רב חב”די מבקש סיוע להימלט מרוסיא עם שני בניו: “אנחנו טובעים!”
רב חב”די מבקש סיוע להימלט מרוסיא עם שני בניו: “אנחנו טובעים!”
רב חב”די מבקש סיוע להימלט מרוסיא עם שני בניו: “אנחנו טובעים!”
מסך הברזל שהקיף את רוסיה, היה אטום. יהדות העולם כמעט ולא ידעה את אשר נעשה עם יהודי רוסיה, ה”מדינה ההיא” כפי שכינה אותה הרבי מה”מ לימים. רק זאת ידעו הכול – שיהדות רוסיה מדוכאת על ידי המגף הקומוניסטי הדורסני.
לא ייפלא אפוא ההפתעה העצומה שהייתה בימים אלו לפני שבעים-ותשע שנים, כאשר בעיתון חרדי שיצאה לאור בתל אביב, התפרסם מכתב מרטיט בו מגולל רב חב”די הנמצא מאחורי מסך הברזל את תלאותיו ואת הרדיפות המתנהלות כנגדו, כמו גם החשש הגדול ממאסר. בהמשך מכתבו מבקש הרב סיוע לצאת מרוסיה יחד עם שני בניו, בעוד ששאר בני משפחתו ישארו בינתיים ברוסיה. במכתב קורע-הלב, נפתח חרך קטן דרך מסך הברזל האימתני, אל עולמם השפוף של יהודי רוסיה.
את המכתב פרסם הגאון הנודע הרב שלמה יוסף זווין, שבעצמו עלה אך לא מכבר מברית המועצות וגאונותו כבר נודעה למרחקים.
הרב זווין היה מראשי העוסקים בהחזקת הפעילות החסידית-מחתרתית ברוסיה הקומוניסטית. כשהגיע לארץ הקודש, הכיר לראשונה עד כמה גדול חוסר-הידיעה של תושבי ארץ הקודש (כמו גם יהודי אירופה וארה”ב) על הנעשה עם אחיהם שברוסיה. הוא ידע שהתושבים המקומיים אין להם ולו שמץ של מושג, אודות הצרות הגדולות המתרגשות על שומרי המצוות בכלל, ועדת החסידים בפרט, ברוסיה. וכי מהיכן יידעו אם הקומוניסטים הציבו חומת צנזורה אימתנית שעברה על כל שורה, מילה ואפילו תג בדברי דואר שנשלחו אל מחוץ לגבולותיה של רוסיה. יותר מכך: מפחד הצנזורה, איש לא העז לספר על מצוקות החיים האמיתיות. איש לא השלה את עצמו שברגע שייתפסו דברי הלשנה וקטגוריה על אורח החיים ברוסיה, תוך שעות ידפקו שליחי השלטון על דלת ביתו ויקחוהו אל הלא-נודע. מלכתחילה אפוא, נמנעו הכול מלפרט את המצב האמתי.
הרב זווין בהכירו את המצב, לא יכול היה לחשות, ומיד עם הגיעו לארץ הקודש, פתח בפירסום ישיר אודות מצבם הקשה של יהודי רוסיה הנאנקים תחת הדיכוי הקומוניסטי העריץ. הוא סיפר דברים ללא כחל ושרק והציף את הנושא במודעות הציבורית הכלל-ישראלית.
“סגנונו קל ושוטף ומפולפל בחריפות כל שהיא”
בטרם ניגש לגופו של סיפור, מן הראוי לציין כי עם עלותו של הרב זווין לארץ הקודש, דמותו כמעט ולא הייתה מוכרת ליהודי ארץ ישראל. מי שהציגו בפני הציבור, היה הרב משה צבי נריה (לימים ראש ישיבות ‘בני עקיבא’) שפירסם מאמר שפורסם בעיתון החרדי “היסוד”, ובו הוא מהלל את הגאון הגדול שעלה לא מכבר מרוסיה הקומוניסטית.
והנה תורף דבריו במאמר שפרסם ביום כ”א במנחם אב תרצ”ד:
הרב ר’ שלמה יוסף זעווין שליט”א.
גדול בתורה. עסקן פעיל, וקסת הסופר בידו. “שי”ף, זעווין-קאזימיראוו” שמות אלו משכו את העין בקסם המיוחד שהיה נסוך עליהם כשהיית מדפדף את הכרך העבה של [עיתון] “המודיע” הפולטבאי והיית נתקל בהם, מיד “קנית שביתה” על ידם ולא זזת מהם עד שקראת את הדברים מהחל עד גמירא.
“חזון לא נפרץ באותם הימים: רב סופר דק הטעם. סגנונו קל ושוטף ומפולפל בחריפות כל שהיא, רשימותיו היו מהעידית שבעידית – ‘ותשב באיתן קסתו’ – אף ב’יגדיל תורה’ הסלוצקאי נפגשת בו לפרקים קרובים, במדור האגדה היה משמיע את דבריו בביטויו היפה ועטו הברוכה – עד כאן פרשת הסופר. בתודעתך היא קודמת בזמן אם כי איננה קודמת בחשיבות.
“מכאן ואילך פרשת הרב והעסקן. גילויי צדדים אלו בבת אחת באו לך ואי אתה יכול להפריד ביניהם. ימי מינסק [התקופה בה הרב נריה כנער צעיר התגורר במינסק ולמד ב]ישיבת ‘שואבי מים’. הרבי מליובוויץ פורש רשת של ישיבות בערי רוסיא. אל אזניך מגיעות שמועות על הרב מנובוזיבקוב, עסקן גדול מחוגי החב”דיים לאחר זמן נודע לך שזהו אותו הרב מקאזימירוב [המכנה עצמו בעיתונות ובטאונים תורניים בכינוי:] שי”ף זעווין! ושוב ענין: עוסקים בהוצאת ירחון תורני, מכל חוגי הרבנים, המתנגדים והחסידים ואף כאן צף ועולה שמו של הרב זעווין בצדו של הרב אברמסקי מסלוצק. הירחון מופיע – קרן אורה בחושך הסובייטי. חידושי תורה מכמה וכמה רבנים, ביניהם חידושי תורה בחריפות ובקיאות מאת הרב… ש”י זעווין. הגיליון השני יוצא כבר רק בעריכתו הוא וכמעשהו בראשון הוא מראה את כוחו בהלכה כי רב הוא… (לשלישי לא זכינו, אכלו קורצא בי מלכא [הלשינו לשלטונות] ולא כלו לו חדשיו…) באותם ימים ביקר במינסק. ראיתיו. תיאורי הדמיוני התאמת פניו הביעו הבנה, ערות, מרץ וכו’ וכו’ – ‘חכמת אדם תאיר פניו’. כשנתגלגלתי למוסקבה שמעתי עליו גדולות מפי הגאון ר’ אבא דוד שליט”א [גולדפיין] (חתנו של ה”עלוי מרוגצ’וב” [הגאון הרוגצ’ובי])[…]
“והנה זכה לעלות ארצה. שוב ראיתיו בישיבה. ב”ישיבה המרכזית” [ישיבת ‘מרכז הרב’, בראשות הרב קוק] זאת שקלטה את העליה ה”רוסית”. ער, זריז כדרכו, עבר על יד ההוא חברותא דרבנן, עיין בפרק משנתם ומיד עמד והגיד ‘תורה’, חקירה, נפקא מינה לדינא [מסקנה להלכה] וניפשטניה מהתם [והביא סוגיה אחרת שמבהירה סוגיה זו].
“נסכם: הרב זעווין הוא אחד מגדולי הרבנים ברוסיא. נצטרפו בו גדלות של תורה, רצון של מעשה וכשרונות ספרותיים מעולים. אנו תקוה כי שלוש אלה ינוצלו על ידו לביצורה של היהדות החרדית בארץ ישראל לחיזוקה ואימוצה.
“ברוך מתייך לשלם!”
מאמר ראשוני שפתח צוהר לעולמם של יהודי רוסיה
גאון, תלמיד חכם, מחשובי הרבנים, כך הציגו הרב נריה, אך באותו גיליון בחר הרב זווין לפתוח את במת הכתיבה שניתנה לו, לא במאמר תורני עמוק כמצופה, אלא במאמר מרגש על המצב הנורא השורר בקרב יהודי ברית המועצות.
את מאמרו תחת הכותרת “מחיי אחינו ברוסיה”, פותח בהקדמה כי הצרות ברוסיה הן כה גדולות עד שלא נוכל לתאר הכל וגם אם נכתוב הרבה, “אין אנו מספיקין לספר את כל פרטי יסורי הגוף והנפש של אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה”.
כבר מלכתחילה הוא מבהיר כי יסתפק בדוגמאות לנעשה ברוסיה. את מאמרו הוא פותח ומתחיל במצבם של משוללי זכויות, דהיינו הרבנים ו’כלי הקודש’ מהם נשללו זכויותיהם האזרחיות, הטילו עליהם מיסים ולחצו עליהם להתפטר תוך הטלת עונשים כבדים.
וכך מתאר-מספר הרב זווין במאמרו:
“המועצות העירוניות יש להן רשות לקרוא את משוללי הזכויות שבעיר לעבודת כפייה על משך זמן ידוע לצורך עבודות ציבור שונות (תיקון דרכים וגשרים, עבודות בשדה לסיוע ה”קולחוזים” וכדומה). כיצד מתקיים חוק זה למעשה? מיעוטן הבלתי ניכר של ה”מועצות” מסתלק מ”זכות” זו ואינו מוציאה לפועל כל עיקר, אבל רובו הגדול משתמש בדחילו ורחימו בחוק זה מידי שנה בשנה אך במידות שונות ואופנים שונים […] ישנן כאלה [מועצות עירוניות] המתכוונות בקיום החוק הזה “להכעיס” את ה”לישנצים” [כלי הקודש, משוללי הזכויות] ומבלי הבט כלל אם יש להן צורך בעבודה זו או אחרת, הרי הן מגייסות את כל ה”לישנצים” שבעיר ושולחות אותם לעבוד מלאכות שאינן צריכות לגופן ושאין העובדים מסוגלים להם כלל. ושוב אין אמת המידה אחת לכולן בנוגע לבדיקת ה”משוללים” אם מוכשרים הם לעבודה. בדיקה כללית אינה נוהגת בשום מקום, אבל אם ה”משולל” המגויס לעבודה מודיע שהוא חולה ואינו מוכשר לעבוד, אזי ב”קצת קהילות” נוהגים לבודקו על ידי רופא ובהרבה מקומות אין משגיחים כלל על הודעת ה”משולל”: אין זו עבודת הצבא – משיבים לו – “אלא עבודה אזרחית ואין אנו זקוקים לרופאים, אלא לפי ראות עינינו אנו נשפוט”. והם “שופטים”: תשושי כוח וחולים מתעסקים בשארית כוחותיהם בעבודות של חפירת אדמה, ניקוי שלג וכדומה.
“והווה עובדה בעיר [מגורי הרב זווין] נובוזיבקוב בשנה העברה (קיץ תרצ”ג) אשר נקראו לעבודה על ידי הזמנות בכתב הרבה זקנים יהודים למעלה מבני שישים שנה, ואחד מהם גם למעלה משבעים! ברוב עמל ותלאה ודין ודברים על ידי התביעה המקומית ומשרדי הממשלה האזוריים, עלה סוף סוף בידי רובם של הזקנים להסיר את רוע הגזירה מהם, ומיעוטם שלא רצו להתדיין מחמת חששות אחרות, הלכו ועבדו!
“ושוב יש חילוקי מנהגים בענין זה בנוגע לכהני הדת [ובהם נכללים הרבנים]. בערים הגדולות נוהגים לשחרר את כהני הדת מעבודה זו. והוה עובדה בכותב הטורים האלה שקיבל גם כן הזמנה בכתב לבוא בתור “משולל” ליום המיועד ומקום המיועד של קיבוץ כל ה”משוללים” המגויסים. אלא כשבא לאותו מקום, ניגש אליו יו”ר המועצה העירונית, והודיעו שהוא משוחרר מעבודה ושהלבלר שלח לו ההזמנה על פי טעות מפני ששמו רשום בתוך רשימה ה”שחורה” של כל ה”משוללים”. אבל בעיירות הקטנות כופים גם על הרבנים לעבוד, ולא עוד, אלא שיש שמתעללים בהם לשלחם רגלי לכפרים הרחוקים מהעיירה 10-13 קילומטרים בעונת הגשמים והרפש בשביל להמציא איזו ניירות ותעודות לשלטונות הכפר וכהאי גוונא”.
לאחר ההסבר התמציתי בנוגע ל”משוללים”, עובר הרב זווין להבהיר את בעיית חינוך הילדים ברוסיה הקומוניסטית:
“והרי גזירת הלימוד ההכרחי של קטנים בני גיל של בית הספר. לכאורה הרי זו גזירה תרבותית, המתכוונת להרביץ השכלה ודעת בתוך כל שדרות הנוער באין הבדל, אבל הרי יודעים אנו כולנו את מידת ה”השכלה” וה”תרבות” שמשרישים בבתי הספר הסובייטים ואת החינוך התרבותי שמקבלים חניכי אותם בתי הספר. אין פלא אם נמצאים עוד כמה חרדים שלבם לא יתנם בשום אופן לשלוח את בניהם למקומות השמד ההם, גם מבלי דבר עוד על זה שיהיו מוכרחים שם לחלל את השבתות. מהו היחס של השלטונות המקומיים לאותם קשי העורף? ישנם כאלה המסתפקים אך באמצעים “מוסריים”: תעמולה ופיתויים וכו’, ישנם כאלה האוחזים באמצעי איום נגד ההורים העקשנים הללו וישנם כאלה המשתמשים באמצעים יותר ממשיים, במישרין או בעקיפין, כיד הבולשביזם הטובה עליהם”.
המאמר האמיץ שפתח לראשונה צוהר קטן לעולמם של יהודי רוסיה ולקשייהם, נחתם בהבטחה “המשך יבוא”.
“בואו להציל אותנו, אנחנו טובעים”
העיתון “היסוד” לא היה אלא שבועון. בגיליון שיצא לאור שבוע לאחר מכן, הגיע, כמצופה, ההמשך, והפעם יחד עם מכתב שהתקבל מרב ברוסיה הסובל מהדיכוי הקומוניסטי. לשרטוט המצב של יהודי רוסיה צורפה עדות אישית אוטנטית:
“אופייני הוא מכתב שקבל בימים האחרונים כותב הטורים האלה מאת אחד הרבנים בעיר קטנה שבססס”ר [ברית המועצות]; ידוע לי הרב הכותב היטב: גדול בתורה וביראת שמים ודובר אמת תמיד מבלי הגזמות. חושב אני ללא למותר למסור את מכתבו זה בדפוס, והריני מוסרו כמו שהוא מבלי לשנות מעצם דבריו וסגנונו בקוצו של יוד, רק קצרתי ודלגתי במקום ששנה ושילש על דבריו:
ב”ה. יום ב’ י”ט תמוז תרצ”ד… (שם העיר).
לכבוד…
אני נמצא פה בצרה גדולה מאוד אשר אי אפשרי לבאר כלל במכתב, לבד גודל העוני והדחק אשר נשארתי בלי שום מקור מוצא לפרנסה כלל ואני ב”ה בעל משפחה של שש נפשות, הנה לבד זה אני נרדף מטעם הממשלה ברדיפות גדולות ועצומות. מטילים עלי מיסים גדולים מאוד ותמיד באים אלי להחרידני וליקח את כל אשר בביתי וגם את ביתי הקטן והחרב ולגרשני החוצה עם ארבעה ילדים קטנים ואפילו באמצע החורף, וכבר מצצו את דמנו ואת מוח עצמותנו ואין אומרים די, ותמיד אימת תפיסה באויר מרחפת על פני בעד המיסים. וגם מעבידים אותי בעבודת פרך: שולחים אותי היערה לכרות עצים בחורף בעת השלג והקור הגדול, וגם לגרור השלג על מסילת הברזל ולהסיע קורות גדולות וכבדות ועוד כמה מלאכות כבדות ומתקבצים הנכרים סביבותי לראות בסבלותי ולשחוק וללעוג ולחרף ולגדף ולשמוח לאידי ולאיד כל ישראל בראותם נפילת קרן ישראל וביזיון התורה אשר רב העיר עובד בעבודת פרך בביזיון גדול.
וגם יש לי שני בנים ואני לומד עמהם ומחנך אותם ביהדות ומעולם לא מסרתי אותם לבית הספר כי שם מעבירים את הילדים על הדת, ומזה אני תמיד בפחד גדול ובסכנת נפשות ח”ו, כי חוק הממשלה הוא שהכל צריכים למסור את בניהם לבית הספר לחנכם שיהיו בני בלי דת. וכבר היה אצלם דיבור גדול אודותי כמה פעמים, מה שאני עומד במרדי נגד הממשלה ואינני מוסר את בני לבית הספר, ושפכו מרורות על זה. והחליטו למסור הדבר לועד המועצה שהמה יאחזו בהאמצעים בכח הניתן להם מהממשלה, ותמיד אני שומע ידיעות שבמקום פלוני בעירנו וביום פלוני היתה אסיפה אצלם והעלו על ראש האסיפה המדובר אודותי, מה שאין אני מוסר את בני לבית הספר ויעדו עונשים קשים על זה. ולכן אנחנו תמיד בפחדים גדולים ובסכנת נפשות ח”ו ממש. וכבר באו לביתי כמה פעמים לתבוע מה שאין אני מוסר את בני לבית הספר ואמרנו שהבנים אינם רוצים לילך וגם הבנים אמרו כן שאינם רוצים לילך, והתחילו לטעון עמהם מדוע אינם רוצים כו’, וכל הרדיפות שרודפים אותי הכל בודאי בשביל זה שאני מגדל את בני לתורה ויהדות. והנה באו עתה להתרות בי שאמסרם לבית הספר וגם רוצים ליקח אותם בחזקה לבית הספר להעבירם על דת ח”ו.
לכן צריכים אנו למהר לברוח מכאן, והנה זה כמה שאני עוסק בדבר עליה לארץ ישראל וכבר יש לי משם וויזה, רק אין ידי משגת להכסף הרב הצריך בעד הכרטיסים לכולנו, וטרחתי הרבה עד שעלתה בידי להשיג כרטיס אחד, גם… הבטיח לי כרטיס אחד, ואם היה לי עזר כרטיס שלישי הייתי יכול להציל את נפשי ונפש בניי, לכן באתי עתה להפיל תחינתי לפניו שישתדל עבורי להמציא לי כרטיס אחד.
חוסו ורחמו עלי ועל ילדיי הקטנים ובואו להציל אותנו, אנחנו טובעים ח”ו, הושיטו לנו יד, שימו אל לבכם הרחמנות הגדולה שעל בני, המה מנודים ומרוחקים מכל ילדי העיר ונרדפים מהם, כי כולם הולכים לבית הספר ושם מלמדים אותם לשנוא ולרדוף את בעלי הדת, ולכן רודפים את ילדי ברדיפות עצומות ואינם מניחים אותם לעבור ברחוב, רודפים אחריהם באבנים ותולשים מפאת ראשם וכהנה עוד רדיפות גדולות. וברוך ה’ כי חזק את לבבם ואת רוחם מבלי להתפעל כלל מכל הרדיפות ושלא לנטות ח”ו מדרך הטוב והישר בתקותם החזקה שבודאי יגאלנו השי”ת מכאן ונעלה לארץ ישראל, התקוה החזקה הזאת היא כל כחם ועוזם”.
עד כאן תוכן המכתב, ועל כך מוסיף הרב זווין במאמרו:
“וכל אלה בקיץ תרצ”ד! ואולי המצא ימצא גם מי שלבו ידבנו לקיים מצות ‘פידיון שבויים’ ולהמציא ‘עזר כרטיס שלישי’ לאומללים אמיצי הרוח הללו?
פענוח הדמות האלמונית
מתוך המכתב האנונימי, שרק הרב זווין יודע ומכיר את כותבו, עולים הפרטים הבאים: מדובר ברב המכהן בעיירה קטנה, ולו שני בנים. הוא עובד בעבודת בזויות, בניו נרדפים, יש לו ביד כרטיס אחד והבטחה לכרטיס נוסף. כעת הוא חייב סיוע לכרטיס שלישי – מי האיש?
אפשר ואולי הרב זווין כתב סיפור המהווה דוגמה מוחשית הדומה להפליא למקרים רבים שאירעו באותה עת ברוסיה? כיצד ניתן לחקור שמונים שנה לאחור את זהותו של כותב המכתב? נראה שחקר זהותו של הרב היא דבר קשה עד כמעט בלתי אפשרי.
אך במקרה זה לא נדרשתי כלל לחקור אודות כותב המכתב. מיד כשקראתי את הדברים, צפו ועלו מול עיניי סיפוריו של הרב יעקב נוטיק ע”ה על אודות אביו הרב שמואל נוטיק הי”ד רבה של העיירה קאפוסט. ר’ יעקב נוטיק לא אהב לספר על קורות המשפחה ברוסיה, שומר היה את פיו ונוצר את אימת הימים ההם בלבבו. רק פעם אחת ניאות לגולל בפניי את תולדות אביו, וכאשר קראתי את המכתב שפרסם הרב זווין, נזכרתי מיד בסיפורי ר’ יעקב נוטיק.
לנגד עיני זכרוני צף ועלה מכתבו של אדמו”ר הריי”צ אל הרב נוטיק בו מבטיח לו הרבי הריי”צ כי אם ישיג כרטיס שני, הוא יתן לו כסף לכרטיס שלישי… לכך אני מחבר את מכתבו המרטיט של הרב נוטיק אל הרב ישראל ג’ייקובסון ובו רוב הפרטים המובאים במכתב אל הרב זווין. המכתב אל הרב ג’ייקובסון שהיה אז מראשי אגודת חסידי חב”ד בארה”ב, צילומו פורסם בספר “תולדות חב”ד ברוסיה הסובייטית”. תולדות דברי ימי חייו של הרב נוטיק לצד סבלו הרב, התפרסם בספרי “ארבעה חסידים” (שיצא לאור לפני שמונה שנים לרגל חתונת נינו של הרב שמואל נוטיק).
המכתבים אל הרב ג’ייקובסון בניו יורק ואל הרב זווין בתל אביב נכתבו בסמיכות זמן, והם די זהים בתיאורים המרכזיים שלהם. אולם, במכתב אל הרב זווין מופיע פרט חשוב נוסף שלא הצלחתי לפענח בזמנו, וכעת הדברים הובהרו כל צרכם: מדוע שלושה כרטיסים ולא ששה, עבור בני המשפחה כולם שמנתה ששה נפשות?
במכתב שפרסם הרב זווין, כותב הרב נוטיק כי יש בידו כרטיס אחד והובטח לו עוד כרטיס אם הוא עצמו ישיג מימון לכרטיס שני. הבטחה זו הלא היא מפורשת במכתב של אדמו”ר הריי”צ ששוגר אל הרב נוטיק (מודפסת באגרות קודש חי”א ע’ תכד).
מתברר אפוא שהרב שמואל נוטיק התייאש מלהשיג סכום עתק כדי לרכוש כרטיסי הפלגה לכל המשפחה שמנתה שש נפשות – הרב שמואל רעייתו מרים, שני בנים ושתי בנות. בשלב מסוים הגיע למסקנה כי בשל הסכנה הגדולה המרחפת מעל הבנים – כפי שתואר לעיל – עליו לעזוב את רוסיה עם שני בניו בלבד, כדי להצילם מחינוך הקומוניסטי, ולנסות להוציא את רעייתו ושתי בנותיו מברית המועצות בהמשך הימים, שכן לנשים הסכנה פחות נשקפה.
דיוקן של חסיד לנצח
באותה תקופה קשה והרת גורל עבור יהדות רוסיה, היו חסידים רבים שהתחננו בפני אחיהם שבארצות הרווחה, שישיגו להם אישורי יציאה מרוסיה, ויזות כניסה למדינות אחרות, וכן מעות עבור כרטיסי הפלגה ונסיעה. הם קראו להם קריאה נואשת מתהומות בהבינם שהכול הולך וסוגר עליהם מכל עבר – וכי סכנה מוחשית נשקפת לחייהם.
כ”ק אדמו”ר הריי”צ אכן נחלץ לסייע לרבים מהם, אך בשל המצוקה הגדולה, אי אפשר היה לעזור לכל המבקשים.
מסתבר כי הרב נוטיק לא הצליח להשיג את המימון לכרטיס השלישי, והוא נותר אפוא מאחורי מסך הברזל. למרבה הצער, מספר חודשים לאחר מכן, בשנת תרצ”ה, נאסר והוגלה לקזחסטן. רק בתום חמש שנות גלות וייסורים שב אל רעייתו ובנותיו, והוא כחוש בגופו וחלש, אך איתן ברוחו.
על אודות דמותו החסידית של הרה”ח הרב שמואל נוטיק, אפשר להרחיב כהנה וכהנה, אך מעט מזעיר ניתן ללמוד מעובדה שסיפר לי בנו, הרב יעקב נוטיק, בהתפעלות גדולה:
“כשהתקיימה חגיגת הבר מצוה של בני הרה”ח ר’ יוסף יצחק שי’ בנחלת הר חב”ד, התפלאתי לראות את הרה”ח ר’ בן ציון שם טוב באירוע למרות שלא הוזמן… הוא ניגש אלי ולחץ את ידי בחום כשהוא מאחל ‘מזל טוב’ לבבי, ואז סיפר ר’ בן ציון בקול נרגש: ‘בימי בחרותי למדתי עם אביכם ר’ שמואל בישיבת ‘תומכי תמימים’ ליובאוויטש. שנים רבות לאחר שיצאנו מהישיבה, פגשתיו שוב לאחר שחזר מהגלות, בבית הכנסת הליובאוויטשי מרינא רושצ’א במוסקבה וראיתי שהוא נשאר ‘תמים’ כפי שהיה בליובאוויטש; ההנהגה והחשיבה שלו נותרו כפי שהיו בימי בחרותו בישיבה בליובאוויטש, כל כולו מסור וקשור לדברי רבותינו נשיאינו. מאוד התפעלתי ממנו שכל כך הרבה צרות ורדיפות עברו עליו, ואף שינוי כלשהוא לא ניכר בו. לכן ראיתי לנכון להגיע לבר מצוה של נכדו’.
“זו היתה התרשמותו האישית של ר’ בן ציון שם טוב, ואני שמעתי זאת מכלי ראשון… אבא לא פעם התבטא כי הוא מרגיש את תקופת לימודיו בליובאוויטש כל ימי חייו, ונוהג בכל ההנהגות וההקפדות שנהג בימים בהם שקד על לימודו בישיבה בצל רבותינו נשיאינו”.
זרעו בחיים
עם פרוץ החזית בין גרמניה לרוסיה בימי מלחמת העולם השניה, ברחו הרב נוטיק ובני משפחתו עמוק לתוככי רוסיה והגיעו עד לגרוזיה הרחוקה, שם כיהן כמנהל וראש ישיבת ‘תומכי תמימים’ בכותאיס. בין תלמידיו המובהקים נמנו הרה”ח יחזקאל ברוד ויבלחט”א הרה”ח רפאל וולישאנסקי. בתקופה הבאה לימד ב’תומכי תמימים’ בסמרקנד.
בתום המלחמה, כמו חסידים רבים אחרים, ניסה לצאת את רוסיה דרך לבוב אך לא הצליח. הוא הצטרף עם רעייתו ובתו לקבוצה של תשעה חסידים שניסו להבריח את הגבול, ביניהם נמנה גם המשפיע ר’ מענדל פוטרפס. הקבוצה כולה נתפסה והרב שמואל נוטיק, רעייתו ובתו נשלחו לגלות. במשך שנתיים סבל הרב נוטיק במחנה העבודה. בשנת תש”ט חלה בצהבת קשה אך הצליח להתגבר על המחלה. לדאבון לב, כעבור זמן קצר חזרה המחלה המסוכנת, והפעם בצורה חזקה יותר. מצבו הידרדר במהירות עד שהשיב נשמתו לבוראה בהיותו בגלות.
הידיעה על פטירתו הטראגית לא הגיעה לארץ הקודש במשך שנים מספר. בשל מגבלות הצנזורה וחומת הברזל שחצצה בין ברית המועצות לשאר העולם, המידע מרוסיה הגיע לעיתים מאוחר ובמקרים רבים באופן משובש.
בביטאון חב”ד שיצא לאור לקראת ח”י אלול תשט”ו, שש שנים אחרי פטירתו, פירסם “א.ק. חניך ליובאוויטש” – הלא הוא הרב אליעזר קרסיק יו”ר אגודת חב”ד – זכרונות מהישיבה בליובאוויטש ומונה את בעלי הנגלה בישיבה: “ואזכיר בזה אחדים הנמצאים אתנו יאריך השי”ת ימיהם… שמואל קריסלאבער הנקרא בשם הרב שמואל נוטיק הרב מקאפוסט”.
“מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”, וכאשר אני רואה באזור מגוריי את הנכדים, נינים ובני נינים של הרב נוטיק, הולכים בדרך התורה והחסידות, אני סמוך ובטוח שרבה של קאפוסט, בעל הנגלה מליובאוויטש וראש ישיבת ‘תומכי תמימים’ בכותאיס, שמח שם למעלה על הפירות שגדלו מילדיו שנרדפו עד חורמה, ורק בזכות מסירות נפשו, המשיכו הללו בדרך התורה והחסידות והיו לחסידים ומקושרים אמיתיים לרבותינו נשיאנו.
מניח יסוד לקהילה חב”דית
נסיים כתבה זו במה שהתחלנו – בפועלו של הרב זווין, הרב החב”די שעלה זה לא מכבר מרוסיה ועד מהרה כבש במה מכובדת בגלריה הרבנית של ארץ הקודש.
הרב זווין טרח ועסק רבות בעשיה אמיתית למען יהודי רוסיה ואחיו החסידים שנותרו מאחור. בין השאר השתמש בקולמוסו השנון ובכתיבתו הבהירה כדי לפרסם את מצבם. הרב זווין יגע רבות להשיג סרטיפיקטים עבור החסידים ברוסיה יחד עם אישים נוספים בחב”ד שפעלו בכיוון זה. ואכן, באותן שנים נרשמה עליה קטנה מרוסיה, ויתכן והפעילות האינטנסיבית והפירסום תרמו לכך.
באותה תקופה עסק הרב זווין יחד עם עוד מחסידי חב”ד בהקמת קהילה חב”דית בתל אביב, ובבניית מרכז בית כנסת חב”ד ברחוב מונטיפיורי (כיום ברחוב נחלת בנימין). תשתית זו סייעה לחסידים שכאמור הגיעו מרוסיה בתקופה הבאה, וחלקם התיישבו בתל אביב שהייתה במשך שנים ארוכות מרכז לחסידי חב”ד בארץ הקודש.
מקורות: היסוד, אגרות קודש, תולדות חב”ד ברוסיה הסובייטית, ארבעה חסידים, בתוך הגולה, ביטאון חב”ד, קובץ רוסטוב (תש”ס) ועוד.