על פסגת הר
על פסגת הר בהרי השומרון, מול נוף פסטורלי, נמצא מצפה יצהר שהוקם על ידי ר’ איציק סנדרוי ורעייתו, חסידי חב”ד וחיים במסירות נפש יום יומית. סדרה של תשובות מהרבי הביאה אותם להקים ישיבת “תומכי תמימים” במצפה ‘יש’ מ’אין’ • אין ספור קשיים ליוו אותם בדרכם ולא יכלו להם, גם לא מאות שוטרים שהקיפו אותם באישון לילה
על פסגת הר בהרי השומרון, מול נוף פסטורלי, נמצא מצפה יצהר שהוקם על ידי ר’ איציק סנדרוי ורעייתו, חסידי חב”ד וחיים במסירות נפש יום יומית. סדרה של תשובות מהרבי הביאה אותם להקים ישיבת “תומכי תמימים” במצפה ‘יש’ מ’אין’ • אין ספור קשיים ליוו אותם בדרכם ולא יכלו להם, גם לא מאות שוטרים שהקיפו אותם באישון לילה עם טרקטורים להריסה, וחזרו באופן פלאי כלעומת שבאו • מה יותר מרומם מלראות בחורים יושבים ועוסקים בלהט ב’נגלה’ ובחסידות, ואם לא די בכך, הרי שמפקד הפלוגה באזור מעיד כי מאז הקמת הישיבה, רף ההתרעות ירד באחת?! • הצצה לעולם של מסירות נפש
משמאל: חיילים משתתפים בהתוועדות חסידית“זה החל לפני שלוש שנים - לאחר הרצח המחריד של חמשת בני משפחת פוגל באיתמר. בכל פעם שכתבנו לרבי, ולא משנה מה הנושא שכתבנו עליו, קיבלנו תשובה באמצעות ה’אגרות קודש’ עם התייחסות לנושא חינוך ילדי ישראל והקמת ישיבה”, מספר הרב איציק סנדרוי, מי שהקים לפני עשור את המאחז ‘מצפה יצהר’ בו הוא מתגורר כיום יחד עם עוד שש משפחות. “מאז הרבי דוחף כל הזמן להקמת ישיבה במצפה יצהר”.
הדרך עד להקמת הישיבה לא שגתה בשושנים בלשון המעטה. קשיים לא חסרו, אך לרב סנדרוי היה ברור שבכך טמונה הברכה ליישוב כולו. ואכן בכוחות לא לו, לדבריו, התגבר על הקשיים ובחלוף כמה חודשים נוסדה ישיבה שפועלת כעת זו השנה השנייה, והיא גדלה ומתפתחת. לצד הקשיים העצומים, זוכים מייסדי הישיבה ומנהליה לראות מקרים של השגחות פרטיות וניסים מופלאים המלווים את ביסוסה של הנקודה החב”דית בגב ההר. בתוך זמן קצר נבנו מקווה טהרה, מבנה עבור פנימייה, בית מדרש מהודר ואפילו מטבח.
וכך, אל מול נוף סלעי עוצר נשימה, אוויר הרים צלול וריח פריחה עונתית, כשני מניינים של בחורים חובשים את ספסלי הישיבה, ביניהם שלוחים שהגיעו לאחר שנת ‘הקבוצה’ שלהם, ואף בעלי תשובה ‘טריים’ שהצטרפו מהגבעות. אלה וגם אלה יגעים על לימוד נגלה וחסידות עם סדרי לימוד אינטנסיביים לצד פעילות ענפה ‘מבצעים’ עם חיילים ושוטרים.
לצד הישיבה הוקמה פינה חמה עבור חיילים ושוטרים המשרתים באזור. “מחזה שגרתי לפגוש באנשי בטחון בכירים וזוטרים בבית המדרש לומדים עם התמימים או משתתפים בהתוועדויות. חיילים שפועלים באזור יודעים שיש להם אצלנו פינה חמה”, אומר הרב סנדרוי. “בין כותלי הישיבה ניתן למצוא את מח”ט שומרון, יואב ירום, אנשי צבא ומשטרה בכירים לצד נערי גבעות שנכנסו ללמוד שיחה או מאמר של הרבי או ליטול חלק פעיל בהתוועדויות המתקיימות בישיבה בתדירות גבוהה”.
הרב סנדרוי מוסיף ומציין את התמיכה והגיבוי שקיבלה הישיבה כבר מיומה הראשון מראשי ההתיישבות שרואים בה פנינת חמד חסידית, מגדלור של עוצמה המפיץ את אור החסידות באזור.
ההחלטה שגמלה בשבת השחורה
כשמבקשים לשמוע איך נוסדה הישיבה, מוכרחים לחזור מעט אחורה, עשרים ושלוש שנים קודם–לכן, אז הגיעה משפחת סנדרוי ליישוב יצהר.
“הייתי אז ילד כבן עשר בלבד”, נזכר ר’ איציק, “הוריי התלבטו לגבי מקום מגורים ושלחו לרבי כמה הצעות. באחד הימים הגיעה תשובת הרבי שנעבור ליישוב יצהר ולעשות זאת בהקדם. הוריי לא התמהמהו, וכבר למחרת היינו כל המשפחה בדרך ליצהר. תחילה התגוררנו במבנה ארעי, וכשנבנו מבני קבע ביישוב שאל אבי את הרבי האם לרכוש בית או שמא הסתיימה שליחותו בעצם כך שהוא מתגורר ביישוב. המגורים במקום מרוחק כזה הקשו על הפרנסה ואבי קיווה שהרבי ייתן לנו ברכה שנוכל לעבור למקום אחר.
“אך הרבי חשב אחרת והורה להוריי לרכוש בית תוך כדי שהוא מברך את משפחתנו. כיום מתגוררים ביצהר ובישובים הסמוכים עוד כמה משפחות מחסידי חב”ד, אך בימים ההם, היינו מהמשפחות החב”דיות היחידות, וניתן לומר שגדלנו והתחנכו בשליחות”.
לאחר שסיים מסלול לימודים של תמים חב”די, נשא ר’ יצחק את רעייתו למשפחת בר חן, והשניים קבעו את מגורם בנקודת היאחזות חדשה שהקים בסמוך ליצהר ונתן לה את השם ‘מצפה יצהר’.
“לי ולרעייתי היה ברור שאנחנו מייעדים את חיינו לשליחות. בד בבד עם הקמת המאחז, התחלנו להתעסק ב’מבצעים’ עם החיילים ועם תושבי האזור. בכל חג או מועד היו מגיעים קבוצה של תמימים מהישיבה בצפת והיינו עוברים בבסיסים ובמוצבי הצבא ומשמחים את הלוחמים. כמו כן עסקנו בפעילות עם נערים ומבוגרים בתוך היישובים”.
הרעיון של הקמת הישיבה החל לקרום עור וגידים לפני שלוש שנים באתערותא דלעילא. אם היו שואלים את ר’ איציק בעניין, לא היו לו כל מחשבות בעניין. הקמת ישיבה לדידו זה לא עניין של מה בכך. כשאני שואל איך הכול החל - דמעות נקוות בעיניו, והוא מזכיר את הרצח המזעזע של בני משפחת פוגל, הורים ושלושת ילדיהם ביישוב הסמוך, איתמר.
“בין תפקידי אני גם נהג אמבולנס. מיד כשהגיעו ההודעות על הפיגוע, חשבתי לנסוע למקום אך גורמי הצבא שפיקדו על האירוע מנעו זאת ממני וביקשו שאשאר לשמור על בני משפחתי, מכיוון שחשבו שהמחבלים עוד נמצאים בשטח. במשך כל הלילה עמדתי דרוך עם כלי הנשק שלי בכניסה לבית ובמוחי התרוצצו מחשבות ‘למה עשה ה’ כך’? נזכרתי בהדרכתו של הרבי לאחר הרצח של ילדי בית הספר למלאכה, והבנתי שלאחר אירוע כה קשה מוכרחים להתרחב ולגדול; מוכרחים להוסיף באור, להוסיף במעשים טובים. כשיצאה שבת כתבתי לרבי את תחושתי ושאלתי מה עלי לעשות?
תשובת הרבי שהתקבלה בכרך י”ח מכתב ו’תרצא החסירה פעימה מלבי. קראתי אותה שוב ושוב, הראיתי אותה למשפיע ולבני משפחתי, וכולם אמרו את אותו הדבר: הרבי מבקש לייסד בגבעה מוסד חינוכי”:
הוו”ח אי”א נו”נ מלאכתו מלאכת שמים
מו”ה יצחק שי’
שלום וברכה!
. . ולעת עתה אין עליו להתענין בזה, כי אם לרכז כל שימת לבבו למלאכתו מלאכת הקדש, חינוך על טהרת הקדש אשר בבתי ספר אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש אשר באה”ק ת”ו, ובמקומו עתה. ובפרט שכפי כתבו, רובם הם מבני עדתו, ופסקה תוה”ק עניי עירך קודמין. ושכר כל העוסקים בזה, הרי מבואר בכ”מ, וכולל הצלחה גם בענינים הפרטים…
וזכות התעסקותו בבי”ס אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש כנ”ל, אשר בודאי גם יוסיף בזה, תעמוד לו למילוי משאלות לבבו לטובה ולברכה.
בברכה לבשו”ט.
המכתב עצמו ממוען ליהודי בשם יצחק, כשמו של הרב סנדרוי, מה שהעצים אצלו את התחושה שדברי הרבי מכוונים אליו. “יחד עם ההבנה שזהו רצונו הקדוש של הרבי, לא היה לי שמץ של מושג איך ניגשים לנושא כזה. חשבתי שאני טוב בהתעסקות במבצעים אחרים, אך חינוך? מה לי ולחינוך? איך בונים בכלל בית הספר או ישיבה? זו הייתה נראית לי משימה בלתי אפשרית.
“זמן קצר לאחר הרצח, הבאנו לגבעה קבוצה גדולה של תמימים שהחלו לעבור באזור ולהרים את המוראל של המתיישבים היהודים ושל אנשי כוחות הביטחון. בהתוועדות סיכום שערכנו לאחר יומיים גדושים ומלאים, הראיתי לבחורים את התשובה שזכיתי לקבל מהרבי. גם הם הביעו התלהבות, אך לאחר שחלפו עוד ימים אחדים, כולם שבו לשגרת החיים והעניין נשכח.
“בטיסה לקראת כינוס השלוחים קיימתי שיחה מעניינת עם אחד ממכריי משכבר הימים. הלה התעניין לגבי פעילותנו ותוך כדי שיחה סיפרתי לו על התשובה המיוחדת שזכיתי לקבל. האיש, חסיד אמיתי של הרבי, התרגש מאוד ואמר לי ‘איציק לך על זה, אני איתך ביחד’. שמחתי מאוד, אך גם זה נשכח ברבות הימים.
פינוי באישון לילה שלא התקיים
“כך או כך, שבוע לפני י”ט כסלו נערכנו להתוועדות גדולה לקראת היום הגדול והנשגב, והנה מגיעות ידיעות ששר הביטחון אהוד ברק הודיע על פינוי כמה מאחזים, בניהם ‘מצפה יצהר’, המקום שלנו. בכירים בהתיישבות פנו אלי והציעו שניכנס עם המערכת המדינית למשא ומתן, אך הודעתי להם שלא אעשה צעד ללא ברכת הרבי”.
תשובתו של הרבי הייתה קצרה וקולעת. “הרבי כתב לנו ש’מחשבה טובה יוצרת מציאות טובה, גם אם היא כעת לא נראית לעין’. הסקתי מכך שלא יהיה פינוי, והודעתי לכולם שאין ממה לחשוש. באחד הימים התקשר אלי אלוף הפיקוד דאז, אבי מזרחי, ואמר לי, ‘איציק אנחנו עומדים לעשות פינוי בגבעה, ברצוני לדעת איך תגיבו’. עניתי לו ‘אבי, לא יהיה פינוי’. הוא נדהם ואמר, ‘איציק, אני האלוף ואני אומר לך שיהיה’, אך אני עונה לו: ‘ואני חסיד של הרבי מליובאוויטש וכעת אני עסוק בלחשוב טוב’…
“באמצע התוועדות י”ט כסלו קיבלתי הודעה שבחטיבה נערכים לפינוי. השבתי למודאגים, ‘חבר’ה אני עצמי נמצא כעת בחטיבה ומתוועד עם המפקדים’… ביום שלישי באותו שבוע נסעתי לתל אביב להביא תרומה של רהיטים שקיבלנו עבור המאחז. בדרך שוב קבלתי הודעות שהכוחות נערכים לפינוי. כשהודעתי שאני בדרך למאחז עם רהיטים, היו שתהו בקול רם האם יהיה לי היכן לאכסן את הרהיטים. לא נבהלתי. הרבי כתב לחשוב טוב וכך אנו עושים, גם אם הכול מסביב נראה להפך.
“ביום רביעי שוב קיימנו התוועדות לכבוד חג הגאולה עבור תושבי המאחז וכן אורחים מבחוץ. ההתוועדות התקיימה בביתנו והסתיימה סמוך לחצות, או אז חזר כל אחד לביתו. בשעה שלוש לפנות בוקר הנייד מצלצל ואני מקבל הודעה שכעת עומד להתבצע פינוי בגבעה. אני יוצא החוצה ורואה מאות שוטרים לבושים שחורים, אוחזים באלות ושאר כלי משחית, ששים אלי קרב וממתינים לפקודת הסתערות. הייתי בסערת רגשות. חזרתי הביתה וניגשתי שוב לכתוב לרבי. המענה הדהים אותי: הרבי כותב לנו על מעלת יום י”ט כסלו ותוהה ומתפלא מדוע אנו מתוועדים לבד כאשר באזור נמצאים יהודים רבים הצמאים לאידישקייט”…
איציק לא חשב יותר מדי, על השולחן בבית היו עדיין כמה בקבוקי ‘משקה’ מהלילה. הוא הוציא את השולחן החוצה, העמיד עליו מסך והקרין וידאו של הרבי המדבר על חשיבות השמירה על חבלי ארץ ישראל. בינתיים סגר הצבא את כל הכבישים למאחז כדי שלא יגיעו תגבורת של מתיישבים. רק אחד הצליח להסתנן, ר’ יהודה לייבמן, מבכירי הישוב יצהר, והוא הצטרף להתוועדות הספונטאנית כשאלינו מצטרפים שאר תושבי הגבעה.
את אשר התחולל סביב, סיפר ותיאר ר’ יהודה ליבמן, מראשי היישוב יצהר, בראיון שהעניק לעיתונות יום למחרת: “לפנות בוקר זכיתי להיות במחיצתם של משפחות מצפה יצהר ברגעי המבחן הקשים הללו. הגעתי דרך הוואדי וגיליתי מחזה מופלא: ר’ איציק סנדרוי יושב בשולחן עם ר’ יוסי פיילנט ומתוועדים לכבוד ה’ יתברך, לכבוד י”ט כסלו. במרחק נגיעה מולנו עומדים מאות לובשי מדים שחורים ומקיפים את הבית ומה ששומעים זה את קולו של הרבי מליובאוויטש מרעים בקולו על הקשר בין בטחון יהודים בארץ ישראל לשלמות הארץ ושלימות התורה. לובשי המדים בהו במחזה ושפשפו את עיניהם שוב ושוב. לתרחיש כזה כנראה עוד לא הכינו אותם. התיישבתי עימם שתינו ‘לחיים’ ושרנו בדבקות נפלאה את ‘פדה בשלום נפשי’”.
ר’ איציק סנדרוי: “בתחילה השוטרים והחיילים השפילו פנים, ולאחר מכן כשהבינו שאיש לא בא להילחם איתם, האווירה הפכה טובה ומסבירה פנים, למורת רוחם של העיתונאים שהיו שם. בסופו של דבר, הטרקטור הרס מבנה אחד קטן בירכתי המאחז, ובדיעבד זה הכשיר בעבורנו את הקרקע להקמת הישיבה…
“למחרת כל הכתבים שהיו כאן רשמו על המאבק שלא היה, כשהכול בזכות תשובה שקיבלו חסידי חב”ד המתגוררים במאחז מהרבי. כמה מהעיתונים אף סיפרו על ההתוועדות שהתקיימה במאחז ועל סגולתו של יום י”ט כסלו. קבוצה של סטודנטים מאוניברסיטת תל–אביב שראו את הכתבה בערוץ 2, יצרו איתי קשר כבר למחרת, וביקשו לבוא לבקר”.
השגחות פרטיות מופלאות
אמנם ההרס, בהשגחה פרטית, היה מינורי ולא כפי שהעריכו בתחילה, אך ר’ איציק נותר בספק לגבי התשובה שקיבל מהרבי לחשוב טוב ובזכות כך גם יהיה טוב. הרי היה הרס. את ההבנה המוחלטת של התשובה יקבל רק בעוד כשנתיים; בינתיים הוא נזכר בתשובה שקיבל מהרבי לגבי ישיבה, והחליט שאולי הייתה זו קריאת השכמה משמים להתחיל לציית.
“נכנסה בי רוח של עשייה. התקשרתי לאחי שניאור זלמן שהיה שנה אחרי קבוצה, ושאלתי אותו אם הוא מצטרף אלי. הוא ענה בחיוב, ויצאנו לדרך. רעייתי הסכימה שהמטבח שלנו בבית ישמש את בחורי הישיבה. נידבנו את אחד החדרים הגדולים בביתנו לפנימייה ואת הסלון לבית מדרש. לאחר קבלת ההחלטות הללו כתבנו שוב לרבי.
“התשובה הייתה מדהימה. הרבי כותב ששמח על הבשורה הטובה בהקמת הישיבה, ופירט באחד עשר סעיפים כיצד צריכה להתנהל ישיבת ‘תומכי תמימים’. לאור התשובה החלטנו לעשות זאת בשטורעם גדול. קבענו את תאריך הפתיחה ליו”ד שבט (לפני שנתיים). למרות שלא היה לנו את מלוא הסכום להפקת האירוע, הלכנו באופן של ‘לכתחילה אריבער’. הזמנו חמש מאות כסאות, עשרים שולחנות, קייטרינג, וכן להקת נגנים. הזמנו את כל תושבי האזור והרבנים, ואלו אכן הגיעו בהמוניהם”.
אחד הרגעים המרגשים היה הכנסת ספר התורה לישיבה. “סבא של רעייתי הוא הרב דוד בר חן שזכה לשמש בקודש אצל הבבא סאלי. הוא תמיד אמר לרעייתי ‘כשבעלך יפתח ישיבה, אני מבטיח לכם את ספר התורה האישי שלי’. בפועל הוא נפטר לבית עולמו זמן קצר קודם לכן, ואת צוואתו מימש חמי, מר רפי בר חן, שהיה בעברו מנכ”ל מפלגת הליכוד ומסייע לנו רבות מהיום הראשון ועד עצם היום הזה. הישיבה נקראת על שם הסב - ‘ישיבת תומכי תמימים ע”ש הרב דוד בר חן זצ”ל’”.
כבר באירוע ההכרזה על הקמת הישיבה ראינו השגחות פרטיות רבות. “בסיום האירוע נשארתי בלי כסף לשלם לנגנים, ולא ידעתי מה לעשות. דחיתי אותם מרגע לרגע וקיוויתי לנס. לפתע רץ אלי בחיבוקים ונשיקות אותו שליח שפגשתי במטוס בדרך לכינוס השלוחים, התפלאתי לפגוש בו. הוא ראה את פליאתי וסיפר שרק הבוקר נחת מטיסה, אך זכר היטב את הבטחתו לעמוד לימיננו, ולכן, כששמע על האירוע, החליט לעשות מאמץ ולהגיע. הוא שאל במה יוכל לעזור. הפניתי אותו אל הנגנים, הוא לקח אותם לצד ושילם להם את שכרם”.
לא הכל הלך בקלות. להקים ישיבה זה עניין לא קל ולא פשוט. גם להביא בחורים שילמדו במקום בקביעות, לא הלך בקלות. יום אחד, לקראת חג השבועות, התקשרו אליו כמה בחורים משיעור ב’ בישיבה גדולה בצפת ושאלו אם יוכלו לשהות אצלו במסגרת ‘שבת אחדות’. “הסכמתי מיד. הלוגיסטיקה וההכנות לבואם היו מייגעות, אך עשיתי זאת בלב שלם ובאמונה שלמה שזה מה שהרבי רוצה. הם אכן הגיעו ובגבעה הייתה אווירה מחשמלת. במוצאי שבת התוועדנו, ולאחר ההתוועדות בה שמעו על הוראותיו של הרבי להקים ישיבה, הם עלו איתי יחד על הגבעה שבה חשבתי להקים את הישיבה, ויצקנו את אבן הפינה כשמאה ועשרים תמימים מכרכרים ומפזזים בשמחה גדולה”.
כמה מאותם תלמידים החליטו בו במקום להישאר בגבעה ולהיות הגרעין הראשון של תלמידי הישיבה, לא לפני שביקשו וקיבלו את אישור הנהלת הישיבה. כך יצאה הישיבה במצפה יצהר לדרך. באותו יום התיישבו הבחורים יחד עם ר’ איציק לכתוב לרבי, והתשובה שקיבלו (בכרך ט מכתב ב’תתכד) הותירה את הנוכחים כולם בתדהמה מוחלטת:
… בנועם קבלתי מכתבו מט”ו תמוז בו כותב אודות ההתועדויות ותוכנם… כן נהניתי מה שנתוספו תלמידים לימי החופש ואשר כבר מתחיל מילוי התקוה שחלק מהם ישארו ללמוד בישיבה וע”ד שכתבתי לאחד בימים האחרונים הנה יש לעשות בזה ק”ו, ומה באופן דהשתדלות דעד עתה כבר נראים פירות הרי על אחת כמה וכמה כשמשתדלים במרץ יותר ובתוקף יותר הרי בלי שום ספק שיבואו הפירות כמה פעמים ככה והרי בקדושה ריבוי דכמות מוסיף סוף כל סוף ג”כ ריבוי באיכות ובודאי האריכות בזה אך למותר וגם שורותי הנ”ל מספיקות לבאר דעתי, ויהי רצון שיומשך בפועל ממש עס זאל פשוט צוקומען צענדליקער תלמידים ולא נפלאת היא וגו’.
התחושה הייתה שכשעושים מה שהרבי דורש, הברכות זורמת ובשפע.
“לאחר כמה חודשים החלטנו להרחיב את הישיבה ולבנות בית מדרש עם חדר לימוד גדול. העבודה כולה נעשתה על ידי ועל ידי אחי וכמה מהתמימים שהתנדבו לסייע בהפסקות שבין הסדרים. לקראת סיום הבנייה כתבנו שוב לרבי וביקשנו ברכה לקראת חניכת המבנה. תשובת הרבי התקבלה בכרך י”ג מכתב ד’תרנג. ליותר מכך מזה לא היינו צריכים; הרגשנו שהרבי מלווה כל צעד ושעל שלנו.
שלום וברכה!
לקראת החנוכת בית ובמענה להמכתב והמברק - נשלח היום מברק מכ”ק אדמו”ר שליט”א ומועתק בזה הנוסח:
לחנוכת בית אחי תמימים ראשון לציון, יהי רצון שיהי’ להצלחה מופלגה להגדיל ולהאדיר תורה תמימה הנגלית והפנימית משיבת נפש האלקית והבהמית ואהבת בשני יצריך להקים תלמידים מפיצי מעינות דברי אלקים חיים, ועבודתו בלבב שלם ובחוגים ההולכים ומתרחבים עדי תמלא הארץ דעה את הוי’ בגאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
בברכה,
מנחם שניאורסאהן
בטח נתקבל במועדו. ובודאי יודיעו לכאן בפרטיות הדרושה מהנעשה. ות”ח מראש.
“הרבי מבקש במפורש שנשלח לו ידיעות על הנעשה בישיבה בצורה פרטנית יותר, ואכן מה שקיבלנו על עצמנו לעשות מאז.
אחד הבחורים שלמד אצלנו בחודשי הקיץ, היה בעל תשובה, משוחרר ‘טרי’ משירות צבאי. העובדה שלא הייתה בישיבה עד אז ספרייה מסודרת וכל הספרים הגיעו מהספריה בביתי, טרדה את מנוחתו, והוא החליט לקחת יוזמה.
“הוא ניגש אלי וביקש לתרום את מענק השחרור שלו עבור רכישת כמות גדולה של ספרים לישיבה. עוד באותו יום נסענו לכפר חב”ד וחזרנו לישיבה עם כמות ספרים מכובדת בסכום של כעשרת אלפים שקלים.
“הישיבה עוד חוותה תלאות רבות בדרך למקום בו היא נמצאת כיום, אך ברכותיו של הרבי הם שהפיחו את התקווה. כיום עומדים לרשות הישיבה, מבנה גדול לבית מדרש, מטבח וחדר אוכל, מקווה מפואר ופנימייה לבחורים ועוד פנימייה לתלמידי התמימים שמגיעים משנת ‘הקבוצה’ לשליחות ולימוד סמיכה. בסמוך יש גם פינה חמה עבור חיילים ואנשי כוחות הביטחון המגיעים מדי פעם בפעם ללגום כוס תה חם ועוגיות או סתם לשבת ולנוח. יש רבים שאף נכנסים לישיבה, מניחים תפילין ואפילו מתיישבים ללמוד”.
ר’ איציק מספר על תחושה מרגשת ומרוממת שחש בתחילת שנה הנוכחית כאשר נכנס לישיבה וראה את התמימים בלימודם, לכל אחד היה מקום משלו, מיטה ואת ספריו האישיים. “זה חלום שאילולא הכוחות והברכות להם זכינו, לא היה מתגשם”, הוא אומר בקול נרגש.
הכסף מגיע ברגע הנכון
אחד הקשיים הגדולים ביותר בהחזקת ישיבה, בפרט בימי הגזרות הללו, היא כלכלית ובנושא הזה מספר ר’ איציק כי חווה השגחות פרטיות מדהימות.
“במהלך חודש תשרי שנה שעברה, מרבית תלמידי הישיבה טסו ל–770 ואלו שנשארו, יצאו הביתה לחופש. הקופה אז הייתה ריקה. זה הגיע למצב שבערב שבת הייתי הולך לחנות וחוזר ממנה בידיים ריקות, כי לא היה לי איך לשלם. רעייתי הצילה את המצב כשהציעה להכין מטעמים ממה שיש בבית. ואכן הייתה שבת נפלאה עם הרבה אוכל ואף אירחנו אורחים.
“ביום ראשון בדקתי את תיבת הדואר והופעתי למצוא שם מכתב בו מודיעים לי על קופת גמל בסכום גבוה שעד ערבו של אותו יום (בו בדקתי את הדואר) אני יכול לפתוח אותה ולהשתמש בכסף. הייתי בהלם מוחלט. סיפרתי על כך לרעייתי וכמובן שעוד באותו היום שחררתי את הכסף. אשתי ביקשה שננצל את הכסף להתחדש במטבח חדיש יותר, אך אני רציתי להשתמש בזה עבור חיזוק הישיבה. הסכמנו לבסוף שנשלם לנגר שיעשה את המטבח באמצעות צ’קים דחויים ואילו בכסף המזומן נשתמש לישיבה, ובעזרת ה’ עד יום הפירעון כבר נסתדר”.
לאחר שהנגר שבא מירושלים סיים את עבודתו, הוא ביקש את שכרו. ר’ איציק נאלץ לנסוע לירושלים כדי ללוות את הסכום ולתת לו “כאשר למען האמת לא ידעתי מאיפה יהיה לי את הכסף להחזיר את ההלוואה. ציפיתי לנס”, הוא מספר. “כבר למחרת קרה דבר פלא מדהים. הנגר התקשר אלי ושאל האם נכונה השמועה שאני מחזיק ישיבה? עניתי לו בחיוב, והוא המשיך ואמר: ‘תראה, אבי נפטר לפני ארבעה חודשים ואני היחיד שאומר עליו ‘קדיש’. הייתי מעוניין שבישיבה שלכם גם יגידו עליו קדיש וגם ילמדו לזכותו. אם אתה מבטיח לי שתדאגו לכך עד סוף שנת האבל - אני מוותר על התשלום…
“חשבתי שאני חולם. צבטתי את עצמי כדי להאמין שזו אכן המציאות. ואכן ארגנתי שמישהו יאמר קדיש בישיבה והתמימים ילמדו לע”נ אביו. מאז הנגר הפך להיות אחד התורמים המכובדים של הישיבה”.
אם בנושא הכספי עסקינן, ר’ איציק מספר על תשובה ברורה שמלווה אותו כבר מימיה הראשונים של הקמת הישיבה. כבר בהתחלה הבין שהעול הכספי הוא כבד מנשוא, וביקש את ברכת הרבי ליציאה מהחובות. התשובה שהתקבלה (בכרך ט’ מכתב ב’תתסז) כאילו נכתבה בעבורו:
…וברצוני בזה רק להדגיש הנקודה… שבטוח אני שסוף סוף יסולקו כל החובות, ואף שמבין אני שקשה לחכות, אבל כמו שכתבתי גם אז הנני כופל: ישראל שהם מאמינים בני מאמינים בהוי’ ובמשה עבדו ובאתפשטותא דמשה שבכל דרא, שבדורנו הוא כ”ק מו”ח אדמו”ר שמוסדות… שלו הם, הרי משכורת העבודה אינה רק ההמחאה… שגם זה ישולם סוף כל סוף, אלא גם בני חיי ומזוני רויחי, היינו שתשרה הברכה בהמזונות, שזה עולה כמה פעמים ככה על שוויון של ההמחאה. והאריכות בודאי אך למותר…
למרות האמונה החזקה, ישנם גם רגעים קשים של משבר, ור’ איציק בוחר לספר על אחד מהם: “בשנה שעברה הוזמנתי על–ידי תלמידי התמימים ב–770 להתוועד איתם. חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה לגייס כספים לטובת הישיבה, והסכמתי. ביום האחרון לקראת חזרתי ארצה, יצאתי לפגוש את אחד הגבירים בשכונה ולבקשו שירים תרומה. הגביר לא התרשם מעבודתנו ופטר אותי לשלום בלי שאקבל ממנו אף לא דולר אחד. יצאתי ממנו עצוב ומדוכא. התעוררו בי מחשבות שמא אני כלל לא מתאים לשליחות זו, ואולי יהיו שיעשו זאת טוב ממני.
חזרתי לדירה בה התארחתי, וכתבתי לרבי שישחרר אותי מהתפקיד הזה כי לפי דעתי אני לא טוב בזה. למה אני צריך לספוג את ההשפלות הללו? התשובה שזכיתי לקבל התקבלה בכרך י”ג מכתב ד’תקצט. הרבי מתרעם על בקשתי ומסביר את גודל התפקיד ועוצמת השליחות שבאמצעותה עובר כל השפע, מובן שאחרי מכתב כזה השתנתה אצלי כל הגישה.
… שלום וברכה!
… בהנוגע לשאלתו הפרטית לשחררו מתפקידו, הנה כבר נלאיתי מקבלת בקשות כמו אלו מכמה אנ”ש, ואביע אחת ולתמיד השקפתי ואחר–כך יעשה כפי שיעלה ברצונו, והוא:
המשרות בכפר חב”ד ובמוסדות חב”ד שיש לאנ”ש באה”ק ת”ו הם הן הצנור והכלים לקבלת ברכות נשיאנו הק’ זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע לא רק בענינים רוחנים אלא גם בענינים גשמים כפשוטם להם ולב”ב [וה”ה בהנוגע לקביעת דירה בכפר חב”ד] אלא שאף שאמרו רז”ל, זכין לאדם (אפילו) שלא בפניו, הנה אי אפשר לזכות לאדם בעל כרחו, מובן שאפשר ג”כ שאחדים מאנ”ש ינסו להעמיד צנור וכלים אחרים וגם בזה יצליחו, אף שמובן שאיני מוצא טעם ושכל בהנהגה כזו וחיפוש כזה, אבל כבר ידוע פתגם המובא בדא”ח, א קאפ קען מען ניט ארויפשטעלען, ואין דעותיהם שוות, - וככל הדברים האלה הוא בהנוגע אליו ולמשרתו בקדש…
- ובמ”ש שישנם כאלו שאינם שבעים רצון מהנהגתו וכו’ - בטח כמו שבכל הענינים שבין אדם לחבירו שני הצדדים אשמים אף שלא במדה שוה, ובהחלק אפילו שהוא קטן ביותר שהוא האשם בהנ”ל יש עליו לשפרו, וכשלא יהי’ כל מקום לתלונה ואחיזה לתלונה מצדו תתבטלנה התלונות בכלל.
בברכה שיחליט מתאים לטובתו ולא מתאים לרצונו.
הסערה שהרסה ובנתה
הישיבה בנויה על ניסים. בפי ר’ איציק סיפורים לרוב של השגחות פרטיות מפעימות לב. כשאני מבקש לשמוע דוגמה אחת מיני רבות, משתף אותי ר’ איציק בסיפור שהתרחש בחורף שעבר:
“בחדשות הודיעו על סופה מתקרבת, הפנימייה עדיין לא הייתה בנויה והבחורים ישנו במאהל צבאי. במצב שכזה העדפנו לשחרר את הבחורים הביתה עד שהסופה תחלוף. עוד באותו היום פיניתי את המאהל. למחרת אכן החלה סופת רוחות חזקה ופתאום אני שומע קול חזק של חבטה. יצאתי החוצה וראיתי שהמטבח אותו ביכרתי להשאיר על ממקומו, נפל והתנפץ לרסיסים. הכיתי על חטא שלא פינתי אותו יחד עם המאהל.
“חלפו מספר ימים, הבחורים כבר חזרו לישיבה, כשלפתע אני מקבל טלפון מהמח”ט של הגזרה, אלוף משנה יואב ירום, ידיד אישי שלי ושל הישיבה. הוא מספר לי שכבר כמה ימים מונחת אצלו במשרד פקודת פינוי במצפה יצהר, אך מכיוון שהוא אוהב אותי, הוא דוחה זאת שוב ושוב. אך כעת הגיעה העת והוא רוצה שאפגש איתו בלשכתו ונראה איך ניתן לעשות שיגרם לנו כמה שפחות נזק. ירדתי ללשכתו בחטיבה ולפני זה ביקשתי מהבחורים להקדיש את הלימוד לביטול הגזרה.
“האווירה בחדר הייתה כבדה. המפקד הציע שלפני שאנחנו מתחילים לדבר, שאתקשר למינהל האזרחי לשאול מה הם מבקשים שהצבא יפנה. המפקח של המינהל שמע אותי והגיב: ‘במצפה יצהר אין צורך לפנות כלום’. המח”ט מתפלא: ‘אז למה שלחתם פקודת פינוי?’ המפקח השיב: ‘זו פקודה ישנה, היה להם מטבח שבנו אותו במיקום לא טוב, אבל בימים האחרונים הם כבר הסירו אותו אז אין צורך בפינוי’…
“יצאתי מהמפקד נרגש ונרעד מההשגחה הפרטית, ואני עוד כאבתי ששכחתי לפנות את המטבחון הקטן הזה מפלסטיק…”
כאן מבקש ר’ איציק לחזור לתשובה שקיבל מהרבי מלך המשיח לפני הפינוי הראשון בטרם יסד את הישיבה. הרבי כתב לנו שמחשבה טובה יוצרת טוב למרות שיש רגעים שנראה רע. את הברכה הזו הבנתי היטב רק בחודשים האחרונים. מאז שהישיבה קמה, הוסרו כל האיומים על פינוי בגבעה. לא אף זאת - אלא המדינה מכניסה אותנו בימים אלה להליכי תכנון ובנייה מכיוון שאנחנו נמצאים על אדמות סקר; מדובר באדמות שבג”ץ חייב את המדינה לקחת עליהן אחריות.
“אז אמנם נהרס לנו מבנה קטן בפינוי ההוא, אך לא רק שהוא היה בבחינת ירידה לצורך עלייה של הישיבה והתרחבותם של עוד מבנים רבים, אלא זה מה שהוביל לכך שאחת ולתמיד תוסר מהגבעה עננת הפינויים וההרס”.
לצד כל הניסים וההשגחות פרטיות, אני רוצה לשאול אותך בכנות, מול כל הקשיים אין רגעים שבהם אתה מרים ידיים ואומר עד כאן? אינני יכול יותר?
“הקושי הכי גדול הוא לא מול הצבא וגם לא נוכח הקושי הכלכלי, אלא העמידה מול ‘מהרסיך ומחרביך ממך יצאו’. אנשים שהם אנשי שלומנו, כאלה שאמורים לסייע אך הם מפריעים. בתחילת הדרך זה היה קשה מאוד, אך הרבי הוא זה שנותן כל העת את הכוחות. זה לא שאין לחץ, יש בהחלט, אבל מתמלאים בביטחון וממשיכים הלאה.
“אנשים מההתיישבות וממקומות אחרים בארץ ישראל שואלים איך הצלחנו בתוך שנה לבנות ישיבה לתפארת עם מבנים ואווירה טובה של לימוד, ואני עונה לכולם שהכול בזכות הרבי, בלי ברכותיו כלום לא היה קורה. זכורני שבימים הראשונים של הקמת הישיבה נפגשתי עם הרב אלימלך שחר מרחובות, והוא אמר לי: ‘דע לך, הקמת ישיבת ‘תומכי תמימים’ זה להכריז מלחמה ישירה עם השטן’… אז עוד לא כל כך הבנתי את משמעות דבריו, כיום אני מבין הרבה יותר טוב”.
נדמה שאין צורך לשאול על החיות הגדולה שיש בישיבה סביב הנקודה של משיח…
“משיח זה הדלק שמניע את הכול. חלק ניכר מהבחורים שנמצאים אצלנו, בעיקר השלוחים, הם בוגרי הישיבה בצפת ונצרת–עלית, כך שהם התחנכו על הנקודה של ‘משיח’, וכשמישהו חי הוא מחיה את כל הסביבה שלו.
“אחד הסדרים הכי מיוחדים בישיבה זהו סדר ‘גאולה ומשיח’ שמתקיים אחרי תפילת מנחה. העובדה שהבחורים חיים משיח מסייעת הרבה בפעילות עם התושבים והחיילים, וגורמת שהישיבה תהיה מקור של חיות ואור לסביבה וזו מתנה נפלאה”.
• • •
את הכתבה חותם ר’ איציק בתיאור השפעתה על הסביבה כולה.
“אנחנו אוהבים את כולם מסביב, וכולם אוהבים אותנו, אנשי הציונות הדתית מחבבים אותנו בשל מגורנו במאחז והיאחזותנו העיקשת במקום; אנשי הביטחון בשל המבצעים שאנו עושים עמם ובשל הפינה חמה שממתינה להם פה. ראש המועצה ר’ גרשון מסיקה ויד ימינו ר’ יוסי דגן מיודדים איתנו מאוד, מבקרים כאן בתדירות, מעריכים את פעילותינו ומסייעים ככל יכולתם.
“אני מבקש לסיים את הראיון בדברים שאמר לי מפקד פלוגה רק אתמול. הוא סיפר שרמת ההתרעות באזור שלנו ירדה בשנים האחרונות לאפס, והוא מאמין באמונה שלמה שהכול בזכות לימוד התורה הנשמע בין כתלי הישיבה”…