שלושים ושמונה שנה חלפו מאז אירועי ראש חודש כסלו, שבה יצא הרבי לראשונה לאחר אירוע

שלושים ושמונה שנה חלפו מאז אירועי ראש חודש כסלו, שבה יצא הרבי לראשונה לאחר אירוע הלב הבריאותי – והיום הזה הפך לחג בקרב עדת חסידי חב”ד * יותר מחודש ימים שהה הרבי בחדרו הקדוש לצד צוות רופאים מסור ומיומן שעקב תהליכי ההבראה * מה באמת היה שם? איך התייחס הרבי לרופאים? מתי חלק על דעתם ומתי למד עמם ליקוטי שיחות? עם מי ‘טייל’ הרבי, ולמה סיפר הרבי לרופא כי שמע בקול הרבנית שלו? * לקט סיפורים שהרופאים עצמם סיפרו במשך השנים מתוך הקודש פנימה

למטה: הריקודים הסוערים בראש חודש כסלו ה’תשל”חמאן מלכי? רבנן!

לאחר הבדיקות הראשונות שהראו לרופאים שהייתה התקפת לב חמורה, הם החלו לחקור מה קרה בעת ההתקפה. החסידים סיפרו כי לאחר ההתקפה הרבי קם ממקומו וצעד להקפה שביעית, חזר לבמה כדי לסיים את התפילה ואז עלה במדריגות אל חדרו הקדוש. הרופאים התבטאו פה אחד שאין זה בכוחות אנושיים כלל. “אין כזה דבר שאדם במצב של התקפת לב כה חמורה, יוכל לעלות מדרגות, ללכת לסוכה, לקדש על יין ולאכול סעודת חג!”.

אחד הרופאים סיפר שקרא בהזדמנות על מלכים שאינם נופלים אף פעם לפני עיניהם של בני עמם, שכן יש להם הגנה משמים לכבדם. “כך הדבר אצל הרבי, שהחזיק מעמד לאורך כל זמן התקפת הלב הקשה — מפני שהוא מלך!”

“בשבילי החדר הזה הוא קודש קודשים”

היה זה דקות מעטות לאחר התקף הלב שאירע בליל שמיני עצרת תשל”ח. לאחר שעלה הרבי מה”מ לחדרו, הוזעק הד”ר מרדכי מנחם מענדל גלזמן לחדרו של הרבי. הד”ר גלזמן היה מראשוני הרופאים שבדק את הרבי בזכות שהותו בסמיכות מקום.

“הגעתי במהירות לחדרו של הרבי”, סיפר ד”ר גלזמן ל”בית משיח”. “הרבי היה חיוור ומזיע, וראיתי שהמצב חמור. אמרתי לרבי: ‘רבי, אני חושב שאתה מתחיל לעבור התקף לב’. הרבי אמר לי שהוא לא אכל כל היום, והוא רוצה ללכת קודם כל לעשות קידוש בסוכה”.

כאשר הרבי קידש ואכל בסוכה, ראה הד”ר גלזמן כי הרבי נמצא בעיצומו של התקף לב קשה וביקש רשות לאשפזו בבית הרפואה, אך הרבי ביקש לחזור לחדרו.

בקודש פנימה, התנהל דו שיח בין הרבי לרופא, שבמסגרתו חשף הרבי לראשונה מעט את דעתו והרגשתו כלפי חדרו.

“אמרתי לרבי שבענייני תורה ויהדות אני מציית לרבי, אבל בענייני רפואה אני מבקש שהרבי ישמע לדעתי וילך לבית הרפואה. הרבי השיב לי: ‘באופן עקרוני אתה צודק, אבל במקרה הספציפי שלי, אתה לא יודע את כל הנתונים ובמילא אתה לא יכול להחליט’.

“שאלתי את הרבי: ‘מה זאת אומרת לא יודע את כל הנתונים? מה אני צריך לדעת? הרי הרבי לא לקח עד היום תרופות. זה דבר שפתאום קרה’.

“הרבי אמר ‘לא!’ בהחלטיות, והוסיף: ‘אני מעדיף להישאר כאן. יש לך מושג מה קרה כאן בחדר הזה, ועל השולחן שלי?’ הוסיף ושאל הרבי לפתע.

“‘אני לא יודע, אבל אני משער’, עניתי.

“‘אני לא יכול אפילו להתחיל לספר לך מה עבר בשולחן הזה’, אמר לי הרבי, ‘אבל בשבילי החדר הזה הוא קודש קודשים, ואתה אומר לי עכשיו לצאת מקודש הקודשים לבית הרפואה?… ‘הרפואה תבוא מכאן’, הוסיף הרבי ואמר.

“ניסיתי לשכנע את הרבי ואמרתי שהכל טוב ויפה, אבל כאן הרבי לא יכול לקבל את הטיפול הנדרש במצב כזה. אך הרבי אמר שבכל זאת הוא מעדיף להישאר בחדרו.

“אמרתי לרבי: סליחה על עזות הפנים שלי, אבל הרי כתוב בתורה ‘ונשמרתם לנפשותיכם’? הרבי ענה: ‘נכון, אתה צודק, אבל הרפואה תבוא מכאן’.

 

הרופא שידע לבשר את הבשורה הנכונה

מספר ד”ר משה פלדמן, מרופאי ‘בית רבי’ ומהרופאים הידועים בשכונת ‘קראון הייטס’:

באותו לילה קשה של התקפת הלב, רוב הרופאים בשלב מסוים נואשו מלשכנע את הרבי לנסוע לבית הרפואה ועזבו את המקום. מי שנשארו במקום היו ד”ר ריכטר, ד”ר וואנטש, ד”ר לוי לב ואני. קרוב לחצות החלטנו שאין טעם שכולנו נהיה כאן ביחד, שכן שומה עלינו לשמור על כוחותינו הפיזיים. לכן התחלקנו למשמרות, כאשר ד”ר ריכטר ואני נשארנו במשמרת הראשונה.

בשלב מסוים נכנסתי לרבי והייתי עמו לבד בחדר. לאחר שניסיתי להסביר לרבי כמה כדאי לנסוע לבית הרפואה, שם יש יותר ציוד ואפשרויות, אך הרבי לא נענה. ואז הרבי שאל אותי, איך העניינים מתקדמים? ידעתי שאם מדובר בפן הרפואי — הרבי יותר מומחה ממני. אז סיפרתי לו דווקא בפן החסידי — שצפיתי בחסידים שרוקדים ברחוב. הרבי הסתכל עלי, נענע בראשו הק’ לאות חיוב, וחייך.

זה למעשה היה רצונו, וידעתי שזה מה שיבריא אותו — השמחה והאחדות של החסידים. הבנתי אז שהעניין של השמחה והאחדות הם אלו שיגרמו לרבי נחת רוח, וזה הדבר שיזרז את בריאותו.

ואכן, מי שקורא מאמרי רפואה, יוכל למצוא אלפי מאמרים שמסבירים ששמחה מסייעת לכל אברי הגוף לפעול טוב יותר. שמחה יכולה לרפא כמעט כל דבר. כל מה שנמצא בהקשר של בריאות נכונה ושמחה, בעצם לא חדש לנו, כי הכל כתוב בחסידות.

 

“תטפל בי כמו בפציינט רגיל”

כאשר הוזעק ד”ר איירה וייס משיקאגו באישון לילה כדי לבדוק את מצבו של הרבי, הוא הגיב מיד: “אני עולה על המטוס הראשון לניו יורק”, והניח את האפרכסת.

לאחר כמה שעות הגיע הד”ר וייס בטיסה משיקאגו ל–770. כשנכנס פנימה, פרץ בבכי מר: “תמיד אנחנו יודעים שהרבי מחולל ניסים ונפלאות לחולים, אני בעצמי יודע זאת כי טיפלתי באנשים שהרבי שלחם אלי להתרפאות; וכעת עלי לבוא ולרפאות את הרבי בכבדו ובעצמו”.

כאשר נכנס לחדרו של הרבי, השתנו פניו.

“ברצוני שתטפל בי כמו בפציינט רגיל”, פנה אליו הרבי.

הרופא וייס בדק את הרבי. “קשה לטפל כך בחולה. קשה — אבל אפשרי. אינני רופא גדול, אבל אני יודע מה זה ‘רבי’; ולכן אני מקווה בע”ה שאוכל לרפא את הרבי. אשאר כאן כל זמן שיידרש ואטפל ברבי, עד אשר יבריא, והרבי בוודאי יבריא!”

 

שינויים בדופק בעת המאמר

סיפר ד”ר משה פלדמן:

יש סיפור בין החסידים לגבי מצב הדופק של הרבי, שכאשר אמר את המאמר במוצאי שמחת תורה, מחדרו, המוניטור הראה פס ישר. למעשה, פס ישר במוניטור לב, פירושו מוות, והרבי היה חי מאוד ב”ה. כדי לתקן את הטעות בסיפור, אדייק כמה פרטים לאשורם.

דופק רגיל של איש בריא מראה תרשים של קווים עולים ויורדים. התרשים של הדופק של הרבי בתקופה ההיא, הראה קווים גבוהים מידי, ונפילה, וחוזר חלילה. גם מי שאין לו ידע ברפואה, מבין שהדופק מתנהל באופן לא טוב.

בתחילת ההתוועדות עמדנו שם ארבעה–חמישה רופאים, הבטנו במוניטור ולא ידענו מה יקרה. כבר קודם לכן לא רצינו להסכים שהרבי יאמר שיחה, בשל המאמץ הכרוך בדבר, אך הרבי עמד על כך, והוא זה שקבע.

כאשר הרבי אמר מאמר, התרשים לא הראה פס ישר כפי שהאגדה מספרת, אלא להיפך: ממצב של קווים עולים ויורדים בקיצוניות, התרשים הפך לנורמלי ורגוע! מיד לאחר שסיים את המאמר, התרשים חזר לקדמותו — דופק בלתי יציב כלל. אנחנו, הרופאים, נדהמנו. התחלנו להבין שאנו מתמודדים עם מצב בלתי רגיל בעליל, שלא קשור לחוקי הרפואה המוכרים לנו.

 

ממוצאי שמחת תורה ועד ראש חודש כסלו, ד”ר לב ואני פיקחנו בתורנות על כל שיחה שהרבי אמר. אחד מאתנו עמד ליד המוניטור בגן עדן התחתון, והשני למטה בפארבריינגען. איך יכולנו למתוח את החוטים של המוניטור עד למטה? לא מתחנו, אלא אלתרנו את המוניטור האלחוטי הראשון —  גם זה פלא שאני לא יודע עד היום איך הצלחנו לסדר, אבל עובדה שעשינו את זה. היום בכל בית רפואה יש מכשירי מוניטור לב אלחוטיים, אולם אנחנו חידשנו את זה ב–770. כאשר הרבי אמר מאמר, הוא היה נראה כמו בעולם אחר לגמרי…

 

הרופאים אישרו והרבי הכפיל

סיפר הד”ר וייס:

לקראת שבת מברכים חודש חשון, אמר לי הרבי שחמיו הרבי הריי”צ הורה לקיים התוועדות בכל שבת מברכים. אמרתי לרבי שזה בלתי אפשרי להופיע בציבור זמן כה קצר אחרי אירוע לב. הצעתי שהרבי ישדר את ההתוועדות במוצאי שבת דרך ערוץ הרדיו בניו יורק והציבור כולו יוכל להדליק את הרדיו ולהצטרף להתוועדות.

לאחר שהרבי הסכים להצעתי, ביקשתי שההתוועדות תהיה קצרה כדי שהרבי לא יתאמץ מידי הרבה. הצעתי שהרבי ידבר במשך עשרים דקות, יעביר מסר חשוב ומשמעותי לחסידים, וכך יעמוד בדרישת הרבי הקודם.

השידור החל מחדרו של הרבי. לפני סיום הזמן הרמתי את חמשת אצבעותיי לכיוון הרבי להזכיר שנשארו חמש דקות בלבד עד לסוף דבריו. הרבי סימן לי עם ראשו לאות שהוא יודע, אך המשיך לדבר. כאשר עברו עשרים דקות, והרבי עדיין אחז באמצע שיחה שהייתה באידיש כבדה ולא בדיוק הבנתי על מה מדובר — לא הייתי מסוגל לומר לרבי לסיים את הנקודה המרכזית, אז נתתי לו להמשיך באמירת השיחה.

השיחה נמשכה עוד עשר דקות, ועוד עשרים דקות — כפול מהזמן שסוכם. סימנתי לרבי עם האצבעות שהשיחה כבר הגיעה לכפול זמן, והרבי הרים את ידו וסימן שהכל בסדר.

השיחה ארכה 45 דקות “טובות” כאשר הרבי סיים את דבריו.

לאחר מכן דיברתי על כך עם הרבי, והוספתי שגם אם אינני לא צודק, אנו הרופאים הרי משערים מה מתאים וטוב עבור הרבי. במענה על דבריי הרבי קרץ וחייך אליי.

 

ערמות המכתבים
בחדרו של הרבי

סיפר ד”ר משה פלדמן:

לאורך הזמן פקחנו על מצב הבריאות של הרבי. היה עמנו גם ד”ר טישהולץ, מומחה ארצי לקרדיולוגיה. הוא היה המורה של ד”ר איירה ווייס, שביקש ממנו להגיע לרבי.

הרבי היה עייף מאד אחרי התקף הלב השני. הייתי עם ד”ר טישהולץ בחדרו של הרבי כשהרבי אמר שהוא עייף.  ד”ר טישהולץ הגיב “אתה כנראה עובד קשה, לכן אתה עייף. תזכור שעברת התקף לב וזה מעייף מאוד”. הרבי השיב שהוא אינו עובד קשה. הרופא, במקום תשובה, הסתכל מסביב וראה בחדר שקים רבים של דואר. “ומה כל אלו?” שאל את הרבי. “זה דואר”, השיב הרבי. הרופא הוסיף ושאל “האם אתה צריך לענות לכל המכתבים?” הרבי ענה “חלק אני צריך לענות עכשיו, ועל חלק אני צריך לענות מאוחר יותר”.

הרבי הכיר את כולם. הרבה אנשים כתבו לרבי ולא קיבלו תמיד תשובה; לפעמים קיבלו תשובה רק שנה לאחר מכן, כאשר באמת היו זקוקים לתשובה. זכורני שהיו פעמים שקיבלתי שיחות טלפון למרפאה מפציינטים שהם צריכים לבוא עכשיו. למה? כי הרבי אמר להם ללכת לד”ר פלדמן. מובן שלא יכולתי לסרב לפציינט כזה. היו מקרים שהרופאים אמרו לאנשים לעשות ניתוח, והם כתבו לרבי ולא קיבלו תשובה. כחסידים הם כמובן לא עשו את הניתוח, אך אחרי חמש שנים, מאוחר בלילה, פתאום קיבלו הוראה ללכת לד”ר פלדמן עוד הלילה. בכל המקרים הללו הם כבר לא הזדקקו לניתוח, לעומת התקופה הראשונה, שאולי באמת היו זקוקים לניתוח.

וזו המשמעות שאני הבנתי בדברי הרבי, על חלק מהמכתבים הוא צריך לענות מיד, וחלק לאחר זמן…

 

“כמו ששמעתי לאשתי, בנוגע לנסיעה ל’אוהל’”

בערב ראש חודש מרחשוון תשל”ח רצה הרבי לנסוע ל’אוהל’ כמנהגו הקדוש בכל ערב ראש חודש, אך הרופאים סירבו לאפשר זאת, בפרט נוכח ההכנות הקשורות בזה, כמו טבילה במקווה וכדומה. הרבי ניסה ‘להתמקח’ עם הרופאים על מנת לקבל את אישורם.

בין השאר אמר הרבי לד”ר וייס: “דו ביסט א חסיד?” [= אתה חסיד?].

הרופא תמה ולא הבין: “למאי נפקא מינה?” שאל.

“א חסיד דארף פאלגן!” [= חסיד צריך לציית!] השיב הרבי.

לבסוף הרבי לא נסע.

זמן מה לאחר מכן, סיפר הד”ר וייס לרבי כי רעייתו ביקשה שיחזור הביתה לשיקאגו, אך הוא לא הסכים, שכן רצה להישאר עם הרבי עד להחלמתו המלאה. מששמע זאת הרבי, אמר: “תשמע לה כי היא עקרת הבית, וכמו ששמעתי לאשתי, עקרת הבית שלי, בנוגע לנסיעה ל’אוהל’; שאני רציתי לנסוע ואמרה לי לא לנסוע, והסכמתי לה”…

זמן איכות עם הרבנית

סיפר ד”ר וייס:

חודש ושבוע עברו על הרבי בחדרו, במהלכם היה במעקב רפואי צמוד, והיה לו את כל מה שזקוק לנוחותו — אך כמובן לא אותה נוחות שיש בבית. אמרתי לרבי שבמקרה שיגרתי אנחנו משחררים פציינט לבית וממשיכים מעקב עם ביקורים תכופים, ונראה לי שאפשר לעשות ככה עבור הרבי.

הרבי שמח מאוד, ולא בגלל שהוא הלך והחלים, אלא מסיבה שונה לגמרי: בכל אותם שבועות, הרבנית הייתה מבקרת את הרבי בכל יום, אבל תמיד היה נוכח בחדר גם אחד מחברי הצוות הרפואי שעקב אחר המצב. הרבי הרגיש לא בנוח עם זה, וביקש לחזור לביתו כדי שתהיה לו האפשרות לפרטיות מלאה עם הרבנית.

כאשר אמרתי לרבי שהוא יוכל לחזור לביתו, הרבי שמח מאוד ושיתף אותי בחשיבות שהוא מייחס לדקות בהן הוא יושב עם הרבנית לכוס תה היומי. הרבי השווה את זמן האיכות הזה עם החשיבות של הנחת תפילין…

הרבי אמר לי את הדברים הללו ברצינות רבה, ואלו גרמו לי לערוך חשבון נפש עצמי. רציתי אפילו להכריז באוזני כל מי שלא נותן מספיק תשומת לב לאשתו, או לא מקשיב למה שהיא אומרת: הקשיבו למה שהרבי אומר, על החשיבות של הנישואין, ועד כמה חשוב להעניק לאשה את אותן דקות פרטיות.

נסיעתו של הרבי הביתה, הייתה בעבורנו הניצחון הכי גדול. הרבי הלך עד לשדרה ברגל. מני אז ראש חודש כסלו נחוג כיום טוב, וכמעט בכל שנה אני מוזמן לקהילת חב”ד כלשהי לספר על מה שאירע אז.

 

הרופא שדן עם הרבי ב’ליקוטי שיחות’

הד”ר יעקב (לארי) רזניק הובהל לחדרו של הרבי לאחר אירוע הלב ושהה בצמוד לרבי עד ראש חודש כסלו. הרופא הגאון והשכלתני הזה טיפל ברבי במסירות עצומה, ואף יצא מכליו נוכח הנהגתו השמיימית של הרבי.

הוא זכה לקירובים מיוחדים מהרבי. באחד הימים הרבי אמר לו “הגם שאומרים עליך שאתה חסיד ואילו אני רבי, אבל כעת אתה צריך להיות רופא ואני פציינט”…

במשך חודשי שהייתו הללו נכנס ד”ר רזניק לקודש פעמים אין–ספור, ופעמים רבות היה משוחח עם הרבי בנושאים שונים, ולעיתים אף בלימוד… לא פעם היה לו קושיות בלקוטי שיחות והוא היה שואל את ה”מקור” עצמו, והרבי היה עונה לו בחביבות רבה.

באחד הימים שאל ד”ר רזניק את הרבי לאחר שלמד שיחה של הרבי בנוגע לפירוש רש”י “משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב”. משיחתו של הרבי מובן היה כי “אל תאכל צונן” חמור יותר מ”אל תשכב בטחב”. הדבר היה תמוה בעיניו של ד”ר רזניק ששאל את הרבי הלא על פי כללי הרפואה לשכב בטחב גרוע יותר מאשר לאכול צונן.

השיב לו הרבי שבמידה מסויימת אכילת דברים קרים זה יותר גרוע, מפני שהשוכב במקום רטוב, הרי הוא יכול לקום בכל רגע וללכת משם… אולם מי שאוכל צונן, הרי האוכל כבר נמצא בתוכו ואין הוא יכול להוציאו.

ד”ר רזניק התפעל מנקודת ההסתכלות הזאת.

 

הרבי מציע לרופא לרקוד

לאחר יציאתו של הרבי לביתו בראש חודש כסלו, רקדו החסידים כל הלילה, ולמעשה היו שהמשיכו את ה’הקפות’ שהופסקו בליל שמיני עצרת…

“בשעה שתיים לפנות בוקר נכנסתי לחדר הנהלת הישיבה” — סיפר הרב מנחם מענדל גרונר, משגיח בישיבת חב”ד בקרית גת — “שם ישנו הרופאים באותה תקופה. פגשתי שם את ד”ר רזניק ושוחחתי עמו. הוא בטבעו איש קר, שכלי ומחושב, וכמובן שלא רקד יחד עם כולם. הוא הגיב באיפוק: “הלילה זה אכן היה מרגש”.

“למחרת, יום שישי בבוקר, כאשר שב הרבי ל–770, עצר בהילוכו כדי לשוחח עם הד”ר רזניק: ‘שמעתי שאתמול בלילה כולם רקדו’, אמר הרבי לרופא בחיוך רחב, ‘חוץ משניים — אני ואתה! אני רוצה שהלילה תשלים זאת ותרקוד גם בעבורי’…

“באותו לילה יצא ד”ר רזניק מכליו בעת שנסחף במעגלי הריקודים. ‘שמחה כזו עוד לא ראיתי מימיי’, אמר לאחר מכן בהתרגשות”.

 

הרבי מספק פתרונות רפואיים פורצי דרך

סיפר ד”ר איירה וייס:

במהלך שהותי עם הרבי, למדתי ממנו רבות גם בתורת הרפואה גופא, כמו הייתי במחיצתו של פרופסור דגול שלימד אותי את תורת הרפואה.

זכורני שכאשר שוחחנו על התקף לב, הסברנו שכאשר עורק אחד סתום — זאת יכולנו לזהות לפי החריגה בקרדיוגרף — הרי בתהליך ההחלמה, הרקמה הסיבית תעבוד במקום שריר הלב. הדבר דומה למפעל, כאשר חצי מהצוות נעדר — החצי הנוכח חייב להפיק תפוקה כפולה כדי להספיק את המכסה. כך גם בלב, על חלקי הלב הבריאים לעבוד פי שניים כאשר חלק אחד לא פועל.

הרבי לעומתנו טען שזה לא פתרון טוב מספיק. חקרתי את הרבי לכוונתו, והוא אמר שהוא קורא מחקרים על שימוש בתאי גזע, ואמר כי אפשר להשתיל תאי גזע חיים בשריר במקום התאים שמתו, וכך להחזיר בחזרה את הלב לתפקוד מלא.

בתשל”ח, אנו הרופאים טרם שמענו על מחקר תאי הגזע; על תאי גזע עצמם שמענו, אבל לא בהיבט של מחקר ושימוש בטיפול במחלות לב. נדהמנו מדברי הרבי. עבורנו זה היה מושג חדש. הרבי חשב אז על פתרון שהיום כבר הפך למציאות רגילה. הרבי גם הוסיף והציע דרך לאפשר ללב להתכווץ טוב יותר כדי לספק את כמות הדם בצורה נאותה לכל חלקי הגוף. לנו זה היה נראה אז מופרך, אך היום זו שיטת טיפול רגילה ומקובלת.

לפני שסיימתי את תקופת שהותי אצל הרבי, הרבי שאל אותי אם הוא יכול לעשות עבורי דבר מה. אני שלם עם הברכות שיש לי; יש לי משפחה טובה ולא הייתי זקוק למשהו עבורי, אבל היה לי חבר שסבל מטרשת נפוצה במצב חמור ולא ידעתי ממש את מהות המחלה, אז שאלתי את הרבי. זו לא שאלה טיפוסית ששואלים רבי…

הרבי ניגש לארון, שלף משם מאמר מירחון רפואה בריטי, על הקשר שבין טרשת נפוצה והתגובה החיסונית למחלת החצבת. במאמר לא נתנו פתרון למחלה, אבל הרבי אמר שיתכן שיש כאן רמז, ויתכן שזו מחלה אוטו–אימונית. תארו לכם שרבי מספק לכם מידע רפואית חדשנית בצורה כזו.

שאלתי את הרבי, כיצד הגיע לידיו המאמר הזה על טרשת נפוצה? הבנתי מהרבי, שהיו לו מספר אנשים ששלחו לו מאמרים שאולי יבואו לידי שימוש…

ללכת מחיל אל חיל!

בשלבי ההחלמה המתקדמים, ביקשו הרופאים מהרבי להסתובב רגלית כדי לחזק את  פעולת הלב. הם ביקשו שהרבי יצעד בפרוזדור של הקומה הראשונה, יעלה במדרגות, וכן הלאה.

באחד הימים פסע הרבי יחד עם הרופא בפרוזדור שבקומה הראשונה. תוך כדי הליכה הגיעו הרב והרופא עד לחדר השידורים שבסוף הפרוזדור. דלתו של החדר היתה פתוחה במקצת (לימים סיפר הרב חיים ברוך הלברשטאם, הממונה על חדר השידוכים, כי השאיר זאת בכוונה בתקווה שהרבי ייכנס פנימה) והרבי הציץ לתוך החדר ואמר “מהמקום הזה יצא הרבה חסידות”…