א בגיליון זה מופיעה עדותו המרתקת, ספוגת רגשות חסידיים, של הרב טוביה זילברשטרום מ

א

בגיליון זה מופיעה עדותו המרתקת, ספוגת רגשות חסידיים, של הרב טוביה זילברשטרום מירושלים, סביב תקופת ראש חודש כסלו תשל”ח, בדיוק לפני ארבעים שנה.

הרב זילברשטרום, אז ‘תמים’ מן המניין של 770, לא ידע יום של מנוחה. בכל הזדמנות חיפש איך להיות קרוב יותר לרבי, איך ללמוד עוד עניין ועוד הנהגת קודש שלו.

רבות סופר על אותה תקופה בה שהה הרבי בחדרו הקדוש בין שמיני עצרת לראש חודש כסלו. בתקופה זו שהה הרבי תחת מעקב רפואי צמוד, מול עיניהם הבוחנות של הרופאים, כאשר המזכירים עושים הכל כדי להקל על הרבי, אך להמשיך את עבודת הקודש כתקנה.

סיפור מפעים ומרתק מספר הרב זילברשטרום, סיפור שלא ידוע מתוך הקודש פנימה באותה תקופה שבה הסתתר המאור הגדול ונחבא מעיני החסידים - אך עם זאת, באהבתו העצומה המשיך לקבל מכתבים מדי יום ביומו, להשיב ולהורות, להדריך ולייעץ לעדת החסידים ולכל אשר בשם ישראל יכונה.

ב

היה זה באשמורה שניה בלילה ללא ירח של תחילת חודש חשוון תשל”ח, כאשר התמים טוביה זילברשטרום התבקש על ידי קרוב משפחה להגיש לרבי פדיון נפש ובו בקשת ברכה עבור יולדת, קרובת משפחה, שהייתה צריכה ללדת.

באותה תקופה, כדי לסייע לרבי במנוחתו, סגרו המזכירים את הגישה לקומה הראשונה של 770, הקומה כולה, הפרוזדור והחדרים מסביב, היו סגורים לקהל הרחב. רק לאחר הוראה מפורשת של הרבי, נפתח ה’זאל הקטן’ לתלמידי הישיבה כדי שימישכו בלימודם. הרבי ציין כי קול הלימוד שלהם מסייע בהבראתו. אולם גם בשעת הלילה, התרוקן ה’זאל’ מהבחורים ושקט מוחלט שרר בכל הקומה במטרה לאפשר לרבי מנוחה מוחלטת. רק רחש פסיעותיהם של הרופאים, המזכירים והצוות שסייע בטיפולו של הרבי, הורשה להיכנס אל הקומה.

בתקופה זו, כל מי שרצה להכניס דבר–מה למזכירים, או לקבל מהם, הקשר היה נעשה דרך החלון שבין חדר המזכירות לבין החצר, המקום שבו ממוקמת סוכת האורחים.

טוביה הצעיר התלבש במהירות, נטל עמו את הפ”נ ויצא מבנין הפנימייה לעבר 770 במטרה לפגוש את אחד המזכירים ולהעביר לו את הפ”נ הדחוף. השעה כבר הייתה 5 בבוקר, כאשר ניסה את מזלו, אך הדלת הראשית, כמו גם הדלתות האחרות שהובילו אל הקומה הראשונה - היו סגורות ונעולות. גם החלון של חדר המזכירות היה סגור בשעה–לא–שעה זו.

כשהוא טורד את ראשו למצוא מוצא ופתח, תרתי משמע, ירד טוביה לקומת המרתף, הקומה בה נמצא הזאל הגדול, והחל לפשפש ולבדוק. להפתעתו, אחת הדלתות שהובילו מהקומה התחתונה אל הקומה הראשונה, הייתה פתוחה. סיבוב קל בידית הדלת, והיא נענתה לו.

בצעדים זריזים טיפס במדרגות והגיע לקומה הראשונה. להפתעתו גילה שטיחים פרושים על רצפת המובאה ומסביב לה, כדי להדמים את הדי הפסיעות. המנוחה של הרבי צריכה להיות מוחלטת.

הפתעתו הלכה וגברה כאשר מצא את כל הדלתות בקומה זו פתוחה, כנראה מתוך הבנה שבין כה וכה הקומה כולה סגורה. חדר המזכירות היה פתוח לרווחה, וכן חדרו הקדוש של הרבי…

בצעדים חרישיים נכנס לחדר המזכירות, ואין איש. בשקט של הדרת כבוד המתין לבואו של אחד המזכירים או המשבק”ים שהיו אמורים להיות במקום - אך איש לא הגיע. משחלפו עשר דקות יקרות, הגיע למסקנה כין אין מה להמתין. הוא איתר את ערמת המכתבים במקום בו עמדו המכתבים המיועדים להיכנס אל הקודש פנימה, והניח מעליהם את הפ”נ הדחוף בעד היולדת.

משפנה לצאת, והנה פתאום נכנס המזכיר הרב גרונר. בעיניים קרועות לרווחה הביט הרב גרונר באורח הלא–קרוא. כיצד נכנס הלז לכאן פתאום? ועוד בשעה זו? גם טוביה עצמו הופתע מכניסתו הפתאומית של המזכיר. למרות זאת, ר’ טוביה התאושש במהירות, התנצל באמרו כי הביא פ”נ דחוף לרבי.

“היכן הוא המכתב?” שאל הרב גרונר קצרות, ומיד הוסיף “טוב שהבאת מכתב לרבי!”.

בשבריר של רגע שלף ר’ טוביה את הפ”נ מהמקום בו הניח אותו אך לפני שניות ספורות, והגישו לידי המזכיר. הרב גרונר לקח את המכתב ונחפז לצאת מהחדר בדרכו אל הקודש פנימה עודו ממלמל “אני הולך להכניס כעת את הפ”נ”, נעלם מאחורי הקיר בעודו משאיר את האורח הלא–צפוי בחדר המזכירות.

התמים הצעיר, שניחן בחוש ריח חסידי מפותח, עמד על מקומו תוהה ומשתאה. הוא הבין כי דבר–מה אירע כעת לנגד עיניו, אך לא הבין את פשרו. מבלי להסס, החליט לא לצאת מהמזכירות עד שיוכל לחקור ולהבין את פשר הדבר.

לא חלפו דקות רבות, והרב גרונר שב לחדר המזכירות כשהוא מפטיר “מסרתי את הפ”נ לרבי”.

כאן העז התמים הצעיר את פניו, ואמר: “הרב גרונר, הרי ידוע הנך כבעל סוד, ועם זאת, לא אעזוב את המזכירות עד שתבהיר לי את המשפט שאמרת קודם ‘טוב שהבאת את המכתב לרבי’. אני רוצה להבין מה טוב כל כך מתמיד?”

הרב גרונר חייך חיוך קטן, והבין כי ‘נתפס’ במילתו. אולם היה זה מן הפעמים שבהם שמח לשתף סוד מתוך הקודש פנימה, והוא סיפר: “הייתי אצל הרבי במשמרת לילה כדי לשמור ולהשגיח שהכל יהיה כראוי. והנה, לפני דקות לא רבות, הרבי פתאום פונה אלי ואומר ‘לך תראה אם באה עכשיו איזו בקשת ברכה’” - - -

מששמע זאת התמים טוביה זילברשטרום, נחה רוחו. הוא ידע כי מעתה ואילך, העניין בידיים טובות, וכי הרבי בכבודו ובעצמו “מטפל” בעניין היולדת והילוד.

כיוון שהיה קרוב–משפחה, דאג לעלות בשעות הבאות מדי פעם לחדר המזכירות כדי לשמוע האם אכן הגיעו בשורות טובות מהיולדת. ואכן בשעה 9 בבוקר, בישר לו המזכיר הרב בנימין קליין כי התקבל טלפון עם הודעה על הולדת בן, בשעה טובה ומוצלחת.

ר’ טוביה ידע כי הזדמנות נקרתה בפניו, והוא החליט לנצל אותה עד תום. “אם כן”, אמר בו במקום למזכיר, “אני צריך לעשות ‘מי שברך’ ליולדת בנוכחות הרבי, ואשר על כן, מגיע לי להיות נוכח במנין המצומצם של קריאת התורה המתקיים בגן–עדן–התחתון”. ואכן, זכה באותו יום לעמוד לראשונה מאז אירוע הלב בתוך ד’ אמותיו של נשיא הדור ומנהיגו, לעשות “מי שברך” עליו השיב הרבי ב”אמן”, ולאחר מכן אף להתכבד בגלילה - “והעיקר, לקבל מבט קרוב, אוהב, רחום וחנון אשר לא יסולא מפז”…