כדי שיראו בגילוי שגם אומות העולם יודעים ש(ה”רגשו” ו”יהגו”) זהו “ריק” - על בני יש

כדי שיראו בגילוי שגם אומות העולם יודעים ש(ה”רגשו” ו”יהגו”) זהו “ריק” - על בני ישראל להראות שמה שהם אומרים שכל ארץ ישראל שייכת להם, הם מתכוונים לכך באמת - ופשיטא שלא להזמין, ח”ו, לחץ מצד אומות העולם, על-ידי ההנהגה המוזרה של התיישבות בנקודות ספורות מסוימות • משיחות מוצאי שבת פרשת לך לך תשל”ח. השיחה הוגהה על-ידי כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, ונדפסה  - עם המראי מקומות - בלקוטי שיחות ח”כ עמ’ 309

א. בפרשת השבוע מסופר ש(בתחילה) אמר הקב”ה לאברהם אבינו “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”, “אתן” לשון עתיד; הנה לאחר מכן – אחרי שאברהם אבינו התהלך בארץ לארכה ולרחבה – אמר לו הקב”ה “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”, “נתתי” לשון עבר, “כבר נתתי”.

ומאז קיבלו בני ישראל את הארץ הזאת בפועל [הקב”ה הבטיח באופן כזה שהדבר התממש כבר בפועל, כמו שרש”י מפרש בפירושו על התורה,

ומכיון שפירוש רש”י הוא פשוטו של מקרא – מובן שהענין האמור (שמאז קיבלו בני ישראל את ארץ ישראל בפועל) מובן בפשטות, גם לילד בן חמש],

שלכן בשעת כיבוש יהושע נטלו הבכורים פי שנים – אף על פי ש”אין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק” – כי “ארץ ישראל מוחזקת היא”.

 

ב. ענין נוסף בהאמור:

מכיון שה”לזרעך נתתי את הארץ הזאת” היה באופן של כריתת ברית – ובכריתת ברית אין מקום לשינויים כלל – מובן, שגם אחרי ש”מפני חטאינו גלינו מארצנו” נשאר (בכל השלימות והתוקף) “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”,

וכמובן (גם) מהלשון “גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו” (גופא), שגם לאחרי ש”גלינו” ו”נתרחקנו” היא “ארצנו” ו”אדמתנו” (הארץ שלנו והאדמה שלנו), עד שהדין הוא (לכמה דעות) שכל יהודי (גם זה שנמצא בחוץ לארץ) יש לו חלק (ד’ אמות) בארץ ישראל (גם בזמן הגלות, כי “קרקע אינה נגזלת”).

אין זה אלא שכדי שדבר זה יהיה בגלוי בעיני בשר, נדרש ה”קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה” (כדלקמן סעיף ז’).

 

ג. דובר כבר כמה פעמים, שענין כיבוש ארץ ישראל ישנו (כפשוטו גם) ברוחניות: נוסף על כך שעל כל יהודי “לכבוש” את עשר האומות שבנפשו – ז’ האומות שהם ז’ המדות, ו”את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני” שהן ג’ המוחין – עליו “לכבוש” גם את חלקו בעולם, ולעשות מכך “ארץ ישראל” ו”ארץ הקודש” – דירה לו יתברך.

ואף על פי שממה שקוראים לכך “ארץ ישראל” משמע שמדובר אודות ענינים ארציים [עד שזהו (לפני שיהודי עושה מכך דירה לו יתברך) “נחלת גויים”] – מכיון, אבל, שבני ישראל הם “ארץ חפץ”, שהם כוללים שתי הקצוות של “ארץ” ו”חפץ”

“ארץ” – הקצה התחתון ביותר [כמו שמובא הלשון ביחס לארץ “שהכל דשים עלי’”, שכל ענין (“הכל”) הוא למעלה מארץ, עד לאופן ש”דשים עלי’”], ו”חפץ” – הקצה העליון ביותר [שכן “חפץ” קשור בתענוג, שלמעלה (אפילו) מרצון],

הנה מצד זה שבני ישראל (גופא) כלולים משתי הקצוות “ארץ” ו”חפץ” (חפץ ה’), [שעם היות שמצד הגוף שהוא “מן התחתונים” הם “ארץ”, הרי מצד הנפש שהיא “מן העליונים” הם “חפץ ה’”] – יש בכחם לעשות מהענינים הארציים (עד ל”נחלת גויים”) דירה לו יתברך.

ד. ענין נוסף בהאמור:

ידוע פירוש הבעש”ט על הפסוק “כי תהיו אתם ארץ חפץ”: “כשם שהחכמים הגדולים ביותר לא יגיעו אף פעם לאוצרות הטבעיים הגדולים שטבע הקב”ה בארץ, כך אין באפשרות אף אחד להגיע לאוצרות הגדולים הטמונים בבני ישראל, שהם הארץ חפץ של הקב”ה”.

מהאמור מובן ביחס לשתי הקצוות של “ארץ” ו”חפץ”, שלא רק שאין ה”ארץ” שבבני ישראל סותר ל”חפץ ה’” שבהם, כי אם אדרבה:

כשם שבארץ כפשוטה, הטביע הקב”ה את האוצרות הטבעיים הגדולים ביותר דוקא בארץ (ש”הכל היה מן העפר”) – כך גם ביחס לבני ישראל, שדוקא מצד ה”ארץ” (גוף) שבהם מתבטא (יותר) החפץ ה’ שבהם. וכמבואר בכמה מקומות, שדוקא על-ידי ירידת הנשמה למטה, נמשך שרשה האמיתי כפי שהיא מושרשת בעצמות. עד ש(גם) בגוף הגשמי (ארץ) גופא, הנה בו דוקא ישנה בחירת העצמות.

וכשם שהדבר ביחס ל”ארץ חפץ” של בני ישראל עצמם – כך הדבר גם ביחס ל”ארץ חפץ” שעל בני ישראל להמשיך אלקות (חפץ ה’) בחלקם בעולם (ארץ) ולעשות ממנו דירה לו יתברך: מצד ה”גשמיות” שבחלקם בעולם, נמצא בו כח העצמות. ועבודת בני ישראל היא לגלות את כח העצמות הנמצא בארץ הגשמי.

 

ה. לאחרי כל זה יכולים הרי לבוא ולטעון: כל האמור הוא בהעלם, ואילו מה שנראה בגילוי, הוא – עולם שהקליפות גוברים בו. זאת אומרת, שלא רק שאינו רואה איך שעל-ידי עבודתו הוא מזכך את העולם ועושה ממנו “ארץ ישראל”, כי אם אדרבה, הוא רואה את ההיפך, שהחושך מתגבר מיום ליום [בדוגמת “והכנעני אז בארץ” ש”היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם”] כיצד, אם כך, יוכל הוא לכבוש את עולמו ולעשות ממנו ארץ ישראל?

על כך ישנה ההוראה: בשעה שאין יהודי מתפעל מ”והכנעני אז בארץ”, ויוצא לעולם כדי לכובשו,

והוא עושה זאת (לא ח”ו בהרגש של “כוחי ועוצם ידי גו’”, כי אם) בתור שלוחו של הקב”ה, ויתירה מזו, בתור עבדו של הקב”ה, שציווה לו “קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה”, יחד עם ההבטחה “כי לך אתננה”

הנה כשהוא מתחיל לקיים ציווי זה – זה נעשה, והוא רואה זאת, ש”לזרעך נתתי – כבר נתתי”,

מתבטלים כל ההעלמות וההסתרים, ויתר על כן – הם הופכים למסייעים, כפי שדובר בפירוש גם אויביו ישלים אתו (“ישלים” גם מלשון שלימות) שלא רק שאינם מפריעים, אלא גם מוסיפים שלימות.

 

ו. הרי אין ענין יוצא מידי פשוטו – הנה כל האמור הוא גם ביחס לארץ ישראל כפשוטה: למרות זאת שנדמה שישנם אומות עולם המערערים על חלקים מסוימים מארץ ישראל, עד לטענתם “לסטים אתם” – אין מה להתחשב אתם,

שכן, מכיון שהקב”ה בעצמו אומר “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”, הרי “כהמס דונג מפני אש גו’ מפני אלקים”.

יתירה מזו: עובדת מציאותם של המערערים כו’ – זהו רק זמנית ולמראית עין, ואילו בפנימיות ובאמיתיות יודעים גם הם [וכפי שרש”י כבר הודיע שבני ישראל “אומרים להם” (לכל אומות העולם), שמה ש”ברצונו נתנה להם” (לפי שעה) הוא כדי שלאחר מכן יהיה “ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”] שכל ארץ ישראל לגבולותי’ שייכת לבני ישראל.

 

ז. כדי להביא דבר זה לידי גילוי, נדרש שיהי’ “קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה” – ליישב כל שטחי ארץ ישראל וביחוד – אותם שטחים שישנם מערערים עליהם,

ועל התיישבות זו להיות באותו אופן כמו שהיה אצל אברהם אבינו (שמעשה אבות סימן לבנים), שבבואו ובהתהלכו (התהלך) בארץ ישראל הנה “ויבן שם מזבח לה’ גו’”: להקים בכל אותם המקומות, מקום תורה ומקום תפילה, וכן מקוה טהרה.

ועל-ידי שיהי’ “התהלך בארץ לארכה ולרחבה” – יראו בגילוי בעיני בשר ש”לזרעך נתתי את הארץ הזאת”, ושגם אומות העולם מכירים בכך,

וגם אם לשעה קלה יהי’ “רגשו גויים ולאומים יהגו” – הנה האמת היא שהם עצמם יודעים שזהו (כסיום הכתוב) “ריק”, ומה ש”רגשו” ו”יהגו” הרי זה רק מה שהם רוצים לצאת ידי חובה לעיני מישהו.

ברם, כדי שיראו בגילוי שגם אומות העולם יודעים ש(ה”רגשו” ו”יהגו”) זהו “ריק” – על בני ישראל להראות שמה שהם אומרים שכל ארץ ישראל שייכת להם, הם מתכוונים לכך באמת

– ופשיטא שלא להזמין, ח”ו, לחץ מצד אומות העולם, על-ידי ההנהגה המוזרה של התיישבות בנקודות ספורות מסוימות,

על-ידי הנהגה כזו מראים שמתחשבים בטענת המערערים

ואין שום סברא בשכל ובמציאות לחלק בין נקודות ספורות אלו לכל השאר, שכן, אותו “רגשו” ו”יהגו” בדיוק קיים כשמתיישבים בנקודות ספורות או כשמיישבים את כל אורך הגבול וכל השטחים.

כשידגלו עם האמת – לא יהיו בזה שום קושיים, מכיון ש”לזרעך נתתי את הארץ הזאת”, “כבר נתתי”.

 

ח. רק שלא יכריזו על כך בקול רם, שתהי’ ההתיישבות בשטחים בלי רעש והמולה, מה שנוגע הוא מעשה ההתיישבות בפועל. באשר ללמעלה הרי כשבני ישראל מחליטים כפי שצריך להיות – הרי כלפי שמיא גליא, ובאשר למטה – הרי המעשה הוא העיקר.

ומשום כך לא צריך לעשות רעש מזה, ועל אחת כמה וכמה לא ההתפארות ש”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”, אדרבה: ההתפארות ש”כוחי ועוצם ידי גו’” עלולה ח”ו לקלקל, נוסף על כך שאין זה אמת.

יש לדעת שעושים זאת בשליחותו ובכחו של הקב”ה, שעל-ידי כך מתווסף יותר תוקף במעשה ההתיישבות, ולגבי כחו של הקב”ה אין מקום למניעות כלל ח”ו.

 

ט. בשעה שילכו בדרך זו, הנה לא רק שסוף סוף הם לא יערערו [ועל אחת כמה וכמה זה לא יעלה ח”ו בקרבנות כלל, גם לא נפש אחת מישראל (שנפש אחת היא עולם מלא), ואפילו לא להיפצע ח”ו באופן של “קטלא פלגא”],

אלא אדרבה: זה יביא את ה”הללו את ה’ כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו גו’”

[וביחוד שבאים אנו כעת מחג הסוכות, ששבעה ימים רצופים (שבעת ימי ההיקף, הכוללים כל משך הזמן), וכן לאחר מכן בהמשך – בשמיני (שומר ההיקף) עצרת ושמח”ת, אמרו הלל גמור],

שגם ה”גוים” וה”אומים” האומרים ומשבחים בגילוי לעין כל, ש”גבר עלינו חסדו”, ושחסד ה’ התחזק “עלינו” – על כל בני ישראל שבכל מרחבי תבל, ביחוד על בני ישראל הנמצאים בארץ אשר גו’ עיני ה”א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה”,

יסייעו לבני ישראל (לא רק במה שכבר הבטיחו, כי אם) כל הסיוע (בממון וכיו”ב) שעל בני ישראל בינתיים להיזקק להם, מפני שעדיין נמצאים בגלות.

 

י. שכן, כמדובר כמה פעמים, נמצאים עדיין בגלות, עדיין אנו לפני האתחלתא דגאולה.

וכמו שמוכח מכך גופא ש(למרבה הפלא ותמי’ גדולה ביותר, מהולה בצער גדול) עד היום טרם יישבו את כל שטחי ארץ ישראל – על אף שהנהגה כזו היא היפך השכל הישר, שכן (כאמור בסעיף ז’) בכך רק מזמינים לחץ תמידי.

פוחדים מקול עלה נדף. וקול עלה נדף זה בא מאינו יהודי, הנה מפאת החושך הכפול ומכופל של הגלות ישנם כאלה שנכנעים בפני האינו יהודי (למרות שבשכל הבריא, יודעים שזהו קול עלה נדף בלבד).

זהו חושך כפול ומכופל בחושך הגלות עצמו, הגלות מצד עצמה היא – כידוע – שרק “הגופים הלכו בגלות”, לא הנשמות. ובאים מתי מספר מבני ישראל, וסוחבים גם את הנשמה בגלות, שגם היא (הנשמה) תיכנע בפני האינו יהודי.

לגבי מה שהיה עד עכשיו – הרי אין צועקין על העבר. ואילו מכאן ואילך יהי רצון שיערה עליהם רוח ממרום, גם על מתי המספר האמורים, ש(לא רק שלא יבלבלו, אלא שגם הם) יסייעו לבני ישראל להתיישב בכל שטחי ארץ ישראל, ושלא ידחו זאת ללאחר זמן כי אם לעשות זאת תיכף ומיד, בשעתא חדא וביומא חדא ממש (שזה דוקא יגדיל את ההצלחה).

דבר זה דוקא הוא הדרך ל”ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד גו’” וכל הברכות המנויות בפרשת בחוקותי, עד ל”ואולך אתכם קוממיות”,

ועוד בהיותנו בימים האחרונים של הגלות, יוליך הקב”ה את כל אחד מישראל [הן אלה שבחוץ לארץ, הם אלה שבארץ הקודש ת”ו] “קוממיות” – “בקומה זקופה”,

ויהי’ בכך משום הכנה ל”קץ שם לחושך”, שהקב”ה יעשה סוף לחושך הגלות

[על-ידי כך שבני ישראל (יאירו על-ידי ש)יבנו בכל השטחים מקום תורה ומקום תפילה, הנקראים “בית גדול” הבא בהמשך ל”בית המלך”, דוד מלכא משיחא

ועל-ידי שיבנו בכל השטחים מקוה טהרה, שהיא הכנה ל(“מקוה ישראל ה’” ו)”זרקתי עליכם מים טהורים גו’”],

עד שהחושך עצמו יהפך לאור, ולילה כיום יאיר,

שבקרוב ממש יבוא משיח צדקנו ויבנה מקדש במקומו ו(אחר כך) יקבץ נדחי ישראל, עד ש”יתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד”,

שיהי’ “והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך”, ו”היתה לה’ המלוכה”.

 

יא. שלכך קשר מיוחד למוצאי שבת קודש, כי במוצאי שבת קודש עורכים הרי סעודת מלוה מלכא, הנקראת (והיא) “סעודתא דדוד מלכא משיחא”

ואומרים אז (או מדברים בענין) “אל תירא עבדי יעקב” – שאין מה לפחד, שכן, הקב”ה הולך עם כל יהודי, הם הולכים יחד, עוד בהיותם בימים האחרונים של הגלות

ולאחר מכן לוקח הקב”ה כל יהודי (מבלי הבט על מעמדו ומצבו) ומוציא אותו מהגלות (כפי שרש”י מבאר בפשטות, גם לילד קטן),

בקרוב ממש ובעגלא דידן.