לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

גילוי הארת המשיח צריך לחדור בכל עניני ה”מבצעים” - שההתעסקות בהם צריכה להיות מצד בחינת היחידה שבנפש, רוחו של משיח • משיחת אחרון של פסח ה’תשמ”ו. בלתי מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. על–פי האמור לעיל אודות שמה של הסעודה כפי שנקבע על–ידי רבותינו נשיאינו — “סעודת משיח” — מובן, שהקשר והשייכות למשיח צריך להתבטא בכל פרטי הענינים דסעודה זו, להיותם פרטים בסעודה של משיח, היינו, סעודה השייכת למשיח. 

ומזה מובן גם בנוגע לדברים הנאמרים בסעודה זו — שאפילו בעת שמדברים אודות ענינים שאין להם קשר ושייכות, לכאורה, למשיח צדקנו, מכל מקום, כאשר ענינים אלו נאמרים ב”סעודת משיח”, יש לקשר גם אותם עם ענינו של משיח צדקנו.

ובהקדמה — שלאמיתתו של דבר, הרי, כל הענינים כולם קשורים ושייכים למשיח צדקנו:

משיח צדקנו הוא — מלך, “המלך המשיח”. והרי ענינו של המלך הוא — “לב כל קהל ישראל” (כפסק–דין הרמב”ם) כלומר, שמציאותם של כל בני–ישראל תלוי’ במציאותו של המלך, כשם שמציאותם של כל אברי הגוף תלויים במציאותו של הלב.

[וכידוע מ”ש בשו”ת חכם צבי בנוגע לעוף שלא נמצא בו לב — שלא יתכן מציאות של בעל–חי ללא לב, ובמילא, בהכרח שיש לו לב — שלא במקומו, וכיו”ב, אשר, הדגשה זו מצינו בנוגע ללב דוקא, ולא בשאר איברים, אפילו — איברים שהנפש תלוי’ בהם]

ונפקא מינה להלכה — בנוגע למרידה במלכות, “כל המורד במלך ישראל (גם בענין שאינו נוגע ישירות לענין המלוכה, ואפילו “מחוה במחוג כו’”) יש למלך רשות להרגו”, דמכיון שכל מציאותם של אנשי המדינה תלוי’ במלך, לכן, ענין המרידה במלכות, אפילו בפרט אחד כו’, נוגע לכללות קיום המציאות. 

ויש להוסיף, שענין זה (“לבו לב כל קהל ישראל”) הוא גם ביחס לגדול שבגדולים, אפילו אם הוא גדול מהמלך עצמו:

 גם אצל מלכי בית דוד הכשרים מצינו שהיו גדולים מהם, ולדוגמא: כהן גדול — “המלך עומד לפני כהן גדול . . כשישאל לו במשפט האורים”, מכיון שכהן גדול גדול–ממלך [ועל אחת כמה וכמה בנוגע ליהואש שמלך בקטנותו, “בן שבע שנים יהואש במלכו”, ומורה דרכו הי’ יהוידע הכהן, “ויעש . . אשר הורהו יהוידע הכהן”]. ועל דרך זה בנוגע לנביא — שבכל הדורות הוצרכו מלכי ישראל לשמוע לדבריהם של הנביאים. ולא עוד, אלא שהמלך צריך לקבל את עצתם של הזקנים — כפי שמצינו אצל רחבעם בן שלמה: “ויועץ המלך רחבעם את הזקנים אשר היו עומדים את פני שלמה אביו”, ומפני שלא שמע לעצתם — אירע דבר בלתי–רצוי כו’.

ואף על פי כן, הענין ד”לב כל קהל ישראל”, בדוגמת הלב שבו תלוי’ החיות דכל מציאות האדם — אינו אלא ב”מלך” דוקא, אשר, בו תלוי’ החיות ומציאות דכל בני–ישראל, אפילו אלו הגדולים מהמלך עצמו.

— ומזה מובן גם בנדון–דידן — שכל עניני בני–ישראל קשורים ושייכים ל”מלך המשיח”, שהרי כל מציאותם תלוי’ במציאותו של המלך, “מלך המשיח”.

ויתירה מזה — אפלו עניני העולם (לא רק עניניהם של בני–ישראל) שייכים למלך המשיח: 

מהענינים דמלך המשיח — ש”יתקן את העולם כולו”, היינו, גאולת העולם כולו למעמד ומצב אחר לגמרי, שכן גם בימות המשיח יהיו כל עניני העולם — צאן ובקר, שדות וכרמים כו’, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב “ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם”, אלא שמציאותם תהי’ בתכלית העילוי והשלימות.

ומובן, שכדי שמלך המשיח יוכל לגאול עולם ומלואו, בהכרח, שעוד לפני זה יהיו עניני העולם שייכים אליו (במדה מסויימת), שלכן, גם בימיו תהי’  מציאותם קיימת, באופן של גאולה כו’.

ומזה מובן — במכל–שכן וקל–וחומר — בנוגע לכל עניני יהדות, תורה ומצוותי’, שגם ענינים שאינם קשורים ישירות לגילוי הארת המשיח באחרון של פסח, יש להם  קשר ושייכות למשיח צדקנו, כדלקמן. 

 

ב. לכל לראש, יש להתעכב על ענין שמרבים לדבר אודותיו בכל הזדמנות — כללות העבודה דהפצת התורה והיהדות, על–ידי ההתעסקות בעניני ה”מבצעים”, אשר, באחרון של פסח יש להדגיש את הקשר והשייכות עם גילוי הארת המשיח.

ובהקדמה:

בין ה”מבצעים” ישנם כמה וכמה ענינים שזמנם אינו באחרון של פסח, ולדוגמא: מבצע תפילין, קניית אות בספר–תורה הכללי, או רישום ילדים למחנה–קיץ בד’ אמות של קדושה ויראת–שמים (שכבר ב”חודש האביב” יש להתחיל לעסוק בדבר), וכיו”ב בשאר ענינים שאי–אפשר לעשותם באחרון של פסח (וביו”ט בכלל).

אמנם, אין הדבר שולל, ח”ו, את הקשר והשייכות דענינים אלו עם תוכן הענין דאחרון של פסח, גילוי הארת המשיח — שהרי, כאמור, כל עניניו של יהודי, ועל אחת כמה וכמה עניני יהדות, תורה ומצוותי’, קשורים עם מלך המשיח — “לב כל קהל ישראל”, שבו תלוי עצם קיומם של ישראל (כנ”ל בארוכה), ובמילא, לא יתכן שענין מסויים אינו קשור, ח”ו, עם מלך המשיח.

[ויש להוסיף, שכאשר מצינו ענין מסויים שלא רואים בו שייכות גלוי’  הרי אדרבה, ענין זה הוא למעליותא — מכיון שיש כאן קשר ושייכות פנימית ועצמית, עם בחינה פנימית ונעלמת ב”לב” גופא].

ונקודת הענין בזה — שגילוי הארת המשיח באחרון של פסח צריכה לחדור בכל פרטי עניני ה”מבצעים”, היינו, שההתעסקות בהם תהי’ חדורה ברוחו של משיח, כדלקמן. 

 

ג. ביאור הדברים :

ענינו של משיח הוא — בחינת היחידה, אשר, ניצוץ ממנו ישנו בנשמת כל אחד ואחד מישראל — בחינת היחידה שבנפש, עצם הנפש, שלכן, נקראת בשם “יחידה” — על–שם שמיוחדת עם בחינת “יחיד”, “יחידו של עולם”, כפי שאומרים בנוסח ד”הושענות”: “יחידה לייחדך”.

וזהו מה שגילוי הארת המשיח צריך לחדור בכל עניני ה”מבצעים”, כמו: “מבצע תפילין”, “הוקשה כל התורה כולה לתפילין”, “מבצע חינוך”, חינוך הבנים והבנות, שבזה מונחים ההורים בכל חיותם כו’, וכיו”ב בשאר עניני המבצעים — שההתעסקות בהם צריכה להיות מצד בחינת היחידה שבנפש, רוחו של משיח.

ובאותיות פשוטות — בנוגע לעבודה בפועל:

כאשר צריכים לעסוק בעניני ה”מבצעים” — מתחילים לעשות “חשבונות”: באיזה ענין יש לעסוק בתחילה, ובאיזה ענין יש לעסוק לאחריו, באיזו מדה צריכה להיות ההתעסקות — בנשמתו בגופו ובממונו — בענין זה, ובאיזו מדה בענין אחר; מה יאמר על זה “פלוני בן פלוני”; ובכלל, יש לעסוק בכל ענינים אלו על–פי דרך הטבע, שכן, “לא סמכינן אניסא”, וכיו”ב בשאר עניני “חשבונות”.

ועל כך באה ההוראה האמורה — שיש להכניס את “רוחו של משיח”, בחינת היחידה, בכל עניני המבצעים:

כאשר עבודתו של יהודי היא מצד בחינת היחידה — לא נוגע אצלו שום דבר מלבד “יחידו של עולם” (“יחידה לייחדך”), ובמילא, אין נתינת מקום כלל לעניני “חשבונות”, מה יאמר “פלוני בן פלוני”, מה יאמרו “מלאכים”, מלאך הממונה על הפרנסה (וכיו”ב) — דמכיון שקשור עם בחינת “יחיד”, “יחידה לייחדך”, הרי הוא למעלה מכל ענינים אלו, למעלה ממלאכים, ולמעלה מכל חשבונות (גם) דקדושה; כל מה שנוגע לו אינו אלא — קיום הרצון ד”יחידו של עולם”.

ובלשון הרמב”ם: “אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או (אפילו) כדי שאזכה לחיי העולם הבא”, כי אם, “מאהבה”, “מעלת אברהם אבינו שקראו הקב”ה אוהבו (“אברהם אוהבי”), “שתהא נפשו קשורה באהבת ה’ . . עד שישגה בה תמיד, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה”.