בשעה שמונה בבוקר שוחררנו לדרכנו, אך בפועל יצאנו ממפתן פתח המחלקה רק בשעה אחת עשר

בשעה שמונה בבוקר שוחררנו לדרכנו, אך בפועל יצאנו ממפתן פתח המחלקה רק בשעה אחת עשרה בבוקר, שלוש שעות לאחר השחרור. לאורך כל הזמן הזה, אנשים הגיעו אלינו לחדר ועמדו בתור כדי לכתוב מכתב בקשת ברכה מהרבי » בדידי הווה עובדא נפלא שסיפרה בעלת המעשה, הגב, אסתר רוכברגר מראשון לציון

חלפו מאז יותר מעשרים וחמש שנים, אך בכל פעם שהגב’ אסתר רוכברגר מראשון לציון נזכרת בסיפור ומספרת אותו, היא מתרגשת מחדש. כך היה גם השבוע, כשביקשנו לשמוע ממנה את סיפור הנס שחוותה עם בנה, שניאור זלמן. קולה נרגש כשהיא מספרת על כך, וניכר שקורות אותם הימים עולים וצפים אצלה.

“לא אשכח לעולם את ההלם שאחז בפניו של מנהל המחלקה פרופסור וינוגרד. במשך דקות ארוכות הסביר לצוות הסטאז’רים שהתלווה אליו, על מצבו הקשה של בני ועל תקופת השיקום הארוכה שעוד מצפה לו, אך ראה זה פלא, כשמגיע לשלב הבדיקה, הוא נתקף בהלם. הכל נמוג כאילו לא היה”.

מהנכון לבדוק המזוזות בדירתם

חודשים ספורים מאז נולד סבל שניאור זלמן מברונכיטיס טורדנית שלא עזבה אותו. “לפני עשרים שנה לא ידעו לטפל בזה כפי שהמצב היום”, נזכרת הגב’ רוכברגר. “כל אימת שהייתי מגיעה אל רופאת הילדים עם הילד, היא היתה רושמת לו מרשם לאנטיביוטיקה, ששיפר את המצב אך לצערי לזמן קצוב בלבד, וחוזר חלילה. כך הילד סבל עד גיל שנה ועשרה חודשים. הוא היה משתעל בלי הפסקה ושום פתרון אמיתי לא נראה באופק. לקראת סוף השנה השנייה לחייו חשבתי לרשום אותו למשפחתון, אך ידעתי שאם המצב יוותר כפי שהוא, הילד אמנם יהיה רשום במשפחתון, אך ישהה יותר בבית מאשר שם.

כמו בכל דבר ועניין בחיינו, רשמתי מכתב לרבי. היה זה באמצע שנת תנש”א. ביקשתי מהרבי ברכה שבננו יבריא והשיעולים ייפסקו. חלפו כמה חודשים ובעלי טס לחצרות קודשנו לקראת כ’ בתמוז. ביקשתי ממנו שבעת שיעבור אצל הרבי בחלוקת דולרים, יבקש ברכה גם עבור בננו, ואכן כך עשה. בעלי הזכיר כמה אנשים שהוצרכו לישועה וברכה וציין גם את שמו של בננו.

המציאות היא, שאכן מאז שחזר ארצה חלה הטבה משמעותית במצב בריאותו של הילד. בנוסף, שלושה ימים לפני ראש השנה זכינו לקבל בתיבת הדואר מענה מהרבי לבקשת הברכה ששלחתי:

הפ”נ שלהם מיום 6/19 נתקבל, ויקרא בעת רצון על ציון כ”ק מו”ח אדמו”ר זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע.

בשולי המכתב הוסיף מזכירו של הרבי בשם הרבי: מהנכון לבדוק המזוזות בדירתם להיות בטוח שכולן כשירות כדין באם לא נבדקו ביב’ חודש האחרונים.    

הזיהום הגיע במפתיע

בשל ההכנות הקדחתניות לחג, המכתב נקרא על ידינו פעם אחת והצטרף לצרור המכתבים שזכתה המשפחה לקבל מהרבי במרוצת השנים. יישומה של הוראת הרבי לבדוק את המזוזות נדחתה אפוא עד לאחר החג.

בלילה הראשון של ראש השנה שניאור שלנו היה שש ושמח, הוא צהל והיה בשיאו, ואנחנו התמוגגנו מנחת. סוף כל סוף הוא נהנה כשאר הילדים.

אך תחושה זו לא נמשכה לאורך זמן. בבוקר יומו השני של ראש השנה, שמעתי אותו בוכה. טיפסתי בגרם המדרגות המוביל אל חדרו, כאימא ידעתי לזהות היטב שלא מדובר בעוד בכי של פינוק; בכיו היה עמוק וחלוש, והבנתי שמשהו מעיק עליו.

ואכן לא טעיתי. כשהגעתי למיטתו ונגעתי במצחו, הרגשתי שהילד קודח מחום. מיהרתי למדוד לו חום, ונתקפתי בהלה. חום גופו טיפס ליותר מארבעים מעלות. הבנתי שמדובר כאן בפיקוח נפש. לא התעכבתי, סגרתי את ספר התהילים  ואצתי איתו לקופת חולים המיוחדת שהייתה פתוחה בחג למקרי חירום. הסניף נפתח בשעה עשר בבוקר ועמדתי שם עם עוד אנשים נוספים עד שהרופאים וצוות המרפאה יגיעו.

כשאנשים הבחינו בפניו השמוטות של הילד ובעיניו המתגלגלות, נתנו לי להתייצב ראשונה בפני הרופאה שמיהרה לקחת ממנו בדיקות דם. האבחנה הייתה מהירה - דלקת זיהומית שגורמת לחום הגוף לטפס. בדיקה קצרה של הרופאה העלתה שמקור הזיהום בפצע פעור שהיה לו באחד הרגליים.

נזכרתי תיכף שיום קודם לכן הלבשתי את הילד במכנסיים קצרים, וכשהוא שכב לנוח בצהרי היום, זבוב טורדני התיישב לו על פצע פתוח שהיה לו ברגל ועדיין לא הגליד. כשהעליתי את השערתי זו בפני הרופאה, היא חיזקה אותה וטענה שאכן לדעתה הזבוב יכול להיות מקור הזיהום והוא הגורם לדלקת.

לאחר עוד סדרת בדיקות שאיששו את הדיאגנוזה שהנפיקה הרופאה, נשלחתי עם הילד בעיצומו של יום לחדר מיון הילדים באסף הרופא. בדרכנו לשם נזכרתי במכתב שהגיע מהרבי שלושה ימים קודם לכן. הרגשתי שהרבי הקדים רפואה למכה, ומדובר בהשגחה פרטית. עובדה זו נסכה בי ביטחון ואמונה.

למחרת בבוקר הדאגה והחשש שבו לכרסם אצלי. היה זה כאשר נכנס לחדר פרופסור יצחק וינוגרד, מנהל מחלקת ילדים. הוא סימן עם עט ששלף מכיסו את מקום הדלקת, והראה לי איך ביום אחד התפשטה הדלקת מהירך אל הקרסול והיא החלה לטפס כלפי מעלה. הוא הסביר לנו את מטרת התרופות שהילד מקבל, והניח בפנינו לחרדתנו גם את האופציות הגרועות ביותר שעומדים בפני הצוות הרפואי במקרה שהדלקת לא תמוגר ותתפשט. “אתם עומדים לבלות כאן עוד זמן רב”, יידע אותנו הרופא הבכיר. דבריו הכניסו מעט תוגה וחשש ללבי.

זה היה בצום גדליה. אחד מחברנו ניאות לשמור על הילד בבית הרפואה, ואני ובעלי נסענו אל בית שז”ר בכפר חב”ד שם היה ניתן לשלוח פקסים למזכירות. זה היה ביום רביעי, ולא אשכח כיצד ניסחתי מכתב ארוך ובו כל הקורות אותנו עם הילד וביקשנו ברכה. בינתיים בעלי החל לטפל בבדיקת המזוזות. הוא שלח לבדיקה לא רק את מזוזות הבית, אלא גם את שאר המזוזות של מחלקת הילדים בבית הרפואה. המזוזות כולם ללא יוצא מהכלל היו לא–כשרות. מזוזות בית הרפואה, נכתבו על קלף משוח בסיד, כפי שהיה נהוג בעבר, מה שגרם לאותיות לנשור או ‘להישבר’. גם המזוזות בבית היו עם כמה בעיות שדרשו תיקון.

מיד לאחר שהותקנו המזוזות החדשות, החלה הטבה מסוימת במצבו של בננו, והצוות הרפואי ניאות לשחרר אותנו רק לעשרים וארבע שעות - כדי לעשות את השבת בבית, ולשוב למחלקה מיד במוצאי השבת.

מצוידים ברשימת תרופות והוראות, שבנו הביתה ואני התפניתי לכבס ולקפל ולהשיב את הבית למצבו הנורמלי לאחר שבוע ימים שבו לא הייתי נוכחת בבית. אל מיטת חוליו בבית הרפואה הצטווינו להשיבו לא יאוחר משעה לאחר צאת השבת.

רבע שעה קודם לכן, הטלפון בבית מצלצל ועל הקו נמצא הרב חיים שלום סגל מעפולה, ובפיו בשורה: קיבלתם את ברכת הרבי. הטלפון הזה חיזק אותי מאוד והסיר חששות.

בבוקרו של יום ראשון, נכנס אל חדרנו פרופסור וינוגרד עם צוות סטאז’רים צעירים והסביר להם על הדלקת שתקפה את בננו. לילד הזה קוראים שניאור, אמר להם, הוא נקב בשמה של הדלקת ותיאר עוד שבועות ארוכים שבהם יצטרך להיות מאושפז ומטופל במחלקה עד שהתרופות יצליחו למגר את המחלה, וזה במקרה הטוב. הוא לא היסס לשטוח בפניהם גם את שאר האופציות המונחות בפני עולם הרפואה במקרה שהזיהום יתפשט וייצא מכלל שליטה ח”ו. לאחר שהרופא הבכיר סיים את דבריו ביקש מכולם להביט שעה שיבדוק את הדלקת ברגל.

הוא קיפל את המכנס ברגלו של שניאור זלמן, הביט ממושכות ואז חשב שטעה, וביקש לראות את הרגל השנייה. מה שקרה באותם רגעים היה פלא פלאים. הדלקת שגרמה לאדמומיות חזקה בעור, נעלמה כלא הייתה… הצבע האדום נעלם ובמקומו היה את הצבע הרגיל של העור. לשונו פשוט נאלמה דום.

כשהבנתי את גודל הנס, אמרתי לרופא, “תראה כבוד הפרופסור, זהו נס של הרבי מליובאוויטש”. הוא הביט בי ממושכות ואמר שלוש מילים שחרוטות בראשי: “יש משהו בזה”. הוא קרא לאחות הראשית ובקול מלא התפעלות אמר לה שתכין עבורנו את מכתב השחרור, מפני שלדבריו הרגל בריאה ושלמה ואין לנו יותר מה לעשות במחלקה.

כששמעה זאת, אף היא הוכתה בתדהמה. בתוך כמה דקות סיפור הנס עשה לו כנפיים בכל חדרי המחלקה, הן אצל החולים והן אצל הצוות הרפואי.

כולם רוצים לכתוב לנשיא הדור

“מה שקרה באותם רגעים היה מופלא, ממש מי כעמך ישראל. בשעה שמונה בבוקר שוחררנו לדרכנו, אך בפועל יצאנו ממפתן פתח המחלקה רק בשעה אחת עשרה בבוקר, שלוש שעות לאחר השחרור. לאורך כל הזמן הזה, אנשים הגיעו אלינו לחדר ועמדו בתור בשביל לכתוב מכתב בקשת ברכה מרבי”, חותמת הגב’ אסתר רוכברגר את סיפורה המפעים. “מאז גם הברונכיטיס נעלמה כלא הייתה, וגם הדלקת לא שבה. לרגעים נדמה לי שזה היה כמו חלום רע שהגיח לרגע וחלף לעולמים.

“בני היקר נשוי היום ואב לילדים, ואנחנו במשפחה תמיד זוכרים את המופת המדהים שחווינו עמו”.