תמיהתו של משה לא היתה מפני החומר המיוחד דטומאת מת, כי אם, מפני ש”מציאות כזו” אינ

תמיהתו של משה לא היתה מפני החומר המיוחד דטומאת מת, כי אם, מפני ש”מציאות כזו” אינה קיימת במדרגתו, ולכן, בראותו מציאות כזו — אינו מבין ותמה “במה תהא טהרתו”  משיחת ש”פ פרשת צו, פרשת פרה, תשמ”ו — בלתי מוגה

א. אודות כללות הענין דפרשת פרה — איתא במדרש: “על כל דבר ודבר שהי’ אומר הקב”ה למשה, אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים, אמר לו משה, ריבונו של עולם, אם נטמא זה במה תהא טהרתו (טהרה מטומאת מת), לא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה, אמר לו הקב”ה, באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו, לא השבתיך, זו טהרתו, ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת”.

והנה, בדברי המדרש — כמה פרטים הדורשים ביאור, ומהם:

א) ישנם עניני טומאה, אשר, בכמה פרטים עיקריים, חמורים הם יותר מטומאת מת, כמו: טומאת זב וטומאת מצורע, שכן, “טמא מת” — אסור ליכנס רק ל”מחנה שכינה” (“מקדש”), ומותר ליכנס ל”מחנה לוי’” (“הר הבית”), ואילו “זב” — אסור ליכנס גם ל”מחנה לוי”’ (“חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית”), ועל אחת כמה וכמה “מצורע” — שאסור ליכנס אפילו ל”מחנה ישראל” (“חוץ לג’ מחנות שהוא חוץ לירושלים”). ונוסף לזה, ישנו חילוק גם באופן הטהרה במים — שטמא מת טובל ב”מקוה”, ואילו “זב” — ב”מים חיים” דוקא. ואם–כן, מדוע תמה משה “במה תהא טהרתו” בנוגע לטומאת מת דוקא, ולא בנוגע לשאר טומאות?

ב) “על כל דבר ודבר שהי’ אומר הקב”ה למשה, אומר לו טומאתו וטהרתו”, ואילו בנוגע לטומאת מת — לא רק שלא הספיק לומר לו “טהרתו” עד שתמה ושאל “במה תהא טהרתו”, הרי גם לאחרי שתמה ושאל “במה תהא טהרתו” — “לא השיבו”, עד “שהגיע לפרשת פרה אדומה”?!

ג) “נתכרכמו פניו של משה רבינו” (ולא “הצטער” וכיו”ב) — ענין בלתי–רגיל, המורה על היפך המעלה, שכן, תמורת הענין ד”חכמת אדם תאיר פניו” (כפי שהי’ בכל שאר עניני התורה שפירש משה לישראל), ובפרט ש”פני משה כפני חמה” — “נתכרכמו פניו”!

ויש להוסיף בזה — על–פי פנימיות הענינים:

“כרכום” — צבעו כעין מראה אדום, המורה על טבעו של עשו — “אדמוני”, “האדום האדום הזה על כן קרא שמו אדום”, היפך בתכלית, מן הקצה אל הקצה, לגבי ענינו של משה רבינו, שלימות הקדושה. ואם–כן, העובדה ד”נתכרכמו פניו של משה” — ענין של אדמומית אצל משה רבינו, ולא עוד, אלא ב”פניו (הפנימיות) של משה” — מורה על ענין של ירידה כו’.

ואינו מובן: מהי השייכות דהעדר הידיעה “במה תהא טהרתו” — שכתוצאה מזה “נתכרכמו פניו של משה”?!

ד) לשם מה צריכה התורה לספר דבר שלכאורה אינו בשבחו של משה — עצם הענין שבמשך זמן לא ידע “במה תהא טהרתו”, מכיון ש”לא השיבו” הקב”ה (למרות גודל רצונו ותשוקתו לדעת את הדבר), ועד כדי כך, שכתוצאה מזה “נתכרכמו פניו של משה”?

ולאחרי כל הביאורים שנאמרו בענין זה — עדיין דרוש ביאור והסבר!

 

ב. כללות מצות פרה אדומה אינה אלא לאחרי שישנו ענין המיתה בעולם — כתוצאה מחטא עץ הדעת דאדם הראשון, ש”נקנסה מיתה על ידך”:

מכיון שישנה מציאות של מיתה — ישנו המושג דטומאת מת [אפילו אצל כהנים — “לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו גו”’], ולכן יש צורך בענין הטהרה, על–ידי פרה אדומה; מה שאין כן לולי ענין המיתה — לא שייך כללות הענין דפרה אדומה, היינו, לא רק החלק שנועד “ליטול ממנו . . כל הצריכין להטהר”, אלא גם החלק ש”נתון למשמרת מגזרת הכתוב”.

והנה, בנוגע לענין המיתה — ישנם כאלו שמצד עצמם לא שייך אצלם ענין של מיתה, כי אם, “בעטיו של נחש” (“ד’ מתו בעטיו של נחש”).

ויתירה מזה אצל משה רבינו — שהי’ למעלה ומושלל מכללות הענין ד”עטיו של נחש”, שהרי מדרגתו של משה היא מדרגת החכמה, שענינה — “והחכמה תחי’”.

ועל פי זה מובנת תמיהתו של משה כששמע אודות המושג דטומאת מת — “במה תהא טהרתו”:

תמיהתו של משה לא היתה מפני החומר המיוחד דטומאת מת (כאמור, שישנם עוד עניני טומאות שבכמה ענינים עיקריים חמורים הם מטומאת מת), כי אם, מפני ש”מציאות כזו” אינה קיימת במדרגתו (מה שאין כן טומאת מצורע — “והנה ידו מצורעת גו”’), ולכן, בראותו מציאות כזו — אינו מבין ותמה “במה תהא טהרתו”.

 

ג. על פי זה יש לבאר גם מה ש”לא השיבו”, עד ש”הגיע לפרשת פרה אדומה”:

כל עניני התורה נתגלו ונמשכו לישראל על–ידי משה. ולכן, כדי שהענין דפרה אדומה יוכל להתגלות בתורה, על–ידי משה — בהכרח שתהי’ לו איזו שייכות לדבר.

ויש להביא דוגמא לדבר — מהסיפור הידוע אודות אדמו”ר האמצעי, אתפשטותא דמשה בדורו:

“באחת מנסיעותיו של הוד כ”ק אדמו”ר האמצעי . . נתקבץ קהל רב לקבל פני קדשו, והי’ מקבלם ביחידות כנהוג . . באמצע היום, בשעה שמאות אנשים עמדו צפופים וחכו להתקבל ליחידות, בפתע פתאום צוה כ”ק אדמו”ר לסגור הדלת, ופסק מלקבל את האורחים . . כעבור שעה ושתים נכנסו איזה מהחסידים הגדולים אל הבית, ושמעו מאחורי דלת הוד כ”ק אדמו”ר איך שאומר מזמורי תהלים בשפיכת הנפש, בבכי רב, מעומק נקודת קדושת לבבו . . אחר–כך התפלל מנחה בסדר הנהוג בעשרת ימי תשובה . . אחר תפלת המנחה יצא . . ודיבר מאמר ארוך על פסוק חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה . . וביום שלאחריו התחיל סדר קבלת האורחים כבתחלה”.

כעבור איזה ימים, שאל אחד מזקני ונכבדי החסידים אצל כ”ק אדמו”ר לסיבת הדבר, מאורע הנ”ל. “כרגע נתעצב הוד כ”ק אדמו”ר במאד, ואחר–כך השיב לו לאמר: כאשר אנ”ש נכנסים ליחידות ומגלים נגעי פנימי’ הלבבות, איש איש באשר הוא, הנה כל דבר שמספר המספר, צריכים למצוא בעצמו בדקות ודקות דדקות, ואי–אפשר להשיב להשואל דבר תיקון וסדר אמיתי עד אשר לא יתקנו תחלה בעצמו, ורק אז יכולים לתת עצה וסדור לתיקון. וביום ההוא — אמר הוד כ”ק אדמו”ר — נכנס אלי איש אחד, אשר נבהלתי לשמוע את דבריו, ולא מצאתי בעצמי ח”ו וח”ו אפילו שמץ דשמץ מענין כזה גם בדקות דדקות, ונפל ברעיוני פן ח”ו וח”ו הוא העלם הרע הנמצא בעומק דעומק . . ומחשבה זו הרעידה את עומק נקודת נפשי לשוב אל ה’ מקרב ולב עמוק”.

וכמו כן בנוגע למשה רבינו בדורו — שכדי שיומשך ויתגלה על ידו ה”תיקון” לענין דטומאת מת, בהכרח שתהי’ לו שייכות כל–שהיא לדבר, על כל פנים בדקות דדקות כו’.

ומכיון שבעולמו של משה לא היתה קיימת “מציאות כזו” — הרי מצדו לא הי’ יכול להיות “תיקון” לדבר, ולא עוד, אלא שתמה על אפשרות של “תיקון” לדבר — “במה תהא טהרתו”!

ומטעם זה “לא השיבו” — שכן, מצד דרגתו של משה רבינו (חכמה), “תורה”, לא שייך תיקון (טהרה) על ענין זה.

ורק “כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה” — אזי נמשך ונתגלה ענין חדש, המשכה חדשה, “זאת חוקת התורה”, מבחינה שלמעלה מהחכמה דתורה (ובחינה זו נמשכה ונתגלתה גם בדרגתו של משה — “לך אני מגלה טעם פרה”), אשר, מצד בחינה זו נמשך התיקון והטהרה דטומאת מת, “ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת”.

 

ד. וענין זה בא לאחרי ש”נתכרכמו פניו של משה”. ובהקדים:

ישנם כמה ענינים שנתחדשו ונתגלו בתורה לאחרי הקדמת “אתערותא דלתתא”, וכמו: פרשת פסח שני — לאחרי הקדמת האתערותא–דלתתא על–ידי הטענה “למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה’ במועדו”; פרשת נחלות — לאחרי הקדמת האתערותא דלתתא על–ידי הטענה “למה יגרע שם אבינו גו”’, אשר, פעולת אתערותא דלתתא זו הביאה לגילוי ענין חדש בתורה.

ועל דרך זה בנדון–דידן, שכדי שתתגלה פרשת פרה אדומה — הי’ צורך בענין של אתערותא דלתתא, על ידי זה ש”נתכרכמו פניו של משה”.

והענין בזה:

כאשר ראה משה שישנו יהודי שנטמא בטומאת מת, ובמילא, אינו יכול להכנס למקדש, “מחנה שכינה” (אף שיכול להכנס למחנה ישראל, ואפילו למחנה לוי’) — הרי מצב זה נגע (“האט אנגערירט”) למשה, ולא רק בחיצוניותו, אלא גם בפנימיותו (“פניו של משה”), עד כדי כך, ש”נתכרכמו פניו של משה”.

ובפשטות:

משה רבינו הי’ “רועה ישראל”, ובלשון הכתוב: “שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו”, היינו, שמציאותו של משה, “אנכי”, היא “בקרבו” דכלל ישראל, עד לבחי’ “רגלי”, היינו, הדרגא הכי תחתונה (“רגל”) דעם ישראל.

ולכן, העובדה שישנו יהודי שנטמא בטומאת מת — נגעה בפנימיותו של משה, עד ש”נתכרכמו פניו”, היינו, שענין זה גרם למצב של ירידה (כביכול) אצל משה, היפך הענין ד”מאור פנים” שמצד בחינת החכמה (“החכמה תחי’”), “חכמת אדם תאיר פניו”.

וענין זה נעשה בבחינת “אתערותא דלתתא” לגילוי חדש בתורה — “פרשת פרה אדומה”, כנ”ל.

 

ה. ויש להוסיף, שבענין זה רואים עד כמה גדולה מדת “אהבת ישראל” אצל משה רבינו — שבשמעו שישנו יהודי שנטמא בטומאת מת, הרי אף על פי שמצב כזה אינו שייך כלל אליו, שכן, זוהי מציאות שאינה קיימת כלל בעולמו, מכל מקום, נגע הדבר בפנימיותו, עד כדי כך, ש”נתכרכמו פניו”!

והגע עצמך:

שאלתו של משה “במה תהא טהרתו”, עד ש”נתכרכמו פניו” — היתה בלמדו פרשת “אמור אל הכהנים בני אהרן”, כלומר, שמדובר אודות יהודי שנמצא בדרגא נעלית, “כהן”, וכל החסרון שבו אינו אלא שמכיון שנטמא בטומאת מת (“לשארו הקרוב אליו”) — אינו יכול להכנס למקדש.

— כל תרי”ב מצוות שבתורה [אשר, על–ידי כל מצוה נעשה “צוותא וחיבור” עם הקב”ה], יכול לקיים גם במצבו ההוה, כולל — מצות תלמוד תורה, עד ללימוד כל התורה כולה, כפסק–דין אדמו”ר הזקן בהלכות תלמוד תורה שכל אחד ואחד מישראל חייב ללמוד את כל התורה כולה — כל זה שייך גם במצבו ההוה; כל החסרון אינו אלא בכך שאינו יכול להכנס למקדש, וענין זה גופא — מפני שכן הוא ציווי הקב”ה!

ואף על פי כן, גם מצב זה נגע בפנימיותו של משה, עד כדי כך, שכתוצאה מזה — “נתכרכמו פניו של משה”, וכל זה — אף על פי שמדובר אודות ענין שאינו שייך כלל בעולמו של משה!

ויש להוסיף ולהעיר, שמצינו דוגמתו בנוגע לימי הפורים — אצל מרדכי היהודי:

בנוגע למרדכי — “מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו”, ובלשון הגמרא: “מרדכי מן התורה מנין, דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא” — כתיב: “ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו”, וידוע הדיוק בזה — שהגזירה שנגזרה על בני ישראל, עם היות שלא היתה שייכת אליו באופן אישי, מכל–מקום, נגע לו הדבר עד כדי כך שהרגיש כאילו שדבר זה קרה לו, “קרהו”.

וכל זה — נוסף על הקשר דימי הפורים עם משה רבינו מצד כללות הענין ד”קיימו מה שקבלו כבר” — במתן–תורה, על–ידי משה רבינו.

 

ו. ונחזור לעניננו — עד כמה גדלה מדת אהבת ישראל דמשה רבינו, שמצבו של יהודי שאינו יכול להכנס למקדש, נגע בפנימיותו עד ש”נתכרכמו פניו”.

וענין זה מהוה הוראה ולימוד בעבודת כל אחד ואחד מישראל — ככל עניניו של משה, שנקרא “משה רבינו”, על–שם הלימוד לכל בני ישראל עד סוף כל הדורות — ומטעם זה מספרת התורה כל זה, כדי שיהודי ילמד הוראה בעבודתו לקונו:

כאשר פוגשים יהודי שנמצא במעמד ומצב המעורר שאלה “במה תהא טהרתו” — צריך הדבר לגעת (“אנרירן”) בפנימיותו, עד כדי כך, שמרגיש שענין זה “קרהו”, ולהוסיף, שעצם העובדה שפגש וראה יהודי שנמצא במצב כזה, מהוה הוראה שענין זה שייך אליו כו’, וכתוצאה מזה, עושה את כל התלוי בו להביאו לידי מצב של טהרה, עד לשלימות הטהרה — שיוכל להכנס למקדש.

ולא עוד, אלא שבענין זה אין צורך בהמשכה חדשה כו’ — מכיון שכבר נפעלה ה”פתיחה” על–ידי משה, כאמור, שהענין ד”נתכרכמו פניו של משה”, הי’ בבחינת אתערותא דלתתא להמשכה חדשה כו’, ועל ידי זה נפעל הדבר עד סוף כל הדורות, ובמיוחד — בזמן שבו קורין פרשה זו בתורה.

ויהי רצון שכל אחד ואחד יקח את ההוראה האמורה — הן בנוגע לפעולה על הזולת, והן בנוגע לעצמו, נוסף לכך ש”גדול המעשה יותר מן העושה”,

והעיקר, שעל–ידי מעשינו ועבודתינו בכל הענינים האמורים נזכה בקרוב ממש לטהרה דפרה אדומה — על–ידי משיח צדקנו, ובלשון ההפטרה: “וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם גו”’,

ועד לסיום וחותם ההפטרה: “אני הוי’ דברתי ועשיתי”, היינו, שמהדיבור בכל זה זוכים למעשה בפועל,

גאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן ממש.