“פתאום ר’ שלום–בער ליפשיץ מגיע לנצרת–עילית ומציע לי לעבוד ב’פעילים’. ההסבר היחיד

“פתאום ר’ שלום–בער ליפשיץ מגיע לנצרת–עילית ומציע לי לעבוד ב’פעילים’. ההסבר היחיד שיש לי לכך הוא שזה כנראה הגיע ב’אתערותא דלעילא’, בהוראה שקיבל מהרבי” >> “הגיעה הוראה מהרבי, כנראה בשבילי, שיש לסדר ילדים במוסדות תורניים, מבלי להתחשב אם זה מוסד חב”די או לא: העיקר להציל נפשות כמה שיותר” >> הרב דוד נחשון מספר על הדרך הארוכה שעשה במסגרת עבודתו בארגון ‘פעילים - יד לאחים’ בעקבות פנייה מפתיעה שקיבל מיו”ר הארגון הרב שלום–בער ליפשיץ ע”ה 

מאת שלמה קזרנובסקי

מעמד הכנסת ספר תורה ע”י ‘יד לאחים’ לביהכ”נ של עולי גרוזיה בקריית גת. יושבים מימין לשמאל: הרה”ח הרב שלום–דובער ולפא שי’, הרה”ח הרב זלמן אבלסקי ע”ה, הרה”ג הרב משה הבלין שליט”א, ?, הרה”ח הרב יהודה בוטרשוילי ע”ה, הרב שלום–דובער ליפשיץ ע”ה, שני צעירים מצוות ‘יד לאחים’ והרה”ג הרב חנניה–יוסף אייזנבך שליט”א.עד תחילת חורף תשל”ב הגיעו לארץ–הקודש קרוב לאלף משפחות של יוצאי גרוזיה, מתוך 80 אלף הנפשות שמנתה יהדות גרוזיה באותה תקופה. עד מהרה התבררה להם המציאות המרה אליה נקלעו: דווקא בארץ ישראל מתנהלת נגדם מגמה ברורה של כפייה אנטי–דתית מטעם הממסד הממלכתי, אם כי באופן בלתי מוצהר כמובן.

מיום ליום ומחודש לחודש הלכה והתבררה התמונה האמיתית בשטח, עד אשר בשבת פרשת ויגש ז’ טבת תשל”ב יצא הרבי בעת ההתוועדות בקול זעקה גדולה ומרה על המצב החמור. הדברים החריפים שהשמיע הרבי באותה שבת בוודאי נגעו ללבם של חסידי חב”ד בכל מקום שהם. אבל היה ביניהם אחד שהדברים עודדו אותו להמשיך בפעילותו ביתר שאת וביתר עוז. היה זה הרה”ג הרה”ח הרב שלום–בער ליפשיץ ע”ה, יו”ר ארגון ‘יד לאחים’, שכבר לפני כן החליט להתייצב בכל כוחו לימין העולים מגרוזיה עם עלותם ארצה וכעת התעודד להגביר את פעילותו בתחום זה עוד יותר, כאדם בעל תושייה רבה שידיו רב לו בפעילות נמרצת ובלתי מתפשרת.

חלק עיקרי מהפעילות היה בתחום הרישום למוסדות חינוך תורניים. הרב ישראל וייס זוכר שיתוף פעולה שנוצר אז בין ‘יד לאחים’ לישיבת חב”ד בלוד, בהנהלת הרב אפרים וולף ע”ה. “היתה תקופה שהבאנו כמה עשרות בחורים מעולי גרוזיה ללמוד בישיבת חב”ד בלוד. הישיבה פתחה עבורם מחלקה מיוחדת והם למדו שם ברמה שלהם ובקצב המתאים להם”.

הקמת בית ספר  בנצרת–עילית

לא קלים היו חבלי הקליטה של ילדי העולים מגרוזיה במוסדות החינוך בארץ ישראל, בעיקר בגלל פקידי משרד הקליטה שלא בחלו בשום אמצעי כדי לשכנע הורים דתיים מקרב עולי גרוזיה לרשום את ילדיהם לבתי–ספר חילוניים. אל מול המגמה הזדונית של רישום ילדי העולים מגרוזיה למוסדות חינוך חילוניים, עסקו פעילי ‘יד לאחים’ במרץ רב ברישום הילדים למוסדות חינוך דתיים.

בין המוסדות אליהם נרשמו ילדי העולים מגרוזיה בלטו במיוחד בתי–הספר של חסידי חב”ד, שיהודי גרוזיה היו קשורים אליהם עוד בארץ מולדתם. בנצרת–עילית, לדוגמה, התאפשרה אז הקמת בית–ספר חדש של חב”ד, שאת רובו איכלסו ילדי עולי גרוזיה, אם כי הדבר לא התאפשר בקלות. בהתחלה למדו 30 מילדי העולים בבית–הספר החילוני ‘גלעד’, לאחר שפקידי ‘הסוכנות’ רשמו אותם לשם. בשלהי חורף תשל”ב, כאשר אנשי חב”ד בעיר הלכו והסבירו להורים שבית–הספר ה’ממלכתי’ אינו דתי ושכנעו אותם להעביר את ילדיהם לבית–הספר החב”די החדש, טען משרד החינוך שצעד זה אינו חוקי… שר הדתות ורהפטיג (מפד”ל) אמר בתגובה שידרוש בישיבת הממשלה הקרובה לברר כיצד נרשמו 30 ילדים להורים דתיים לבית–הספר ה’ממלכתי’ שאינו דתי. ואילו העיתון השמאלני ‘על המשמר’ חשף את העובדה שבבית–הספר ה’ממלכתי’ ‘גלעד’ בנצרת–עילית דרשה המורה מאחד התלמידים מעולי גרוזיה שיסיר את כובעו, ובתגובה הוציאו שבעה הורים את ילדיהם מבית–הספר.

כשהגיעה אל הרבי הידיעה על ‘פרשת הכיפה’, כאשר מורה בביה”ס החילוני ‘גלעד’ הורתה לילדי עולים מגרוזיה להסיר את הכיפות שלהם, הורה הרבי לאלתר להנהלת ה’רשת’ להתעניין בהקמת בי”ס חב”ד בנצרת–עילית, שיתנהל במסגרת ה’רשת’.

הרב נחשון - המכהן כיום כיו”ר ניידות חב”ד להפצת יהדות בארץ הקודש, תנועת הנוער צבאות השם בארץ הקודש ומוסדות חב”ד נצרת עילית - עבד אז כפעיל ‘יד לאחים’ באזור הצפון, והוא מוסיף פרטים נוספים:

“בחודש שבט תשל”ב, זמן קצר לאחר שנהייתי חתן, המזכיר הרב חדקוב הורה לי להתעניין בהנהלת איזה מוסד, כחלק ממבצע ‘ע”א מוסדות’, ואמר לי שכאשר אחזור ארצה אגש ליו”ר ועד ‘ע”א מוסדות’ ר’ ברוך גופין ואגיד לו שאני מוכן לנהל איזה מוסד. מי שהקים אז מוסד חדש, קיבל מהרבי 72 דולר והרב חדקוב אמר לי שאגיד לו שכבר הקמתי מוסד ולכן מגיע לי 72 דולר. באותו קיץ הרבי כתב לי במענה לשאלתי בנוגע לתוכניותיי לאחר החתונה שאעסוק בהדרכה. אחר כך הרב חדקוב קרא לי ודיבר אתי על כמה עניינים וכשהזכרתי את דברי הרבי שעלי לעסוק בהדרכה, אמר לי הרב חדקוב (כנראה בשם הרבי): האם להיות מדריך על מדריכים זה לא נקרא מדריך?! עליך לנסות לנהל איזה מוסד, תבדוק אפשרות כזו ואחר כך נראה הלאה.

“בתקופה ההיא כתבתי לרבי לגבי מקום מגורינו אחרי החתונה והרבי ענה: ‘במקום שלבו חפץ’. בתחילת מנחם–אב כתבתי לרבי על כמה הצעות שקיבלתי בנוגע לעיסוקי אחרי החתונה: ללמוד ב’כולל’ שהקים ארגון תל”ת [תנועה להפצת תורה] בנצרת עלית, ללמוד ב’כולל’ בכפר גדעון, לנהל את ביה”ס חב”ד בברוש (הצעה שקיבלתי אז מר’ משה סלונים ע”ה), או לעבוד בהדרכה בביה”ס למלאכה בכפר חב”ד (המשפיע ר’ משה וישצקי ע”ה מביה”ס למלאכה לחץ עלי מאוד שאבוא להיות מדריך ומשפיע שם). שאלתי את הרבי בפתק לאן עלי ללכת, אך לא קיבלתי על כך שום תשובה מהרבי. כתבתי אפוא לרבי שאני מרגיש שבור מכך שהרבי לא עונה לי מה עלי לעשות. הפעם קיבלתי תשובה, פתק ארוך מאוד. הרבי כתב לי (התוכן): אתה כותב לי על כל מיני הצעות שאתה בעצמך אינך יודע את פרטיהן ומה עומד מאחוריהן. האם לדעתך אפשר לדון בהן בכלל? ואם לאו, מה מקום לנפילת רוח מכך שאיני עונה על שאלה כזו? בסיום הפתק כתב לי הרבי שכאשר אגיע לארץ ישראל, כבר אראה על אתר איך עלי לנהוג.

“שבועיים לפני החתונה, בט”ז מנחם–אב תשל”ב, נכנסתי ל’יחידות’. לפני כן כתבתי שוב לרבי שאינני יודע מה לעשות ואינני מרגיש טוב עם המצב הזה. המשפחה לוחצת לכיוון אחד -  הם שכרו לנו דירה בכפר חב”ד ורוצים שנגור שם - אבל הנטייה שלי היא לכיוון ביה”ס בברוש, ואינני יודע מה לעשות.

“ה’יחידות’ הזו היתה בסגנון מאוד אישי. בהתחלה הרבי נתן לי כמה הדרכות אישיות בעבודת השם, ענייני קריאת–שמע שעל המיטה וכדומה. במשך חצי שנה הקודמת הרביתי לעסוק ב’עבודה’ וכעת כתבתי לרבי שאני מנסה להתפלל באריכות וזה לא מצליח לי. הרבי הסביר לי את העניין של ‘חוזר וניעור’ המבואר בתניא. אבל הרבי גם דיבר אלי הפעם כמו שאב מדבר עם בנו לפני החתונה. ביחס למקום מגוריי, שאל הרבי: קיבלת את מה שכתבתי לך לפני שבועיים? עניתי שכן והרבי הוסיף: הרי לא תמיד מבינים את כוונת הכותב. ייתכן שכאשר תגיע למקום תראה שההצעה לא מוצאת חן בעיניך. טוב עשית שלא החלטת לקנות דירה בכפר חב”ד, אלא רק לשכור. הרי עדיין אינך יודע איפה תהיה [אחר כך הבנתי שהכל היה מתוכנן מצד הרבי]. הרבי נתן לי להבין שכאשר אגיע לארץ ישראל, העיסוק המתאים לי יבוא אלי מיד…

“הנהלת ה’רשת’ קיוותה שאנהל את ביה”ס בברוש, אבל מסתבר שהרבי הועיד לי משימות אחרות. יום לפני החתונה פגש אותי הרב דוד טייכטל ואמר לי: ‘נכון שחשבת ללמוד ב’כולל’ של תל”ת בנצרת? אמנם יש כאן ‘כולל’, אבל בפועל האברכים רק לומדים ולא עוסקים בשום פעילות. אנחנו, האברכים החב”דניקים, אמרנו לראש ה’כולל’ הרב רפאל שטוב: אם תרצה שמשהו יתחיל לזוז פה, רק דוד נחשון יוכל לעשות זאת…

“נרשמתי ל’כולל’, אבל אחרי החתונה עוד לא הייתי ב’כולל’ אפילו יום אחד. כשלושה שבועות אחרי החתונה, בח”י אלול תשל”ב, הגעתי לנצרת–עילית. עדיין לא היתה לי דירה שם. פתאום ר’ שלום–בער ליפשיץ מגיע לנצרת–עילית ומבקש להיפגש אתי לשיחת עבודה. כשנפגשנו, הוא הציע לי לעבוד במסגרת ה’פעילים’. ברגע הראשון זה נשמע לי מוזר מאוד. עד היום אינני מבין איך הוא הגיע אלי בכלל, וההסבר היחיד שיש לי לכך הוא שזה כנראה הגיע ב’אתערותא דלעילא’, בהוראה שקיבל מהרבי. עד היום אני חושב על זה: מצד אחד הרבי לא הורה לי ללמוד כאן ב’כולל’, ומצד שני פתאום ר’ שלום–בער הגיע אלי וקבע אתי פגישה. כמעט ברור לי שהרבי הורה לו להכניס אותי לעבוד ב’פעילים’. כידוע, לפעמים הרבי הורה למישהו להתעניין בהצעה מסוימת, ואחר כך שלח לו מהצד מי שיסדר לו את הגשמת ההצעה. לדעתי, ר’ שלום–בער קיבל מהרבי יחס מיוחד ולכן היתה לו הפריבילגיה הזו.

“בשלב הראשון הציע לי ר’ שלום–בער לעסוק ברישום ילדי העולים מגרוזיה לביה”ס חב”ד בנצרת–עילית (ואחר כך ביקשה ממני גם הנהלת ה’כולל’ של תל”ת שאעסוק בפעילות זו). ביה”ס שכן אז באיזו דירה קטנה. בעונת הרישום באביב תשל”ב היה רישום דליל מאוד לביה”ס חב”ד ובהנהלת ה’רשת’ לא ידעו אם משרד החינוך יאשר תקנים. המצב הזה נמשך חודשים אחדים בקיץ תשל”ב, כאשר גורמי החינוך המקומיים נלחמים נגד חב”ד. בסוף שנת הלימודים תשל”ב היה נראה שביה”ס בסכנת סגירה. לקראת שנת הלימודים תשל”ג, שנועדה להיפתח ימים אחדים לפני ראש השנה, עדיין נרשמו בפועל רק עשרים וכמה ילדים.

“עבור עולי גרוזיה זו היתה ממש עת צרה מבחינה רוחנית. כל ילד שלא נשלח לחינוך דתי, הועבר מיד לחינוך חילוני שגזר עליו כליה רוחנית. גורם הזמן היה ממש קריטי, היינו חייבים להגיע אל העולים החדשים מוקדם ככל האפשר ולהכניס אותם מיד למוסדות חינוך דתיים, כפי שהורה לנו הרבי לעשות. הרב יצחק גנזבורג מהנהלת ה’רשת’ ביקש ממני שאתמסר כל–כולי לרישום ילדים לביה”ס החדש.

“ביום הראשון של שנת הלימודים תשל”ג הגיעו אלינו כ–20 ילדים, ופתחנו להם שלוש כיתות כאשר בכל כיתה מצורפים שלושה שנתונים. קיבלנו לרשותנו את המקלט של ביה”ס החילוני ‘גלעד’ ומחיצות ארעיות שהקמנו במקלט הבדילו בין ‘כיתה’ ל’כיתה’. בשלב ראשון קיבלנו כמה ספסלים מביה”ס חב”ד בתענך (שנוהל אז על–ידי הרב יעקב מינסקי) ורשמנו לביה”ס החדש קצת יותר מ–20 תלמידים. ירדתי בכל יום בשעות אחר הצהריים והערב לבניינים בהם השתכנו עולי גרוזיה, הלכתי מבית לבית והתחלתי לרשום ילדים לביה”ס כשאני משתמש במתורגמן צעיר מקרב העולים. ההורים לא הבינו אף מלה מדבריי אך קיבלו אותי בכבוד, אברך עם זקן המזוהה עם חסידות חב”ד הנערצת על כולם! בליל שבת התפללתי עם הרב טייכטל בבית–הכנסת של עולי גרוזיה ומסרתי לפניהם דרשה. אך השמעתי את צמד המלים ‘האדמו”ר מליובאוויטש’ וכולם קמו לכבוד הרבי!

“אחר כך חשבתי שכדאי לנסות לרשום לביה”ס גם ילדי עולים ממרוקו. הלכתי לבלוקים הגדולים בשכונה המרוחקת וביצעתי שם רישום חזק גם אצל עולי מרוקו וארגנטינה. איכשהו סידרתי להם הסעה בחינם מבתיהם לביה”ס שלנו והדבר הלהיב את ילדי העולים: מי שרוצה הסעה בחינם לביה”ס, שיירשם לחב”ד. כל האחרים הולכים לביה”ס ברגל. אחרי כמה ימים של רישום מסיבי שביצעתי כבר לא היה במקלט ביה”ס ‘גלעד’ מקום לכל התלמידים, וקיבלנו את חדר האוכל הישן של ביה”ס ‘גלעד’. מספר התלמידים זינק במהירות, ל–30, 40 ו–50 ילדים, וכן הלאה. בהתחלה היו שלוש מורות מנשות חב”ד: גב’ גנזבורג, גב’ טייכטל ואשתי. אחר כך התווספו עוד תלמידים והוספנו מורה לכיתה א’: גב’ שרה צאידה.

“בתחילת תשרי תשל”ג נסע הרב ישעיה הרצל מנצרת לרבי, ושלחתי איתו דוח על כל הפעילות החדשה. קיבלתי תשובה מידית מהרבי בי”ב תשרי תשל”ג: “בכהנ”ל [=בכל הנ”ל] ימשיך ויבש”ט [=ויבשר טוב]. בהספקות - בהתייעצות עם אנ”ש שי’ וה’ יצליחם. ע”ד מה שכתב מעולי מרוקו - ויהא כהנ”ל בהצלחה רבה [זה היה בקשר למה שכתבתי שאני רוצה שבביה”ס לעולי גרוזיה ילמדו גם עולי מרוקו. כעת הבנתי שהרבי מרוצה מזה]. אזכיר עה”צ”.

“בשלב הבא הבאתי לכאן לשבתות את חכמי העדה הגרוזינית כדי שידרשו לפני בני העדה הגרוזינית בשבתות ויחזקו את העולים בנושאי העמידה על משמר הדת בכלל והחינוך הדתי בפרט. בעיקר הגיעו לכאן חכם רפאל אלאשוילי מלוד (שאכל וישן בביתי כמה פעמים) וחכם עמנואל דוידאשוילי מקריית–אתא. בכוח השפעתם של החכמים הייתי בא לאחר מכן לבתי העולים ורושם עוד תלמידים לביה”ס שלנו.

“בסוף שנת תשל”ג כבר למדו אצלנו למעלה מ–120 תלמידים. קיבלנו שטח גדול שסגרו עבורנו בקומת קרקע של בניין מגורים בין העמודים, משום שמשרד החינוך עדיין לא רצה לתת לנו מבנה של ממש. באותו זמן הוקם בנצרת–עילית מבנה חדש שנועד לשמש עבור בי”ס חילוני חדש שיקום במקום ושמו ‘גלבוע’. אנחנו ביקשנו את המבנה החדש לביה”ס שלנו, אבל משרד החינוך טען שהמבנה נועד לחינוך חילוני והבטיח לנו מבנה שיוקם בשכונה מרוחקת. טענתי כלפיהם: אם לנו יש 120 תלמידים בפועל, מדוע משרד החינוך חייב לספק מבנה לבי”ס חילוני שאמור לקום ועדיין אין אליו רישום, ואילו ילדי העולים הדתיים יצטרכו להרחיק ללכת לשכונה למטה?! הסעתי את 120 הילדים להפגנה מול משרד החינוך בירושלים. להפגנה הגיעו נציגי העיתונות וכלי התקשורת, ובזכות זה נכנסנו בתחילת שנת הלימודים תשל”ד למבנה החדש שנועד לביה”ס ‘גלבוע’. ומאז חייתי את העבודה בביה”ס יום ולילה”.

“עבדתי בקצב מטורף”

מוסיף ומספר הרב דוד נחשון: “בחשון תשל”ג ר’ שלום–בער בא לביתי בנצרת–עילית וביקש שאהיה האחראי באזור הצפון על סידור ילדים במוסדות מטעם ה’פעילים’. אמרתי לו שאני עסוק מאוד בפעילות מקומית של חב”ד בנצרת–עילית. הוא ענה לי שלדעתו הרבי רוצה מאוד שאעסוק גם בתחום זה של סידור ילדים, והציע שאשאל את הרבי. שאלתי את הרבי ובכ”ה חשון תשל”ג קיבלתי מענה חיובי: לקבל הצעה זו. אזכיר עה”צ. חת”ת. בעקבות זאת יצאתי לדרך ופעלתי בסידור ילדים מכל הסביבה: טבריה עילית, צור שלום, קריית אתא, עפולה עילית, גבעת המורה ונצרת עילית, ועוד.

“עסקתי רבות בהוצאת נערים למוסדות תורניים עם פנימייה. באותה תקופה הסעתי בטנדר מדי לילה עשרה או תריסר ילדים מיישובי הגליל למוסדות חינוך שונים. בשעות הערב הייתי מגיע ואוסף אותם מהבתים בזה אחר זה ומשם נסענו ישירות לכיוון המוסדות. לר’ מוטל קוזלינר הייתי מביא נערים יוצאי גרוזיה לישיבה שפתח לעולי רוסיה בקריית–מלאכי, ור’ גרשון–בער (בורקה) שיף קיבל ממני ילדים עולי רוסיה ובוכרה שהבאתי אליו ל’ישיבת הבוכרים’ בכפר חב”ד. ר’ מוטל לוין היה מקבל ממני ילדות שהבאתי לפנימייה של ‘בית רבקה’, בהנהלת גב’ צביה ברוומן וגב’ סימה סודקביץ. ר’ מוטל היה מתייצב גם באמצע הלילה כשהגעתי עם הטנדר ומקבל את הילדות לפנימייה. זו היתה עבודה בקצב מטורף. בכל יום כשקמתי בבוקר הרגשתי שאם לא אצא היום להציל עוד כמה נפשות, היום הזה לא שווה…

“לקראת פסח תשל”ג קיבלתי לראשונה מעמידר דירה קטנה של 50 מ”ר ואז באו בחורים מהישיבה בכפר חב”ד לסייע לי ברישום ילדים לביה”ס המקומי. באותה תקופה סידרתי הרבה ילדים במוסדות חב”דיים ור’ שלום–בער שאל אותי אם אין מקום לכך שאכניס ילדים גם למוסדות לא חב”דיים. אמרתי לו: הרי אני חב”דניק, למה אתה מצפה ממני? הוא ביקש בכל זאת שארשום נערים גם למתיבתות של וולפסון ואמרתי לו שלדעתי אינני צריך להתעסק בזה. הוא ביקש שאכתוב לרבי והרבי ענה: לא חשוב השם של המוסד, חשוב מי המנהל שלו.

“בהמשך לכך הכנסתי נערות גם לסמינר של הרב תנעמי ברכסים, ביניהן בוגרות ביה”ס חב”ד. ובכל זאת, בתור חב”דניק זה לא התאים לי וכתבתי לרבי שהדבר מטריד אותי ואני חושב להפסיק מגמה זו פתאום התקשר אלי הרב אפרים וולף וביקש שאבוא אליו. כשהגעתי, אמר לי שהגיעה הוראה מהרבי (כנראה בשבילי) שיש לסדר ילדים במוסדות תורניים, בלי להתחשב אם זה מוסד חב”די או לא. העיקר להציל נפשות כמה שיותר.

“בשנתיים הבאות היו לי עוד ‘יחידויות’ מהן הבנתי שהרבי מאוד רוצה שאעבוד ב’פעילים’ וגם אעסוק בענייני חב”ד. כשהגעתי לרבי לתשרי תשל”ד נכנסתי ל’יחידות’ והרבי אמר לי: בנוגע למה שכתבת על חיכוכים עם פלוני–בן–פלוני, אינך צריך להתפעל מזה. והרבי המשיך: כשתחזור לארץ הקודש, תחזור למקום שבו היית ותעבוד כפי שעבדת עד עתה וגם תוסיף בהפצת היהדות והמעיינות. ובנוגע למצב של ה’פעילים’ [שאמרו שאין להם כסף לשלם לי], כשהמצב יהיה ‘ספאקוינע’ [=רגוע], הכל ישתנה. וכפי שאמרתי לך, עליך לעבוד גם ב’פעילים’ וגם בענייני חב”ד, ותמשיך כך גם הלאה.

“באותה ‘יחידות’ נתן לי הרבי הוראה מאוד מיוחדת: כתבתי אז לרבי שבגלל עבודתי במסגרת ה’פעילים’ איני יכול להקדיש זמן כראוי ללימוד תורה וגם בקושי יש לי זמן להתפלל, כי אני עסוק בעבודה מהבוקר עד הלילה. הרבי ענה לי שאמשיך בעבודת ה’פעילים’ בדיוק כפי שעשיתי עד עתה! הבנתי שבעיני הרבי זהו מצב של פיקוח–נפש ברוחניות, והעוסק במצוה פטור מן המצוה.

“ב’יחידות’ אחרת (איני זוכר אם בתשל”ד או אחר כך) הרבי אמר לי בתוך הדברים: “אזוי ווי דו האסט געארבעט פאר די פעילים און עניני חב”ד…” [=מאחר שעבדת עבור ה’פעילים’ וענייני חב”ד]. שהרי באותו זמן גם ה’רשת’ הפעילה אותי. עיקר עבודתי במסגרת ה’פעילים’ היתה בסידור ילדים במוסדות חינוך דתיים. רישום ילדי העולים מגרוזיה בנצרת–עילית היה לביה”ס חב”ד, ובמקומות אחרים רשמתי ילדי עולים לבתי”ס דתיים. 

“קופת ה’פעילים’ בשנים ההן היתה ריקה. ר’ שלום–בער תמיד רצה לפעול עוד ועוד, אבל לא היה לו תקציב מספיק. תמיד היה אומר לי: ‘אין לי הרבה אנשים מסורים כמוך, אבל אינני יכול לקחת על עצמי להוסיף לך עבודה כאשר אינני משלם לך משכורת נורמלית וכבר יש לך שני ילדים… (הוא שילם לי משכורת קטנה, וגם זה בצ’קים דחויים…) אמרתי לו: אבל הרבי הורה לי לעבוד ב’פעילים’. הוא שב ואמר: אבל אינני מרגיש נוח עם זה שאינני יכול לשלם לך. אמרתי לו שידאג לממן לפחות את הוצאות הנסיעות שלי לצורך סידור ילדים במוסדות. וכך היה.

“אחרי האסון בפטירתו הפתאומית של בני הילד יוסף–יצחק ע”ה, שניים מאנ”ש כאן (הרב שמעון רוזנברג שהבאתי אותו לנהל את ביה”ס ור’ דוד קרץ ע”ה) טלפנו בימי ה’שבעה’ למזכירות הרבי ואמרו לרב חדקוב שמכיוון שבשנים האחרונות אין לי חיים נורמליים, הם מציעים שאקבל משרה נורמלית עם משכורת ורכב כדי שאוכל לנצל את כישרונותיי כראוי. הרב חדקוב אמר להם שיתקשרו שוב אחר כך, ואז הרבי האזין לשיחה מעברו השני של הקו. הרב חדקוב אמר להם כך: מאוד נעים כאן לשמוע שיש מישהו שחושב על הזולת, אבל העניין הזה שייך רק לו עצמו, והוא יודע את הכתובת…

“מיד אחר כך קיבלתי מהרבי מכתב הנושא את התאריך כ”ח שבט תשל”ו. המכתב היה בנוסח כללי–פרטי ובסופו נכתב: נ.ב. ישתדל להמשיך במשרתו אצל הפעילים שי’. בנוסף לכך כתב לי הרבי באותו יום מכתב תנחומין (שהגיע אלי עוד בימי ה’שבעה’), אבל את המענה הנ”ל הרבי השהה עד אחרי השבעה. זו היתה בעצם התשובה על הצעתם.

“אחרי ה’שלושים’ של בני נסעתי לרבי. הרבי נתן לי להישאר שם כחודשיים. ב’יחידות’ שהיתה לי אז הרבי דיבר אתי על ה’פעילים’ ואמר כך: בנוגע לאופן הסתדרותך, אינני רואה דבר טוב יותר מהפעילים (“איך זע נישט קיין בעסערע זאך ווי די פעילים”), אבל כדי להקל עליך, אתה צריך לחפש עוד ענין שלא יהיה בסתירה לעבודתך ב’פעילים’. ומכיון שצריך להיות ‘נשאת ונתת באמונה’, לכן תסתדר בזה, אם על–ידי הבאת ‘טנק המבצעים’ לארץ ישראל או באופן אחר. ומכיוון שצריך להיות ‘שארה וכסותה ועונתה לא יגרע’ [הרבי הזכיר משפט זה פעמיים באותה ‘יחידות’], לכן צריכים שכל זה יהיה ברצונה ולכבודה של עקרת הבית. והרבי חזר על תוכן הדברים הללו כמה פעמים.

“אחר כך ר’ שלום–בער רמז לי של’פעילים’ אין אפשרות לשלם לי משכורת כראוי, אבל אמרתי לו שהרבי אמר לי שזה הדבר הכי טוב בשבילי. לכן נשארתי ב’פעילים’ עוד כחצי שנה. בשנת תשל”ז נשארתי בניו–יורק כדי להביא לארץ ‘טנק מבצעים’, ואז כבר היה מובן לר’ שלום–בער שאני עסוק מעל הראש בנושא ה’טנקים’, וכבר לא שייך שאמשיך אצלו. כתבתי על כך לרבי, ומאז כבר לא היה לחץ עלי מהרבי בנושא ה’פעילים’.

הנבואה השמיימית על יהדות גרוזיה

בראיון נדיר שהעניק בשנת תשנ”ז ל’בית משיח’, סיפר הרה”ח הרב שלום–בער ליפשיץ ע”ה על מה שדחף אותו לפעול במלוא המרץ למען עולי גרוזיה:

“אאמו”ר הרב ישראל–לייב ע”ה כיהן כראש ישיבה בעיר קליניצי. הוא נאלץ לברוח מעיר מגוריו ברוסיה מאימת השלטון הקומוניסטי, ואז שאל את הרבי הרש”ב לאן עליו לברוח. התשובה שקיבל מהרבי הריי”צ בשם אביו היתה: אאמו”ר אמר לי שהוא רואה שתוכל לעשות דברים גדולים בגרוזיא. אני זוכר שאבי סיפר לי על כך לפני פטירתו והוסיף שאינו יודע למה רמז הרבי הרש”ב, שהרי למעשה הוא לא נסע לשם לבסוף ולא פעל מאומה בקרב יהודי גרוזיה. עתה, כשעולי גרוזיה הגיעו לארץ ישראל בתחילת שנות הלמ”דים, חשתי צורך ‘לסגור מעגל’ ולפעול אצלם בכל תחומי החזקת הדת.

“פניתי אל חכמי גרוזיה וביקשתי מהם לפעול לחיזוק היהדות בקרב עולי גרוזיה, ואנו נתמוך בפעילותם. הרה”ח ר’ יהודה בוטראשוילי ע”ה, מתלמידי ‘תומכי תמימים’ בנעוול, נענה בהתלהבות להצעתי, וכך גם יתר חכמי העדה. לקראת חג השבועות תשל”ב סידרתי ומימנתי את נסיעתם לארה”ב של החכמים ר’ יהודה בוטראשוילי, ר’ יעקב דבראשוילי ור’ רפאל אלאשוילי, כדי שיוכלו להיפגש עם הרבי ולקבל ממנו הוראות והנחיות בקשר לקידום מצבה הרוחני של יהדות גרוזיה. לקראת פורים תשל”ד סידרתי את נסיעתו לרבי של חכם עמנואל דוידשוילי. הרבי כיבד אותו מאוד ואף העניק לו משלוח–מנות בפורים, ולאחר מכן ביקש למסור לי באמצעות הרב חדקוב שהוא מכיר לי טובה על כך. הרבי גילה מספר פעמים לאחר מכן כי יש לו נחת–רוח מפעילותנו בקרב עולי גרוזיה, ואני ראיתי בכך את התגשמות דברי הרבי הרש”ב נ”ע לאבי–מורי: שתוכל לעשות דברים גדולים בגרוזיא”.

להלן נוסח המכתב שקיבל הרב ליפשיץ ממזכירות הרבי בנוגע לביקורו של חכם עמנואל אצל הרבי: “ב”ה, י”ב ניסן תשל”ד. ברוקלין, נ.י. הרה”ח אי”א נו”נ עוסק בצ”צ וכו’ מוה’ שלום דובער שי’. שלום וברכה! במענה למכתבו מי”ב אדר נידון ביקורו של חכם עמנואל שי’, השתדלנו בכל האפשרות להנעים לו את זמן שהותו כאן, ובאשר בטח היתה כבר לכת”ר הזדמנות לראותו אחר שובו לאהקת”ו, נא להודיענו מה שסיפר לו בנידון הנ”ל. בת”ח למפרע ובברכת חג כשר ושמח, הרב ח.מ.א. חדקוב”.

הכתבה מוגשת בעקבות
יום היארצייט החמישי של הרב
שלום–בער ליפשיץ ע”ה, כ”ד אלול