נמצאים אנו בתוך שלושים ימי ההכנה ליום הבהיר י”א ניסן, יום שעניינו הוא “משיחת ראש

נמצאים אנו בתוך שלושים ימי ההכנה ליום הבהיר י”א ניסן, יום שעניינו הוא “משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח”, ולקראת ז”ך אדר, יום שבו החל המצב המיוחד בו אנו נמצאים בשנים האחרונות. יחד עם האמונה המוחלטת והציפיה הדרוכה להתגלות המלאה בכל רגע, נצטוינו להתכונן גם למצב של “באם תתעכב ח”ו הגאולה האמיתית והשלימה רגע נוסף”, ולחשוב ולהתבונן מה רוצה מאתנו הרבי שליט”א במצב זה.

סיפר המשפיע ר’ מענדל פוטרפס: אחד מגדולי תלמידיו של מורנו הבעל שם טוב, הרה”ק ר’ זאב וואלף מז’יטומיר, אמר לפני פטירתו לתלמידו החביב רבי שניאור מפאסטוב: “שמע נא בני. ימים קשים יבואו לישראל, ימי עקבתא דמשיחא. יגיע זמן בו יהודי המגלח את זקנו בתער יהיה מן המכובדים בקהילה, ויכבדו אותו ב”שישי” או ב”מפטיר”. ולעומת זאת, יהודי מזקני החסידים הגדולים בן שמונים ותשעים שנה, שמאחוריו שנים כה רבות של תורה ועבודת ה’, ישים בכל יום כמה פרוטות בקופת צדקה, כשהוא מתפלל ומתחנן לה’ שימשיך להחזיק באמונת חכמים ואמונת צדיקים פשוטה”.

והמשיך ואמר אותו צדיק: “גם יהודים כמוני וכמוך יצטרכו אז להתבודד ולעשות את חשבון נפשם באמת, האם אמנם האמונה אצלם היא אמיתית או חלילה לא”.

שאל התלמיד: “רבי, ומה נוכל לעשות?”

ענה לו רבי זאב וואלף: “עצתי היא, שתלך ותפרסם בין הבריות שאמרתי זאת מראש. כך ייקל יותר להחזיק באמונה”.

בספרו זאת, היה ר’ מענדל מדייק ומדגיש: עיקר הבקשה והתחינה, לפי דברי אותו צדיק וקדוש, היא לא על האמונה בה’, אלא דווקא על אמונת חכמים ואמונת צדיקים פשוטה. לכן גם נאמר “תורה ציוה לנו משה” ו”זכרו תורת משה עבדי”, למרות שהתורה היא תורת ה’ ולכאורה היו צריכים להדגיש את זאת ולא את העובדה שזו “תורת משה” - שכן העיקר והיסוד של הכל היא האמונה המוחלטת ב”משה עבדו”. רק כשיש אמונה של מאה אחוז ב”משה רבינו”, רק כאשר קשורים לרבי, אזי יש קיום אמיתי לאמונה בה’. ואם ח”ו חסר בשלימותה של האמונה ב”משה עבדו”, אי אפשר שתהי’ גם אמונה אמיתית בה’.

לא מספיק מוח רוחני. צריך מוח פיזי

עומדים אנו בתוך שלושים ימי ההכנה ליום הבהיר י”א ניסן, יום שעניינו הוא “משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח” (סיום דבר–מלכות תצווה), ולקראת ז”ך אדר, יום שבו החל המצב המיוחד בו אנו נמצאים בשנים האחרונות.

יחד עם האמונה המוחלטת והציפיה הדרוכה להתגלות המלאה בכל רגע, נצטוינו להתכונן גם למצב של “באם תתעכב ח”ו הגאולה האמיתית והשלימה רגע נוסף”, ולחשוב ולהתבונן מה רוצה מאתנו הרבי שליט”א במצב זה.

ולכן כאן המקום להדגיש שוב ושוב, ולחזור ולהדגיש ללא לאות וללא הרף את הדברים הפשוטים: ההכרה והידיעה הברורה כי הרבי חי וקיים כפשוטו בגופו הגשמי בעולם הזה הגשמי הינה עובדה המבוססת על דברים שגדלנו עמם וחונכנו באופן ש”אי אפשר להיות באופן אחר כלל”. הנחת היסוד היא, שלא שייכת מציאות בעולם הגשמי “בלי רבי” ח”ו. כך היה מונח בפשטות אצל כולנו, חסידי חב”ד, עד ג’ תמוז תשנ”ד. כך נכתב והתפרסם גם בכל הפרסומים החבדיי”ם דאז, כמו “כפר חב”ד” “שיחת השבוע” ועוד. וזאת, למרות שגם אז לא היה לזה שום סיכוי בדרך הטבע, ולמרות שכולם שמעו וידעו את השיחה ממוצאי ש”פ תרומה תשמ”ח, בה מדבר הרבי אודות סמכויות הרבנים (תוך הדגשה חוזרת ונשנית הרבה פעמים - שמשום מה מעדיפה “דעת בעלי בתים” להתעלם ממנה - ש”לא מדובר כאן על הסתלקות ח”ו”!). ורבים ידעו גם אודות מסמכים שונים עליהם חתם הרבי באותה תקופה הקשורים עם המצב המשפטי בתקופה זו כלפי הרשויות.

הדבר היה כל כך קבוע ומוחלט, עד ששום הוכחה לא יכלה להוסיף בו ושום קושיא וסתירה לא יכלה לפגוע בו אפילו כמלוא נימא. שכן הדבר קבוע ונטוע ללא שום אפשרות לשקלא וטריא בזה אצל כולנו, כפי שחונכנו והאמנו באמונה תמימה ושלימה כל חיינו.

וכפי שהובא כמה פעמים מלקוטי שיחות (חלק כ”ו ע’ 7) שמוכרח להיות בכל דור ודור נשיא הדור, שבגופו הגשמי מתלבשת נשמתו של משה רבינו, ורק על ידו נמשכת החיות האלוקית לעם ישראל וממנו לעולם כולו. כך היה וכך יהיה על פי התורה בכל הדורות ולא שייך בזה שום שינוי.

וכמבואר בחסידות (ראה שיחת ש”פ צו תנש”א וש”נ) הצורך וההכרח בגוף גשמי של משה רבינו. משום שכדי שהחיות האלוקית תחיה את העולם, צריכה היא תחילה להתלבש ב”משה רבינו” שבדור, שהוא “ממוצע המחבר”, כמו שכתוב “אנכי עומד בין ה’ וביניכם”. בהיותו אדם גשמי בעולם הזה הגשמי, והוא בטל לגמרי לאלקות, עד שכל מציאותו כאן למטה היא אלקות. ולכן הוא מאחד בתוכו את החיות האלוקית עם מציאות העולם, שתוכל לרדת ולפעול בעולם.

כשם שהראש והמוח הגשמי הוא הממוצע בין הנפש הרוחנית לבין אברי הגוף, וכדי שהאברים יוכלו לקבל את חיותם מהנפש צריכה הנפש להתלבש תחילה במוח הגשמי, וממנו ועל ידו מקבלים כולם. כך בדיוק בנמשל, שהחיות האלוקית מתלבשת בגופו הגשמי של נשיא הדור, ודווקא ממנו ועל ידו היא המשכת החיות לעולם.

וכשם שלא יעלה על דעתו של אף אחד לחשוב שאפשר לחיות אפילו רגע אחד בלי ראש ומוח גשמי, כך ממש, לפי המבואר בחסידות, לא שייך לחיות ולהתקיים אף רגע ללא מציאות של רבי בעולם הזה הגשמי.

אמונה והכרה מוחלטת זו קיימת בכל מהותנו. ינקנו אותה עם חלב אמנו, ולא שייך בה שום שינוי. ואם ישנה קושיא וסתירה מן העולם, ברור לנו שחוסר ההבנה אינו אלא בנו. אבל בין אם נבין ובין אם לא, את העובדה לא שייך לשנות: יש לנו רבי בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי, ואין זה משנה כלל אם יכולים אנו ויודעים להסביר זאת אם לא.

אמת. איש גם לא העלה על דעתו בשום אופן שלעינינו ייראה כאילו היה מה שהיה בג’ תמוז. אבל גם כאשר עינינו ראו מה שראו, אין פירושו של דבר שהנחות היסוד שלנו יכולות ח”ו להשתנות.

התורה קובעת כי חכם שאמר הלכה לפני שבא מעשה לידו שומעים לו, ואילו כאשר “בא מעשה לידו” ואפילו הוא אומר אז “כך שמעתי” אין מקבלים את דבריו. שכן את ההלכה במה מאמינים ומהי דעת התורה בכל נושא שהוא צריכים לקבוע לא כאשר המציאות העומדת על הפרק מכתיבה את הדברים ח”ו, אלא בצורה אובייקטיבית, ללא שום תכתיבים. וכאשר קובעים אז את ההלכה, שוב אין אפשרות לשנות זאת כאשר “בא מעשה לידו” וזה כבר לא כל כך פופולרי ומתקבל.

יש נושאים רבים בהם יש טוענים שדיני התורה וקביעות התורה אינן עולות בקנה אחד עם מה ש”אנו יודעים היום” - האם יעלה יהודי מאמין על דעתו בגלל זה לפקפק ח”ו באמיתיותן של העובדות שאומרת התורה. השאלה היחידה היא אם אכן התורה אומרת זאת, אבל אם נקבע אובייקטיבית שאכן התורה אומרת זאת, הרי גם אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב ויאמרו אחרת, נשיב להם במאמר חז”ל “יאבדו שלמה ואלף כמותו ולא תיבטל אות אחת מן התורה”.

וכן בדיוק בנדון דידן. עובדה היא, כאמור, שכל חסידי חב”ד היו בטוחים לפני ג’ תמוז כי לא יכולה בשום אופן על פי התורה להיות הסתלקות. האם בגלל שזה פתאום “לא פופולרי” ולא נראה מספיק יפה משנים את התורה?

מי שמנסה לחשוב שאולי ח”ו שייך אחרת, אין זאת אלא שהוא פיתח לעצמו תיאורי’ אחרת “תפורה לפי מידה” מכיוון שלפי ראות עינינו קרה משהו בג’ תמוז תשנ”ד.

הרבי ידע כל מה שיקרה…

יודעים אנו, כפי שאמר וחזר ואמר ללא הרף הרבי שליט”א גם בשנת תש”י, אחרי ההסתלקות של הרבי הריי”צ נ”ע, כי “דער רבי האט אלץ באווארנט” (הרבי הבהיר והבטיח את הכל). ועל אחת כמה וכמה בנדון דידן. והדבר מובן בפשטות הכי גמורה - מה חשב מישהו: שהרבי לא ידע ולא התכונן והכל בא לו בהפתעה, בניגוד לרצונו, בלי שיהיה מוכן ובלי שיעשה פעולות להורות לנו מה לעשות במצב זה?! אם רק הוא אדם אחראי, שלא לדבר על חכם וצדיק, מנהיג, נשיא הדור, רבי, נביא, ובפרט המלך המשיח, חייב הוא לעשות הכל כדי להורות לנו מה לעשות במצב של אחרי ז”ך אדר וג’ תמוז.

ברור אם כן ופשוט כי הרבי ידע היטב כל מה שעומד לקרות, והכין את הכל והבהיר והבטיח את הכל (“האט אלץ באווארנט”) מראש.

ומה אמנם עשה הרבי: הרבי אומר (כ”ב שבט תשנ”ב) כי מכ”ב שבט תשמ”ח החלה תקופה חדשה, ודווקא למעליותא, תקופה הקשורה במיוחד עם הגאולה האמיתית והשלימה. בתקופה זו נדרשת יותר העבודה שלנו, של התחתון “בכח עצמו”. שכן כל העבודה מקודם כבר נגמרה, וכעת מוטל עלינו להביא את התגלותו של משיח בפועל ממש. לא לסמוך על נשיא הדור שיעשה זאת עבורנו, אלא האחריות מוטלת על כל אחד ואחת.

בתקופה זו, בהדרגה, שינה הרבי את כל הסגנון. המאמרים נפסקו אט אט, עד שפסקו כמעט לגמרי. השיחות הפכו לקצרות הרבה יותר. הרבי הפסיק כמעט לבאר רש”י רמב”ם פרקי אבות וכדומה, וגם העניינים שנתבארו היו מאד בקיצור. ומאידך התחיל הרבי יותר ויותר לדבר באריכות גדולה ללא הרף אודות הגאולה הקרובה. מתחילת תקופה זו הודיע הרבי שנגמרה עבודת הבירורים, סיימו כבר גם לצחצח את הכפתורים, ובכל רגע ממש עומד להגיע המלך המשיח. בהמשך מדגיש הרבי שהמשיח כבר נמצא וכבר פועל בעולם. הוא מכריז, “כפי שמכריזים עכשיו”, הגיע זמן גאולתכם. ומה שנדרש “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” היא קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מהגלות.

ושוב: כל הדיונים והפלפולים אם יש מבצע כזה לגלות את זהותו של משיח מיותרים, ושטות היא לצטט בקשר לזה שיחות וצעטליך מלפני ז”ך אדר - עובדה היא שעד ג’ תמוז עשו זאת באופן הפומבי והחזק ביותר הן “כפר חב”ד”, שמידי שבוע הופיעה בדף השער שלו בהבלטה רבה הכותרת הראשית “יחי אדוננו” (זה לא “זהות המשיח”?), והן “שיחת השבוע” ופרסומים חבדיי”ם נוספים, שבכולם הוסברה והובלטה העובדה של זהות המשיח והקריאה לכולם לקבל את מלכותו. רק אחרי ג’ תמוז התגייס השכל להמציא “חידושים אמיתיים” שלא ניתנו למשה מסיני והחל “הדיון האובייקטיבי” אם אכן צריך לפרסם זאת. ואם אכן טוען מישהו שטעו טעות מרה, הרי על מי שטעה והוליך שולל את הציבור במשך כל כך הרבה זמן להסיק מסקנות אישיות, ובוודאי אינו יכול לתבוע שרק הוא מוסמך לדעת מה מותר ומה אסור לפרסם.

אחד הדברים הבולטים במיוחד בתקופה חדשה זו, שהרבי אומר וחוזר ואומר שוב ושוב פעמים רבות מאד, דברים שלא אמר כמעט בשנים הקודמות, כי  העובדה היא שבדורנו זה לא שייך ח”ו שום הפסק כלל. יוצאים ידי חובת “ואל עפר תשוב” בביטול של “ונפשי כעפר לכל תהי’”, ועוברים מיד ללא הפסק כלל לחיים הנצחיים של הגאולה האמיתית והשלימה. כמו כן הביטוי שהי’ שגור כל כך בפי קדשו “חושך כפול ומכופל” נעלם מן השיחות כמעט לגמרי. הרבי מדבר כל הזמן דווקא על העובדה שהעולם מוכן לגאולה, מצביע על עובדות בעולם המראות כיצד משיח כבר פועל בעולם, ולכן העבודה הנדרשת היא דווקא שמחה גדולה לקבלת פני משיח, וההרגשה הוודאית שהנה ברגע זה ממש מתגלה משיח ומביא את הגאולה לכולם.

חיים נצחיים ללא שום הפסק בינתיים

אפשר לראות בבירור כיצד הרבי “האט אלץ באווארנט” כשהוא חוזר ומבהיר חוזר ומדגיש ללא הרף כדי שנדע ונבין את האמת המוחלטת שכאן לא מדובר ח”ו על הסתלקות הנשמה מהגוף ח”ו, וגם לא על חולי כפשוטו, אלא על הביטול שנדרש לקראת ההתגלות המושלמת.

במבט לאחור מבין כל חסיד שהרבי מבהיר לנו מראש שוב ושוב שמה שעומד לקרות אינו “סטרוק” במובן הפשוט ולא הסתלקות במובן הפשוט. כי אצלנו עוברים ללא הפסק לחיים הנצחיים. אמנם ישנו מצב בו לא שומעים שיחות ולא מקבלים הוראות, אבל אין זאת אלא כדי שנפעל כאילו “בכח עצמו”, ונעשה את המוטל עלינו לגלות את המלך המשיח לעיני כל.

הרבי ידע כל מה שיקרה (גם את הויכוחים בין החסידים וכו’), ולשם כך הוא הבהיר והבטיח הכל מראש, ונתן לנו הוראות מה וכיצד עלינו לעשות עתה כדי להביא להתגלותו בכל רגע. הרבי בוטח בנו ומצפה מאתנו כי אכן נעמוד בנסיון, נדע כיצד להסתכל בעיני התורה על כל מה שקורה, ונעשה את המוטל עלינו מבלי הבט על שום מניעה ועיכוב. והרבי רוצה ותובע, כמובן, שנעשה זאת מתוך אהבה ואחדות אמיתיים ו”נהגו כבוד זה בזה” באמת לאמיתו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!