בפרויקט מיוחד לרגל ימי מאסרו וגאולתו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע – החל מיום ט”ו בסי

בפרויקט מיוחד לרגל ימי מאסרו וגאולתו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע – החל מיום ט”ו בסיוון – מתעד מנחם זיגלבוים את רצף האירועים שעבר הרבי החל משעת מאסרו ועד לשחרורו • “בית משיח” עוקב אחר האירועים יום אחר יום עד למועד הגאולה, ומביא את הדברים במסגרת לוח שנה • חלק שני

יום חמישי
כ”ג בסיוון
אות חיים ראשון

אחרי תשעת ימי מאסר, הורשה הרבי בפעם הראשונה לכתוב מילים אחדות לבני משפחתו. גלוית דואר שהוחתמה על ידי הצנזורה ב’שפלרקה’ מהווה את אות החיים האמין הראשון שהגיע מהרבי.

במכתב שנכתב ברוסית, הרבי מקצר על אודות מצבו, ובעיקר מבקש דברים אחדים להם היה זקוק. הרבי ידע כי כל מילה עוברת צנזורה ונבדקת היטב שבע בדיקות, והוא קיצר אפוא במילים.

שניאורסאהן י. ש.

מחלקה ששית, חדר 160

בעז”ה

יקיריי!

הגלויה מאמי היקרה, מה-20 לחודש זה [כ’ סיוון] קיבלתי. ברוך ה’ אני בריא ומרגיש טוב. אני שולח לכם פ”ש חמה. תכתבו על בריאותכם.

החגורה שלי נהרסה ופניתי לרופא, והוא נתן לי מידות הבאות:

חגורה של צד ימין,

אורך עם קפיץ 90 ס”מ,

בסיס 16 ס”מ,

גובה 10 ס”מ.

תקנו חגורה כזאת בחנות של מרקוס או טשערק, ותשלחו לכתובת ד.פ.ז. [בית המעצר הזמני] כדי למסור שניאורסאהן י[וסף] ש[לומוביץ], מחלקה ששית חדר 160. את זה אתם יכולים למסור בכל יום.

תשלחו את הספרים חומש במדבר ולקוטי תורה.

מנשק אתכם, תהיו בריאים, שלכם הבן, הבעל, האבא, החותן והסבא.

י[וסף] ש[שניאורסאהן]

על הגלויה נכתב ונחתם: “נבדק על ידי מנהל בית המעצר זמני”.

הרבי ביקש חגורה חלופית לזו שהייתה לו, לאחר שהקודמת נשברה בעת שהתגלגל במדרגות הברזל של בית הכלא שעה שהחייל הדף אותו בברוטאליות. החגורה נשברה ואבזם הברזל ננעץ בבשרו וגרם לרבי כאבי תופת איומים עד כי נאלץ היה להזעיק רופא.

 

 

יום שישי
כ”ד בסיוון

שבת שכזאת

יום שישי השני מאז מאסרו של הרבי. אי אפשר לשכוח כי ביום זה לפני שבוע בדיוק, זכה הרבי פתאום להקלות משמעותיות בכך שהביאו לו את טליתו ותפיליו, וכן לחם משנה שנשלח מביתו. מי יודע, אולי גם הפעם, ביום זה, יזכה הרבי להקלות?!

המצב עדיין לא פשוט. לגמרי לא קל. חרב המוות מונפת מעל ראשו של הרבי הנתון בין סורגי הכלא, בתא 160, לצד עוד שלושה אסירים.

ואכן, התקווה להקלות נוספות ביום זה, מומשו. במהלך היום קיבל הרבי את בגדי השבת שלו שנשלחו מביתו, כמו גם את אבנטו. שעה קלה לפני כניסת השבת, קם הרבי ממקומו, לבש את בגדי השבת. גם בתוככי הכלא, קיים הרבי את דברי ההלכה בשולחן ערוך, שיש למשמש בכיסי הבגדים בערב שבת שמא נשכח שם חפץ כלשהו ועלולים להוציאו מרשות לרשות בשבת. ואכן, הרבי מצא בכיס מכנסיו מציאה של ממש בדמות מכתב קטן. היה זה מכתב שנמסר לו במוצאי השבת שלפני מאסרו, הרבי עיין במכתב והכניסו לכיסו ושם נשאר. כעת, משגילה הרבי את המכתב, השמידו מיד וכך ניצל מסכנה. היה זה נס גלוי שהסוהרים והפקידים לא מצאו את המכתב בחיפושם קודם שמסרו לרבי את הבגדים.

משלבש הרבי את בגדי השבת, בו ברגע כמו שכח את מצבו; חומות בית הכלא נעלמו ונגוזו בבת אחת. הרבי חש את עצמו כאילו הוא נמצא בבית מדרשו בעדת החסידים, וקיבל את השבת בחגיגיות ובניגון חב”די שבתי מרומם את הנפש…

כְּגַוְנָא דְאִינוּן מִתְיַחֲדִין לְעֵלָּא בְּאֶחָד .. וְלֵית שׁוּלְטָנָא אָחֳרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה – – –

שבת קודש פרשת קרח, תרפ”ז, נכנסה ובאה גם בתוככי שערי הכלא האימתני בטבורה של לנינגרד הקומוניסטית. על אפם ועל חמתם…

 

 

יום ראשון
כ”ו בסיון

“מאסרו של הרבי עורר התרגזות עצומה”

באותן השנים, הייתה התקשורת בין מדינות, בפרט אלו שמעבר לים, איטית ומייגעת. לעתים ידיעות הגיעו מהכא להתם רק לאחר ימים ארוכים, ולעתים גם שבועות. לא פעם הגיעו הידיעות בצורה משובשת, דבר שגרם לבלבול ומבוכה.

וועד הפעולה שעשה רבות למען שחרורו של הרבי, השקיע בתחילה מאמצים רבים כדי שדבר המאסר לא יתפרסם. הידיעה אכן די נשמרה בסוד. איש בחוץ לארץ לא ידע את דבר המאסר. אולם טיפין טיפין התפזרה הבשורה הרעה מעבר למסך הברזל. רק ביום ראשון, כ”ו בסיון, רק עשרה ימים לאחר המאסר, פורסמה ידיעה קצרה בעמודו הראשון של עיתון ‘הצפירה’ שיצא לאור בוורשה, על אודות מאסרו של הרבי הריי”צ:

“מלנינגרד מודיעים על ידי הטלגרף, כי על פי פקודת השלטונות הסובייטים נאסר הרבי מליובאוויטש שניאורסאהן. הרבי נאשם בקבוץ כספים לטובת הישיבות, שנאסרו ונסגרו מטעם הממשלה.

“מאסרו של הרבי עורר התרגזות עצומה בקרב השדרות הרחבות של האוכלוסים היהודים”.

אחים יהודים עזרו להציל את הרבי!

 

יום שני
כ”ז בסיון

אחים יהודים, עִזרו!

 

באותם ימים נודע גם לחסידי חב”ד בארצות הברית כי הרבי במאסר. נראה שהדבר נודע להם באמצעות העיתונים בלבד, שכן אחד החסידים טען כי אם הדבר התפרסם בעיתונות, סימן שהידיעה שקרית… ראשי אגודת חסידי חב”ד נכנסו לעובי הקורה והחלו לפעול בנושא במרץ רב. הם פרסמו מודעה בעיתון ‘מארגען ז’ורנאל’ וביקשו עזרה כספית הנחוצה להצלת הרבי (בתרגום מאידיש):

אחים יהודים, עִזרו להציל את הרבי מליובאוויטש רבי שניאורסאהן שליט”א!

לבבות יהודיים, שותתים דם ולא יכולים להירגע כאשר הצדיק הגדול ביותר בדורנו, שהקריב את עצמו להחזקת היהדות ברוסיה, מתענה במאסר.

עזרה גשמית גדולה נחוצה בדחיפות. יהודים מכל החוגים – היענו בהקדם בעזרתכם למצות ‘פידיון שבויים’ – על פי הכתובת: ר’ משה אליעזר קרעמער ובניו, 687 ברודווי, ניו יורק.

הוועד

אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית

הרב מנחם מענדל לאקשין

חיים זלמן קרעמער

דוד שפרין

 

 

יום רביעי
כ”ט בסיון

הרבי נקרא
לחקירה שלישית

 

בדיוק שבועיים חלפו מאז נאסר הרבי. שבועיים של מאסר במקום סכנה, כשבכל לילה מוציאים בו אזרחים ישרים להורג על לא עוול בכפם. שבועיים שבהם מאור ישראל, נשיא הדור ומנהיגו יושב מאחורי סורג ובריח, שבועיים בתא קטן ומצחין.

יום זה יועד על ידי אנשי הג.פ.או. לביצוע פסק הדין החמור – שילוח הרבי לגלות הרחוקה באיי סלובוקי למשך עשר שנים.

הרבי הורשה לכתוב לבני משפחתו לבוא ביום הזה אל בית הכלא “שְׁפָּלֵרְקָה” כדי להיפרד ממנו בטרם יישלח לארץ גזירה ברכבת האסירים. בני המשפחה ניסו לברר במשרד הכלא מתי יוציאו את הרבי ודרך איזה שער, אולם החיילים מילאו את פיהם מים ולא אבו להשיב דבר.

הידיעה על יציאתו של הרבי לגלות פשטה חיש מהר בכל רחבי לנינגרד. קהל חסידים רב, כמו גם יהודים רבים תושבי העיר, התאספו סביב הכלא כדי לחזות בזיו פני קודשו, ולוּ במבט אחד, בשעה שייצא מן הכלא אל קרון הנוסעים. השעות הלכו והתארכו, ואיש לא ידע מתי יצא הרבי החוצה. המתח והדאגה הרקיעו שחקים. “ואולי בכלל כבר יצא הרבי דרך שער אחר?!” העלה אחד הנאספים את השערתו.

הנאספים נדו בראשם, והם החליטו להגיע היישר אל בית הנתיבות, שם כבר עמדה רכבת האסירים מוכנה לקראת היציאה. קבוצות קבוצות של אסירים הגיעו כשהם מוקפים בחיילים חמושים, והוכנסו בגסות אל הקרונות פנימה. רק הרבי לא נראה ביניהם.

בין כה וכה נמשכו המאמצים לשנות את רוע הגזירה. ראש הג.פ.או. מנז’ינסקי הבטיח לעכב את ביצוע גזר הדין. הוא אף שלח הוראה מתאימה לאנשי הג.פ.או. בלנינגרד. הוראה זו הגיעה אל משרדי הג.פ.או. בלנינגרד בשעה האחרונה, בעת ההכנות האחרונות להעברת הרבי אל קרון האסירים.

באותה השעה כבר עמדו בני המשפחה והמוני החסידים סביב שְׁפָּלֵרְקָה בתקווה לראות את הרבי. איש לא הבין מדוע הוצאתו של הרבי מתמהמהת.

באותן דקות יקרות, הרות גורל, שבהן המו אלפי לבבות מחוץ לחומות הכלא, נקרא הרבי לחקירה. זו היתה החקירה השלישית מיום היאסרו. שוב ישבו החוקרים מעבר לשולחן, כשבראש צוות החוקרים יושב לולב. שוב פתח לולב באותן השאלות ואותן הטענות שכבר שאל את הרבי עשרות פעמים קודם לכן וכבר קיבל תשובות מפורטות. לולב לא הרפה והוא חזר ושינה, חזר ושילש, כשהוא מוסיף טענות ושאלות חדשות. מעיניו בצבצה שנאת נקם, והיה ניכר כי תשובותיו של הרבי אינן מעניינות אותו באמת אלא כל מטרתו היא לגרום לרבי צער וסבל.

כבר מהיום הראשון החליט הרבי החלטה פנימית תקיפה, שלא לאבד את עשתונותיו ולא לפחד מהשופטים והחוקרים, אף לא להחשיב אותם למציאות. הוא שם אותם במחשבתו כאין וכאפס. הרבי התמיד בדרכו זו לאורך כל ימי מאסרו. פעם אחת אף נענש בישיבה בצינוק בגין סירובו לענות לחוקרים על שאלותיהם.

הרבי הוכנס לצינוק שהיה מלא ברפש ובוץ. בתוך הרפש ועל הכתלים שרצו עכברים גדולים ורמשים משונים. יום שלם שהה הרבי בתא הצינוק, ואף על פי כן, לא זע אף כמלוא הנימה מהחלטתו הנחושה שלא להתחשב בחוקרים, לא רק בענייני יהדות ויראת שמים אלא בכל נושא שהוא.

•     •     •

עם פרסום הידיעות הראשונות על מאסר הרבי, החלה שתדלנות כלל עולמית להצלת הרבי. בערב ראש חודש תמוז, שיגר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, מברק בהול אל משרדי הג’וינט בארצות הברית, שבו הוא מודיע על המאסר ומבקש להשתדל לשחרר את הרבי:

“מידע חמור התקבל. הרבי שניאורסאהן מליובאוויטש נאסר בלנינגרד על ידי הבולשביקים. לנסות מקסימום כדי לשחרר. לדווח תוצאות”.

ראשי הג’וינט החלו מיד בפעילות ענֵפה לשחרור הרבי, אולם הם פעלו כשידיהם קשורות, שכן הערפול סביב המאסר הלך והעצים.

הערפל הכבד סביב מאסרו של הרבי הריי”צ נמשך כל העת. לא ייפלא אפוא כי ביום ששיגר הרב קוק את מברקו, פרסמה סוכנות הידיעות הריגאית “יט”א” ידיעה מוטעית כי הרבי שוחרר. עיתון ‘הצפירה’ ציטט את “יט”א” בגיליונו מיום ל’ בסיון:

“הרבי מליובאוויטש יצא לחופשי. 29 ליוני [כ”ט סיון] (יטא). מלנינגרד מודיעים, שהרבי מליובאוויטש, אשר נאסר לפני ימים אחדים, יצא לחופשי. הרבי נמצא עוד תחת השגחת הג.פ.או.”.

 

יום חמישי
ראש חודש תמוז

גאון יעקב מול מכותיהם של הזדים

11:00, בוקר.

הרבי יושב בפינת תאו כשהוא לבוש בטליתו ועטור בתפיליו, דבוק בקונו, מונה את מילות התפילה בדבקות רבה, בניגון נשמה מרטיט נפש. לא תפילה רגילה היום, אלא תפילת ראש חודש.

פתאום נפתחת דלת התא ובעדה נכנסים שלושה סוהרים. אלו מצווים עליו לקום.

הרבי משיב להם, באידיש, כי לא יקום.

“יש לנו הודעה בשבילך”, מודיעים הסוהרים לרבי. אחת מתקנות בית הסוהר הייתה, שכאשר סוהר מבקש לדבר עם האסיר, על האסיר לקום על רגליו. בכך הוא מסמל יראת כבוד וקבלת מרות של הסוהר. הרבי מסרב אפוא לקום לקבל את הודעתם.

אחד הסוהרים היה כנראה יהודי שהבין מעט אידיש. הוא הבין כי הרבי מסרב לקום.

“אנו נכה אותך!” איים הסוהר.

“נו…” השיב הרבי במשיכת כתף.

הסוהרים הכו את הרבי ופנו ללכת לדרכם.

כעבר שעה קלה נכנסה קבוצה שנייה של סוהרים, ביניהם היה גם לולב החוקר. הדברים חזרו על עצמם בשנית, אך הרבי סירב לקום.

“רבי! מדוע אינכם מצייתים לסוהרים?” אמר לולב, “הם מבקשים רק לבשר לכם על הקלה במצבכם. למה לכם להרגיז אותם? אם הם דורשים לעמוד – יש לעמוד”.

הרבי הביט בהם ולא הגיב.

“הרי שוב יכו אתכם”, הפציר לולב ברבי, אך הרבי המשיך להביט בו בשתיקה.

הסוהרים אכן לא נרתעו והכו את הרבי באגרופיהם. אחד מהם אף הכה את הרבי בחזקה מתחת לסנטרו. הרבי חש את הכאב עוד תקופה ארוכה לאחר מכן.

שוב חלפה שעה ארוכה, וקבוצה שלישית של סוהרים, אחד מהם יהודי בשם קאבאלוב, נכנסו לתא ופקדו על הרבי לעמוד על רגליו. כשהרבי סירב בשלישית, היכוהו שוב באגרופים קמוצים. עיקר המכות הגיעו מידיו של קאבלוב היהודי…

“נלמד אותך לקח!” צווח קאבאלוב בחרון איום.

“איני יודע מי ילמד את מי…” הגיב הרבי בקור רוח.

שוב נכנסו הסוהרים לתאו של הרבי והורו לו להיכנס למשרד. הרבי קם ממקומו וניגש אל החדר הסמוך. משנכנס פנימה הופתע לראות את מזכירו הנאמן, הרב חיים ליברמן. ואולם הרב ליברמן הופתע עוד יותר. פיו נפער בתדהמה ועיניו נתעגלו לרווחה. “האם עודכם בחיים?” הצליח לבסוף להוציא מילים מפיו והוא נפל מתעלף…

הרבי נקרא לגשת אל השולחן המשרדי, שם הראה לו לולב תעודה רשמית של הג.פ.או. על התעודה היה כתוב בגדול:

“מיתה בירייה!”

קו נמתח על המילים בתוספת המילה “ניעט” (לא!).

מתחת לשורה זו הייתה שורה נוספת שבה נכתב:

“עשר שנים גלות סולובקי!”

ושוב קו מתוח על המילים בתוספת המילה “ניעט”.

ומתחת שורה שלישית:

“שלוש שנות גלות לקוסטרומה!”

הרבי קרא את השורות, וכשסיים הביט בו לולב בעיניו הטמאות, מלאות הזדון והוסיף:

“דע לך שמצבך שם יהיה קשה מאוד. לא מעט סבל וייסורים מצפים לך בקסטרמה. אולם – הטעים לולב – אתה יכול עדיין להציל את נפשך אם תסכים להשתתף בוועידת הקהילות היהודיות לפי יוזמתה של הקהילה היהודית בלנינגרד “ליר”ה”. פרסם הודעה שאתה חוזר בך מהתנגדותך, הסכם לקיומה של ועידה זו ומיד תצא לחופשי”.

הרבי נתן בו מבט תקיף ללא חת:

“אינני מתחרט ואינני חוזר בי! אתם יכולים לאיים עליי בעונשים הכבדים ביותר אך לא תשפיעו עליי לשנות את דעתי והחלטתי. אתם יכולים אף לשלחני לסיביר אם רצונכם בכך”.

לולב לא מיהר לוותר על ההזדמנות לאיים על הרבי. עוד שעה ארוכה הוסיף לולב לאיים על הרבי ולהפציר בו כאחד, כי כדאי לו להסכים לקיומה של הוועידה, אך הרבי עמד בנחישות על סירובו לקיום ועידת הקהילות. הוא הבין כי בוועידה זו תצאנה שורה של החלטות כנגד הדת היהודית והחינוך היהודי בברית-המועצות.

כשראה לולב כי לא יצליח להכניע את הרבי, פקד להחזיר את הרבי לתאו.

מצבו של לולב היה ביש. אילו רק יכול היה, היה מבצע את גזר דין המוות במו ידיו, ואילולא התערבותם של רבּי השלטון, ראש הממשלה וראש הג.פ.או. מנז’ינסקי, הרי כבר היה עומד אחרי ככלות הכול…

לא רק לולב רתח מזעם ומבושה. גם מסינג, ראש הג.פ.או. בלנינגרד, חש בושה ועלבון צורב. לא רק שמזימתם לא צלחה בידם אלא שהם נאלצו לחתום על עונש קל בהרבה – שלוש שנות גלות בלבד לקסטרמה.

הם חרשו מזימות כנגד הרבי והחליטו אפוא להתנקם בו ככל שהיה בידם. הם הורו לשלוח את הרבי לקסטרמה בעיצומו של יום השבת דווקא.

“כיצד הנך רוצה לעשות את הדרך לקסטרמה?” שאל אחד החוקרים את הרבי.

“הדרך הטובה ביותר היא במחלקה הראשונה של הרכבת הבין-לאומית”, השיב הרבי.

“האם יש לך די כסף לנסיעה כזאת?”

“אם הכסף שלי המונח במשרדכם אינו מספיק, אתן הוראה לבני ביתי וישלחו לי את הכסף הדרוש”, השיב הרבי בניחותא.

הרשעים מנעו מהרבי את התענוג לנסוע בנוחות.

“אין לך רשות לנסוע ברכבת הבין-לאומית”, השיבו לו, “אלא ברכבת רגילה במחלקה השנייה”.

“מתי אגיע לקסטרמה? הוסיף הרבי ושאל.

“בשבת!”

“בשבת לא אסע בשום אופן, רק בכוח תוציאוני מן התא”.

(המשך היומן – בשבוע הבא בע”ה)