שנה עם משמעות מיוחדת

ישנו צורך חשוב ונחוץ וחיוני ונפשי ופנימי ועצמי והרבה למעלה מכל זה - להזדהות לגמרי, לחזק להגדיל ולהאדיר בכל הכוחות ובכל הצורות האפשריות את כל דבר ששם הרבי מלך המשיח נקרא עליו. אם זה מרכז משיח העולמי והעיתון “בית משיח”, אם זה “מטה משיח” שעל–ידי אגודת חסידי חב”ד בארץ–הקודש, וכיוצא באלו.

מספר המשפיע ר’ מענדל פוטרפס: היה חסיד אחד שכל ימיו עבד את ה’ בכל כוחו. הוא עסק בהתמדה בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות, התפלל באריכות, השתדל מאד ביראת–שמים ובתיקון המידות, עסק גם בגמילות–חסדים - בעזרה ודאגה לנזקקים שבסביבתו, הידר בקיום המצוות וכו’. וברוח זו חינך וגידל גם את בניו ונכדיו עד זקנה ושיבה.

כשהגיע עת פקודתו, והוא שכב על ערש–דווי ברגעים האחרונים של חייו בעלמא–דין, כאשר כל בניו ונכדיו עומדים סמוך לו ועיניהם זולגות דמעות, פנה לפתע החסיד אל צאצאיו, ובכוחותיו האחרונים הצליח לומר להם בקול חלש:

“זה עתה היה אצלי היצר–הרע, אותו “קלוגינקער” (ערמומי) המתעטף לו בכל מיני לבושים ואינו מפסיק לרגע לפתות את האדם ולהורידו מן הדרך. אפילו ברגעיי האחרונים עלי–אדמות רוצה הוא להכריעני ברגשות של גאווה וישות, וכה אמר לי אותו נוכל, כשהוא מתעטף ב”זיידענע זופיצע” (קפוטה של משי):

“‘הלא רואה אתה כי הגיע שעתך להיפטר מן העולם. בידך עתה ההזדמנות האחרונה לצוות לבניך ולנכדיך את הדרך ילכו בה כל ימי חייהם. נצל אפוא את ההזדמנות במילואה, שיראו צאצאיך כי ברגעים האחרונים של חייך על האדמה ובכוחותיך האחרונים דיברת עימם על יראת–שמים, עבודת השם ואהבת ישראל. כך יזכרו ויקיימו את הדברים כל ימי חייהם, ובזכות זה יזכרו גם אותך לעד’.

“חושב הוא אותו ערמומי, המשיך החסיד לומר לצאצאיו, שכאשר יתעטף ב’קפוטה של משי’ וידבר דברים במסווה של קדושה, יצליח לנטוע בי גאווה וישות אפילו ברגעי חיי האחרונים - שכל תשומת–לבי באותה שעה תהיה רק כדי להגדיל ולרומם את שמי בקרבכם כל ימי חייכם. שתמיד תדעו ותזכרו איזה חסיד גדול היה אביכם וסבכם.

“אך אני לא נפלתי ברשת שהערמומי טמן לי. את הרגעים האחרונים של חיי לא אנצל כדי להגדיל ולרומם את שמי כחסיד גדול. אתוודה על חטאי ואחזור בתשובה, ולא אעלה לעולם הבא “א וצדקתך’דיקער”, כחסיד וצדיק גדול ועצום, ועוד בתוספת ו’ מלפניו…”

קרא החסיד את הוידוי הגדול שאומרים לפני הפטירה, ובקריאת “שמע ישראל” יצאה נשמתו בטהרה.

לאחר שחלפו ימי ה”שבעה”, ישבו פעם חסידים בהתוועדות, ושוחחו על דברי אותו חסיד שאמר לפני פטירתו.

נענה אחד מזקני החסידים ואמר: “חושב הוא, אותו חסיד כי הצליח להתגבר על היצר. חושב הוא כי לא שעה לפיתוייו ולא נפל ברשתו לחשוב ברגעי חייו האחרונים על הגדלת שמו בקרב צאצאיו. וכמה לא מרגיש עד כמה גדולה ערמומיותו של אותו “קלוגינקער”, שבדבריו אלו עצמם הוא נפל ברשתו. שהרי אם באמת לא היה חושב כלל וכלל באותה שעה שלפני פטירתו על הגדלת שמו, מדוע היה צריך לספר בכלל את כל הסיפור - אילו לא היה מספר מאומה, לא היה איש חושב על גדולתו ולא היו מעייניו נתונים באותה שעה להגדלת שמו. וזאת, מבלי להיכנס כלל לשאלה, שמא לטובת הבנים והנכדים כדאי וחשוב יותר לצוותם ולתת להם כוח לימי חייהם, גם במחיר ה”ישות” והגאווה שתיגרם לו מכך.

לעומת סברא זו - היו באותה התוועדות חסידים אחרים שטענו - שאמנם אותו חסיד ידע גם ידע את כל זאת. אלא שלטובת צאצאיו, כדי להדריכם בדרכי החסידות, היה מוכן לוותר על טובתו האישית ולהסתכן בכך שיחשוב באותם רגעים על הגדלת שמו, ובלבד שילדיו יבינו את גודל ערמומיותו ותכסיסיו של היצר ולא יפלו ברשתו, גם כשהוא בא במסווה של יראת–שמים וחסידות. היה חשוב לו שהמסר העיקרי שהם יקבלו ויישאר להם ממנו יהיה שלא להיות “א וצדקתך’דיקער”. שכן בזה טמונה הנקודה של חסידות, שלמעלה מכל ה”התפשטות”: יכול אדם ללמוד ולהתפלל, והוא מרגיש כל הזמן כי הוא מתעלה ומתקדם. ולאמתו של דבר הוא דואג כל הזמן רק להגדיל את ה”ישות” שלו יותר ויותר, ובכך הוא מתרחק מה’ במקום להתקרב אליו. לכן היה חשוב לו כל–כך שיזכרו תמיד ולפני הכל את הא–ב של חסידות, שלא להיות ‘שי”ן מיט דריי קעפלעך’ (‘שי”ן עם שלושה תגין’. ביטוי שגור בפי חסידים], או בלשון עדינה יותר: לא להיות “א וצדקתך’דיקער”.

הויכוח האם אותו חסיד התגבר על היצר או שנפל ברשתו, לא הוכרע באותה התוועדות, ואינו נוגע לנו כל–כך. מה שכן נוגע לנו הוא, שלא ליפול ברשתו של היצר גם כשהיצר בא ומסית ומזכיר שלא ליפול ברשתו של היצר. ובקיצור: לא להיות “א וצדקתך’דיקער”.

שנה עם משמעות מיוחדת

שנת הצדי”ק להולדתו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, החל מי”א ניסן תנש”א ועד י”א ניסן תשנ”ב, הייתה שנה משמעותית ביותר בכל הקשור לבשורת הגאולה והגאולה האמיתית והשלמה.

הייתה זו “שנה שמלך המשיח נגלה בה”. ובה גופא “בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית–המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם”!

בכ”ח ניסן של שנה זו הוטלה עלינו המשימה: “עשו כל אשר ביכולתכם .. להביא את משיח צדקנו בפועל ממש”.

בש”פ שופטים של שנה זו הוטלה עלינו המשימה “לפרסם לכל אנשי הדור” שזכינו לנביא בדורנו, “הנבואה שישנה במלך המשיח קודם הגאולה”. “לא בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא - שזהו בודאות”. ועל הזכות והחובה לשמוע אליו.

בש”פ חיי שרה של שנה זו נאמר לנו ש”הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. ובש”פ משפטים ש”רואים כבר מעין והתחלת פעולותיו של מלך המשיח על כל העמים” ועוד ועוד.

לשנה זו הייתה משמעות מיוחדת, על–פי דברי הרבי מלך המשיח עצמו, בשיחת ש”פ ואתחנן ה’תנש”א, שגאולת מצרים הייתה כאשר משה רבינו היה בן שמונים שנה, ונרמזה בכפל האות פ’ (“פקד פקדתי”), ואילו הגאולה האמיתית והשלימה קשורה עם תשעים שנה, ונרמזת בכפל האות צ’ (“צמח יצמח”) - היינו כאשר מלך המשיח נמצא בשנת הצדי”ק שלו. מה גם, שהרבי עצמו הזכיר פעמים רבות את העובדה שנמצאים בשנה ש”כפי שיהודים קראו לה בשם שנת הצדי”ק”, ואף קישר זאת שוב ושוב לגאולה ולענין הנצחיות. כגון בשיחת ש”פ חיי–שרה תשנ”ב ש”נצח” ראשי–תיבות נו”ן - שער הנו”ן, צ’ - שנת הצדי”ק, ח - משיח שהוא מ”שמונה נסיכי אדם” ועוד.

לקראת תחילת שנת הצדי”ק, בהתוועדות שקיים הרבי מלך המשיח בשבת הגדול, השבת שלפני י”א ניסן תנש”א, מבאר הרבי כמה עניינים עיקריים ביותר:

תחילה מבאר הרבי באריכות ובהדגשה את העובדה שמוכרח להיות בכל דור ודור “משה רבינו”, רבי, באופן של נשמה בגוף גשמי דווקא. שכן רק כך אפשר לעשות את ה”דירה לו יתברך בתחתונים”, בכוחו של “משה איש האלוקים” - שהוא מכיל בתוכו את כל הבלי–גבול האלוקי, יחד עם כל ההגבלה והצמצום של “איש”, נשמה בגוף גשמי בעולם הזה. ולכן רק על–ידו אפשר לחבר ולאחד את האלוקות הבלתי–מוגבלת בתכלית, עם העולם–הזה התחתון והמוגבל. את זאת, אומר הרבי, יכול יהודי לעשות דווקא בכוחו של “משה איש האלוקים”, המחבר ומאחד בתוכו את האלוקות הבלתי–מוגבלת לגמרי עם הגבול המצומצם של העולם, בהיותו נשמה בגוף גשמי, כנ”ל. שבכוח זה יכול יהודי להכניס גם לתוך העולם המוגבל - שבו יש כאילו צדדים שונים, את ה”צד”י” - שהאלוקות תהיה הצד שלו.

כאמור, שיחה זו נאמרה לקראת פתיחת שנת הצדי”ק, וכמדומה שגם עתה, כמה וכמה שנים לאחר מכן, צריך להבהיר ולהדגיש שוב ושוב נקודה זו. שיהודי בכלל, חסיד בפרט, וחסיד של הרבי צריך להיות בצד ימין, גם כאשר נדמה לו שזהו “צד” וישנו כאילו גם צד שני. אל לו לפחד מהעובדה שהוא כאילו “לוקח צד” בין שני צדדים ולא להעדיף להיות “עומד מן הצד”.

להיות מזוהה

הדברים אמורים במיוחד בנושא העיקרי והמרכזי, ב”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. בענין עליו נאמר לנו בכ”ח בניסן “עשו כל אשר ביכולתכם”: מה שהרבי מלך המשיח מטיל עלינו, על כל אחד ואחת מאתנו, אנשים נשים וטף, הוא - להעמיד את משיח במרכז חיינו. לעשות הכל שכל מה שקורה עמנו, הכל ממש, יהיה חדור ומלא לגמרי במילוי שליחותו של נשיא הדור, גואל אחרון שענינו העיקרי להביא לימות המשיח. שרק על–ידי–זה נעשה “הביטול וההתקשרות לנשיא הדור, שמציאותו וכל ענייניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור”.

וזה אומר קודם כל “לחיות עם משיח” בעצמנו. ובפרט על–ידי לימוד ושינון ה’דבר–מלכות’ השבועי, שיחות–הקודש מהשנים תנש”א–תשנ”ב, בהן מבאר הרבי את עניינו העיקרי ואת הנדרש מאתנו בתקופה זו. ותוך כך הוא מציין ומדגיש את העובדה שלימוד זה הוא הדרך הקלה והמהירה להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש. וכמסקנה מזה לפרסם ולהכריז - צמד מילים שחוזר על עצמו פעמים רבות בשיחות הקודש הנ”ל - שמשיח כבר נמצא ובגילוי, וכל שנותר הוא לקבל את פניו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני–ישראל מן הגלות.

והדגשה מיוחדת בזה היא לצאת מן ה”ציור”, גם מ”ציור” של חסיד ומקושר שאינו רוצה להיות בצד אחד דווקא. הוא רוצה להיות בסדר עם כולם ולא להצטייר כמזוהה עם צד מסוים. הרבי מלמד אותנו כאן לא לחשוש מ”לקחת צד”, מזה שיגידו שאני משתייך לצד או לפלג זה דווקא. כיוון שזהו הצד של הרבי מלך המשיח, צריך להכריז בקול גדול, והעיקר להוכיח במעשים בפועל ממש, שאכן זהו הצד שלי.

ובפשטות, ישנו צורך חשוב ונחוץ וחיוני ונפשי ופנימי ועצמי והרבה למעלה מכל זה - להזדהות לגמרי, לחזק להגדיל ולהאדיר בכל הכוחות ובכל הצורות האפשריות את כל דבר ששם הרבי מלך המשיח נקרא עליו. אם זה מרכז משיח העולמי והעיתון “בית משיח”, אם זה “מטה משיח” שעל–ידי אגודת חסידי חב”ד בארץ–הקודש, אם זו “האגודה למען הגאולה האמיתית והשלימה” וכיוצא באלו. וזאת גם אם נדמה לי שהדברים לפעמים היו אולי צריכים להיעשות בצורה אחרת, טובה יותר. על אחד ואחת מאתנו לתת את כל מה שהוא יכול ולמעלה מזה למען מטרה זו, בממונו בגופו ובנפשו, ולא לחשוש שמא יאמרו שהוא “לוקח צד”. שכן זהו “צד”י” - הצד שלי, הצד של הקב”ה, הצד של הרבי מלך המשיח שליט”א.

וזה אומר בפשטות, שכולנו מנויים על בית משיח. שכולנו מחלקים “הגאולה מעניין ועכשווי” או “שיחת הגאולה” וכיוצא באלו. שכאשר ישנו כינוס או קונגרס או ערב הסברה או שיעורים וכדומה שמארגן מישהו שהוא, אזי כל אחד ואחת מאתנו משתתף בו בעצמו ועושה הכל שישתתפו בו רבים ככל האפשר ושזה יצליח באופן הכי טוב וכו’.

ובענין שהזמן גרמא, כאן המקום להזכיר על כינוס כ”ח ניסן בכפר חב”ד שמאורגן כל שנה על ידי מטה משיח באה”ק - לבוא. להשתתף. לעזור. להרגיש שייכות. להרגיש שזהו ענין שלי.

דווקא על–ידי שנחליט ונוכיח גלוי לעין כל שזהו הצד שלי ואני תומך בו ומזדהה עמו בכל כוחי - יביא הדבר גם בדרך הטבע לפעולות של גופים נוספים בענייני משיח וגאולה. וסוף סוף הרבי מלך המשיח ינצח ונפעל כולנו יחד, מתוך אהבה ואחווה ואחדות אמיתיים, סביב האחד המאחד את כולנו למציאות אחת ויחידה, לפעול ולהפעיל בדבר האחד והיחיד שנותר בעבודת השליחות לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

ועצם ההחלטה בדבר תפעל מיד את התוצאה האחת והיחידה לה אנו מחכים בכל רגע ממש - התגלות הרבי לעיני כל בשר, בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!