מפי רבי לוי יצחק

לפני שנה כתב הרה”ח אלכסנדר בן־נון, רשימות מרתקות עם ביאורים חסידיים עמוקים לצד סיקורי חסידים נדירים » הרשימות היו למראה עיני הרבי שהודה לפרסמן, אלא שבהשגחה פרטית הן נעלמו ודק לאחרונה נחשפו והועברו לפירסום ב״בית משיחי׳ » לאתר שפרסמנו את חלק הסיפורים בגיליון י״א ניסן ־ שמחים אנו לפרסם את החלק השני של רשימותיו י בעריכה קלה ־ ובהן פתגמים חסידים בלתי-ידועים, ובמיוחד פתגמים ששמע מאביו של הרבי - רבי לוי יצחק שניאורסאהן, שהרב בן-נון זכה להיות מבאי ביתו

הביא לדפוס: הרב ירון דותן

את רשימותיו כתב הרהייח ר’ אלכסנדר בן-נון בשנים תשל״ה-תשל״ו, ובפתח רשימותיו כתב: מושגים, פתגמים, התבטאויות חביידיות וסיפורים אשר שמעתי, לקטתי מספרים ומפי חסידים מספרים, בימי תלדי ועד היום בישיבת תויית ברוסיה בישראל ובארה״ב ומפי כ”ק אד״ש ומפי אביו של אד״ש הרה״ק המקובל ר’ לוי בעירו ניסן- אלול תרפ״ז.

בחלק השני שלפנינו, מובאים אמרות ופתגמים ששמע מאביו של הרבי, לצד פתגמי חסידים ששמע במהלך השנים:

מפי רבי לוי יצחק

החלק הרביעי במרכבה

בשבת, בסעודה שלישית, היה רבי לוי יצחק נואם שעתיים ויותר בקבלה וגימטריות מופלאות. ומה ששמעתי פעם ורשמתי: “האבות הן המרכבה” כידוע, אבל האבות היו ג’ והמרכבה היא מארבעה. ומיהו הרביעי? היה זה דוד מלכא קדישא. ומדוע לא משה רבינו? כי משה היה בחוץ לארץ, ודוד היה בארעא קדישא, וכשחטא ביקש תשובה ונסלח לו כידוע (איני זוכר בדיוק אם לשון זו הוא דיבר).

ארבעת צורות המרכבה

ועוד דיבר רבי לוי יצחק אודות המרכבה, שהיו בה ארבע צורות: “אריה” שבמרכבה הוא כנגד אברהם אבינו, בחינת “גבורה” שהתגבר על הניסיונות (אף כי בכל מקום אברהם הוא בבחינת רק “חסד” ויצחק הוא בחינת “גבורה”, אבל כן זכור לי שאמר). “שור” שבמרכבה הוא בחינת יצחק, על סמך “ואל הבקר רץ אברהם” בבשורת המלאכים שייוולד יצחק. “אדם” שבמרכבה הוא בחינת יעקב כי “שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון” (= יופיו של יעקב כעין יופיו של אדם הראשון. ב”מ פ’ ד’ ב”ב נ”ח זהר א’ ל”ח ועוד בזהר), ועל יעקב נאמר כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל. “נשר” שבמרכבה הוא דוד מלכא (וזכורני מטושטש - או בגלל “כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף” (דברים פ’ האזינו פ’ לב יא) או מלשון “נושר נוצותיו”).

אברהם - נגד כולם

בהיותי בביתו של רבי לוי יצחק, שאלו אחד הבעלי-בתים מה פירוש הפסוק “אחד היה אברהם” (יחזקאל פ’ ל”ג כ”ד)?

באותה שעה הסירותי כלי האוכל מהשולחן, בנו בערל ז”ל עסוק היה במטבח ולייבל ז”ל כדרכו עיין בספר הגותי. שמעתי שהרב הסביר לבעל הבית שלו כך: “אחד היה אברהם” הגם שהיה אחד וכל העולם נגדו, וגם בית אביו נגדו - בכל זאת הוא היה אברהם. ומכאן עלינו ללמוד מאברהם אבינו לכל הדורות.

מדוע השור אינו חובש כיפה?

פעם פנה אלי רבי לוי יצחק וכאילו שאלני: נאמר “גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה” (קידושין ל”א. ב”ק ל”ח, פ”ז) - ולכאורה, הרי השכל הישר טוען אחרת, כי “המתנדב והוולונטרי” בלשונו, יותר חשובים מאשר המחויב והמצוות, “ודברה תורה בלשון בני אדם” (ברכות ל”א) כי “היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה” (דברים ואתחנן פ’ ד’ 6), ומדוע אין חשיבות למתנדב, לפי שכלל וכלל לא חייבו אותו?

מופלא, הלא כן, והתשובה היא: בא נתעמק מעט - מדוע “גדול המצווה ועושה”? מדוע מצווים עליו, מדוע מחייבים אותו, סימן ואות הוא, כי יש לו למצווה כוח התנגדות, אם לקיים מצוות אלו, כי יש לו יצר הרע, יש לו מלחמת יצרים, והוא בעל בחירה, וברשותו ובכוחו לא לקיים מצוות, ובכל זאת הוא מקיים אותן, ולכן “גדול המצווה”, היות שלמרות הכל, הוא מקיים ומתגבר על הרע.

אבל מי “שאינו מצווה” - נשאלת השאלה, מדוע אמנם הוא אינו מצווה? למשל, ילד אינו מצווה להניח טלית ותפילין; בלילה פטורים מציצית; “אונס רחמנא פטריה” או אישה פטורה ממצוות ידועות - מדוע קיים פטור ממצוות לסוג אנשים ולזמנים מסוימים?

התשובה היא: היות שלילד עד התבגרותו, אין לו יצר הרע, ולכן הוא אינו שייך, ואין זיקה פנימית עצמית לחטאים ידועים, כמו כאשר יהיה בגיל 14-13; או אישה פטורה מטלית ותפילין, היות שאין בפניה עבירות כאלו, שהטלית ותפילין מסוגלים לטפל בהם, להיאבק איתם ולבטלם או לדחותם. ואם כן, הרי זה לפי הכלל “שלא נתנה תורה למלאכי השרת” (ברכות כ”ח) כי אם אין לאדם רצון ויצר המתנגד לתורה ומצוות - אין התורה תובעת ממנו לקיים מצוות.

בלשון “ציטוט” הוסיף “לשור אין חובה ללבוש יארמולקה [= כיפה]”, רק במלחמת יצרים ייעודו של האדם.

אמת - קו אחד

“האמת לכוונתה: מה שמתחילתו ועד סופו הוא בקו ישר קו אחד”.

מפי חסידים

הדרך ל’יגיעת נפש’

“יגיעת בשר ויגיעת נפש” זהו פתגם שגור ומקובל בחב”ד, ושמעתי מפי המשפיע שלי, ר’ שלמה חיים ע”ה בשנת תרפ”ח בפולוצק, שלמרות כי שונים הם במהותם ובעניינם, אבל תלויים הם זה בזה, ובאים אחד אחרי השני, כי אי אפשר להגיע “ליגיעת נפש” מבלי שיגיע מראש “ליגיעת בשר” שמכשירה “ליגיעת נפש” אמיתית.

מעלת בעלי רגש

שמעתי מר’ יצחק מתמיד ז”ל בשנת תרפ”ז: “במקום שבעלי רגש עומדים - חכמים גדולים אינם יכולים לעמוד”.

“עץ הדעת” ו”עץ החיים”

שמעתי מדודי ר’ ישראל לוין נעוולער ז”ל שני ביאורים אודות “עץ הדעת” שהוא “טוב ורע” לעומת “עץ החיים”:

א. התורה הנגלית “גליא שבתורה”, דומה “לעץ הדעת טוב ורע” כי הרי יש בתורה חילוקי דיעות - “טוב ורע”, כשר ופסול, טהור טמא, מותר ואסור, מוות וחיים, פירוד ומחלוקת.

ב. התורה “הפנימית” קבלה וחסידות, היא “עץ החיים”, אילנא דחיא”, אין מחלוקת ופירוד בקבלה.

רבי וחסיד

ועוד מדודי ר’ ישראל לוין נעוולער ז”ל: “רבי וחסיד” הם בבחינות אב ובן, עצם והתפשטות, מאור ואור, עילה ועלול, היולי וגילוי, “אין ויש”.

יסוד התפילה

שמעתי מחסידים בנעוול בשנת תרפ”ה: יסוד מוסד בתפילה שיכיר מהותו ושתפילתו תהיה “בהגות תום נקודת הלב” כדי לתקן את הראוי לתקון. ותפילתו צריכה לכלול עיקר, וגם טפל, שורש וענף.

רחמיו של הקב״ה

נאמר בפסוק “ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” (בראשית ג’ פ’ כ”א) ושמעתי מחסידים: מדוע לא נאמר “כתנות עור ללבוש”, מדוע יש צורך גם בייוילבישם”? לא מספיק שהשי”ת עשה את הייכתנות עור”?

אלא מכאן המקור שהשי”ת הוא רחום וחנון, כי הגם שהם חטאו (הרי פסוק כ”א הוא המשך לפסוקי הקללה ט”ז י”ט) - למרות זאת עשה פעולה “וילבישם” “כי ימינך פשוטה לקבל שבים” “ואתה נותן יד לפושעים” אפילו כאשר לא שבו. מכאן המקור של “טבע הטוב להיטיב” “וחנון ורחון ה’” (אולי בשל”ה או בזוהר).

מי שאינו זוכה להאיר

על הפסוק “לך לך” (בראשית י”ב, א’) פירש רש”י “להנאתך לטובתך” ושם אעשך לגוי גדול” כאן כי אתה “זוכה לבנים” תמוה: מדוע על אברהם היה ללכת כדי לזכות בבנים ולגילוי אלקות, “היד ה’ תקצר” שישאר “באור כשדים” והשם יברך אותו בכל הברכות ועם בנו ועשרו יבוא לארץ, הרי “לזרעך אתן את הארץ הזאת”?

ושמעתי מחסידים: בשביל שיאיר בו אור הקדושה. משל לעץ והאור אינו עולה ואינו נאחז ומאיר בו, מה עושים מנענעים אותו ואזי יעלה בו האור, ויאיר. וכן מי שאינו זוכה להאיר במקום זה “ילך ויטלטל עצמו למקום אחר ויזכה בו באור” (ואולי בזהר).

מה השאלה: מאין יבוא עזרי?

על הפסוקים “אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי . . עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ” (תהלים קכ”א פ’ א.ב) שמעתי בחרקוב בשנת תרפ”ז מפי הרה”ח ר’ פטל אלינסון [ומפי ר’ ישעיה וורונוב]: הרי תמוה מה השאלה והספק “מאין יבוא עזרי”? האם דוד לא ידע, או היה לו ספק ח”ו, האם לא ידע והכיר, כי “עזרו מעם ה’”? אם כן, מדוע שאל מקודם, ומהו השינוי שחל בו אחר השאלה.

זאת ועוד: הרי ספר תהילים הוא ספר לכלל ישראל בכל הדורות, “תורת אמת” “וחיי עולם נטע בתוכנו”, אם הרי השאלה והתשובה שייכת לכל אחד ואחת מישראל, אתמהה!

והתשובה היא: דוד המלך הקדוש חשב, הכיר ואמר, היות שהשי”ת הוא “לאין ערוך” מהבריאה “ולית מחשבה תפיסה ביה” בבחינת למעלה מעלה מתפיסת אדם - אם כן, היתכן שהשי”ת “א”ס ב”ה” ישגיח עלי, התעניין בי בגורלי ובמצבי “הלא אנכי תולעת ולא איש”?

ברם אחר-כך טוען דוד: כאשר נוכחתי, התבוננתי כי ה’ עשה “עושה שמים וארץ” זאת אומרת שהשי”ת ברא, מחיה, ומהווה את השמים והארץ, וכל הנבראים שהם נחותים במדריגתם ממני, כי אין בהם נשמה - אם כן, הרי תקוותי שהשי”ת שעושה אפילו “שמים וארץ” על אחת כמה וכמה שישגיח ויטה חסדו ורחמיו אלי, שנשמה באפי, ומקיים מצוותיו,

המשמעות הפנימית של ‘מחליפים נשותיהם’

שמעתי מהחסיד ר’ מאיר שמחה חן, שבהתוועדות בנעוול בשנת תרפ”ד, היו שם הרב רפאל כהן, המ”צ של נעוול, גיסו של רפאל פולע כהן בן ר’ ברוך שלום כהן ממוסקבה, ר’ איצקע ליפעס, ר’ יונה פאלטווער, ר’ ישראל דער קצב, ר’ פרץ ליין, שני האחים לוין, ר’ פייטל ור’ גרשון בער, ועוד. וסיפר ר’ מאיר שמחה חן, שפעם הגיעו חסידים אל רבינו הזקן במרירות, “מיט א געוואלד שטיץ”, ואמרו כי המתנגדים מעלילים שהם ח”ו “מחליפים נשותיהן”.

אדמו”ר הזקן השעין פניו על אצילי ידיו, וכיסה פניו בכפות ידיו הקדושות, שתק זמן מה, ובניגונו המיוחד הפטיר: “הם אמנם צודקים” “זיי זאיינען אבער גירעכט”. כאשר תדהמה ושברון לב נחרתו בפני החסידים שראו ושמעו את דברי רבם הצדיק - ביאור הרבי את כוונתו:

“נשותיהן” פירושו “הנשכחות”, “נשים” מלשון “נשני אלקים את כל עמלי” (בראשית פ’ מקץ פ’ מא פ’ נא) זאת אומרת, “דאס הייסט”, האדם יכול לסלוח הכל, אך כשמזכירים לו את “חסרונותיו” את זה הוא אינו יכול לסבול ולהתאפק, כי טבעו של האדם לשכוח את חסרונותיו ושגיאותיו. והחסידות גורסת “הם מחליפים את נשותיהם” חסרונותיהם - זאת אומרת, שאתה תגיד לי חסרונותיי, מה ששכחתי, ואני אומר לך חסרונותיו שלך ששכחת. שזהו הפירוש “מחליפים את נשותיהם” וזוהי “התועדות” חסידית.

(רעיון זה שמעתי גם מהמשפיע שלי החסיד הוותיק ר’ מאיר בליזינסקי מרמת גן בתשל”ז)

בין ׳מעשה רע’ ל’כעין רע’

שמעתי מפי חסידים במוסקבה בשנת תרפ”ב: יש ‘כעין עושה רע’, כמו אברהם אבינו ע”ה שגרש בנו ואשתו, יעקב ועשו, יהודה ותמר, אחי יוסף - כל אלו נראים כרע, אבל המעשה הוא טוב, כי התוצאות בהשתלשלות הדורות נראים באור הנצח וההשגחה. ויש “מעשה רע” כמו אדם וחוה, קין והבל, זמרי בן סלוא, בלעם וברכותיו ועוד.

שופטן - מנהיגם

שמעתי מהחסיד הקדוש ר’ יצחק מתמיד בהיותו בקורסק בתרפ”ח-פ”ט שאמר ושכחתי בשם מי: צדיקים יצר טוב שופטן רשעים יצר הרע שופטן (ברכות פ”א אבות דר”נ ל”ב זהר ב’ מ”א)

-    “שופטן” פירוש מנהיגם, מוביל אותם. ותמה אני, האם זה תואם את הפירוש בתניא (פ’ י”ג דף י”ח), וכמדומני שהוא נוגד פירוש זה ומוקשה בעיני.

מתכון להצלחה מול היצר

כשהייתי בשנת תרפ”ז בעיר קרעמענציג רוסיה אוקראינה שמעתי מהחסיד הותיק השו”ב ר’ ישראל נח שראה בספר חסידות או בספר של מקובל פירושו של הפסוק (בתהילים פ’ ח’) “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם” ומוקשה הפסוק מה הקשר בין החלק הראשון לחלק השני “להשבית אויב ומתנקם” ואיך “משביתים” על ידי הייעוללים”?

והרי הפירוש, וראויים הדברים להיכתב: הלא רק משנתו הי”ג חייב האדם במצוות, זאת אומרת, שעד גיל י”ג היצר הרע שולט על הילד “שלטון בלי מצרים” ואין מי שיעכב בידו, ואם כן, הרי כאשר יגיע לגיל י”ג, מאין ישאב הנער כוחות נפש והרגלי מצוות להילחם עם היצהייר, שהורגל בו מעת לידתו?

ועל זה אומר הפסוק “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”: עוד בהיותו “יונק עולל” עלינו לחנכו להרגילו במצוות, ליראת שמים ויראת חטא ולדרכי חסידות, כדי שכאשר יגיע לגיל “שלש עשרה” יוכל “להשבית אויב ומתנקם” זה היצה”ר, כי כבר השתרש והתחזק בהרגלי הגוף והנפש.

לכן מחויבים אנו לחנך גם את “העוללים והיונקים” וליסד בהם “עוז” התורה והמצווה, להכינם לקראת העתיד, לגיל שיחויב במצוות, כדי “להשבית אויב ומתנקם”.

בין ‘תם’ ל’שלם’

שמעתי מפיו של החסיד הוותיק ר’ מוטל אלינסון, כאשר הלכנו למקוה בחורף בחרקוב בערב י”ט כסלו, לפני נסיעתו ליעקאטערינסלאב עיר מגוריו של הרבי:

כתוב בשל”ה על יעקב אבינו “ויעקב איש תם יושב אהלים” (פ’ תולדות פ’ כ”ה) ואחרי שחזר “מבית לבן” התורה מכנה אותו בשם תאר “שלם” (בפ’ וישלח פ’ ל”ג) “ויבא יעקב שלם” - מהו ההבדל והחילוק בין שני התארים והמדריגות הללו, והאם יש קשר במקום ובזמן בתארים הללו, “תם” ו”שלם”?

אומר השל”ה: כאשר היה יעקב בבית אברהם ויצחק, ולא הייתה לו מלחמה עם הרע אפילו עם עשיו לא נפגש, רק פעם אחת במכירת הבכורה - אז הוא היה “תם”. רק כאשר היה בבית לבן, נאבק עם “שרו” של עשו, ונפגש גם עם עשו, רק אז מכנה אותו התורה הקדושה בתואר “שלם”.

כי מדרגת “שלם” נעלה יותר ממדריגת “תם”, השלימות באה רק אחרי מלחמה ומאבק, וכן אומר הפסוק (בפ’ תולדות פ’ ל”ב) “כי ראיתי אלקים - שרו של עשו - פנים אל פנים ותנצל נפשי” כאשר נצח את “שרו של עשו” היה יעקב אבינו בטוח כי ינצח את עשו אחיו בפגישתו איתו.

חיבוטי נפש של קומוניסטים המבקשים לשוב בתשובה

בקיץ תרפ”ה למדתי בתו”ת בנעוול (“הללוהו בנבל”) ויצאו אז גזירות רבות וקשות על לימוד תורה וקיום מצוות, והיו גם כאלו שהיו קומוניסטים ורצו לחזור בתשובה, ולא יכלו ולא עלתה בידם - אם מחמת שהתביישו או מחמת שפחדו.

פעם כאשר למדתי אצל דודי החסיד ר’ ישראל נעוועלר ז”ל את המאמר בלקו”ת “ויקרא” “אדם כי יקריב” (זה המאמר המפורסם שכל מתחיל ללמוד חסידות, מתחיל בו), סיפר ר’ ישראל בלשונו הרהוטה, השובבה והפראית כמעט, כי שמע מהרב מפאלטאווע או מקרמנצ’וג הרב רפלוביץ פירוש על הפסוק (ואולי הוא אמר כי הרב רפלוביץ שמע, או קרא בכתבי דא”ח) “תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי” (תהילים קי”ט רע”ו):

שאלה א’: מדוע דווקא כשה תועה ולא כחמור או כשור כפי שהתורה מציינת (דברים פ’ כי תצא פ’ כב א ד) ושאלה ב’: מה פירוש “בקש עבדך” ואחר כך “כי מצוותיך לא שכחתי” הלא יש כאן ניגוד?

תשובתי, עד כמה שזכורה לי, הייתה, כי טבעה של השה, כאשר היא בעדר, היא שותקת וכשהעדר מתרחק ממנה, אזי היא מתחילה לפעות, ולצעוק. וזה פירוש הפסוק: “תעיתי כשה אובד” אזי אם אצעק כי העדר התרחק, הרי זאב עלול לשמוע ויבין כי תעיתי, והעדר התרחק, הרועה איננו, ואזי הוא יטרוף אותי; ואם אשתוק ואחשה, אזי הזאב אמנם לא יטרוף אותי אבל הרועה לא ידע שאינני, והעדר יתרחק ממני ולא אשיגם, ושוב הזאב ימצא אותי כי אין לי רועה שיגן עלי.

כן מצבו של אדם שהתרחק מתורה ומצוות - הוא דומה לשה תועה: לצעוק אינו יכול כי הזאב/השלטון/החברים ישמעו, שהוא רוצה לשוב לעדר לרועה ליהודים ולהשי”ת, אזי הם יתנפלו עליו והוא מפחד מהם. ואם ישתוק, הרי “העדר הרועה” אחיו ורעיו החסידים, והרבי - לא ידעו ויתרחקו ממנו. אנא הוא בא?!

זהו הפירוש החסידי לפי חב״ד של הפסוק המופלא הזה, ואמנם ראויים הדברים ותוכנן להיזכר, עד כמה הם נכונים, מאז משנת תרפ״א עד היום תשל״ח כי טעמו לא פג (זכר צדיקים לברכה).

תפילתו של חסיד

פעם נכנסתי לבית הכנסת שהתפלל בה איצקע לעימעס הזקן, והוא התפלל לא כמו יתר בעלי עבודה. תפילתו היתה בלי התבוננות, בלי שירה, בלי זעקה ורעש, אלא היה הוגה כל מילה כילד קטן, בהברות ובהיגוי ברור, לאט לאט, מילה מילה ובחיות ולפעמים תרגם באידיש.

נעמדתי אחריו בגרבים, בלחש ובחשאיות שלא יחוש בי, ושמעתי אותו מתפלל “רבונו של עולם” איך האב צו בראכן מיין גאנץ לעבן צוליב דיר [= שברתי את כל חיי עבורך], שברו על ה’ אלקי. ובכה בכי כתינוק ונחרדתי. ועד היום וכבר חלפו 54 שנה מאותו רגע מופלא אשר שמעתיו להביע מילים אלו, והם מהדהדים מאזני מוחי ולבי, “שברי על ה’ אלקי”.

שיח חסידים

בחודש תשרי תרפ”ז, כאשר נסעתי מנעוול עם חברי בערקע חן לרבי הריי”ץ ז”ל לפטרבורג-לנינגרד, שמעתי בבית הכנסת של הרבי דו שיח בין הרב ארלוזורוב השחרחר, רבה של רומני, שבנו ליעזר היה חברי בישיבה, עם הרב של העיר פאלטאבה הרב רפולוביץ המבוגר והזקן ממנו, ותוכן השיחה עד כמה שנחקקה במוחי היתה:

“התמים שהמלצתי עליו שראוי להיות רב בבית הכנסת בעיירה (שמה שכחתי), אבל צריכים לחתן אותו לפני שיכנס ברבנות. ענה לו הרב רפלוביץ בניחותא: זה ברור, שהרי יחסר לשלימותו העניין של “פוקד אבות על בנים”, און דאס אין א גרויסער עמן (= וזה עניין חשוב).

פירוש לפי ענ”ד: כי כאשר יש לאדם בנים והוא יודע וזוכר כי אם ח”ו יחטא, הרי אמרה תורה “פוקד עוון אבות על בנים” - אזי הוא יזהר יותר, ובייחוד רב, ומורה הוראה, מלמד ושו”ב, פירוש מופלא.

בין ׳ים׳ ל׳רקיע׳

שמעתי ממורי הרב החסיד ר’ יודל עבער ז”ל מגיד שיעור בישיבה בנעוול בתרפ”ד:

חז”ל אומרים “תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא כבוד” (הפיסקא הזאת נמצאת ברשב”ם ובכלי יקר על המקום (בפי שלח פ’ טו ל”ח) אבל לא מצאתיה לא במד”ר ולא בספרי, וכן במס’ מנחות ד’ ע”ב שם כתוב “תכלת דומה לרקיע” ו”ים” לא נזכר).

ונשאלת השאלה: לשם מה שני המשלים “ים ורקיע” מה מוסיף השני לראשון, הלא שניהם משלים גשמיים שדומים לתכלת שבציצית, שכתוב “וראיתם אותו וזכרתם” - האם לא מספיק המשל “תכלת דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא כבוד” כדי להביא ולהכניס יראת ה’ בעיני ובלבו של העובד ה’?

ותשובתי הייתה:

“הים” תכונתו היסודית הראשית שהוא מפיל ומטיל אימה ויראה - כי המישור האין סופי והבלתי גבולי שמתגלה לאדם, העומק והתהומיות הגלים ושצפם, מטילים אימה נוראה שאין על עפר משלו, כי אין שום נברא בעולם הגשמי שיפחיד ויביא יראה בלבו של אדם כמו הים.

כי אם יסתכל ברקיע, אמנם “השמים מספרים כבוד א-ל”, והנביא ישעיה אומר “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” - אבל הרקיע והשמים רחוקים ומופלגים מעיני ומלב אדם, שספק אם הרקיע יביא לידי “יראה”.

כאשר יראה אותו האדם אמנם כבודו יתברך ובדלותו “הרקיע והשמים” מספרים ומעידים, אבל יראה ופחד מהשי”ת ספק אם בכח ראייתו של האדם הוא יגיע לידי “כסא הכבוד”.

ולכן מזכירים מתחילה את המשל של ה”ים”, שבלי ספק מפיל יראה, “תכלת דומה לים”. ואחר כך המשל השני המעודן והזך יותר, המופשט והמרוחק יותר, הפחות גשמי, והוא “ים דומה לרקיע” כדי שישיג המתבונן את “הנמשל” הרוחני האלקי, “ורקיע דומה לכסא כבוד”.

לכן מוזכרים שני המשלים - “ים” תחילה ואחר כך “רקיע” - כדי שהתכלת שבציצית תביא את “הרואה ליראה” מפני “כסא הכבוד”.