האמת? זו הייתה הרגשה מיוחדת לשבת בחדרו האישי של הרב זמרוני זעליג ציק בבית חב”ד ב

 

האמת? זו הייתה הרגשה מיוחדת לשבת בחדרו האישי של הרב זמרוני זעליג ציק בבית חב”ד בת ים, לצד אלו שליווהו מקרוב במשך שנים ארוכות, ולדבר על אודותיו. מסביב מדפים עמוסי ספרים, כולם משומשים לתפארת, פה ושם תמונות של הרבי, ניירת משרדית, ספרי אגרות קודש - וששה אנשים שמתגעגעים ומנסים להיאחז בדמות ובאיש שליווה אותם במשך שנים כה רבות, ביום ובלילה, בשמחה ובצער.

אולי באמת לא צריך להקדים הקדמות מיותרות כדי לתת לאנשים היקרים הללו לדבר, בעוד אני רושם את הדברים.

תחילת המפגש הייתה קצת קשה. המילים שיצאו מפי המשתתפים, היו מדודות–מאופקות. גם ה’משקה’ שהובא מאי–שם, לא ממש עזר. אבל הזמן עשה את שלו; סיפור רדף סיפור, זכרון ועוד זכרון, והרבה מאד געגוע…

השפעה ראשונית

ה’סיפתח’ היה של ר’ יצחק רחימי, מנכ”ל ‘האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה’ שהקים הרב זמרוני, ויד ימינו מאז שנת תש”נ, כמעט שלושים שנה. הוא האיש שמנצח על המלאכה הגדולה מאחורי הקלעים.

ר’ יצחק רחימי: את הרב זמרוני הכרתי כבר בשנת תשל”ט, כשלמדתי בישיבה התיכונית כפר גנים בפתח תקווה אך התגוררתי בבת ים. התחלנו להגיע בליל שבת לבית חב”ד להתוועדות עם הרב זמרוני. הגעתי מרקע של ישיבה תיכונית והופתעתי לשמוע אדם שמדבר בכזו התלהבות ותקיפות; הוא לא סיפר משלים וסיפורי מעשיות כמו המרצים או המגידים, אלא העביר רעיונות עמוקים בנקודות מתומצתות. זה מה ששבה את לבי.

בפועל, הגעתי לעבוד עם הרב זמרוני רק עשר שנים לאחר מכן. הגעתי ממשרת כלכלן בבנק ישראל ומתפקיד נוסף - מבקר במשרד מבקר המדינה. שניהם מוסדות ממשלתיים, שם הכול מסודר ומאורגן. לכל דבר יש זמן קבוע.

כשהגעתי לפה [הכוונה לבית חב”ד בת ים] זה היה מעבר די רציני. בום. אין סדר ואין זמנים, כמנהג חב”ד הידוע. בהתחלה התקשיתי לשאת את זה ושאלתי את הרב זמרוני, “מה זה?!” והוא אומר לי משפט שמלווה אותי עד היום הזה: “איציק, צריך למתוח את הזמן על עשרים וארבע שעות”. ככה התחלנו. אצל הרב זמרוני אין זמנים ואין שעות; כאן עובדים תמיד. רק אז התחלתי להבין שכאן זה אחרת מאשר כל העולם…

כשנה לאחר התחלת עבודתי, הרבי אמר את השיחה הידועה ‘עשו כל אשר ביכולתכם’. השיחה הזאת הייתה אבן–דרך בחיי המשרד. אם לפני כן המשרד פעל באופן מינורי, היינו כאן שלושה, הרי שלאחר השיחה המשרד החל לעבוד בפאזות אחרות לגמרי. כל הפעילות השתנתה. הכל התחיל להתפרץ כמו לבה מהר געש. הרב זמרוני החל להוציא לאור את עיתון “הגאולה האמיתית והשלמה”. לאחר שהרבי לקח את הגיליון השני לאוהל, זה קיבל תנופה. עשינו הרבה כותרות, הייתה תפוצה רצינית ובנינו רשת הפצה ארצית.

לאחר ג’ תמוז, העבודה עלתה שוב דרגה. הגיליון שלאחר ג’ תמוז יצא תחת הכותרת “הרבי מלך המשיח חי וקיים”. מכאן יצאה הבשורה שהרבי חי וקיים. זו הייתה הכותרת.

אני זוכר שיום למחרת ג’ תמוז הרב זמרוני נסע לכפר חב”ד, שם היו אנ”ש ושלוחים מכל רחבי הארץ. בדרכי לכפר חב”ד, עצרתי בדפוס ולקחתי איתי עותק מהעלון הזה. הגעתי לכפר והיה שם אֶבֶל גדול; זה נואם וזה בוכה. הרב זמרוני לא יכול היה לשאת את זה. לקחתי אותו לרכב והראיתי לו את העותק החדש של הגיליון. עיניו אורו. “זה מה שאנחנו צריכים כעת”, אמר בפסקנות האופיינית לו, ובו במקום חזר בחזרה לבת ים.

ר’ בועז סגל: ההיכרות שלי עם ר’ זמרוני החלה כבר בשנת תשל”ב. למדתי אז בנחלים והתקרבתי לחב”ד. שנה קודם לכן שימש הרב זמרוני כמדריך בנחלים ופיטרו אותו בגלל שקירב כמה חבר’ה לחב”ד. אבל גם לאחר מכן, ההשפעה שלו עדיין נמשכה. אני זוכר שהיינו בורחים מהישיבה ב’נחלים’, נוסעים לבת ים ומתוועדים אתו; היינו ישנים בקרית באבוב ולפנות בוקר חוזרים באוטובוסים לנחלים. ככה התחילה ההיכרות שלנו.

ההשפעה שלו על הצעירים הייתה עצומה. עוד לפניי למדו בנחלים ר’ משה דיקשטיין, ר’ צבי וייסמן, ר’ יצחק הולצמן, ועוד רבים. הם היו קשורים אליו בעבותות אהבה.

כמו שאמרו כאן, הוא הקים את בית חב”ד הראשון. אני עוד זוכר שהוא היה ממוקם ברחוב קדושי קהיר 23, בקומה למטה. היינו מגיעים לשם מנחלים כדי לעשות ‘מבצעים’, בחגי ישראל, ובכלל…

ר’ אבי אקרמן: בשבת האחרונה התקיימה כאן התוועדות, כמו בכל שבת. במשך השבת התפרסם על מכתב שהיה שמור במשפחה, בו הרבי כותב בכתב יד קדשו לרב זמרוני “להצלחה רבה בעבודת הקודש ועד שכמופת יהיה לרבים”. הרבה שנים ניסיתי להבין ‘מה זה הרב זמרוני’, ולא הצלחתי. נראה לי שהרבי נותן איזושהי הגדרה “מופת לרבים”.

התחלתי עם הרב זמרוני לפני כ–23 שנים. אני בת–ימי במקור והגעתי ליהדות בעקבות אח ואחות שהתחילו לפניי תהליך של תשובה עם חב”ד.

מה היה ברב זמרוני שהותיר עליך חותם חזק?

קיבלתי ממנו יסודות לחיים, אחד מהם: כל מה שעושים, צריך להיות ברצינות, ועד הסוף.

אני זוכר שהתחלתי את הדרך ליהדות, ראיתי ברב זמרוני את האמת; ראיתי אדם שפועל נגד הזרם והולך עם זה בכל הכוח מבלי שיהיה לו אכפת מה יגידו; יש לו את האמת שלו ועם זה הוא פעל. זה כבש את לבי.

מאוחר יותר הרב זמרוני התחיל ללחוץ עלי לנסוע לרבי. “אם לא היית אצל הרבי, זה עדיין לא זה”, אמר לי. אני יודע כיום שזו המתנה שהוא נתן לי.

אם אני כבר נזכר בעניין הזה, אני רוצה לספר קוריוז שקשור לכך: באותה תקופה קניתי כרטיס טיסה לחודש שלם, מראש השנה תש”ס ועד אחרי שבת בראשית. משום מה שכחתי שבאותם ימים אשתי נכנסה לחודש התשיעי להריונה. באתי אל הרב זמרוני ושאלתי מה עלי לעשות? האם לקצר את הנסיעה או שלא לנסוע בכלל? הוא הניף ידו בביטול ובחיוך גדול אמר “היא תחכה לך, סע לשלום”… פשוט ככה.

נסעתי לרבי לכל חודש תשרי, ואחרי שבת בראשית נחתי בארץ. לקחתי מונית משדה התעופה לבת–ים ובחצות הלילה דפקתי בדלת הבית. חמותי פתחה את הדלת וסיפרה שאשתי בחדר לידה. בו במקום הסתובבתי ונסעתי ל’איכילוב’ כדי להיות עמה. היא שמחה לראות אותי, ואני בינתיים יצאתי לחדר המתנה. כבקי ורגיל מלידות קודמות, התרגלתי לסיים את ספר התהלים כמה פעמים עד הלידה עצמה, והתחלתי להתכונן נפשית לשהייה ארוכה. הפעם, כשהגעתי לפרק ו’, המיילדת יצאה ואיחלה לי ‘מזל טוב’. “נולד לך בן”, בישרה. ואז נזכרתי מה שהרב זמרוני אמר לי בפשטות: “היא תחכה לך”…

ר’ נח טויטו: אני ‘בת–ימי’ מאז ומתמיד. את הרב זמרוני הכרתי בסביבות שנת תשל”ח כאשר למדתי בישיבה התיכונית ‘אדרת’ בבת ים, והוא שימש כמדריך בישיבה.

יום שישי אחד, בעת סעודת ליל שבת, אמרו לי שאחרי הסעודה יש התוועדות עם הרב זמרוני ציק. לא הכרתי אותו אבל אחרי הסעודה הצטרפתי לקבוצת בחורים שיצאה מהישיבה והלכה להתוועדות בקרית באבוב. אמרו ‘לחיים’ והוא התוועד. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עמו.

מכאן ואילך, כל שבת הגעתי להתוועדות אצלו. זכורני שיום שישי אחד יצאו כמה חבר’ה להתוועדות וחזרו באחת בלילה, והנה שערי הישיבה נעולים. התברר שמישהו סיפר לראש ישיבה שכמה חבר’ה הלכו לחב”ד. הוא כעס והגיע לישיבה לנעול את השער. אין כניסה. לאן נלך כעת קבוצה של שמיניסטים באמצע הלילה? החברים שהיו בתוך הישיבה שלשלו אלינו חבלים מהחלונות והעלו אותנו בזה אחר זה…

מה בעיקר כבש אותך בהתוועדויות שלו באותם ימים?

האהבה שלו לזולת, רגש החיות והשמחה. כל יהודי שהוא ראה, הוא חייך מאוזן לאוזן כאילו הוא מכיר אותו שנים ארוכות.

אחרי שהכרתי טוב יותר את חב”ד, עברתי בהשפעתו ללמוד בישיבה בלוד. אמא שלי שהייתה מקורבת לחב”ד עוד קודם לכן, עודדה זאת.

חלוץ בעולם הישיבות החב”די לבעלי תשובה

ר’ נח טויטו: אחד הדברים החלוציים של הרב זמרוני היה ישיבת ‘הדר התמימים’ שהקים. אלו בחורים צעירים מבת ים שהיו יושבים בישיבה כל היום ולומדים. חלקם היו מסתובבים ב’כיכר המצבה’. הרב זמרוני ועוד כמה היו הולכים לשם ו’סוחבים’ משם חבר’ה ומביאים אותם לשיעורי תורה שהיו מתקיימים בבית הכנסת. לא היה ערב שלא היית נתקל בפנים חדשות. זו הייתה תקופה מאד פורחת. לאחר מכן, רבים מהם היו עוברים ללמוד בישיבה.

ר’ עמי מיימון: השפעתו של הרב זמרוני הייתה על כל בת ים. השבוע נפגשתי עם בחור מבת ים שאומר לי ‘אנחנו שומרי מצוות רק בזכות משפחת הרב זמרוני’. מתברר שאמא שלו התחילה לחזור בתשובה בזכות השיעורים של הרב זמרוני, והיא קירבה את בעלה ואת הילדים כולם.

לפני כמה ימים דיברתי עם הרב אלברט בן הרוש, תלמיד חכם גדול המשמש כמפקח ראשי בהשגחת הרב מחפוד. הוא אמר לי: ‘הרב זמרוני לקח את כל הארחי–פרחי של בת ים ועשה מהם רבנים. אני עצמי נהייתי שומר מצוות בזכותו’, כך העיד על עצמו. הרב זמרוני קירב רבים–רבים; הוא הדליק בהם את הניצוץ והכניס אותם לחיים של תורה ומצוות. גם ראש המועצה הדתית מספר לי שהיה אומר את 12 הפסוקים בתור ילד בפעילויות שערך הרב ציק.

לא סתם עיריית בת ים החליטה לאחרונה - עוד לפני השבץ המוחי - להעניק לו את התואר ‘יקיר העיר’, שכן השפעתו על תושבי העיר הייתה רבה. מרגש לקרוא את נימוקי העירייה למתן האות (שבסוף התקבל על ידי רעייתו תבלחט”א).

כמה ימים לפני השבץ מוחי, הוא הגיע לחגיגת המימונה וקיבלו אותו שם בכבוד רב ואף ביקשו שישא דברים. הסתכלתי עליו מן הצד והתרגשתי לראות איך למרות העמדות הבלתי–מתפשרות שלו, זכה להערכה כה עמוקה.

ר’ נח טויטו: הרב ציק היה עשיר בידע. הוא היה מוסר שיעורי תורה רבים. כל שיעור בחסידות נהיה מתובל גם בהמון פסוקים מכל חלקי התנ”ך אותם היה מצטט בעל פה. הייתה לו שליטה מלאה בתנ”ך.

אני זוכר שיום שישי אחד חזרתי הביתה לשבת חופשה, והנה אני רואה שהבית נהיה קטן וצפוף. שני שליש מהבית פשוט נעלמו… מה התברר? הרב זמרוני החליט לפתוח ישיבה לצעירים בעלי תשובה; אמא שלי התלהבה ופינתה עבורו חצי מהבית, אולם הוא אמר שזה לא מספיק, אז הוסיפה ונתנה לו עוד חלק מהבית… הקימו קיר גבס ובעצם נתנה לישיבה את כל החלק החדש שהוספנו בבית, בעוד החלק הישן נותר לנו. לזכות אמי ייאמר, שהיא נתנה זאת בלב שלם ללא תמורה.

זו למעשה הייתה הישיבה החב”דית הראשונה לבעלי תשובה בארץ. למדו בה חבר’ה מהעיר, חלקם בלי כיפות, חלק עם כיפות סרוגות וכל מיני סוגים… רבים מכפר חב”ד היו מגיעים למסור שיעור, ביניהם אני זוכר את הרב לוריא, הרב גרין, הרב הלפרין ועוד. סדר היום נפתח בשיעור חסידות משש וחצי בבוקר שנמשך עד הלילה. היו רושמים כל בחור שהגיע לסדר חסידות ולתפילה ומדי תקופה היו מעבירים את כל השמות לרבי. לא היו חכמות.

חלק מיוצאי הישיבה הם שמות מוכרים בחב”ד עד היום, ביניהם ר’ שמשון ז’ורנו, ר’ בנימין עקיבא השליח בראש העין, ר’ אלי שדמי השליח ברעננה, ועוד רבים. אני זוכר שפעם אמא של שדמי הגיעה לרב זמרוני בטענה שהבן שלה השתגע. “כל החדר של הילד מלא תמונות של הרבי”… בפעם אחרת, ההורים שלו המתינו לבואו של הרב זמרוני וצעקו עליו “צפינו לו גדולות ונצורות, מה עשית לילד?!”

ומה יצא מהשיחה הזאת?

הוא סגר עם האֵם להתחיל להגיע לשיעורים בחסידות…

מה בעצם היה הקסם שלו?

הצחוק, השמחה והחיוך.

ר’ עמי מיימון: הרב זמרוני הוא הר געש של אהבת ישראל. הוא פשוט לא רואה דבר רע אצל הזולת, איך אפשר שלא להכבש בקסמו?

ר’ יצחק רחימי: אני לצדו עשרות שנים ואני מעיד כי מעולם לא שמעתי ממנו מילה רעה על מישהו.

חלוץ ו’נחשון’

הרב זמרוני בדרכו האופיינית, היה ה’נחשון’ והחלוץ בהרבה נושאים חב”דיים בארץ ישראל. סממנים שמלווים היום כל בית חב”ד מצוי, נעשו לראשונה אצל ר’ זמרוני. אז הם היו בגדר חידוש, ובחלק מהמקרים גם סוג של תעוזה.

ר’ עמי מיימון: הרב זמרוני היה הראשון שעשה את טנק חב”ד, הראשון שלימד אנשים שאפשר לתת צדקה גם באמצעות הוראת קבע. הוא היה היחיד שעשה כנס הלכה על פי הרמב”ם.

ר’ יצחק רחימי: גם מאפיית המצות הראשונה לילדים היא שלו; הוא הקים את בית חב”ד הראשון. גם את מעטפות ‘פדיון כפרות’ הוא הגה והמציא. בת ים הייתה המקום הראשון בארץ, מחוץ לריכוזי חב”ד, שערכו שמחת בית השואבה ברחובה של עיר כל ערב, לאחר בקשה של הרבי בעניין.

ר’ נח טויטו: היו שנים שהייתי המזכיר שלו. כחלק מהתפקיד, היינו כותבים מכתבים לגורמים שונים. בשנת תשל”ט הוא דאג להפיק חותמת וכל מכתב שהיה נשלח, היה עם החותמת “כ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח”. כששאלתי אותו מה הרעיון בזה? הוא אמר לי בפשטות: זו הנקודה ותכלית הכל.

ר’ עמי מיימון: יחד עם זה שהוא כל הזמן התפתח, הוא דאג גם שחב”ד בבת ים לא תתפתח יותר מידי.

מה הכוונה?

כילד אני זוכר התוועדות בבית חב”ד, כולם ישבו סביב השולחן והרב זמרוני אומר לחבר’ה שכבר התקרבו לחב”ד: “אין לכם מה לעשות כאן, לכו לשליחות”. היה שם ר’ שמעון ירדני, ר’ ליאור מלכה, ר’ ויקטור עטיה. הוא היה פונה לכל אחד מהם ושואל איזו עיר אתה לוקח על עצמך? כך היה תופס כל אחד ושולח אותו למקום שצריכים אותו יותר… זו הסיבה שבבת ים לאורך השנים כמעט ולא היו מוסדות. זה לא מה שהוא התעסק אתו.

ר’ נח טויטו: אני זוכר שחששנו שבסוף אף אחד לא יישאר בבת ים… הוא לא חיפש קהילה גדולה, למרות שלכאורה זה היה האינטרס שלו, אלא ביקש שכל אחד יממש את השליחות שלו בעולם במקום אחר.

רגישות, אכפתיות
ואהבה עמוקה לכל יהודי

אחד הצדדים באישיותו של הרב זמרוני ציק, הוא הרגישות שלו לאנשים שסביבו. הדמות שלו אופיינה יותר כלוחם ללא חת וכאדם אידיאליסט ללא פשרות. תווית כזאת בדרך כלל מקבילה לאדם קשה באופיו. לא כן ר’ זמרוני, שבנפשו פנימה היה בעל נפש רכה. אפשר לומר שהוא הקדיש את חייו לזולת ותמיד ידע לתת תשומת לב ולהרעיף אהבה על כל אדם, גם על נדכאים ואנשים חולים, וכאלה לא חסרים בבת ים.

ר’ אבי אקרמן: אני רוצה לספר סיפור אישי שקרה למשפחתי, ורק לפני יומיים שמעתי את חלקו הנוסף.

לפני כעשר שנים נולדה בתנו הצעירה, שטערנא שרה והיא עם תסמונת דאון. אשתי הייתה מרוסקת מכך, וגם אני עברתי משבר לא פשוט, אך לא סיפרתי על כך לרב זמרוני, ולמעשה לאף אחד לא. יומיים אחרי הלידה הגיע הרב זמרוני באופן מפתיע לבקר את רעייתי בבית היולדות. האמת שלא ידעתי על הביקור הזה, ורק לפני יומיים אשתי סיפרה לי על כך. הרב זמרוני הוא לא אדם שהלך לבקר יולדות סתם, אך פה הוא הגיע באופן מיוחד. מאין הוא ידע על כך? אינני יודע. אני לא סיפרתי לו וגם אשתי לא סיפרה על כך לאיש באותם ימים ראשוניים.

ר’ עמי מיימון: כבר משחר ילדותי הכרתי את הרב זמרוני כאדם שמחפש לעשות טוב לכל יהודי. במוצאי שבת האחרונה הלכתי להוציא כסף מהבנקט ופתאום פגשתי את דוד ביטון מחולון שמספר לי כי בתקופה הראשונה שלו בקהילת חב”ד בבת ים, לפני 18 שנה, ישב שבעה על אחד מהוריו במושב ספסופה בצפון הרחוק. והנה באחד הימים נפתחה הדלת והרב זמרוני נכנס לנחם אותו. הוא עשה מאמץ גדול להשיג רכב, ונסע לעודד אותו למרות שלא היה עדיין כל כך מעורה בחיי הקהילה.

אתה יושב אתו בהתוועדות או בשיחה, הוא מתייחס ומתעניין בך כאילו אין לו שום דבר אחר בעולמו, מלבד אתה ועניינך. יש בלי סוף סיפורים על אהבת ישראל שלו.

קח לדוגמה את הבית שלו אליו נכנס לפני יותר מארבעים שנה ומאז לא החליף את הבית ואפילו לא שיפץ אותו. ר’ רמי אנטיאן ז”ל הגיע פעם לבקר אותו ועמד נדהם. ר’ רמי העביר דרכו סכומי כסף עצומים עבור עניינים שונים בארץ ישראל, אך מעולם לא נטל פרוטה לעצמו. ר’ רמי אמר בהשתאות “חשבתי שתם עידן ה’פרושים’ בישראל”…

פעם הלכו לנתק לו את החשמל בביתו בגלל חוב, ומישהו תרם לו 800 ₪ כדי לשלם את החוב. בדיוק באותו יום נכנסה אישה לבית חב”ד ובכתה לו שאין לה כסף לעשות שבת. מבלי אומר ודברים הוא פתח את המגרה ונתן לה 400 ₪… כמה שעות לאחר מכן נכנסה אישה נוספת, קשת יום, וגם לה נתן 400 ₪ נוספים, בעוד הוא נשאר ללא כלום…

תגיד לי אתה, ראית פעם רב וראש קהילה שנכנס לבית הכנסת שלו ומבקש הלוואה מאחד הנוכחים של עשרים שקל?

ר’ יצחק רחימי: היה פה בחור יתום שגדל, והרב זמרוני דאג לו כל השנים. לפני כמה חודשים הוא השתדך עם בחורה, יתומה גם היא, וערכנו להם את החתונה בכפר חב”ד. את החופה העמדנו מול 770.

במהלך החופה הזמנתי את הרב זמרוני לקרוא את המכתב של הרבי, ואני אמרתי את הברכה האחרונה מתוך השבע ברכות. באותם ימים הייתי צרוד מאד, ולמחרת הרב זמרוני פנה אלי: “תגיד איציק, בכית אתמול? התרגשת?” אמרתי לו שרק הייתי צרוד. ואז שיתף אותי בחוויה שהייתה לו. “כשהקראתי את המכתב של הרבי, תפס אותי פתאום בכי גדול. התרגשתי מאד”.

אגב, כמה שבועות לאחר מכן, המיטה שלו עמדה בדיוק באותו מקום שבו הוא העמיד את החופה של היתום והיתומה, בשביל הכניסה ל- 770.

ר’ נח טויטו: לפני שבועיים הגיע אלי דוד הקווקזי [מבאי בית חב”ד] וסיפר לי שהרב זמרוני הלביש אותו לחתונה מכף רגל ועד ראש. מי שראה את הרב זמרוני בחתונה, לא ראה אותו שמח מימיו. כמדומני שאפילו בחתונות של הילדים שלו הוא לא שמח כל כך… זו הייתה אהבת ישראל שפיעמה בו.

(פונה לנוכחים): אתם מכירים את המפקח החינוכי בן בסן? תשמעו סיפור: כשהיה ילד, הוא היה מופרע למדי. פעם זימנו את אביו לפגישה עם המנהל. הוא ואביו ישבו אפוא בפרוזדור בהמתנה שהמנהל יקרא להם להיכנס. פתאום הגיע למקום אדם אחר, נכבד בקהילתו, ולמרות שהגיע אחריהם, נכנס לפניהם. הילד קינא לכבודו של אביו, ומבלי לחשוב יותר מידי נכנס לחדר המנהל וצעק “האם בגלל שהוא יותר מכובד הוא ייכנס לפני אבא שלי? לא יקום ולא יהיה!” והוא הפך את השולחן של המנהל… כמובן שלאחר מכן הוא הוצא מבית הספר. לאחר מכן הגיע ללמוד בבית ספר חב”ד בבת ים שפעל במשך זמן קצר. הרב זמרוני היה אז מורה בכתה ו’, והילד הוכנס לכתתו.

ביום בואו של הילד בפעם הראשונה, הרב זמרוני נכנס אתו לכתה ואמר לתלמידים “יש כאן ילד שיש לו כיבוד הורים באופן מיוחד, ואני מבקש מכם לקבל אותו בכבוד רב כמו שמגיע לו”. הוא התעלם מהשלילה שבמעשיו והדגיש רק את החלק החיובי שבו ובכך רומם והעצים אותו. לימים הילד היה למפקח החינוכי והוא זכר לו את זה לטובה כל השנים. זו רגישות!

ר’ יצחק רחימי: עצם העובדה שאת כל הדולרים שזכה לקבל מהרבי במשך השנים, חילק ונתן לאנשים, מעידה על לב הזהב שהיה לו! אדם בדרך כלל חושש להיפרד מהדולרים שקיבל מהרבי לברכה ולהצלחה, אבל הוא נתן הכל לאנשים שהתחננו בפניו לקבל דולר ברכה מהרבי. לבסוף השאיר לעצמו דולר אחד בלבד שהיה ממוסגר אצלו במשרד.

יום אחד הגיעה אליו אישה בוכיה עם צרות לרוב, וביקשה דולר ברכה של הרבי. לבו לא עמד בזה, והוא הוציא את הדולר מהמסגרת ונתן לה את הדולר האחרון שלו…

ר’ עמי מיימון: לרב זמרוני הייתה אחות, טובה חיה, שנפטרה בקיצור ימים ושנים. במשך השנים הייתי מתפלל בשבת בשעה מוקדמת במניין עם אבי, ואחרי התפילה הייתי מגיע לשחק עם לוי ציק, בנו של הרב זמרוני. לאחר התפילה הייתי מצטרף אליהם, והוא היה מבקש ממני להיכנס אליה הביתה ולשמח אותה. כיוון שלא היו לה ילדים, הוא היה רוצה שילדים יסתובבו בביתה ויתנו לה הרגשה נעימה. כזו הייתה הרגישות שלו.

ר’ נח טויטו: כל יום היו אנשים מבת ים ומחוצה לה מגיעים להתייעץ אתו בענייניהם השונים, בגשמיות וברוחניות, והוא היה מאזין להם במשך שעות ארוכות, מקשיב ומשתתף איתם בצרותיהם מתוך סבלנות רבה. רק באחת עשרה בלילה היה שקט יורד על בית חב”ד, וגם הטלפונים היו משתתקים, או אז היה מתפנה לסדר את הדברים שרצה לעשות כבר משעות הבוקר…

אנשים שהיו מבקשים ממנו לכתוב לרבי, היו לאחר מכן מבקשים הסבר מה הרבי ענה ולמה התכוון (שלא לדבר על תרגום המכתבים מאידיש). הייתה לו יכולת לזהות בדיוק את הנקודה בתוך האגרת המדברת אל האדם שמולו ועל מצבו. מכל הארץ היו מתקשרים אליו ומבקשים את עזרתו בכתיבה לרבי. השולחן שלו היה תמיד מלא וגדוש בספרי ‘אגרות קודש’.

ר’ יצחק רחימי: בבת ים האוכלוסייה מאד מגוונת. יש כאן עולים, קשי יום ואוכלוסייה לא פשוטה. בכל שבת מתקיימת כאן התוועדות וסביב השולחן יושבים הרבה טיפוסים מוזרים, אם נאמר בעדינות, ומקבלים את מלוא היחס מהרב זמרוני.

גם במהלך השבוע, לא מעט אנשים נכנסים לבית חב”ד לבקש תרומה או סתם יחס. והוא הייתה לו סבלנות לכל אחד. יש אישה אחת, קשת–יום שמגיעה מדי שלושה–ארבעה ימים, ובכל פעם חוזרת על כל שאלה כמה פעמים. והוא ישב אתה בכל פעם שעה ארוכה ובסבלנות רבה חוזר שוב ושוב על הדברים. לפעמים ראיתי שהוא מתחיל לערוך את הגיליון של “שיחת הגאולה” והיא נכנסת. הוא עוזב הכל ומקבל אותה כאילו הוא מחכה רק לה.

איש ירא אלוקים

פן נוסף באישיותו של הרב זמרוני ציק שלא מוכר לציבור, הוא יראת השמים המופלגת שהייתה לו. בשלב זה השיחה קולחת, והופכת להיות לא רשמית. בזה אחר זה עולים סיפורים המעידים על יראת השמים המיוחדת שליוותה אותו כל הזמן.

ר’ יצחק רחימי: במשך כל השבוע הוא התנזר מאכילת בשר. כשיצא לאירועים או לשמחות, מעולם לא טעם שם דבר, גם לא באירועים של אנ”ש וגם אם היה זה אחרי יום מלא וגדוש בפעילות שבמהלכו כמעט ולא הספיק להכניס דבר לפיו. הכל בגלל הקפדה על כשרות. הוא לא התפשר בזה. אני יודע שכשהיה נוסע לרבי בסוכות, מאז שיצא מהבית ועד שהיה מגיע ל–770 - לפעמים כמעט יממה - לא היה נוגע בפירור וגם לא בכוס מים מחוץ לסוכה. מבחינתו לא הייתה אפשרות אחרת.

ר’ עמי מיימון: הוא מצאצאי השל”ה הקדוש שהורה לצאצאיו שלא לאכול הודו, ואכן מעולם לא אכל זאת. הוא לא עשה לעצמו הנחות בכל הקשור ליראת שמים.

היו לו שיניים תותבות מיוחדות לפסח מבלי להסתמך על קולות שונות בשימושן של התותבות של כל ימות השנה. השנה, לאחר סעודת משיח, הוא הלך לכבד בנוכחותו סעודת ‘מימונה’ שהתקיימה בבית אחד הרבנים בעיר. כיוון שהיה אחרי ארבע כוסות, ביקש מהבן שלו שישגיח עליו שלא ישתה שם ‘לחיים’, כיוון שלא הספיק להחליף את השיניים…

כתוב בספר המנהגים, שבערב ראש השנה צריך אדם לקבל על עצמו זהירות באיזו מצווה, או בהידור מצווה. אני זוכר שכל ערב ראש השנה הוא היה מזכיר את העניין הזה לסובבים אותו, ובראש בראשונה לעצמו.

ר’ יצחק רחימי: יש פה בבית חב”ד מכונה למים קרים וחמים, אך מעולם לא לקח משם מים חמים. כששאלו אותו פעם למה הוא מתעקש להדליק בכל פעם את הקומקום, השיב כי על פי ההלכה, המים צריכים לרתוח עד שיבעבעו, ובמכונת–מים רגילה התנאי הזה לא קיים…

ובכלל, הרי אתם יודעים עד כמה היה נזהר כשהיו מגיעות נשים לכתוב לרבי, הוא היה מקפיד על כך שכל הדלתות יהיו פתוחות, על כיסוי ראש וצניעות מלאה…

היו לילות שהיה רוצה לצאת מבית חב”ד לביתו ולא היה לו שקל בכיס לנסיעה. הוא היה מתקשר אלי באחת או בשתיים בלילה ובזהירות מופלגת שואל אם הוא יכול ללוות מקופת הצדקה שבחדרי כמה מטבעות עבור תשלום למונית לביתו…

בכל נפשך ובכל מאודך

ר’ יצחק רחימי: מי שהכיר את סדר היום שלו, סדר יום שגרתי, לא יכול שלא להשתאות. זה היה סדר יום צפוף וגדוש לעייפה. תמיד היה עובד עד השעות המאוחרות של הלילה; לפעמים היה נוסע להתוועד על פי ביקוש וחוזר למשרד לפנות בוקר. למרות זאת, בשעה שמונה וחצי הוא כבר היה מתייצב בשיעור חסידות קבוע שהיה מוסר, לא משנה מתי הלך לישון, וממנו ממשיך בסדר יום רגיל כמו היה עוד יום עבודה רגיל. זו הייתה הרוטינה.

בשנים האחרונות היה ישן על מזרון כאן במשרד, וזו [כאן הוא סוגר את הדלת של המשרד ומגלה שמאחור תלויה] הפיג’מה שלו. הוא היה חוזר לביתו רק שני לילות בשבוע - הלילה של יום שלישי וליל שבת. בשאר הלילות היה ישן במשרד לאחר שסיים את עבודתו בשעה–לא–שעה. מה היה אוכל? כמעט כלום, רק כדי להתקיים. ראיתי זאת בעיניי; היה פה לחם קמח מלא, קופסת גבינה וביצה. ככה נהג לא שבוע ולא חודש, אלא במשך שנים ארוכות! אדם נורמלי כבר היה מתפרק…

את היום שלו היה מתחיל מוקדם בבוקר כשהיה הולך למקווה, ולאחר מכן שיעור בחסידות. שחרית היה מתפלל בשעה מאוחרת יותר, והקפיד שלא לאכול ארוחה עד לאחר שסיים תפילת שחרית וארבע זוגות תפילין. לא פעם זה היה בשעות אחר הצהריים.

היו ימים רבים שבהם לא אכל כלום, ועם זאת, היה מקפיד להכניס משהו לפה לפני השקיעה, כדי שלא ייחשב לו כצום… ככה במשך תקופות ארוכות. אני שסייעתי לו בעבודה, ואני צעיר ממנו בהרבה, ישן על מיטתי בבית ואוכל בבית - ולמרות זאת לא עמדתי בקצב שלו והייתי קורס לעתים באפיסת כוחות, בעוד שהוא היה ממשיך כמו מנוע טורבו…

ר’ נח טויטו (צוחק): ולי הוא היה ‘עומד על הראש’ ואומר לי “אתה חייב לאכול ארוחת בוקר כמו שצריך”.

ר’ יצחק רחימי: הזכרנו את הזהירות שלו בעניני הלכה - למרות שהיה מתפלל מאוחר, הוא היה מקפיד על קריאת שמע בזמנה עם תפילין דווקא (ובשבתות עם טלית). לאחר מכן היה מסיר את התפילין ומתחיל בשיעור חסידות ובסדר היום הרגיל.

בכלל, הנוחות האישית שלו לא תפסה אצלו מקום כלל. די להזכיר את העובדה שמדי שבת הגיע מביתו לבית כנסת חב”ד שלוש פעמים - מרחק ארבעים דקות כל צד! תחשב לבד בכמה טורח מדובר…

הוא היה מסור בתכלית לענינים שהרבי ביקש לבצע. כל הוראה של הרבי, היה ממהר לבצע גם כאלו שבבתי חב”ד לא נהגו לעשות.

כמו מה למשל?

כינוסי תורה בימי חול המועד. בכל חג היה עורך כינוס תורה. פעם הרבי ביקש שיוציאו קבצי ‘הערות התמימים ואנ”ש’. הוא היה בית חב”ד היחיד שעשה זאת, שכן בדרך כלל רק ישיבות נהגו לעשות זאת. הוא הוציא קובץ בשם “כמים לים מכסים” בציינו שזהו ראשי תיבות “מלך”.

בתשעת הימים היה מקפיד שיתקיים מדי יום סיום מסכת בבית הכנסת, וביחד עם זאת היה מסיים לעצמו כל יום מסכת ועורך ‘סיום’…

פעם הוא ערך סעודה קטנה של ‘סיום’. כששאלנו אותו על מה הסיום, השיב: על כל המאמרים של הרבי שליט”א מלך המשיח. התברר שבמשך כמה שנים למד בהתמדה ובשיטתיות את כל המאמרים של הרבי. הוא עבר מאמר אחרי מאמר, וכל מאמר שלמד, סימן וי. היו מאמרים שמפוזרים בספרים שונים, והוא איתר אותם ולמד גם אותם.

ר’ עמי: בבר מצווה שערך לבנו מאיר, בסמוך ליום י”ט כסלו, שילב מעמד חגיגי של הדפסת תניא. באיזשהו מקום הוא “הקריב” את חגיגת הבר מצווה הפרטית עבור המאורע של הדפסת התניא, אבל עבורו זה היה פשוט.

הוא דבק בכל מילה ובכל בקשה והוראה של הרבי, ולא זז עד שביצע אותה. זו אחת הסיבות שכולם, גם מתנגדיו, העריכו אותו. הם ידעו שהוא אמתי.

כמו ידע שהסוף קרב…

על הפרק כעת עומדת הפקת ענק בשם “משיח בכיכר”, גם זו אחת מיוזמותיו של הרב ציק. האירוע עתיד להתקיים בחג הגאולה י”ב בתמוז.

ר’ יצחק רחימי: במשך השנים הרב זמרוני הפיק הרבה אירועי משיח גדולים בהם השתתפו רבבות. לא זכור לי אפילו מקרה אחד שבו אירוע התקיים בקיץ והוא החל לתכנן אותו בחורף. זה היה מאד מוזר שהוא הגיע אלי בחודש טבת או שבט וביקש להתחיל לתכנן בדחיפות את “משיח בכיכר”. כששאלתי אותו לפשר הדחיפות, אמר לי “אני לא יודע מה הרבי רוצה ממני, אבל אני מקבל כל הזמן תשובות מהרבי שכותב להתחיל עם ההכנות מהר ככל האפשר, וכן לעשות משהו גדול”.

הרבי כתב על חג הגאולה, ואנחנו התכוננו לאירוע בג’ תמוז. בפועל התברר שבאותם ימים מתקיים בכיכר העירייה בתל אביב שבוע הספר העברי, וזה עבר לי”ב תמוז. או אז הבנו את הכוונה לחג הגאולה.

בכלל, כל הכינוס הזה הוקם מתוך ‘אתערותא דלעילא’. זה לא שמישהו אמר ‘יש כסף בקופה, בואו נעשה משהו גדול’. זה הגיע לגמרי מהרבי, שרצה שהדבר ייעשה ברחובה של עיר דווקא.

הרב זמרוני, באופן חריג, התחיל להיות לחוץ כבר לפני כמה חודשים. הוא זרז אותי לסגור פרטים עם התזמורת ועם הזמרים - בעוד אני ממתן אותו ואומר ‘הרב זמרוני, מה אתה לחוץ?’ אבל הוא היה לחוץ להספיק לסיים את כל הפרטים של האירוע.

יום לפני השבץ מוחי, הגעתי בבוקר למשרד, והוא רץ אלי ומגיש לי את המודעה שהוכנה לקראת האירוע - שלושה חודשים לפני הזמן! הוא לא הסתפק בכך, ובאופן חריג לקח דבק–נייר והדביק עותק אחד על דלת המשרד; כאילו שידר לי - תהיה מוכן…

אנחנו עושים בימים אלה קמפיין גיוס כספים (צ’רידי). גם על כך ערכנו משא ומתן עם החברה שמבצעת זאת, והבאתי לו את החוזה כדי שיאשר אותו. כעבור זמן קצר החזיר לי אותו ואמר לי לאשר, “ואל תשכח להוסיף ‘יחי אדוננו’ בחוזה”. כשהחזרתי לו את החוזה מוכן, אמר באופן משונה “תשמור את זה אצלך בקלסר”, כאילו חש שעליו לסיים את הענינים ומשאיר לי את האחריות. יום לאחר שיצאה מהדפוס המודעה הראשונה, הוא אושפז.

ר’ עמי מיימון: כתוב שנשמה של אדם מרגישה כשהיא עומדת ללכת מן העולם. הרב זמרוני פעל כאילו הוא ידע שעומד להיות משהו.

ר’ יצחק רחימי: בימים האחרונים סידר את המשרד שלו. הנה תראה את חבילת הניירת שהוא סידר והניח בצד. זה דבר שלא היה אף פעם. השולחן שלו תמיד היה עמוס.

ר’ עמי מיימון: בלילה לפני האירוע המוחי, הוא יצא מהמשרד עם בנו ר’ חיים שי’, כאשר כל אחד נסע לדרכו ברכב אחר. לפני שהוא נפרד מבנו, אמר לו “אני יוצא כעת לשיעור ואני כבר לא חוזר. יש פה בחור [בחור שבא לסייע בעניין כלשהו לבית חב”ד] ואני מבקש שאתה תדאג לו”.

ר’ נח טויטו: באותו ערב, יום רביעי בערב, הוא יצא למסור שיעור בחסידות לנשים אצלנו בבית, שיעור שיש לו קביעות שנים רבות.

באותם ימים ניסינו למכור את הדירה שלנו וזה לא נמכר זמן רב. בסוף השיעור פנה לאשתי ושאל מה קורה עם הדירה. ואז אמר לה: כעת אנחנו עובדים על כינוס ‘משיח בכיכר’. תשבי עם בעלך ותתנו תרומה ל’משיח בכיכר’, לא אכפת לי כמה - ותראו ישועות. כך אכן עשינו, ויומיים לאחר מכן הגיע פתאום אדם שביקש לקנות את הבית. בתוך ימים ספורים הושלמה העסקה.

אחרי שסיים את השיעור, נסע לביתו באופן תמוה ולא–מובן, שכן הוא נהג בקביעות לחזור לבית חב”ד ולהמשיך את העבודה שלו עד שתפסה אותו השינה, והיה ישן שם לבדו. רק לאחר מכן הבנו שהכל בהשגחה פרטית.

ר’ עמי מיימון: הוא ישן בבית ולפנות בוקר התעורר ואמר לאשתו “קורה לי משהו חמור, תכתבי לרבי”. היא קמה מיד, נטלה ידיים ורצה לכתוב לרבי, והוא צועק אחריה “ותזמיני אמבולנס…” זה היה הרב ציק - כל דבר שהיה עמו, בראש ובראשונה לדווח לרבי ולבקש את ברכתו, ורק לאחר מכן יש את מציאות העולם…

ר’ בועז סגל: הרב זמרוני ציק נפטר בשבת פרשת בהעלותך. על אהרן הכהן שהיה מעלה את השלהבות, נאמר “שלא שינה”. אני חושב שאצל הרב זמרוני היה את שני הדברים הללו - גם היה מעלה אור בנשמות ישראל, וגם היה בו העניין “שלא שינה”. כשהוא החליט שעניין מסויים זה הדבר הנכון - אי אפשר היה לשנות זאת אצלו. כל נושא שלקח על עצמו, הוא לא היה משנה אותו, אלא הולך אתו עד הסוף. אפשר להסכים אתו ואפשר לחלוק, אבל זו הייתה מהותו: עקביות.

העניין המרכזי והעקרוני שלו היה - לעמוד על הנקודה החשובה ולשמור עליה. הנקודה אצלו הייתה ‘רבי’. הוא חי את הרבי 24 שעות. חוץ מהרבי לא היה שום דבר אחר בחייו. כאן ישן, כאן אכל. כבר בשנים הראשונות שהכרתי אותו, ראיתי אצלו את הנקודה המרכזית של ‘רבי’, וזה מה שכבש את כל מאות ואלפי המושפעים שלו.