ראשית, אולי השאלה הכי מתבקשת, איך עלה הרעיון להוצאת הספר?

אחד הדברים הייחודיים המאפיינים את בית הספר “אור מנחם” בנות בצפת, הוא החינוך שמקבלות התלמידות להתקשר לרבי דרך כתיבה באמצעות ה”אגרות קודש”. רוח זו מגיעה החל מהמנהלת הגב’ נחמה נבון, ממשיך דרך צוות המפקחות, המורות ועד להורים והתלמידות עצמן * איך עושים זאת? מהי ההשפעה החיובית הנעוצה בכך? איך מגיבים לכך אנשי המקצוע במשרד החינוך? * שאלות אלו ועוד, הפנינו אל המנהלת הגב’ נחמה נבון

לפני מספר שבועות התפתחה מריבה מילולית בין שתי ילדות בבית הספר ‘אור מנחם’ בנות בצפת. סיטואציה שקרתה, קורה ותקרה בין שתי ילדות המבקשות לקבע את מעמדן החברתי בכיתה. חלפו כמה ימים, ולהפתעת כל הסובבים אותן, שתי הילדות הללו חדלו ממריבתן והפכו להיות חברות טובות וקרובות. במכתב ששלחו השתיים למנהלת בית הספר הגב’ נחמה חיה נבון, גוללו את הסיבה לחברות המתחדשת.

לדבריהן, לאחר שבוע של מריבה קשה בה לא החליפו מילה ביניהן, אחת הילדות ניגשה לכתוב לרבי, וזכתה לקבל מענה שעוסק כולו בצורך להגביר את ‘אהבת ישראל’. מול התשובה הברורה, הבינה שהרבי מעביר לה מסר אקטואלי נוכח המריבה. כבר למחרת שיתפה בכך את הילדה עמה הסתכסכה. הילדה השנייה לא נותרה אדישה למכתבו של הרבי, והשתיים ערכו ביניהן סולחה והפכו חברות טובות שאף משפיעות על אחרות לנהוג כבוד זו בזו.

סיפור זה הוא מעשה של כמעט מדי יום ביומו בבית הספר ‘אור מנחם בנות’ בצפת. ככה זה שהמנהלת וצוות המורות חיות את הכתיבה לרבי ומחנכות לכך.

את הריאיון הזה אנו מקיימים בעקבות ספר מיוחד שעומד לראות אור בשבועות הקרובים. הספר נקרא ‘אור מנחם’ ומכיל בדפיו עשרות סיפורים מיוחדים שאירעו בברכותיו של הרבי סביב שטח בית הספר בעבר הרחוק והקרוב. בדפיו של הספר אפשר למצוא סיפורים שארעו עם התלמידות עצמן או עם מי מבני משפחתן, לצד סיפורים אותן חוו המורות והצוות החינוכי, ואף סיפורים שמיימיים שקרו למפקחים, למנהלים ולאנשי מנהלה וספקים הבאים במגע יום יומי עם בית הספר. אלה גם אלה הבינו כבר מזמן שיש מנהיג לבירה זו, ובכל בעיה או בקשת עצה, יש כתובת לפנות אליה.

בית הספר ‘אור מנחם’ הוא מהגדולים בעיר צפת ומונה למעלה מחמש מאות תלמידות, וזכה לכמה וכמה פרסים ארציים בתחום החינוכי. בשנת תשס”ח זכה בית הספר ‘אור מנחם’ חב”ד בצפת בפרס החינוך היוקרתי של מחוז צפון. בית–הספר נבחר מבין מאות של בתי ספר. ועדת השיפוט בחרה בצוות המורות והעניקה לו את התואר “צוות החינוך המצטיין”.

במכתב שנשלח להנהלת בית הספר עם נימוקי הוועדה על הענקת הפרס, צוין כי “בבית הספר מגיעות התלמידות להישגים חינוכיים וערכיים הודות להשקעה ולנתינה ללא גבולות מצד המנהלת והצוות המוביל. המורות פועלות בשיתוף פעולה מלא, מגלות מסירות רבה ומלמדות מתוך תחושת שליחות. התפיסה החינוכית מבוססת על אמון, קשר אישי והעצמת התקשורת בין חברות הצוות ובין התלמידות למורות. המורות מחנכות ללמידה תורנית, למידות טובות וליראת שמים”.

בין כתליו נמצאות תלמידות שמחות ומורות מלאות סיפוק מעבודתן כשלמעלה מחצי מהתלמידות אינן באות משפחות חב”דיות. דווקא בשל כך ביקשנו לשמוע מהמנהלת הגב’ נבון, עד כמה הדגש על ההתקשרות והכתיבה לרבי מהווה נדבך שמסייע להתוויית דרך חינוכית, ואיך מקבלות זאת הבנות שאינן באות מבתים חב”דיים, או המפקחות והצוות הבכיר של משרד החינוך, שרבים מהם אינם שומרי תורה ומצוות. 

ראשית, אולי השאלה הכי מתבקשת, איך עלה הרעיון להוצאת הספר?  

אנחנו בבית הספר חיים מאד את נושא הכתיבה לרבי. אין מי שבא במגע עם בית הספר שלא שמע מאתנו על הכתיבה לרבי באמצעות ה’אגרות קודש’. בית הספר שלנו זוכה לאינספור תשובות מהרבי שמנחות את דרכינו. לא פעם אנו רואים כיצד ברכותיו של הרבי מחוללות פלאים של ממש. כאן צריך להדגיש שכמובן שבית הספר מתנהל על–ידי הנהלה רוחנית וגשמית, ונעשית בו הרבה מאוד עבודה חינוכית מקצועית, אך ברכותיו והוראותיו של הרבי לא פעם מחדדות את המסר ואת הדרך שלנו, בייחוד בזמנים של התלבטות.

בשנים האחרונות שמנו לב, שכמעט כל גורם שמבקר בבית הספר, אף כאלו שאינם משתייכים למשפחת חב”ד, ולעיתים אף נמצא בקצה הסקאלה, יספר על חוויה או סיפור שהיה לו או לאי–מי מבני משפחתו עם הרבי. הסיפורים שאנו שומעות מהם, הם סיפורים שאירעו בעבר הרחוק כמו גם בהווה.

לכן, כשחשבנו על מתנה שאנו מבקשות להעניק לרבי, עלה בראשנו הרעיון של הספר. כדי להעצים את העבודה על הספר, שיתפנו בכך את התלמידות וביקשנו שכחלק ממבצע כולל, ילקטו עבורנו סיפורים ממה שהן עברו, או משפחותיהן, לצד סיפורים של אנשי הצוות.

אני מבין שהכתיבה לרבי אינה עוד נדבך במגמה החינוכית, אלא נמצא ומורגש מאוד בבית הספר. אשמח לשמוע כיצד זה מתבצע?

הכתיבה לרבי באה בשני מישורים — הן כברכות לקראת עשייה ופעילות, והן כשאנו נתקלות במצבים של התלבטות ודילמה כאשר אנו נדרשות להכרעה דרמטית. אציין דוגמה שהייתה לנו בתחילת שנת הלימודים הנוכחית: בדרך כלל אנו נוהגות שלא לקבל תלמידות חדשות לכיתות הגבוהות. בעבר ראינו שתלמידה שלא התחנכה אצלנו מכתה א’, היה לה קשה להשתלב בכתה הקיימת, ולעיתים זה אף פגע בתלמידות אחרות.

בתחילת שנה זו פנו אלינו כמה אימהות שביקשו להוציא את בנותיהן ממוסד חינוכי אחר ולהכניסן אלינו. התחבטנו בזה קשות. היו בהן בנות של אימהות שעוסקות בשדה החינוך ומטבע הדברים יש בינינו היכרות עמוקה. היה קשה להשיב את פניהן ריקם, אך למרות זאת היינו עקביות בהחלטתנו העקרונית ונטינו להשיב בשלילה לבקשה. ביום הראשון של השנה פגשה אותי אחת האימהות ואמרה לי, ‘נחמה, לפני שאת דוחה אותנו, כתבי לרבי… הרי את מטיפה לכך בכל זמן ועת, וכברכת הרבי כך ננהג’. נו, מה יכולתי לומר? ברור שהסכמתי להצעתה.

באותו ערב התיישבתי לכתוב, ומתשובת הרבי היה נשמע בברור שאכן יש לקבל את הבנות. הרבי ציין במכתבו, שאת פירות העבודה החינוכית לא תמיד רואים בטווח המיידי. נוכח המענה הברור, התאספנו חברי ההנהלה והחלטנו להתגמש ולקבל את קבוצת הבנות. מה אומר ומה אדבר, חששותינו התבדו, אנו נמצאים כבר חודשיים לאחר תחילת שנת הלימודים, הבנות הללו השתלבו מצוין, המורות מרוצות, האימהות ואף אנוכי. 

 
המנהל הדרוזי שביקש לכתוב לרבי

אני יכול לנחש איך מגיבים לכך הגורמים החינוכיים החב”דיים, המורות ואנשי הצוות; אך איך מגיבים לכך שאר הגורמים המקצועיים שאינם נמנים על חסידי חב”ד?

אני לא מסתירה מאף גורם את החשיבות שאנו רואות בכתיבה לרבי. בכל מפגש עם צוותים חינוכיים, הם כבר יודעים שאספר על תשובה שקיבלנו מהרבי זה עתה כהכנה לישיבה. אני מדברת בגובה העיניים ובפשטות, בלי שמץ של התנשאות, ואנשים מקבלים זאת, בוודאי לאחר שנחשפים לעשייה החינוכית של בית הספר ויוצאים מלאי התפעלות.

לפני מספר שנים הייתי שותפה בוועדה יוקרתית של משרד החינוך שדנה בכמה נושאים חינוכיים חשובים ומהותיים. לוועדה זו הוזמנו אנשי חינוך בולטים מכל המגזרים בצפון הארץ, ביניהם מנהלי בתי ספר מהקיבוצים ואף מנהלים לא יהודים. כשהגיע תורי להשמיע את דבריי, פתחתי וסיפרתי על האפשרות לכתוב לרבי והקראתי להם את התשובה שהתקבלה מהרבי לקראת אותה אסיפה.

בהפסקה ניגש אלי מנהל בית ספר גדול מהמגזר הדרוזי, וביקש לשמוע האם גם הוא יכול לכתוב, למרות שאינו יהודי. כמובן שהבהרתי לו שאף הוא יכול, והוא ביקש שלקראת הפגישה הבאה אצטייד באחד הכרכים, וכך היה. בפגישה הבאה הבאתי איתי את אחד הכרכים, ובהפסקה כוונתי אותו איך כותבים, והוא כתב.

התשובה שקיבל, עסקה בשאלה האם לצאת מחוץ לגבולות ארץ ישראל ובסוף המכתב כתב הרבי שיזכיר אותו, את אשתו ואת בתו על ה’ציון’. הוא שמע ממני את המשפט הזה, והיה על סף דמעות. מסתבר ששאל את הרבי לגבי בתו, כאשר לו ולרעייתו ישנה התלבטות האם כדאי שתצא ללמוד מחוץ לכפר שבו הם גרים. מתשובת הרבי הבין את שעליהם לעשות בנושא, וברכת הרבי עודדה עד מאוד את רוחו.

כשפגשתי את המנהל הזה בחלוף כמה שנים, הוא הזכיר לי את התשובה שקיבל מהרבי והודה שקיבל מהרבי את הכוח לקבל את ההחלטה הנכונה לגבי בתו.

לא פעם, לאחר שאני מקריאה ומסבירה תשובה שקיבלתי מהרבי לקראת אסיפה חינוכית, הן ברמה הארצית והן ברמה המקומית, אני מקבלת תגובות נלהבות. “רק בשביל זה היה שווה להיפגש”, הם אומרים…

אני רוצה קצת להקשות, מהיכן את יודעת שהדברים חודרים וזוכים להערכה, אולי מדובר במילות של נימוס בלבד?

אספר סיפור נוסף שיענה על שאלתך.

לפני מספר שנים התקיימה ועידה חינוכית מיוחדת אליה נבחרו מנהלים מכל רחבי צפון ארץ ישראל, כשהמוטו של ההתאספות היה להוביל מהלך חינוכי מוסכם של טיפול בפרט. מפקחת בית הספר שלנו הודיעה לי שאף אני נבחרתי להשתתף בוועידה הזו ועלי יהיה לנסוע מדי שבוע למשרד החינוך בנצרת עלית. למען האמת, היו לי הרבה התלבטויות האם להגיע למפגשים הללו, לא ידעתי עד כמה אוכל לתרום למסקנות שיתקבלו שם וחשבתי שיש לי דברים טובים וחשובים יותר להשקיע בהם את זמני.

בערבו של יום כתבתי ופירטתי את התלבטויותיי במכתב לרבי, והנה אני פותחת את ה’אגרות קודש’ ורואה שם מכתב המיועד לראש עיריית נצרת עלית. ממה ששמעתי, זו הפעם היחידה בכל האגרות שהרבי מציין בשם מלא את שם העיר הצפונית. מכתב זה היה מדהים; הרבי מציין בו את הדרך הנכונה לקירוב יהודים לאבינו שבשמים. התוכן היה מתאים מאוד לכותרת האסיפה — הדאגה לפרט ולכלל.

לפני שהמנחה פתח את דבריו, העזתי וביקשתי את רשות הדיבור, וכמובן סיפרתי לכל הנוכחים המכובדים על ההתלבטות שהייתה ועל המענה הברור שזכיתי לקבל אמש מהרבי.

הקראתי באוזני כולם את התשובה והמנהלים הבינו שהמכתב ממוען לנצרת עלית ותוכנו תורם לדיון שלנו, הנוכחים הגיבו בפה פעור.

מעניין שבאסיפה עצמה דנו רבות בדברי הרבי ובהפסקה ניגשה אלי מארגנת האסיפה וביקשה את המכתב. לא ידעתי מה ברצונה לעשות איתו, אך כשחזרנו, הופתעתי לראות שהדפיסה עותקים כמניין המשתתפים וכל משתתף קיבל עותק ממנו. כשנפרדנו כל אחד לדרכו, קיבלנו ‘לוח זמנים’ להמשך המפגשים ואליו צורף לא פחות מכתבו של הרבי כשמעליו התנוסס סמל משרד החינוך ותחתיו נרשם: “המכתב שקיבלו משתתפי האסיפה מהרבי מליובאוויטש”.

מקווה שסיפור זה מתרץ את שאלתך, וסיפורים כאלה לא חסרים. אמנם, רק מעטים מהם ייכנסו לספר מהסיבה שרבים הם ובספר אחד אי אפשר להקיף את הכל.

תשובת הרבי, הגשם והלונה פארק

ניכר היטב שאווירת הכתיבה לרבי וההתקשרות מדביקה גם את התלמידות. שאלתי, איך זה קורה? איך עושים זאת בצורה יעילה ונכונה?

הריאיון הזה קשור לספר של סיפורים, אז אענה לך גם על השאלה הזו בסיפור:

לפני כשנה ביקשה ממני אחת המורות בבית הספר להתראיין בראיון וידאו שהיה אמור להיות מוקרן ב’דינר’ שעשו בחודש החגים. גולת הכותרת ב’דינר’ היה נושא ההתקשרות לרבי מלך המשיח דרך הכתיבה ב’אגרות קודש’. במהלך הריאיון נזכרתי בסיפור שהיה לנו באחת השנים הראשונות לאחר ג’ בתמוז. החלטנו להוציא את התלמידות מכתות ו’ ללונה פארק; אז לפני עשרים שנה הדבר הצריך מאמץ רב. היה עלינו לתאם עם עוד בתי ספר כדי להגיע למספר גבוה של משתתפות כדי שהנהלת האתר תסכים לסגור בעבורנו את המתחם ליום שלם.

בבוקר הנסיעה, ההתרגשות של הבנות כמובן הייתה עצומה, אך מה שהעיב על השמחה הייתה העובדה שבאופן לא צפוי, השמים התקדרו בעבים ותחזית מזג האוויר הייתה ממטרים כבדים בכל רחבי ארץ ישראל.

היינו שרויים בהתלבטות עזה האם לנסוע ולהסתכן בכך שירד גשם והבנות לא ייהנו במתקני הלונה–פארק, או לעצור את הנסיעה דבר שיגרום לבנות עצב רב ולנו הפסדים כספיים רבים. התחבטנו רבות, והיה מצב שהבנות והמורות המתינו על האוטובוסים. ברגעים אלה ניגשתי לכתוב לרבי וכולם היו במתח לדעת מה תהיה תשובת הרבי. מהתשובה שקיבלנו השתמע שעלינו לנסוע ולא לבטל. עליתי על כל אוטובוס בנפרד ושיתפתי את הבנות בתשובה, והאוטובוסים יצאו לדרך.  המציאות הייתה שביציאה מצפת נעלמו העננים והשמש חזרה לזרוח לאורך כל הדרך ובמהלך כל הטיול.

את הסיפור הזה בחרתי לספר בסרט אליו רואיינתי. כשסיימתי לספר, אני מבחינה במורה שהסריטה אותי כשהיא נרגשת מאד. היא שיתפה אותי אז בפרט מדהים שלא זכרתי. היא סיפרה שבאותה שנה היא הייתה תלמידה אצלנו בכתה ו’, ואף היא הייתה בין התלמידות שהמתינו על האוטובוס, וכשראתה אותי עולה לאוטובוס ואומרת בביטחון, ‘בנות אתן יוצאות לדרך כי כך הרבי כתב’, הבינה היטב וקיבלה המחשה מהי זה התקשרות לרבי. בחוץ יכול להיות חורפי וגשום, אך אם הרבי מברך — כך עושים מבלי להטיל ספקות. לדבריה החוויה הזו ליוותה ומלווה אותה מאז במשך כל חייה…

 

נביא בקרבך, לא פחות

לסיום, ישנו ויכוח מוכר בין חסידים ללא–חסידים, האם הסיפור עצמו מחנך, או שמדובר במקרה הטוב ב’חסידישע דברים בטלים’. איך את, כמנהלת חינוכית ותיקה, רואה את הדברים?

כמובן שתלוי על איזה סיפורים מדובר. לא כל סיפור משפיע, וחלילה לומר על כל הסיפורים שהם בגדר דברים בטלים. סיפורים על מציאות רחוקה מעולמו של הילד, לא בהכרח ישפיעו עליו מכיוון שהוא מיד יחשוב לעצמו שהסיפור לא נוגע אליו, אך כשאנחנו מדברים על סיפורים אודות רבותינו נשיאנו וסיפורים על מופתים שהתחוללו מברכותיו של הרבי, הרי שאין מדובר בסיפורים בעלמא, אלא סיפורים שנוגעים לחיים החסידיים ממש, איך לחיות, וכיצד לנהוג בסיטואציות דומות שהילד פגש או עלול לפגוש אותם בהמשך דרכו.

ישנם עוד גדרים וסייגים שאנו רואים שהרבי קבע לגבי סיפורים, למשל שיהיו מדויקים ועם פרטים. בספר שלנו מאוד הקפדנו על–כך. הוצאנו את הסיפורים שהיו נראים פחות מדויקים ובחרנו רק בסיפורים עם שמות, השתדלנו גם שיהיו תאריכים. בסיפורים שאירעו מברכות שהתקבלו מהרבי באמצעות ב’אגרות קודש’, התאמצנו להביא מקור וציטוט מדויק מתוך האגרת.

לסיום, אני רוצה להדגיש משהו בנוגע ל’אגרות קודש’ שאולי לא שמים אליו לב. בימים עברו, בזמן בית המקדש למשל, אם מישהו היה רוצה לשאול שאלה, הוא היה צריך לבוא לבית המקדש ולשאול באורים ותומים וגם אז התשובה הייתה מתקבלת ברמז. לאחר מכן, בתקופת הנביאים ואף לאחריה, כבר לא היה פשוט לקבל תשובה ברורה. גם בדורנו, לפני ג’ תמוז היו צריכים לשלוח מכתב למזכירות והתשובות לא פעם התמהמהו. אך בימינו, מול החושך בו אנו שרויים, זכינו לגילוי אלוקי עצום. אדם ברגע כמימרא יכול לשאול ולזכות לקבל תשובה. כל יהודי יכול לשאת בכיסו ‘נביא’, שמורה לו את הדרך, מכוונו ומברכו.

 פרויקטים בברכת הרבי

פרויקטים רבים שמאפיינים כיום את ‘בית הספר’, קרמו עור וגידים בזכות ברכותיו של הרבי. “יש לנו מיזם מרתק שנקרא ‘ראש חודש בטעם שונה’, בו אימהות של התלמידות מוזמנות לבית הספר ונוטלת חלק בפעילות חינוכית. המפגש מתקיים מדי ראש חודש עם תוכנית ייחודית ומרתקת. תכנית זו יצאה לדרך לאור מענה מהרבי על הצורך לפעול עם הורי התלמידים.

“כך גם מערכת הלימודים בחודש לימודים נוסף בחופשת הקיץ שנקרא אצלנו ‘תורה בכיף’. בשנים האחרונות גם משרד החינוך הבין את ההרס החינוכי שיש בחודשיים ארוכים של חופש, אבל אצלנו תכנית זו פועלת כבר כעשרים שנה לאחר שקיבלנו את ברכת הרבי. בכל פעם שניסיתי לבקש מהרבי להוריד ממני את העול הזה, הרבי המשיך לכתוב על הצורך לפעול עם התלמידים גם בימות הקיץ. בעקבות זאת השקנו את התוכנית וראינו כי טוב, כולם יוצאים מורווחים מכך”.