“פריקת החבילות” שקיבלנו במהלך חודש תשרי, אינה יכולה להיות מעמד חד פעמי, אלא צריכ

“פריקת החבילות” שקיבלנו במהלך חודש תשרי, אינה יכולה להיות מעמד חד פעמי, אלא צריכה להיות פעולה נמשכת, אשר מלווה אותנו במשך כל השנה, בהליכה לדרך היחידה, הדרך שסולל כ”ק אדמו”ר מה”מ אל היעד, אל הגאולה השלימה.

הפרידה מחודש תשרי, כך נראה, היא עבודה נכבדה, לא פחות מאשר ההכנות אליו. סימן לכך היא ההכרזה “ויעקב הלך לדרכו” אשר, כמנהג הוותיק בליובאוויטש מוכרזת שוב ושוב. אחרי שמחת תורה, במוצאי שבת האחרונה, שבת בראשית החותמת את חודש תשרי ומועדיו, ולקראת ז’ במרחשוון, המהווה סיום לחודש תשרי ולרגלים שבו.

ואכן, עבודה זו, היא ייחודית ומיוחדת דווקא לפי המבואר בתורת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. ב’עולם’ יודעים שצריך להתכונן היטב לחודש תשרי, ובעיקר ל’ימים הנוראים’ שבתחילתו, אך להתכונן לחודש חשוון, ולשביעי בו, זאת לא מצינו כמעט. אולם אצל הרבי ההסתכלות שונה לחלוטין, כאן מסתכלים על האמת האלוקית, ועל התפקיד של כל יום וכל אחד מאתנו בעולם.

כאשר זו ההתבוננות, הרי שחודש תשרי, אסור לו שיישאר כחוויה חד שנתית, אשר מעניקה אמנם כח והשראה לשנה כולה, אך בסופו של דבר מסתכמת בזמן ובמקום מוגבלים. אדרבא, כל מטרת השובע שבחודש המרובה במועדות, הראש של השנה, היא כדי לצאת לדרך, אם זה בזמן - כל ימות השנה, המודגשים במיוחד, כפי שמסביר הרבי ב”דבר מלכות” השבועי, השבת, פרשת נח, ואם זה במקום - כל אחד במקום שליחותו, במקום בו הוא ממלא את תפקידו בעולם הזה.

בהוראת רבותינו נשיאנו, כעת זה הזמן “לפרוק את החבילות”, כאשר במשך חודש תשרי אוגרים עוד ועוד, ובמשך השנה משתמשים ב”צידה” שהוכנה מראש לדרך הארוכה. ואכן מחודש תשרי, ובפרט מסיומו וחותמו, “זמן שמחתנו”, לוקחים אנו עמנו, את השמחה האדירה, שמחת בית השואבה, מדי לילה עד הבוקר (וקצת אחרי…), שמחת שמיני עצרת ושמחת תורה, ארבעים ושמונה שעות רצופות. את סוליות הנעליים, אותן אוסף המלאך מיכאל, שהתבלו לא רק בריקודים, אלא בהליכה ב’תהלוכה’ עד ארבע שעות הליכה ויותר.

לוקחים אתנו את תחושת ה’ברכנו אבינו כולנו כאחד’ כאשר אלפי האורחים, מכל קצווי תבל, כמו גם תושבי המקום, עומדים (צפופים) יחד בתפילות, בהתוועדויות, בהקפות ובקריאת התורה, עם הרבי מלך המשיח, יודעים שהוא נמצא אתנו, בלי צורך בהסברים וסברות, ומצפים להתגלותו המלאה לעיני כל בשר.

את כל זה, והרבה יותר ממה שניתן לכתוב ולהביע, לוקח כל אחד מאתנו, אל הזמן ואל המקום בו הוא נמצא. אל הזמן ‘זמן השיא’ של הגאולה. עצם המודעות לכך שזהו זמן נעלה כל כך, מביא אותנו להתנהגות שונה לגמרי מהתנהגות שיש לה מקום אולי ב’זמנים רגילים. הזמן אינו רגיל, כך שאי אפשר להסתפק בהנהגה רגילה.

 ואל המקום, המקום בגשמיות, והמקום ברוחניות. “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו” אמרו חז”ל, כי אכן כל אחד נמצא במקום אחר, ואי אפשר שהנהגה או דרך אחת יהיו טובים לכולם, לכל אחד יש את הדרך המתאימה לו ביותר, כאשר אף אחד מאתנו יהי’ מקומו ודרגתו אשר יהיו, איננו פטור, חלילה מללכת לדרכו, לדרך הישרה להביא את הגאולה בפועל ממש.

כל אחד מאתנו, מי שהיה בפשטות ובגשמיות, עם הרבי ב–770, ומי שמקבל את ההשפעה באופן של ‘אור חוזר’, לכל אחד מאתנו יש חבילות שלמות, של כחות הניתנים לנו מהרבי מלך המשיח, ואת החבילה הזו, מתחילים כעת לפרוק, להשתמש בכל מה שראינו והרגשנו. בכל מה שאנו יודעים שקיים, גם כאשר לא רואים ולא מרגישים, כדי לצאת לדרך, לדרך בה אנו נמצאים, הדרך אותה מוביל כ”ק אדמו”ר מה”מ, הדרך לגאולה השלימה, ואת ההכרזה של סיום תפילת נעילה, אותה הכריז הרבי בסיום שיחת שבת נח תשנ”ב “ה’ הוא האלוקים”, שבע פעמים, “לשנה הבאה בירושלים”, נזכה להכריז בפניו בגשמיות, למטה מעשרה טפחים עם קבלת המלכות בהכרזה יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!