משקיעים היום בחינוך יותר מבעבר

איך אפשר לגרום לילדים להרגיש מוגנים בבית? מה הפתרון הגאוני שיעץ הרבי לאישה שביקשה להשיב את בנה הכועס הביתה? למה בסעודת השבת טמון המפתח להצלחה? ואיך הילדים מרגישים כשאבא עייף בסעודת שבת? * מאמר חינוכי פרקטי מאלף — ראשון מתוך שניים — של הרב נחמן יוסף טברסקי, איש חינוך וותיק בשכונת קראון הייטס. הביא לדפוס: פ’ זרחי

משקיעים היום בחינוך יותר מבעבר

לפני שמתחילים לדבר על חינוך, ראוי להגדיר - מהו חינוך?

רש”י בפרשת תצווה פרק כ”ח פסוק מא, אומר “כל מילוי ידים לשון חינוך הוא, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה”.

חינוך זה כמו חנוכת הבית, חנוכת המזבח, חנוכת המקדש. מהי חנוכת הבית? — יש לי בית, הוא בנוי ומסודר, משופץ עם רהיטים. הכל מסודר. אבל עדיין לא עושים חנוכת הבית. מתי אפשר? רק כשנכנסים לגור בו בפועל. חנוכת הבית היא כאשר מגלים מה שהיה בכח — ויוצא לפועל. זה נקרא חינוך.

בכל ילד ישנם כוחות נפלאים, צריך רק לגלות את הכוחות. זה ענין של חינוך — להוציא בפועל את מה שיש לילד מן הכוח אל הפועל. 

אני מבקש לדבר על הנושא: איך לגרום שילד או נער, ואפילו אברך — בכל גיל — ירגיש שהבית הוא המגן שלו? הנושא נוגע מאוד לזמננו בפרט, שרואים מה שנעשה ברחוב — רואים דברים קשים מצד אחד, אבל רואים גם דברים נפלאים מן הצד האחר.

נושא החינוך נכנס חזק בדור שלנו. משוחחים, מטפלים בנושא הרבה מאוד. מה באמת השתנה בדורנו שהנושא עלה לראש הסולם וישנם אנשי מקצוע רבים כל כך שמטפלים ברצינות בנושא?

כתוב “שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”. בדורות הקודמים, ב”עיירות של פעם” היתה תמימות, כמו היהודים של הבעל שם טוב. בימים ההם ידעו שאם אבא אומר, כך עושים; הלכו אחר האבא והסבא בתמימות–לב. אפילו שהיו עמי הארץ, אבל היה להם את היסוד של אמונה פשוטה ובטחון. אנשים היו פשוטים ביותר ורבים לא ידעו אפילו לקרוא, אך היה להם ביטול בפני הרב, המשפיע, בפני החסיד והתלמיד חכם. הם היו מרכז החיים.

אבל במשך הזמן נכנסו לעולמנו דברים חדשים. העולם הגדול נהיה עולם קטן,  וכולם יודעים הכל. כל אחד הפך להיות בר–דעה ו’מאן–דאמר’ בפני עצמו. זה התחיל כבר בתקופת ההשכלה ר”ל; הם התחילו למשוך צעירים מתוך עם ישראל וגרמו לשואה רוחנית. אחר כך המשיכו במלאכה תנועות שונות, ולאט לאט חדר גם לבתים שלנו, של עם ישראל.

מאז ראו שכבר אי אפשר ללכת עם הפשטות של “שאל אביך”, ואם אבא אומר משהו, אזי זה מספיק כדי לעשות ולבצע. לכל ילד יש היום מחשבה עצמאית משלו.

אם כן, חובה למצוא דרכים לחדור לראש של הילד ולהבין איך הוא מבין את העולם ואיך הוא רואה את העולם. כי אם לא נדבר את השפה שלו — הילד לא יקבל. לילדים של דורנו אין את הביטול שהיה פעם, שאם האב אמר משהו זה היה קדוש, וכך גם אם הרב אמר משהו — זה היה קדוש.

לכן בימינו חייבים להשקיע מחשבה בצורת הפניה לילד, וצריכים להיות זהירים בכל אמירה כדי שלא נחמיץ את ההזדמנות להגיע ללבו ולבינתו.

ליהנות מעולם הזה וגם מעולם הבא

בהשגחה פרטית, ניגש אליי אברך ושאל אותי אם ראיתי פעם מכתב מסוים של הרבי הריי”צ, והמכתב הזה הוא היסוד של הדברים הבאים.

הרבי הריי”צ כותב מה הם התנאים של בנין בית יהודי על פי תורה, שעל ידי הבנין הזה אנחנו זוכים לתורה ומצוות, לבריאות ולפרנסה, לנחת מהילדים ולקיום של “כל שרוח הבריאות נוחה הימנה רוח המקום נוחה הימנה”.

איך מגיעים לזה? כותב הרבי הקודם באגרת א’קפ: ראשית כל “פארשטאנד (הבנה), אנרגיה, איבערגעגעבנקייט (מסירות), געדולד  (סבלנות), גוט הארציקייט (טוב לב), ריינקייט (ניקיון), געלאסענקייט (מתינות), ארדענונג (סדר), פריילעכען שטימונג מיט א גוטע פנים און א חברה’ישע באציאונג (שמחה ופנים יפות לזולת)”.

אלו המילים של הרבי הריי”צ, ועל כל פרט מהם, אפשר להרחיב במשך שעות. הדברים נפלאים באמת. לפעמים עולה במחשבה התמיהה: האם צריכים להשקיע כל כך הרבה ולעבוד כל כך קשה בשעה שאני טרוד מאד בפרנסה ועובד כל כך קשה? איך אפשר?

מניסיוני בתור מלמד, לפעמים יש כיתה ובה 30–40 תלמידים, והעבודה זורמת בקלות, ולפעמים יש כיתה עם 15 ילדים בלבד, וכולם “חוגגים” ויש צעקות מכל צד ובלגאן שולט.

אדם שמשקיע את עצמו ואת כל האנרגיה בתוכו, לא רב עם הילדים אלא משתלט עליהם בצורה מקצועית, ולא רק מקצועית — אלא עם יראת שמים, ומכניס את הנפש שלו למסגרת החינוך מול התלמידים, סוף כל סוף הילדים מקבלים את זה, ואז הכתה שקטה, הם ‘מקבלים’ ממנו, והעבודה ממילא נהיית קלה יותר. אולם מלמד שלא פותר את הדברים בתוך עצמו, מתקשה ממילא גם לעמוד מול כתת תלמידים, ואז הוא צועק עליהם וגורם לילדים לצעוק בחזרה, ואף אחד לא מרוויח כלום.

כך גם בבית — כאשר אבא משקיע ומכניס את הכוחות שלו בבית — על פי מכתבו של הרבי הריי”צ: עם הבנה, אנרגיה, מסירות, סבלנות, טוב לב, ניקיון, סדר, שמחה ופנים יפות לזולת — והוא מכניס את עצמו לזה ומשקיע בכל הדברים האלו כשהוא חושב על כל נקודה בנפרד כיצד לבצעה, רואה תוצאות אחרות לגמרי בחינוך הילדים. זו אכן עבודה והשקעה, אבל לא עבודה פיזית אלא חכמה והקרבה עצמית.

מי שמתעסק בחינוך ומבצע את הדברים מתוך שלמות פנימית, רואה גם עולם הזה וגם עולם הבא. האדמו”ר מקוצק אמר על המילים “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” — עולם הבא, יש לכל יהודי, אבל עולם הזה יש רק לערליכע אידן.

את הפתגם הזה אפשר להבין בתחום החינוך: מי שרוצה עולם הזה, שישקיע בחינוך הילדים, ואז יהיה לו עולם הזה אמיתי. בית יהודי שיש בו תענוג וחיות.

אינני אומר שכולם מושלמים, והאידיאליה נהדרת. כל אחד עובר דברים קשים בחייו, ואין אדם מושלם בכל מאת האחוזים. איננו רובוטים; לפעמים אדם מתפרץ ואי אפשר להגיד שיהיה כל היום שקט לגמרי.

אבל באופן כללי כאשר הילדים רואים את האבא מסתדר עם עצמו, רגוע, שליו ועובד על עצמו — אם כי קורה פעם שהוא יוצא מגדרי עצמו, כי הוא בסך הכל אדם אנושי — אזי הילד גם מבין שלפעמים לאבא קשה ולפעמים גם הוא יוצא מהכלים, אבל באופן כללי האבא הוא אדם רגוע ונינוח שאפשר להישען עליו.

יהודי חשוך בנים ניגש לצדיק לבקש ברכה לילדים ושאל באיזו פיסקה בתפילת ראש השנה עליו להתרכז בשביל להתברך בילדים. הרי ראש השנה זה הזמן שבו ה’ פקד את שרה ופקד את חנה, וזה זמן מיוחד. הצדיק ענה לו “כנראה שאתה שואל בשביל מישהו אחר, כי אדם שאין לו ילדים, יכוון בכל קטע בתפילה על ילדים”. כשאתה אומר בבוקר ‘פוקח עוורים’ — זה לזכות לילדים, ‘מלביש ערומים’ — זה ילדים. מה שאתה מתפלל — זה על ילדים! יהודי שאין לו ילדים, צועק בכל מצב שהוא רוצה ילדים!

ברוך ה’, שנתן לנו את המתנה הגדולה שנקראת ילדים, זרע ברך ה’, וזו השליחות הכי גדולה שה’ נתן לנו וזו השמחה הכי גדולה, ובזה אנחנו צריכים להשקיע את כל הכוחות. חינוך זה לא מטלה הקשורה לפרק זמן מסוים ביום, בשבוע או בחודש, אלא זה למשך עשרים וארבע שעות ביממה. עצם ההופעה שלך בבית, עצם ההתנהגות והדיבור שלך — זה חינוך.

לחסידי חב”ד יש כוח מיוחד בחינוך

פעם, בכינוס המחנכים, דיבר הרב אברהם טברסקי, איש חינוך דגול ופסיכולוג. הוא אומר שחינוך היום זה אחת הבעיות הכי גדולות, ואתם, חסידי חב”ד, יש לכם את הכוח של הרבי, לכם זה לא בעי’ בכלל. אתם, שיש לכם את הכוחות של הרבי, אתם גנרלים בחינוך.

אנחנו צריכים לדעת באמת שיש לנו כוחות, ולראות לנצל נכון את הכוחות שקיבלנו, וללכת באופן של ‘לכתחילה אריבער’ — ברמה גבוהה יותר.

עלינו כחסידים לקחת את הדברים של הרבי, לחשוב עליהם ולבצע אותם. הנה דוגמה: אחת הבעיות הגדולות שגורמות לדאגה בבית, היא בעיית הפרנסה. אין זה סוד. יש אין ספור הוצאות בבית לעומת ההכנסה החודשית. כמה יהודי צריך להרוויח? האמת היא שכל אחד צריך להיות עשיר, ולא בשביל מותרות אלא בשביל לחיות. ה’ צריך לתת לכל אחד עשירות, ואז יהודים לא יחיו עם כל כך הרבה דאגות.

אולם, עד שהעשירות תגיע, ישנן דאגות פרנסה. ומה אומר על זה הרבי? “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” —  הראש שלך צריך באמת להיות בתורה ובמצוות ובלימוד החסידות. אבל, הרי צריך פרנסה? על כך מורים לנו חז”ל יגיע כפיך כי תאכל! ולא יגיע ראשך. במילים אחרות, הרבי מרומם ומעלה אותנו מעל המים השוצפים והדאגות של היום יום!

ברגע שחושבים באופן כזה, אז אנחנו הופכים להיות אנשים אחרים. אז הראש פנוי לחשוב על הילדים שהם בראש מעייננו, וזה העיקר בחיים. ומה בנוגע לפרנסה? ה’ עוזר ויעזור; הוא לא עוזב אותנו לרגע. יש אמונה ובטחון.

הפתרון המקורי
של הרבי

אישה אחת שבנה ירד מהדרך ועזב את הבית, רצתה מאד שהוא יחזור הביתה גם מבלי לדקדק במצבו הרוחני של בנה, העיקר שיחזור הביתה. היא הגיעה לרבי ושאלה את הרבי מה עוד היא יכולה לעשות כדי להביא את בנה בחזרה הביתה. היא, בתור אמא, מרגישה שהיא עשתה את הכל!

הרבי ענה לה, באידיש: “איהר זאלט באשיינען אייער שבת צימער” (תייפי את חדר השבת). אלו המילים של הרבי; הוא לא הסביר ולא פירט.

היא הגיעה הביתה והסתכלה על חדר השבת, ודבר ראשון שמה לב שהווילון קצת קרוע. נו, הרי יש ילדים בבית, וכשנכנסים לחדר לא רואים את היופי אלא את הבלגאן. היא הזמינה וילונות מפוארים כמו בטרקלין. לאחר מכן החליפה את כלי השבת, והשקיעה בקיום הוראת הרבי. בכל ימות השבוע חשבה איזה תבשילים מיוחדים היא יכולה להכין לשבת. היא קנתה לכל ילד את הממתק האהוב עליו; היא קנתה, בישלה והכינה את סעודות השבת בצורה הטובה ביותר.

ביום חמישי בלילה היא לא יכלה עוד להתאפק וכבר ערכה את השולחן עם הכלים החדשים והמפיות התואמות. הכל היה מושלם. כשהילדים הגיעו הביתה, כולם הרגישו “שבת’דיק” עם אווירת השבת המיוחדת.

כשהאב ראה את התכונה הרבה של רעייתו, שהיא מתכוננת לשבת המלכה כמו לקראת חתונה, גם הוא פתח בהכנות משלו ברוחניות, וגם סייע בגשמיות כפשוטו. כולם כבר חיכו לרגע שיתיישבו לשולחן שבת.

בסעודת שבת הילדים ישבו כבני מלכים; האחד אמר דבר תורה שלמד בתלמוד תורה, והבת חזרה על מה שלמדה בבית ספר. האבא סיפר סיפור וחזר על דברים מהפרשה, ומסביב לשולחן שררה אווירה נפלאה. משבוע לשבוע הילדים חיכו לשבת, כי האמא הכינה דברים מיוחדים לכל שבת. ההורים לא אמרו דבר לילדים בקשר לאח, והשבתות איחדו את המשפחה ונתנו לה כוחות.

כך עברו מספר שבועות ואז הילדים פגשו את האח ברחוב — אותו אח אבוד מהרחוב ששנא את הבית, שנא את האבא, שנא את האמא ולא מוכן להיכנס עוד הביתה, והם אמרו לו שהוא לא יודע מה הוא מפסיד. כל שבת היא כמו חתונה.

הילד לא האמין, הוא הרי מכיר את השבתות בחיק המשפחה כחוויה לא מלהיבה כלל, בלשון המעטה. אך הילדים בשלהם: תבוא לראות, לא תאמין! זה לא מה שאתה הכרת! והוא החליט שהוא חייב לבוא לראות.

והוא הגיע, והציץ; ואכן הילדים לא הגזימו. וילונות יפים, שולחן מרהיב, כלים נאים, הכל מכובד; האבא יושב כמו מלך, רגוע, לא נרדם על השולחן, האמא מגישה מעדנים בצורה הכי יפה; אף אחד לא צועק על השני, הוא רואה מלכות, ולא מאמין למראה עיניו!

כך זה התחיל וכך זה המשיך. הוא הגיע לעוד ועוד סעודות, עד שחזר לבית וליהדות, ברוך ה’.

הסיפור מדבר בעד עצמו. שבת היא הסעודה היחידה שההורים וכל הילדים אוכלים ביחד — בפרט בליל שבת. כל ימות השבוע, מדרך הטבע, המשפחה מתפצלת וכל אחד אוכל בזמן אחר; הילדים הגדולים בזמן המתאים להם והקטנים בזמן שמתאים להם. האבא אוכל כשהוא חוזר מעבודה, והאם לפעמים אוכלת עם הקטנים ולפעמים עם הגדולים, ופעמים שהיא בכלל לא אוכלת.

השטן מכניס את כל הכוחות לשבור את הסעודה הזאת של ליל שבת. ילדים מספרים שכאשר הם חוזרים על דברי תורה בסעודת ליל שבת — האבא רדום… אז למה שיגידו?

כשיש אורחים בבית, וההורים מבקשים מהילד לחזור על דבר תורה והוא לא רוצה — אם האבא אומר לילד מילה קשה ומבייש אותו, זה גורם לילד לחשוב שאבא שונא אותו ר”ל.

פעם הביאו מומחה חינוכי מלוס אנג’לס לכנס מחנכים, אברך חרדי שעוסק עם נוער נושר. הוא עובד בתוך המוסדות עם נוער בסיכון גבוה כדי למנוע את נשירתם. הוא נפגש עם ההורים ועם הילדים. במהלך הכינוס סיפר, כי תשעים אחוז מהילדים שהוא עוסק אתם, הבעיה החלה בסעודת ליל שבת.

הצדיק הרה”ק רבי שלמה מקרלין, מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, אמר שיש חיוב לאבא (או ההורים) ללכת לישון ביום שישי אחר צהריים, כדי להיות ערני בסעודת שבת. הרבי ממונקאטש, בעל ‘מנחת אלעזר’ (וכידוע שהרבי מאוד העריך אותו ואת פסקיו), אמר בקשר לאמרתו של הרה”ק מקרלין, שהוא לא מבין למה לא הכניסו חיוב זה בעשרת הדברות.

המחנך מלוס אנג’לס הסביר עד כמה שינה ביום שישי בערב שבת, זה ממש חובה. זה היסוד של הבית היהודי וזה היסוד של החינוך!

המומחה פירט את השתלשלות העניינים: האבא אומר מילה קשה לאחד הילדים, או מתערב בריב של הילדים, ובסוף כולם כועסים עליו והוא מתייאש, קם מהשולחן והוא הראשון שהולך לישון, האמא אחריו, והילדים כולם ערים. אם הם כועסים והילד קצת יותר גדול, הוא יוצא מהבית כשההורים כלל לא יודעים, והוא מוצא ברחוב ילדים כעוסים כמוהו, וה’ ישמור מההמשך.

אבל אם אבא יושב ערני, שמח, כמו מלך בגדוד — אז מתנהלת סעודת שבת בצורה טובה.

צריכים לדעת דבר אחד: אם רוצים שהילדים ירגישו שהבית מוגן ומגן עליהם, אזי יש לנו הוראה מפורשת מהרבי שיש לדאוג לסעודת ליל שבת, כאשר ההורים צריכים להיות האחרונים שעוזבים את שולחן השבת. האבא צריך להיות עירני ולנהל למופת את סעודת השבת באופן כזה שהילד כבר יחכה לסעודת השבת בשבוע הבא.

“לכל בני ישראל היה אור במושבותם —  לכל בית ישראל יש אור כשיש שבת, כי השבת מאירה.

זכרון סעודת השבת

הנה עוד סיפור: בארה”ב נהוג לנסוע לארץ ישראל בקבוצות. קבוצה של יהודים מבית כנסת “ישראל הצעיר” — אנשים מודרניים — הגיעה לארץ ישראל למשך שבועיים. ביניהם היה יהודי מבוגר בשנות ה–60–70 לחייו, יהודי שקט שלא משמיע את קולו אף פעם, יושב קבוע בפינתו שבבית הכנסת. התכנית היתה שבשבת הראשונה ישהו בירושלים בבית מלון. בערב שבת הם יצאו במוניות להתפלל בכותל המערבי, כנהוג אצל תיירים, כדי לחוות את התפילה המיוחדת של ליל שבת בכותל המערבי, עם מניינים רבים מכל הסוגים. הקבוצה סיכמה שייפגשו בסיום התפילה בנקודה מסוימת ויצעדו בחזרה לבית המלון בצוותא.

כשהגיעו לכותל המערבי, החליטו שבניגוד לכל שבת שבה הם מתפללים ביחד בבית הכנסת, כעת הם יתפזרו בין המניינים הרבים כדי לטעום מכל סוגי הנוסחאות והמנהגים, אם זה חסידויות מגוונות או עדות שונות.

לאחר התפילה, נקבצו כל חברי הקבוצה לנקודת המפגש, פרט ליהודי המבוגר. כמובן שהם לא עזבו את הכותל המערבי בלעדיו, ויצאו לחפש אחריו. בסוף מצאוהו סהרורי ונרגש, ממש סוער. הוא הצהיר שעכשיו הוא לא מסוגל לחזור למלון, והוא יעשה זאת רק לאחר שיירגע. כולם התפלאו מדבריו ומהתנהגותו שכן הכירוהו בתור יהודי שקט, אבל הם לא שאלו שאלות והניחו לו. הם עמדו והמתינו לו בעוד הוא עדיין הסתובב הלוך ושוב, בסערת רגשות.

רק לאחר חצי שעה של המתנה הוא היה מוכן ללכת בחזרה למלון. כשהגיעו למלון, עשו קידוש והחלו בסעודה. כעת הגיע הזמן לשמוע מהיהודי מה עבר עליו ומה גרם לו לצאת מכליו. ישנם יהודים עם מזג גועש, אבל עבור היהודי המבוגר, זה היה היפך טבעו.

וזה מה שהוא סיפר: “את הוריי לקחו לאושוויץ כשהייתי ילד. בחיצוניות הייתי דומה לילד פולני והיה מאוד קל להסוות את מוצאי. אבי סידר לי ניירות שמעידים שאני בנו של השכן הפולני, ואת כל הכסף שהיה לו, נתן לשכן הגוי שהבטיח שיטפל בי עד אחרי המלחמה, אז יבוא אבי לקחת אותי בחזרה.

“השכן לא פחד שהנאצים יגלו אותי, כי הייתי נראה כמו ילד פולני טיפוסי. אני הסתדרתי עם הילדים שלהם, שיחקתי אתם והם טיפלו בי בצורה טובה.

“אחרי המלחמה אף אחד לא חזר! אבא ואמא  לא חזרו, כי הם נרצחו בשואה, ואני נשארתי עם השכנים. הלכתי לבית ספר, גדלתי אתם כמו אחד הילדים, ובכל יום ראשון הלכתי עם הגוי הזה לבית תיפלתם. 

“יום אחד כשהייתי בן 12 שנים, חזרתי מבית ספר וראיתי מפה לבנה ונרות על השולחן ולא הבנתי מה קורה כאן. הם אומרים שזה יום חג. איזה חג? הם אמרו שהם הצילו את חיי, אבל יש בעיה שאני יהודי. לכן היום מתעתדות להגיע נזירות שיקחו אותי לבית תיפלתם לעשות ממני “כמו אחד מאתנו”. ולכן הם חוגגים”.

בספרו את סיפורו המרגש, היהודי אמר שהוא לא הרגיש שיש בעיה עם זה, והלך ביחד אתם. אבל, פתאום, באמצע הדרך הוא נזכר במשהו: אביו היה חסיד של אחד מאדמו”רי נדבורנה שהיה שר את השיר “שבת שלום ומבורך” בהתלהבות מיוחדת. כאשר אביו היה חוזר משהות אצל האדמו”ר שלו, הוא היה שר את השיר הזה בליל שבת בצורה מסעירה, לפני הסעודה ובתוך הסעודה מתוך התלהבות מיוחדת.

והיהודי ממשיך בסיפורו: “באמצע הדרך בהולכי אל הטומאה כדי שימירו את דתי ר”ל, נזכרתי באותו שיר ‘שבת שלום ומבורך’. ראיתי בעיני רוחי איך אבא שלי היה רוגש בזמן השירה, ראיתי את אמי יושבת ליד השולחן כשמסביב כל האחים והאחיות, ואמרתי לעצמי —  בלי שידעתי בעצם דבר על יהדות —  איך אני יכול ללכת למקום כזה?

“נעצרתי אפוא ועמדתי על מקומי. באמת לא הייתי מסוגל ללכת. כשראו כולם בכך, חזרו הביתה ולא שוחחו על הנושא יותר”.

היהודי המשיך לגולל בפני חברי הקבוצה את המשך סיפור חייו: לאחר מכן למד בתיכון פולני, ובגיל שבע עשרה הסיפור חזר על עצמו; בבית הונחה מפה לבנה וחגיגית, סעודה חגיגית, וכשהוא שואל מה החג, הוא מקבל אותה תשובה — הולכים לתיפלה לעשות אותך “כמו אחד מאתנו”. שוב הוא התלווה אליהם, ובעצם, מדוע לא? ושוב, באמצע הדרך, השיר “שבת שלום ומבורך” עולה בזכרונו. שוב הוא נזכר בהורים ונעצר מללכת לשם.

כאן החל לעשות חשבון–נפשו: כעת הוא נער בן שבע עשרה, ומה יקרה אם ינסו שוב? הפחד היה גדול, והוא החליט לברוח בהזדמנות הראשונה. הוא אכן ברח, הלך לעבוד, הרוויח כסף, הצליח להשיג את האישורים הנחוצים והפליג לארה”ב. בהגיעו לחופי ארה”ב החל ללמוד יהדות והצטרף כחבר בקהילת ‘ישראל הצעיר’.

“הערב, ליל שבת, הגעתי לכותל המערבי”, ממשיך היהודי, “הסתובבתי בין המניינים הרבים, ושמעתי יהודים שרים ‘שבת שלום ומבורך! אז, בהיותי ילד לא הבנתי את מילות השיר, השיר ששרו בבית של ההורים שלי. השיר שאבא היה שר בהתלהבות והשיר שהציל אותי פעמיים משמד! כששמעתי את השיר מושר ליד הכותל, נכנסתי לסערת רוחות ולא הצלחתי להירגע”.

הסיפור הזה ממחיש לנו מה כוחה של סעודת שבת, מה כוחם של שירי שבת, מה הכוח של לתת את החמימות של שבת לילדים.

•

מסכת שבת פותחת במילים “יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ”. הגמרא שואלת: מדוע במסכת שבועות כתוב ‘יציאות השבת שתים שהן ארבע’, ותו לא? אומרת הגמרא “הכא — דעיקר שבת הוא — תני אבות ותני תולדות; התם — דלאו עיקר שבת הוא — אבות תני, תולדות לא תני”.

ויש להסביר זאת, שכאשר שבת היא העיקר, יש את האבות ויש את התולדות — הילדים — כולם נמצאים בתוך השבת! 

אבל “התם דלאו עיקר שבת” — אבל אם השבת זה לא העיקר, אזי תולדות לא תני… אין תולדות…

כששבת היא העיקר, עורכים קניות ביום חמישי וחושבים איך אפשר לעשות את השבת מיוחדת. כמו שמתכוננים לחתונה, הרי מחר בלילה יש חתונה! 

לפעמים צוחקים על המנהג של להרבות במספר הקוגעלים (פשטידות) שמכינים בשבתות מיוחדות (ראש חודש וכו’). אולם אם זה לכבוד שבת, אז מה הבעיה? נכון, זה לא מאמר חסידות, אבל לתת הרגשה מיוחדת לשבת מיוחדת, זה נותן הרגשה טובה של שבת. ולא רק בשבתות מיוחדות, כי כל שבת מיוחדת.

חשוב שכבר באמצע השבוע, ההורים יקנו כיבוד מיוחד לשבת, כדי שהילדים יבינו שיש למה לצפות. הם יחכו לשבת! זה דבר נפלא.

 

משפחה זה כמו ספר

הורים רבים מגיעים אליי לאספות ומתייעצים אתי. יש שאומרים לי: הרב טברסקי, אני רואה מה שנעשה ברחוב, כמה ילדים נפלטים מהמסגרות, ואנחנו מאוד מודאגים לגבי העתיד. הם שואלים אותי לדעתי.

אני אומר להם בפשטות מה ששמעתי מאמא שלי, הרבנית שרה טברסקי מרחמיסטריווקע ירושלים שתחי’, שהיא אישה מיוחדת המעודדת ומחזקת הרבה אנשים וביחידות מיוחדת בחורף תשל”ז אף זכתה לקבל מהרבי שליחות מיוחדת לעסוק בטהרת המשפחה, ועד היום עוסקת בחיזוק כלות בנושאי הבית היהודי.

היא תמיד אומרת לכלות הבאות להתייעץ אתה: הורים לילדים הם כמו כריכה לספר והדפים הם הילדים: כששני צדדי הכריכה ישרים, חזקים ומתואמים זה עם זו, הדפים מחזיקים היטב. גם אם הדפים לפעמים מתקמטים או נקרעים קצת, כשהם ביחד עם הכריכה, גם אם מתפללים בזה ומשתמשים לרוב — הכל בסדר.

אולם, ברגע שהכריכה נופלת או שהיא מתעקמת, אזי אפילו אם הדפים שלמים, בסוף הכל מתפורר, מתפזר והספר מושלך לגניזה. זו עובדה!

ישנן שלוש בעיות שמקיפות תשעים אחוז ממקרי הנשירה. ישנן עוד בעיות אבל אלו הן המרכזיות: ברגע שחסר צד אחד מהכריכה — א. במקרה שר”ל אחד ההורים נפטר. ב. במקרה של גירושין. ג. כשאין שלום בית — כאן הבעיות מתחילות.

כמובן שאם קורה חלילה אסון, זה לא בידיים שלנו, אבל כשנמצאים בבית זוג הורים, ובני הזוג לא נזהרים אחד בכבוד השני, זה האסון הכי גדול. הכריכה של הספר לא ישרה! במקרה הזה, שתי הכריכות נמצאות אבל הדפים נופלים בגלל שהכריכה לא ישרה.

וסופו של ספר כזה, שזורקים אותו לגניזה. והנמשל מובן, ר”ל.

לעומת זאת כאשר הכריכה טובה וישרה — הרי גם אם אחד הדפים מתקמטים פה ושם, הספר נשאר בארון, שלם.

אחרי שמודעים לבעיה, חייבים לטפל בה. כשמשקיעים את כל הכוחות בשלום–בית, וכמו שהרבי הריי”צ כותב במכתב — הבנה, סבלנות, וכל שאר הדברים שהוא פירט, יקבלו את כל הדברים הטובים —  הרי שיהיה נחת, רוח הבריות נוחה ממנו, רוח המקום נוחה ממנו, ועוד ברכות. 

המשך בגיליון הבא בע”ה.