ראש הישיבה שפרץ את הדרך להנחלת תורת חב”ד

הרב יאיר דרייפוס ראש ישיבת “שיח יצחק” באפרת מדבר בשיחה עם ‘בית משיח’ על תורת אדמו”ר הזקן לרגל השקתו של הספר “שבעה רקיעים” העוסק בתורת חב”ד • הספר מציג שורה של מאמרים פרי עטם של תלמידי ורבני הישיבה העוסקים במאמרי רבותינו נשיאנו ומהווה פריצת דרך בעולם הפצת המעיינות, כהמשך לספר “אם רץ ליבך” על רצוא ושוב בתורת חב”ד, פרי עטו של אלחנן ניר, בוגר הישיבה • בשיחה מיוחדת חושף הרב דרייפוס את הקשר הנשמתי שלו לאדמו”ר הזקן

ראיינו: אהליאב אבוטבול, שלום בער קרומבי

ראש הישיבה שפרץ את הדרך להנחלת תורת חב”ד

בכניסתנו לראיון עם הרב יאיר דרייפוס, חלפנו על פני אולם בית המדרש רחב הידיים של ישיבתו והמראה היה מלבב: למולנו נפרסה ספריית ענק המכילה מאות מספרי רבותינו נשיאנו, ביניהם ליקוטי תורה לצד המשך תרע”ב, ליקוטי שיחות, המשך תרס”ו ועוד. הספרים בלויים משימוש התלמידים - בלאי המעיד כי הלימוד בהם הינו חלק בלתי נפרד מסדר הלימודים בישיבה.

הגאון הרב יאיר דרייפוס נמנה על הרבנים הבולטים בזרם הציונות הדתית וידוע בחדשנות שהוא מביא לעולם הישיבות הדתי–לאומי. הוא מכהן כראש ישיבת “שיח יצחק” בישוב אפרת והיה אחד מחבריו הקרובים של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג”ר) הנחשב לפורץ הדרך בלימוד החסידות ופנימיות התורה בקרב הציבור הדתי לאומי. בשנת ה’תשנ”ו הקים את ישיבת “שיח יצחק” באפרת אשר שמה לה למטרה להוביל דגש על לימודי החסידות. מאז פטירת הרב שג”ר בשנת ה’תשס”ז ממשיך דרייפוס לעמוד בראשות הישיבה לבדו.

הרב דרייפוס, הנחשב מבכירי הציונות הדתית, פרסם תשובות הלכתיות בפורומים שונים, ביניהם בקובץ “תחומין”, ומאמרים רבים בספרים כגון “ויקרא את שמם אדם”, “רעים אהובים” (דרשות חתונה שנאמרו על ידו ועל ידי הרב שג”ר), “גשם”, “שני המאורות” ועוד. בשנים האחרונות עוסק בחיבורים על תורת החסידות ובעיקר בפרסום מאמרים על תורת רבותינו נשיאנו.

לקראת י”ט כסלו, ראש השנה לתורת החסידות, קיימנו שיחה מעמיקה עם הרב דרייפוס, על תורת אדמו”ר הזקן, ועל תחיית לימוד החסידות בקרב הציבור הדתי–לאומי.

במשך השנים הרב עוסק בתורת אדמו”רי חב”ד ובהנגשתם לציבור הרחב. רצינו לשמוע קצת איך מתרגמים את הרעיונות של תורת הרבי ואדמו”רי חב”ד לפסים מעשיים שיכולים לדבר אל הציבור הרחב.

אספר לך סיפור אישי שקרה לי: לפני כשנה הגיע אלינו לישיבת “ההסדר” באפרת בחור שאיננו דתי. נכנס לבית המדרש של הישיבה ולמד גמרא בהתמדה רבה במשך קרוב לשנה, עם התלמידים. הסתבר שהוא היה חבר של אחד הבחורים מהתקופה בצבא, שביקש להכיר מקרוב את עולם הגמרא. לאחר מספר חודשים הוא החליט להינשא וביקש ממני שאהיה המסדר קידושין בחופתו.

כלתו - קיבוצניקית מובהקת עם ניכור למוסדות הרבניים - חששה מאוד, וביקשה ששניהם יפגשו איתי לפני החתונה. הם הגיעו לביתי באלון–שבות והתחלנו לדבר. תוך כדי השיחה היא החלה לתקוף אותי על היחס של ההלכה לנשים ודחיקת האישה הצידה במעמד החופה. במקום להתגונן, הקראתי לה דברים שהתפרסמו בשמו של הרבי. הוא אמר ‘לאחר אלפי שנות עליונות גברית, אנו עומדים עתה בתחילתה של תקופת הנשים, כאשר נשים יזכו בהכרה בחשיבותן האמיתית, והעולם כולו יכיר בהרמוניה שבין האיש לאישה’.

כשסיימתי להקריא את המכתב אמרתי לה שאת זה כתב הרבי מליובאוויטש. היא נרגעה והסכימה מיד לכל מנהגי החופה, וביקשה שהחופה תהיה מסורתית בלי שינויים. האירוע הזה הותיר בי רושם עז. במעמד החופה - בנוכחות אנשים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות - הקראתי את הדברים וציינתי כי הדברים נאמרו על ידי אדמו”ר חסידי, הלא הוא הרבי. כשסיימתי לומר את הדברים, ראיתי ש”חזר לה החמצן לריאות”… זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים שלי כרב מסדר קידושין.

זו דוגמא לאופן שבו הרבי לימד אותנו להסתכל על הדברים. בפרט בזמן הזה, המאמץ לתת לאישה את המקום שלה, זהו הניסיון להשיב את הברכה של איש ואישה שנבראו שווים, ולמתק את הקללה בעקבות הגירוש מגן עדן ‘והוא ימשול בך’.

צריכים לדעת להסתכל על הדברים כמו שהרבי ידע להסתכל - בדיוק בנקודה. הרבי חי באמריקה יחד עם כל תנועת הפמיניזם ופגמיה, ולא פחד להגיד ולגלות את השורש של התופעה הזו - שזו התנערות של שכינה מעפרה.

התורה של הרבי בנושא הזה היא ממש תרומה לשיח הפמיניסטי, מנקודת מבט אחרת, מבלי להתבלבל. אלו לא דברים מופשטים מהעולמות העליונים, אלא הוכחה שהחסידות פשוט פועלת.

איפה פוגשים את הרעיונות של החסידות בחיי היום–יום?

בכל שנה, בסיום חודש החגים, ישנה את ההכרזה של “יעקב הלך לדרכו”, במוצאי שמחת–תורה. אין “שטיבל” שלא מכריזים את זה ומתחילה בכך תקופת חשון. ישנו על כך את המשל של אלה שניסו להגיע לארמון המלך ולא הצליחו להיכנס, כך המלך מסתתר כביכול בחודש חשון - בקשיי היום יום, כידוע במאמר “מים רבים” של אדמו”ר הזקן.

פעם אמרתי את זה בשיעור, וכולם הרגישו שהפכנו את לוח השנה: בישיבות מדברים על אלול כשיא השנה. באה החסידות והופכת את הלוח: על זמן אלול אומרת בחסידות - “אל תפנו אל האלילים”, ומלמדת שתכלית ימי הרחמים מתעצמת בחורף בחשוון, דווקא בקשיי היום–יום, בבעיות הפרנסה, במים רבים. הפתרון אינו  בתיבת נח, במקום המוגן, אלא דווקא במים הרבים שמציפים את התיבה, במעבה החושך והקשיים של החיים - שם התיקון. אדמו”ר הזקן אמר על המבול שהוא היה מקווה לטיהור העולם. בעבודת האדם, העבודה היא לשמר את השמחה בלב גם כשקשה.

אלו דברים פשוטים שנותנים המון כוח בעבודת ה’. אנחנו נמצאים בעולם חשוך ובלי אור. כשמדברים על “אתכפיא” - לא להיבהל מהחושך - אז יש כוח להאיר. בחב”ד זה מאוד בולט.

כשאנשים שומעים את הדיבורים האלו בימים הנוראים והם מבינים את ההסבר של החסידות שזה היריד שבו אוספים סחורות, אבל התכלית היא לפרוק את הסחורות בחשוון - זה ממש מחיה אותם ומעורר את הלב. אני אומר לתלמידים שלי מידי שנה את ההסברים של החסידות, שחודש אלול הוא היריד, וזה מעורר מידי שנה.

מידי שנה אני נוהג לנסוע להשתטח על ציוני רבותינו נשיאנו - הבעש”ט, אדמו”ר הזקן, המגיד ממזריטש וגדולי החסידות, לפני ראש השנה. כל שנה כשאני חוזר אני מרגיש בחוש את מה שכתוב בקונטרס ההשתטחות על כך שהביקור בציון פועל הרגש בלב. לפני כחודשיים חזרתי מהציון בהאדיטש והרושם העז וההרגש בלב עדיין פועם ונרגש.

הרב רואה שוני בין ההתייחסות של אדמו”ר הזקן לבין התפיסה המעשית שהנחיל לנו הרבי?

ישנה אנקדוטה מאד מעניינת בתפיסתו של אדמו”ר הזקן, שמקבלת ביטוי בעמדתו במלחמת נפוליאון בצאר הרוסי. אדמו”ר הזקן חלם חלום ואמר שהראו לו מן השמים שאם בונפארט ינצח תהיה רווחה ליהודים, ואז ליבם לא יהיה לשמים. ולכן התפלל לניצחונו של הצאר הרוסי. אדמו”ר הזקן ראה בנפוליאון את סמל המודרניות, ולפיכך את האיום הגדול ביותר על היהדות והאמונה. האמונה מתבססת על ביטול היש, ואילו נפוליאון מוליך את העולם לחיים של שפע, למלאות של היש. צרפת הניפה את דגל החופש, את העמדת האדם במרכז, את החתירה לחיים טובים יותר. אדמו”ר הזקן ראה חשיבות רוחנית בעמל הפרנסה, אבל רק כאור היוצא מתוך החושך, כהסתר שיש לעבור אותו כדי להגיע הלאה. דווקא העוני והשפלות מהווים מצע טוב יותר לעבודה רוחנית, כי הם מסיטים את המבט מהם והלאה; השפע, לעומת זאת, עלול תמיד להפוך לתכלית בפני עצמו. קל יותר לבטל את היש כאשר הוא דל ושפל, מאשר כשהוא מלא רוחות של עושר וחירות.

אדמו”ר הזקן גם הוליך את העמדה הזו לפסים מעשיים - הוא שלח את החסידים שלו לרגל אחרי הצרפתים ולסייע לצבא הצאר. בעקבות כך נאלץ לברוח מפני צבאותיו של נפוליאון שחיפשו אחריו, ולבסוף נסתלק בדרך ונקבר במקום נידח. בבריחתו הוא ביקש מחסידיו ללמוד את הניגון שאיתו פלשו הצרפתים לרוסיה, והפך אותו לניגון חב”די מקודש הנקרא “מארש נפוליאון”. את הניגון הזה שרים עד היום בשיאו של יום הכיפורים, בזמן תפילת נעילה. בעזרת תיקון הניגון הוא ביקש לשנות את מהלך האירועים, לחטוף את הניצחון מידי הצרפתים.

מהבחינה הזו אפשר לראות את המהפך העצום שחולל הרבי כאשר השלים הלכה למעשה את בירור צרפת. אדמו”ר הזקן לא רצה להסתכל על אותיות צרפתיות, ואילו הרבי דיבר כמה שפות. והוביל את חב”ד אחריו. מצד אחד הוא מבטא התבטלות עצומה בפני קודמיו, ומצד שני אי אפשר שלא לראות את השינוי העצום שחולל. לאחר עבודתם הרוחנית של האדמו”רים הקודמים, הצליח הרבי להשלים את הבירור של הקליפה הצרפתית, וגייס לטובתו את כל המאפיינים של המודרנה שאדמו”ר הזקן ביקש להסתגר מפניהם. הרבי הפך את “צרפת” לאותיות ו”פרצת”.

מדינת צרפת מהווה סמל ודוגמא למהפכתו של האדמו”ר השביעי. לא רק אותיות השם ‘צרפת’ נדרשו ע”י האדמו”ר כרומזות למשמעות של ‘פרצת’, אלא אף נדרשה הגימטריה של המילה ‘צרפת’ שעולה ל–770, ביתו שלו. כחלק מעניין זה ניתן לראות את לקיחתו של ניגון המנונה של מדינת צרפת [המרסלייז] והפיכתו לניגון חסידי ע”י חסידיו בהשראתו.

מה שהרבי רוצה  - לענ”ד  - זה להגיע אל הקליפה עצמה ולברר אותה. הוא דאג כל הזמן לא לשכוח את היהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ולחבר גם אותו.

האם אפשר להביא את החסידות לכל יהודי בעולם?

אני חושב שמאוד קשה לפשט לאנשים את הרעיונות של תורת החסידות, אבל עלינו להתאמץ ולעשות את מירב המאמצים כדי לעשות זאת. יש לנו את האחריות לכך ורואים שהחסידות משפיעה.

החזון של הרבי הינו חזון אוניברסאלי וכלל גם את בני נוח, כל הזמן הרבי הוציא אותנו מהריבוע ואסור לנו לחזור לריבוע.

כשאני רואה את השלוחים בכל העולם כולו אני עומד נבוך. הביטול הגדול שלהם למשלח מעורר השתאות. לראות כיצד הם מוותרים על חיי הנוחות ועושים הכול למען המטרה - זה מעורר כבוד.

איך הרב רואה את  ההשפעה של  לימוד החסידות על לימוד הנגלה, על התפילה?

ההשפעה הזו ברורה לחלוטין וזה לא נעצר שם. תורת החסידות מביא את הנשמה היתירה. אי אפשר ללמוד סברה בלימוד בלי חסידות. כשלומדים חסידות - השפה משתנה, הלב משתנה. כאשר הלב לומד וחי פנימיות התורה, משפיע אפילו על צורת הסברות בלימוד גמרא. לבושי הנפש, המחשבה–דיבור–ומעשה משתנים לגמרי. לימוד החסידות פשוט משפיע על כל הלימוד הכללי ובוודאי על התפילה.

אני חושב שאי אפשר לחיות בלי חסידות. אומר לך וידוי אישי: לא צמחתי בעולם החסידי. כיום, אם אני אומר שיעור בלי חסידות - זה כאילו לא אמרתי כלום. כתבתי המון בחיי, מאמרים, ספרים וכו’, אבל בזכות לימוד החסידות, אני מדבר ב’שפת הלב’. כל אחד עם הלב שלו, ולי יש את השפה והמילים ומעט יכולת להביע ולדבר. חסידות זה “מוחין” אחרים. הלימוד של החסידות מתחיל בדעת העמוקה ומחלחל למטה. אותו יהודי שיושב ב”טיש” ואחר כך מתיישב ללימוד גמרא - זה אותו אדם - וממילא אם למד חסידות הרי שהמהות השתנתה.

להיות בלי חסידות זה להיות בלי לב, ואיך אפשר לחיות בלי לב?

ישנן עוד שיטות ותורות שונות, גם בקדושה וגם להבדיל בעולם הניו–אייג’ הכללי, מה מיוחד דווקא בחסידות?

החסידות זה משהו אחר. היום לדבר על חסידות זה לא חידוש. החסידות היא פשוט חלק מהתורה במובן הכי טבעי שלה. אפשר לראות זאת גם על אלה שבאים להתוועדויות של י”ט כסלו, הם לא באים עם התרגשות מיוחדת או משהו, כי פשוט הם כבר שם, החסידות זה חלק מהם.

אני מגיע ללימוד החסידות ממקום חופשי של בחירה. ואני אינני חב”דניק…

מדוע דווקא בשנים האחרונות רואים את הנהירה הגדולה הזו לתורת חב”ד?

משהו באנרגיה הפנימית של עם ישראל השתנה ונפתח לעורר את ישראל. גם משהו בחב”ד השתנה שנפתח לאור חדש שלא היה ברוסיה, אור שנמצא דווקא בארץ ישראל, וזה דבר נפלא ואדיר לראות את ההמונים נוהרים אחרי תורת החסידות. אותי זה מרגש מאוד.

מה הביא את הרב להוציא לאור ספר על תורת אדמו”רי חב”ד?

יוזם הספר הוא בוגר הישיבה שנתפס לתורת חב”ד. הכותבים הינם אנשים מהישיבה. המאמר הראשון הוא של הרב שג”ר - שעמד בראשות הישיבה ביחד איתי מאז הקמתה, אשר פתח בפני כולנו את אוצרות החסידות בכלל, ואת עולמות חב”ד בפרט. השפעתו ניכרת בכל מאמרי הספר.

הרעיון של הספר הוא ניסיון להפגיש את העולם של חב”ד עם הגות, מוזיקה, מדעים וחוכמות העולם. דרך תורת חב”ד נוצר מפגש עם עולמות. יש מוזיקאי שכתב מאמר שם על הנגיעה של תורת חב”ד במוזיקה, יש שם מאמרים על הלהט המשיחי בתורת חב”ד, המאמר של הרב שג”ר עוסק בשפה ובפער שבין הדיבור לרצון אצל אדמו”ר הזקן.

החיבור עוסק בפן ההשכלתי של תורת חב”ד או בפן של “עבודה”?

ראשית הספר ‘שבעה רקיעים’ אינו רק תורני–אקדמי או השכלתי. זהו חיבור מהלב. יש פה הרבה “געשמאק” בחסידות, כל אחד לוקח את זה למקומו כפי שחונכנו.

אך יחד עם זאת חשוב להדגיש כי תורת החסידות של האדמו”ר הזקן היא חסידות של “מוחין”, של דעת עמוקה. הנקודה הבסיסית היא שאדמו”ר הזקן האמין ששורש האדם זה הדעת העמוקה ושלימות החכמה, ומהבחינה הזו אדמו”ר הזקן הלך בעקבות הרמב”ם, שגם הוא האמין ששורש עבודת ה’ היא בשלימות החכמה. אמנם אדמו”ר הזקן עשה זאת בסגנון אחר וייחודי לו ששונה מהסגנון של הרמב”ם, אבל הוא ראה שהעבודה של המוחין זוהי העבודה העיקרית - לא להתחיל עם עבודת הלב - כמו שמקובל בחסידות פולין - אלא דווקא עם חסידות שמתחילה מהמוחין והדעת. בתורת אדמו”ר הזקן, עוד הרבה לפני השמחה והדביקות והכיסופים, ישנה קודם כל הדעת.

שורש התפיסה של תורת אדמו”ר הזקן היא: “אין עוד מלבדו”, כלומר אין עוד מלבד אלוקות. זוהי תפיסה של שלילת העולם בצורה מוחלטת - אין דבר אחר, רק אלוקים.

הדיבור הזה חוזר על עצמו בכל מקום בתורתו של אדמו”ר הזקן, בתורה אור, בליקוטי תורה ובתניא. אבל החיבור העיקרי של רעיון זה הוא “שער היחוד והאמונה”, ששם מקבל אדם את המתאר הבסיסי ביותר שאין שום דבר מבלעדי אלוקות, שם הדברים נמצאים באופן מאד בולט ומאד מדויק. לדוגמא המשל של הכלי שיצא מהצורף, שביציאתו מהצורף הוא “יש” ודבר בפני עצמו, אבל העולם אינו כך ואם רגע אחד לא יקבל את חיותו מאלוקות לא יהיה העולם קיים כלל; זה בעיני הבסיס לכל תורת אדמו”ר הזקן, והמשל הזה יצר כאן תודעה מאד חריפה שלמעשה אין עולם - העולם לא קיים - יש רק “לבושים” שהם הטעיה כביכול יש עולם.

אדמו”ר הזקן מדבר על כך שהוי’ הוא אלוקים - שגם שם הוי’ הוא רק שם בדומה לשם אלוקים, אבל יש משהו למעלה מזה, שזו מציאות אין סופית. בתורת אדמו”ר הזקן בולט שאפילו הוי’ זה מקום נמוך ועל עצמותו אי אפשר לדבר שום דבר. גם כשאומרים “אין עוד מלבדו” הרי שיש משהו הרבה יותר גבוהה מהבחינה הזו, כי גם זו הגבלה ביחס לאלוקות ורק דרגא של ביטוי הביטול ביחס אלינו.

כיצד כל זה מתורגם לעבודה האישית בעבודת ה’?

ההשלכות של התפיסה הזו היא “דעת העמוקה”, כלומר לתקוע מחשבתו בחוזקה בדבר, על–ידי התבוננות בכך שבאמת אין עולם והכל אלוקות. החכמה נמצאת בבחינה של “אַיִן”, באור המקיף, והדעת מחברת אותנו עם העבודה. התשתית של חב”ד ‘חכמה בינה ודעת’ נמצאת במחשבה דיבור ומעשה. כך נוצר החיבור, כשאדם תוקע מחשבתו בעומק החכמה ומתחבר לאלוקות בעומק החכמה ממש, וכך הוא מחבק את המלך, כמו שמסביר אדמו”ר הזקן שכשאדם מקיים מצוות ולומד תורה הוא מחבק את המלך עם לבושיו.

כאן מתחילה עבודת הלב ועבודת המעשים. זהו הקו של אדמו”ר הזקן, שמתחיל ב”מוחין” של ספר התניא ובפרט ב”שער היחוד והאמונה” - ומשם מגיע אל בחינת הלב והמעשים. בתורתו מדבר אדמו”ר הזקן בלי סוף הוא על מושגים כמו “יחודא עילאה ויחודא תתאה”, ומתוך כך נוצר החיבור בין המוחין לבין הלב, והחיבור הזה מגיע למטה עד ללב ולמעשים. זהו רצף בין הענין של “שיויתי” עד לפועל ממש.

במובן הזה אדמו”ר הזקן פיתח אפילו יותר ממה שאמר הבעל–שם–טוב, שלימד ‘מלוא כול הארץ כבודו כפשוטו ממש’. כיון שאצל אדמו”ר הזקן התפיסה של “לית אתר פנוי מיניה” היא כפשוטו ממש - אין דבר מבלעדי אלוקות. האמירה הזו לא נשארת מופשטת אלא כהנחת יסוד לכל שורש העבודה, שבכל דבר יש ענין אלוקי.