר. הרב דני כהן, שליח הרבי בחברון, מספר על קשר לבבי ורב שנים של הרב לוינגר עם חב”ד, ועם הפעילות הברוכה בחברון:

“הוא תמיד שמח לספר על היחידות הארוכה שלו בשנת תשמ”א עם הרבי, שבה הרבי עודד אותו להמשיך פה, ולעשות שימוש בנכסי חב”ד שהיו נטושים אז, או בידי הערבים.

“הרב לוינגר הגיע כמעט לכל אירוע חב”די בחברון, ותמיד דיבר על חב”ד באופן חיובי. כן היה חשוב לרב לוינגר להשתתף ולדבר ב”סעודות משיח” שאנו עורכים כל שנה במערת המכפלה, באולם הראשון הנקרא “אולם הבריתות”.

•

עם פטירתו בשבת קודש פרשת בחוקותי אבד לישוב היהודי בחברון האב שדאג והשגיח, והיה אכפתי ועמד על זכותו של כל יהודי באשר הוא, בעיר האבות.

בנו, מלאכי לוינגר, יו”ר המועצה בקרית ארבע אמר: “האבדה היא גדולה והפרידה כואבת, אך הסתלקותו של מו״ר אבי בערב יום ירושלים ויום חברון מסמלת את הרוח והאהבה הגדולה שפעמה בקרבו למען ארץ ישראל כולה, חזונו הוא חזון כולנו ורוחו הגדולה תמשיך לפעום בלב כולנו להמשך בניינה של האומה והארץ”.

יו”ר ועד מתיישבי השומרון, בני קצובר, התייחס לפטירתו ואמר: “הלך לעולמו המייסד האמיתי של ההתיישבות היהודית כולה ביהודה ושומרון. הוא זה שדחף את הרב חנן פורת לחידוש ההתיישבות בכפר עציון והתייצב בעצמו בראש חבורה שייסדה את היישוב היהודי בעיר האבות בחג הפסח תשכ”ח 1968. כמה סימלי, אמר קצובר, שפטירתו התרחשה בדיוק ביום שחרור יהודה שומרון וירושלים, אשר הוא היה מניף הדגל העיקרי של תוצאות הנס שהתרחש לעם היהודי במלחמת ששת הימים. זכרו כבר מונצח בכל אבן שנבנתה במרחבי יהודה ושומרון״.