ביום ראשון השבוע התקבלה הידיעה המרה על פטירתו של הרב אליעזר ברוק מחשובי קהילת חב
ביום ראשון השבוע התקבלה הידיעה המרה על פטירתו של הרב אליעזר ברוק מחשובי קהילת חב”ד בראשון לציון הוא ר’ אליעזר עבד לפרנסתו כמהנדס בשירות צה”ל בדרגה הגבוהה ביותר שיכול אזרח עובד צה”ל להגיע אליה והיה אחראי על רבים מהפיתוחים וההמצאות הטכנולוגיות שהוטמעו והפכו לחלק בלתי נפרד מארסנל הנשק הצה”לי. תשובה שקי
ביום ראשון השבוע התקבלה הידיעה המרה על פטירתו של הרב אליעזר ברוק מחשובי קהילת חב”ד בראשון לציון הוא ר’ אליעזר עבד לפרנסתו כמהנדס בשירות צה”ל בדרגה הגבוהה ביותר שיכול אזרח עובד צה”ל להגיע אליה והיה אחראי על רבים מהפיתוחים וההמצאות הטכנולוגיות שהוטמעו והפכו לחלק בלתי נפרד מארסנל הנשק הצה”לי. תשובה שקיבל מהרבי לפני כמעט ארבעים שנה גרמה לו להקדיש את חייו ל’מבצעים’. החל מחמ”ל מזוזה וכשרות בבית, למעלה מחמש מאות הנחות תפילין מידי יום בעשרות
מאת אלעד יצחקי
מסיבת הפרידה שערכו לו ידידיו. כולם הגיעו עטורים בטליתות ותפיליןבצער רב ובתדהמה התקבלה ביום ראשון השבוע הידיעה המצערת על פטירתו של הרב אליעזר ברוק מחשובי קהילת חב”ד בראשון לציון.
ר’ אליעזר נולד למשפחה דתית לאומית בתל אביב, וסיים את המסלול המקובל של בני גילו במוסדות חינוך דתיים. לאחר שירותו הוא פנה ללימודים ושב לצבא כאזרח עובד צה”ל בתפקיד מהנדס וממציא. לאחר נישואיו התיישב בבת–ים שם היה חבר הקהילה הדתית התורנית בעיר והקפיד על שיעורי תורה וחברותות קבועות בין השאר עם דמויות תורניות בולטות מהזרם הליטאי.
באותה תקופה, הוא פגש בחסיד חב”ד והשניים קבעו חברותא משותפת ללימוד תניא. כבשאר השיעורים שלו, גם את לימוד התניא לקח ר’ אליעזר ברצינות והוא התמיד ושמר על החברותא באדיקות, אולם בכך הסתיימה היכרותו עם תורת החסידות וקהילת חב”ד.
לאחר זמן מה, עברה משפחת ברוק לראשון לציון, ור’ אליעזר, שביקש להמשיך את השיעור הקבוע בתניא, הופגש עם הרב יחיאל מלוב והשנים המשיכו את החברותא בבית כנסת חב”ד שר’ אליעזר לא מפספס אף שיעור.
במקביל גם אנשי הזרם הליטאי עימם היה קשור בקשרי לימודים וידידות, הודיעו לחבריהם בראשון לציון על מעברו לעיר של המהנדס הצעיר המבריק. כך מצא עצמו ר’ לומד בחברותא עם ראשי הזרם הליטאי בראשון לציון, רב העיר הרב וולפא והרב אריה פיונטק. חברותא שהובילה לידידות קרובה שנמשכה גם שנים רבות לאחר שעזב באופן רשמי את העולם הליטאי.
יום אחד הקדים ר’ אליעזר לשיעור ומצא דף מתגלגל בבית הכנסת חב”ד. הוא החל לקרוא בו לתומו. היה זה תקציר משיחה של הרבי שהופץ בפקס. ר’ אליעזר קרא את הדף בשקיקה, והיה בהתפעלות גדולה.
“בעלי היה אדם מאוד שכלתן”, מספרת רעייתו, “כל דבר אצלו נבחן ונשכל בכלים שכליים ורציונליים, הא היה מאוד חריף ומאוד חד ולא עשה הנחות ואני זוכרת שהוא הגיע הביתה אחרי שהוא קרא את השיחה, הוא היה ממש אחוז התפעלות, כאילו מצא אוצרות”.
ר’ אליעזר שאל את הרב מלוב מי כתב את התוכן שבדף? והרב מלוב ענה לו בפשטות “הרבי מליובאוויטש”. “כאלו דברים נפלאים הרבי מליובאוויטש כתב, ואתה הסתרת את זה ממני?” טען ר’ אליעזר באזני ידידו והחברותא שלו.
ר’ אליעזר ביקש ללמוד עוד מהשיחות הללו ונמשך אחרי השיחות והמאמרים כחבלי קסם. עם כל לימוד, עם כל חברותא חש ר’ את אליעזר את נפשו נמשכת עוד ועוד אל עבר אורו הגדול של הרבי.
אחד המקרים שגרמו למשפחת ברוק לעבור לחב”ד באופן מוצהר, היה בבחירות בשנת תשמ”ט. ר’ אליעזר שמע את הוראת הרבי לפעול למען הרשימה החרדית ביותר אגודת ישראל, והתגייס בכל כוחו עם ילדיו הקטנים לפעילות במסגרת מטה הבחירות של אגודת ישראל. כשזה נודע בקרב ידידיו בציבור הליטאי, קרא לו אחד הרבנים הליטאיים הבולטים והזהיר אותו שאם ימשיך לפעול למען אגודת ישראל, יורחק מהקהילה הליטאית. עבור ר’ אליעזר היה זה סימן, והוא החליט לעבור באופן רשמי לקהילת חב”ד.
ר’ אליעזר היה מסור ונתון כל כולו לרבי. אולם עיקר חייו היו מוקדשים בעיקר לעיסוק ב’מבצעים’. “זה בעקבות תשובה שהוא קיבל מהרבי” מספר בנו ר’ עודד. “אבא כתב לרבי בעניין מסויים, זמן קצר לאחר מכן התקשר המזכיר הרב גרונר ואמר: הרבי שואל האם אתה עוסק במבצעים? באותו זמן, אבא היה נוסע כל בוקר לעבודה בהסעה מטעם הצבא. הוא היה יוצא עם תיק גדול, בתוך התיק היו ספרים שונים אותם היה מחלק בין הנוסעים שיקראו בהם בזמן הנסיעה, היה לו גם מכשיר ווקמן עם אוזניות ומלאי של קלטות של הרב יחזקאל סופר והיה מציע לאנשים לשמוע את השיעורים באזניות במהלך הנסיעה. מבחינת אבא, היה זה עיסוק ברור במבצעים, והוא ענה לשאלת הרב גרונר ‘כן’. ברקע נשמע קול, והרב גרונר חזר שוב הרבי שואל האם אתה עוסק במבצעים? ואבא שוב ענה שכן, והרב גרונר שוב חוזר הרבי שואל האם אתה עוסק במבצעים?
ר’ אליעזר הבין שהרבי אינו מסתפק בחלוקת ספרים באוטובוס והרבי רוצה שיתעסק בעשרת המבצעים שלו ומאז הוא מקדיש את כל חייו לזה.
“זה התחיל ממבצע מזוזה”, מספר בנו ר’ מאיר. “באותו זמן פעלה בראשון לציון כנופיית נוכלים שמכרה מזוזות גנובות ופסולות. אבא החליט שהוא יוצא למבצע מזוזה. הוא פתח בבית חמ”ל. הייתה לו תמיד חשיבה מערכתית וראש גדול והכל היה מתוכנן אצלו כמו מבצע צבאי. הוא קנה כמה עשרות תיקים, בכל תיק הוא הכניס את כל כלי העבודה הנדרשים לפירוק והרכבת מזוזות, וכל יום היה מוציא כמה מוניות עם בחורים ואברכים מכפר חב”ד שיעברו בית בית במבצע מזוזה. הם היו מגיעים אלינו הביתה, מקבלים תיק ורשימות מסודרות של רחובות בניינים ומספרי דירות בראשון לציון, והבחורים סרקו את העיר ועברו בית בית. את המזוזות היו מעבירים לשליח הרב יצחק גרוזמן מנהל בית חב”ד המרכזי. מאות או אלפי מזוזות פסולות נמצאו אז ברחבי העיר והוחלפו במזוזות חדשות כשרות ומהודרות”.
אחר כך זה המשיך במבצע כשרות. גם כאן אבא פתח חמ”ל. הוא ארגן את כל הציוד הדרוש להכשרת מטבח. בלוני גז, ברנרים, סירים, מיכלים. והיה עובר בעצמו או מארגן צוותות שיכשירו מטבחים ברחבי העיר. לעיתים הוא נתקל בבקשות מיוחדות, בעלות בית שביקשו להסתיר זאת מבעליהן ולהיפך, ואבא היה מתאים את עצמו לכל סיטואציה, מתייצב ועושה את העבודה.
פעם הם נכנסו להכשיר מטבח בדירה בבניין יוקרתי בעיר. תוך כדי עבודה נשמעו יללות צופרים של רכבי משטרה, אולם הם לא ייחסו לזה חשיבות והמשיכו לעבוד. לפתע נפרצה הדלת וקבוצת שוטרים פרצה פנימה בנשקים שלופים. הם הצמידו את אבא ואת האברך שעבד איתו לקיר בידיים מורמות והחלו לערוך חיפוש. אבא לא הבין מה קורה ואמר שהוא אזרח עובד צה”ל. הסתבר שאחת השכנות שזעמה למראה החרדים שנכנסים לבנין, התקשרה למשטרה וסיפרה ששני חרדים מנסים לפוצץ את הבניין עם בלוני גז. לאחר שהשוטרים הבינו במה מדובר, הם נותרו במקום עד לסיום ההכשרה כדי לשמור ולאבטח את ההכשרה מהתנכלות השכנים.
אך עיקר פעילותו של ר’ אליעזר התרכזה בעיקר בעבודתו בבסיס מש”א (מרכז שיקום ואחזקה) בתל השומר. הוא הנדס מזוודות מיוחדות שבפתיחתן הפכו לעמדות הנחת תפילין משודרגות שכללו את כל הציוד הנדרש עם הפרדה בין תפילין של יד לתפילין של ראש למניעת בלבולים, ושילוט מתאים עם הברכות והדרכה מפורטת להנחת תפילין עצמאית למי שאינו בקי.
את העמדות הללו פיזר ר’ אליעזר במקומות שונים ברחבי הבסיסים הצבאיים בתל השומר. הוא היה מנצל כל רגע פנוי שלא היה מחוייב בו למסגרת העבודה, כדי לעמוד בדוכן ולהניח תפילין לחיילים, קצינים ועובדי הבסיס. “הוא לא היה לוקח סנדוויץ’ מהבית כדי לא לבזבז את הזמן של ברכת המזון”, מספרת רעייתו, “הוא היה לוקח בייגלך, ואת כל זמן ההפסקה היה עומד בדוכן התפילין שלו. שאר העמדות התנהלו ב’שירות עצמי’ בהן ניתן היה להניח תפילין לבד על פי שילוט ההדרכה. בסך הכל הניחו תפילין בעמדות של ר’ אליעזר למעלה מ–500 חיילים ביום!
בשנים האחרונות, הוא השקיע את מרצו בהדפסת וחלוקת שיחות נ”א נ”ב בחוברות ה’דבר מלכות’ הלבנות. “מי שהיה מדפיס את השיחות היה ר’ יצחק פיין מבני ברק”, מספר חתנו ר’ אבי חנוכה. “חמי ר’ אליעזר היה תורם הרבה להפצת השיחות, וכשר’ יצחק הודיע שהוא לא יכול להמשיך ולהדפיס את השיחות חמי החליט במקום לקחת את זה על עצמו. הוא דאג לכל הפרטים. מההדפסה ועד החלוקה למאות מקומות. יש מקומות שבהם יש ביקוש לחוברות בודדות בלבד, ומקומות שלקחו חבילות להפצה. ר’ אליעזר היה דואג לכל מקום ומקום באופן אישי, מתקשר לשאול האם החבילות הגיעו, והאם לומדים בהן.
היו מקומות שמסיבות שונות לא הסכימו לקבל. הוא היה הולך למקום ועושה הכל על מנת למצוא את הדרך להכניס את השיחות.
עם אשפוזו לפני מספר שבועות, הוא החל במבצע חדש של שיעורי דבר מלכות למוסרי שיעורים. “הוא קיבל תגובות ממספר אנשים על כך שהשיחות של נ”א ונ”ב הן קשות להבנה ולהסברה, ועל אחת כמה וכמה עבור קהל שאינו רגיל לסגנון השיחות של הרבי”, מספר בנו ר’ עודד. “והוא חשב שצריך לארגן שיעורים שיסבירו את השיחות של נ”א נ”ב לעומק בהרחבה ובטוב טעם, כדי שאנשים יוכלו למסור שיעורים של דבר מלכות בעצמם”.
הפרוייקט יצא לדרך לא מזמן והוא עוד בעיצומו. ומשפחתו מתכוננים להמשיך בו ולפתחו לעילוי נשמתו.
ר’ אליעזר היה איש צנוע ונחבא אל הכלים. הוא מעולם לא ביקש פרסום, וברח מפני כל שמץ של כבוד והוקרה. את כל פעולותיו והרעיונות שלו ב’מבצעים’ הוא מימן בעצמו ממשכורתו והכל בצנעה, בפשטות וביושר. רק במהלך השבעה, החלה המשפחה להבין את היקף הפעילות וההשפעה שלו בצבא ובכל המעגלים עימם בא במגע. הוא גם מעולם לא סיפר על עבודתו בצבא, ורק במסיבת ההפתעה שערכו לכבודו לאחר פרישתו, גילתה המשפחה חלק קטן מהפיתוחים והרעיונות שהמציא ופיתח שהפכו לחלק בלתי נפרד מארסנל צה”ל.
“פעם ישבתי בבית כנסת כלשהו באלעד”, מספר בנו ר’ מאיר, “לידי ישב אדם בעל חזות חרדית ומישהו הזכיר את פעילותם של ארגון השמאל ‘שוברים שתיקה’, היושבים החלו לגנות את הארגון ו’לאחל’ לראשיו ‘כל טוב’. התערבתי בשיחה והערתי להם שלא מתאים לדבר כך על יהודים ואפילו חוטאים. אחד מהם הגיב ואמר לי ‘אתה מדבר בדיוק כמו הרב שלי בצבא, הרב אליעזר ברוק’. אמרתי לו שזה אבא שלי. הוא היה בהלם מההשגחה הפרטית ואמר לי “אתה לא יודע מי זה אבא שלך בכלל”. הוא סיפר שחזר בתשובה בזכות אבא שלי. “אין לך מושג כמה התחזקו וכמה משפחות חזרו בתשובה ממש בזכות אבא שלך” הוא אמר לי.
ר’ אליעזר היה בעל יושרה פנימית עמוקה, והקפיד שכל פעולותיו לא תבאנה על חשבון העבודה. פעם הטיח בו אחד החיילים שפעילותו לא מצאה חן בעיניו שהוא גונב את הצבא, משום שהיה מוסר שיעור קצר אחרי הפסקת האוכל. “אמנם אתה אינך עושה זאת על חשבון שעות העבודה שלך, אולם ייתכן וזה על חשבון שעות העבודה של משתתפי השיעור” טען הלה. ר’ אליעזר הרהר לרגע ואמר זה לא בא ממנו, זה בא מלמעלה. בהשגחה פרטית גרמו לי לשמוע את הדברים. הוא ניגש לאותו חייל ואמר לו ‘תודה רבה’ ומאותו יום, הוא מסר את השיעור בזמן ההליכה מבניין המשרדים לחדר האוכל. הוא קרא לשיעור ‘ובלכתך בדרך’ והיה מוסר את השיעור תוך כדי הליכה בהלוך ובחזור כדי שח”ו לא יהיה אפילו חשש של גזל.
ר’ אליעזר הותיר אחריו דור ישרים יבורך. רעייתו גב’ לאה, בניו ר’ עודד מראשון לציון, ר’ מאיר מאלעד וביתו גב’ מלכהלי בלוי חנוכה מכפר חב”ד.
מי היה סבא שלי? / רחלי דיקשטיין
סבא שלי היה איש שהאמת שלו והפנימיות שלו זעקה מתוכו. גם אם היית סתם אדם מקרי ברחוב, לא יכולת לפספס את המהות שלו. והמהות שלו הייתה הרבי. בשורות הבאות אספר על סבא שלי. הסבא היקר שאיבדתי בפתאום. בלי שתכננתי. בלי שהתכוננתי.
אז מי היה סבא שלי?
סבא שלי לא זז פסיעה מבלי לשאול את הרבי, והיה זוכה לתשובות ועידודים מופלאים ממנו. כשהיו שואלים אותו לשלומו, הוא היה עונה: “מצפים לרבי מלך המשיח”, ובאמת היה מתכוון לזה. הוא היה מכריז “יחי אדוננו” בגאון ומבלי להתבייש. גם אם קיבל בתמורה תגובות לא נעימות.
יש סיפור מפורסם על התבטאות של הרבנית, שאמרה על הרבי, שהוא חושב שאת כולם מעניין משיח כמו שמעניין אותו. סבא שלי היה כזה. כל מה שעניין אותו, היה הרבי. היה משיח. היה שיחות הדבר מלכות.
סבא שלי היה אדם, שככל שגדלתי כך הערכתי יותר. כשהייתי קטנה חשבתי שהוא צדיק נסתר. היום אני עדיין חושבת כך. אבל לא במושגים של ילדה שקוראת סיפורי צדיקים, אלא בעיניים של אדם בוגר. סבא שלי היה אדם צנוע ועניו. נחבא אל הכלים. כשפרש לגמלאות (על פי חוק. הוא המשיך להגיע לעבודה גם הלאה), הכניסו אותנו - בני המשפחה הקרובה - לסיור במדור בו עבד בצבא. בעל דרגה בכירה שהדריך אותנו בחלק מהסיור אמר לנו ברצינות כי סבא שלנו חסך לצבא מליוני–מליוני שקלים עם הפיתוחים שלו וחשוב מכך - הציל איתם חיים. אבל אנחנו, אני לפחות, לא ידענו על זה. כשסבא היה מדבר על העבודה שלו (והוא קרא לזה “אצלי בעבודה”, אף פעם לא שמעתי אותו מדבר על עצמו בתואר שנשא: מהנדס בדרגה הבכירה ביותר לה יכול אזרח עובד צה”ל להגיע), זה תמיד היה בהקשר חסידי או בהקשר יהודי: בהקשר להדלקת נרות חנוכה. בהקשר למבצע תפילין שהיה עושה באופן קבע. בהקשר להכשרות מטבח. בהקשר לכתיבה לרבי… במסיבת הפרישה שארגנו לו אנשי המדור - הניחו כולם תפילין. גם כאלו שלא מניחים בדרך כלל, ושסירבו עד אותו יום להניח אצלו. כי כולם, כולם רצו לשמח אותו, והם ידעו - שאם לשמח, אז עם תפילין.
בחזרה לעבודה: פעם אחת בלבד הראה לי סבא סרטון קצר של אחד מהפיתוחים שלו, אחד מיני רבים. כשהסביר לי מה מיוחד במכשיר שאני רואה, ואיזה מכשיר הוא נועד להחליף, אמרתי לו - סבא, אתה יכול לפתוח משרד פטנטים, והוא הסתכל עליי במבט שחציו מבודח וחציו מתפלא - ככה כשהעיניים מציצות מעל המשקפיים - ושאל אותי, בשביל מה? ואני אמרתי - תוכל להרוויח הרבה כסף, והוא המשיך בבת צחוק, ובשביל מה אני צריך הרבה כסף? זה היה דו שיח שלא הגיע לסיום, כי סבא שלי באמת לא הבין בשביל מה צריך לרדוף אחרי החומריות.
פעם אמר בשיחה אגבית כי ויתר על תעודת כבוד לחבר צוות. אמירה שהותירה אותי בהלם מוחלט. לא יכולתי להבין איך אדם מוותר על מה שמגיע לו בצדק רב, אבל הוא לא הבין על מה הפליאה - “תעודה? מה זה נותן?” הוא אמר לי, “כשיש עין טובה בין חברי הצוות, זה חשוב יותר”.
סבא שלי היה מתחיל את היום שלו מוקדם מאוד, ומסיים אותו מאוחר מאוד. כל דקה ביום הייתה מנצלת. היו לו חברותות בשעות קבועות. גם אני זכיתי לתקופה מסוימת ללמוד איתו בחברותא. ללמוד איתו הייתה חוויה מיוחדת. הוא לא היה צריך להכביר במילים כדי שאבין את הנלמד. צורת הקריאה שלו, עם ההטעמה במקומות הנכונים, הספיקה.
בשנה האחרונה או אולי קצת לפני הוא אמר כי הנהיגה לבסיס מהווה בזבוז זמן של ממש, ולכן הוא העדיף נסיעה באוטובוסים - בתחבורה ציבורית במקום ברכב הנח והממוזג שלו - כדי לנצל את זמן הנסיעה לאמירת חת”ת ורמב”ם.
את סבא יכולתי לשאול הכל. משאלות באמונה ועד שאלות במתמטיקה. הוא ידע הכל - בכל מקצוע ובכל תחום. ולמרות שהיה חוזר מאוחר מאוד בלילה מהעבודה, עדיין היה לו זמן וסבלנות כדי לשבת איתי על חומר שלא הבנתי מספיק.
עד שהתחתנתי היה בינינו הסכם - ביום ראש השנה הוא היה אחראי על “המבצעים” ואני הייתי אחראית על התהילים. הייתי אומרת ארבע פעמים את ספר התהילים: פעמיים בשבילי ופעמיים שייעדתי בשבילו. הוא מצידו היה מכתת את רגליו בגן העיר של ראשון לציון וברחובות הסמוכים ועושה מבצע שופר, התהילים שלי היו סוג של חיפוי, אם לא יספיק את הפעמיים שתכנן.
ביום שהתאשפז באסף הרופא - היה זה יום תשעה באב, הוא פתח בפרויקט האחרון שלו לעת עתה: פרויקט שיעורים מצולם בוידאו על ידי הרב לוי יצחק גינזבורג מכפר חב”ד. הרב גינזבורג, בהנחייתו של סבא שלי, צילם את עצמו מלמד את שיחות הדבר מלכות, כאשר כל סעיף מצולם בסרטון נפרד מתוך העמקה רבה.
הפרויקט עולה בחב”ד אינפו בקבצי שמע וזוכה לחשיפה גם ברשת המקוונת בפורמט ווידיאו. התגובות, כפי שקיווה סבא, אכן תגובות נפעמות. הנה תגובה לדוגמא: “זה מדהים. אני לא מפסיקה לצפות. המון תודה זה ממש מחיי’ה נפשות”.
סבא חלם שלפרויקט הזה תהיה חשיפה אדירה, שאנשים ילמדו בעצמם וילמדו אחרים את שיחות הדבר מלכות. אני מזמינה את כל מי שרוצה, לבחור בצורת הצפייה הנוחה לו ולהשתתף במפעל החיים של סבא שלי ויהיה הלימוד לעילוי נשמתו: ר’ אלכסנדר זישא אליעזר בן חיים דוד וחנה ראזא שושנה ברוק.