אחרי שהבנו את סכנת האינטרנט, והצורך לשלב סינון וחינוך במאבק מולו – ביקשנו לשוחח

אחרי שהבנו את סכנת האינטרנט, והצורך לשלב סינון וחינוך במאבק מולו – ביקשנו לשוחח עם הרב זלמן לייב מרקוביץ, יועץ חינוכי ידוע, ולהרחיב על הדרך החינוכית הטובה ביותר להתמודדות עם האינטרנט • הרב מרקוביץ מדבר על משולש חינוכי משולב: סיפוק צרכיו הגשמיים והרוחניים של הילד, הרחקתו מניסיונות האינטרנט ומילוי עולמו הפנימי בתורה והתקשרות • התקשרות אמיתית לרבי, תנתק אותנו מהאינטרנט!

האם באמצעות חינוך נכון אפשר לגדל בחורים שלא יהיה להם כלל רצון לדברים אסורים?

לפני שאענה על שאלתך, חשוב להדגיש נקודה חשובה: אנשים מבלבלים בין שני דברים, שהם מאוד דומים, אולם למעשה מדובר בשני עולמות שונים לגמרי. יש ‘תאווה’ לדברים אסורים, ויש ‘צורך נפשי’ שיכול להוביל לדברים אסורים.

כל אחד מאיתנו נולד עם יצר הרע, והיצר הזה מפתה אותנו להתאוות לדברים האסורים בתורה. אפילו ל’בינוני’ של התניא, שמעולם לא עבר עבירה – יש יצר הרע, שמעלה לו תאוות. האדם היחיד שאין לו תאוות, הוא זה שהגיע למדרגת צדיק של התניא, דבר שאינו מצוי כל-כך (מעניין לציין שבשנת תשנ”ב הרבי אמר שכיום כל אחד יכול להגיע למדרגת צדיק). כמחנכים, אנו לא אמורים לנסות לגדל ילדים ללא תאוות. תפקידנו הוא לחנך את הילדים להתמודד עם התאוות, ולנצח את היצר הרע.

כל זה נכון לגבי התאווה לדברים אסורים. אבל כאשר מדובר על ‘צורך נפשי’ לדברים אסורים, כאשר אדם מרגיש שהוא ‘חייב’ לצרוך את הדברים האסורים – זה כבר משהו אחר לגמרי. אדם לא נולד עם ‘צורך נפשי’ לדברים אסורים. זה לא משהו טבעי, אלא משהו שנוצר בגלל חינוך קלוקל או סביבה לא מתאימה. אלו מביאים את האדם לתחושת ריקנות רוחנית, וזה גורם ל’צורך נפשי’ לדברים אסורים. כאן נכנס לתמונה המחנך, שבחינוך נכון יכול למנוע את תחושת הריקנות והצורך הנפשי שבא בעקבותיה, וגם במקרים שהתחושה הזאת כבר קיימת, ויש הידרדרות רוחנית – אפשר עדיין לתקן את זה.

ומהי הדרך לחנך ילד או בחור צעיר לכך שלא יהיה לו צורך נפשי כזה?

מדוע אתה שואל רק על ילד או בחור. מה עם אברך או אדם מבוגר? האם הוא חסין מפני נסיונות העולם? הרי היצר הרע מלווה אותנו כל חיינו, ולא נעלם לאחר שמתבגרים. נכון שהנסיונות יכולים להיות קלים יותר, אך כאשר מדברים על חינוך, צריכים לדעת שזה לא נושא לילדים בלבד. פעמים רבות הדגיש הרבי שחינוך אינו עניין לצעירי הצאן בלבד, אלא גם למבוגרים, וכאשר יצא במבצע חינוך הדגיש הרבי שזה כולל “חינוך עצמו” וכן חינוך הזולת. החינוך שלנו כמבוגרים לא שונה במהותו מחינוך הילדים.

ב”כללי החינוך וההדרכה” כותב הרבי הריי”צ מפורשות ש”ענין החינוך וההדרכה אינו מיוחד דווקא לקטנים כי אם הוא כללי מבלי הבדל שנים”. זאת אומרת, שכל מה שנדבר ונכתוב על חינוך, גם אם בדרך כלל זה נכתב בסגנון של הדרכה להורים – הרי האמת היא שזה מתאים לכל אדם בכל גיל ובכל מצב.

למלא את צורכי הילד

נשאל בצורה מדוייקת יותר: כיצד מחנכים את עצמנו וילדינו באופן כזה?

כהקדמה חובה להבהיר, שהתשובה היא תשובה כללית, וכמובן שישנם מקרים יוצאים מן הכלל. הרי ידוע ש”תורה על הרוב תדבר”, וזה אומר שגם הדברים שנאמרו בתורה באופן מפורש, יש להם יוצאים מן הכלל, ובפרט בנושא כל כך אינדיבידואלי כמו חינוך, שאי-אפשר לומר שישנה דרך אחת שמתאימה לכולם. ישנם כאלו שבטבעם הם קרים ולא  נמשכים כל כך להבלי העולם, ולאידך – ישנם כאלה שמאורעות החיים פגעו בהם באופן שהחינוך הרגיל לא יספיק, והם זקוקים לדרך ושיטה שונה ומיוחדת.

כאשר מדברים על הרוב, בהחלט ישנו חינוך מונע שכאשר מעניקים אותו לילדים, לבחורים ואפילו לעצמנו, הוא פותר את רוב הבעיות של ההתדרדרות הרוחנית בכלל, ואת סכנות האינטרנט בדורנו בפרט. לא מדובר רק על שורת צעדים פשוטה אלא על מודעות גבוהה לנושא של חינוך, שיודעים שיש צורך להשקיע בכך, ומפורסמים הדברים מלוח היום יום בשם כ”ק אדמו”ר הרש”ב, שבדיוק כפי שחובה להניח תפילין בכל יום, כך חובה להשקיע חצי שעה בכל יום כדי לחשוב על הצרכים החינוכיים של ילדינו.

כאשר יבוא הורה וישאל אותי מהו הנושא הכי חשוב בחינוך הילדים – הרי ישנם המון פרטים שעליהם ניתן לשים דגש כמו להדריך, להיות פתוח, לשוחח, ללמוד ביחד, להיות בקשר עם המחנכים, להוות דוגמא חיה וכן הלאה. אבל הנושא הכי חשוב הוא: שההורה צריך להבין מהם הצרכים של הילד שלו, ולמלא אותם. הדברים האלו מופיעים בהרחבה בדברי הרבי הריי”צ ב”כללי החינוך וההדרכה”, עד שניתן לומר שכל הקונטרס בנוי על הנושא של הבנת צרכי הילד והערכה נכונה של הילד.

לכל אדם ישנם צרכים פיזיים וצרכים נפשיים. לפעמים נדמה לנו שאנו מספקים את כל הצרכים של ילדינו, אבל האמת היא שצריך לשים לב מהם הצרכים המיוחדים שיש לכל ילד בכל אחת מהקטגוריות האלו. יש ילד שעיקר צרכיו הפיזיים הם בתחום האכילה והשתיה, ויש ילד שהאכילה והשתיה לא תופסים אצלו הרבה מקום אבל הוא צריך יותר זמן לישון, וכן הלאה. גם בצרכים הנפשיים, הורה צריך לחשוב ולשים לב מהם הצרכים הנפשיים המיוחדים שיש לילד שלו. כיון שיש ילד שזה מתבטא בכך שהוא צריך יותר חברה, ויש ילד שזה מתבטא בכך שהוא רגיש מאוד. יש ילד שמתלהב מסיפור, יש ילד שמתלהב מניגון ויש ילד שמתלהב מדבר חכמה. כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין צרכיהם (הפיזיים והנפשיים) שווים.

זהו השלב הראשון והחשוב ביותר בחינוך: להבין את הצרכים המיוחדים של כל ילד ולספק לו אותם. לא יעלה על הדעת שהורה יקנה לכל ילדיו מכנסיים באותה מידה, כיון שהוא מבין שכל ילד בגובה אחר וממילא יש לו צרכים אחרים וצריכים להתאים לו את הצורך הספציפי שלו. כך צריך להיות ברור שהחינוך לא יכול להיות חינוך כולל ומתאים לכל הילדים בבית בשווה, וחייבים להבין את המיוחדות של כל אחד ולהתנהג בהתאם.

ניתן לומר בבטחה, שהורה שמבין ויודע מהם הצרכים של כל ילד בביתו ומעניק לכל אחד מהם את כל צרכיו, הרי חצי מהבעיות כבר נפתרו באופן מיידי מבלי צורך בהשקעה נוספת.

איך עושים את זה?

ישנו פתגם ידוע שהשמחה איננה מצוה, אבל לדרגה הרוחנית שהשמחה מביאה את האדם – אף מצווה לא יכולה להביא אותו. השמחה פירושה חיים בריאים. וכאן חשוב להבהיר, שלא מספיק שהבית בכללותו הוא בית שמח, אלא צריכים לשים לב לכל ילד בפני עצמו, שהוא יהיה ילד שמח ומאושר. לכל ילד יש נשמה רגישה וצריך לשים לב האם עובר עליו זמן קשה, אולי הוא נפגע מחברים או שהוא לא מסתדר עם המורה. האחריות שלנו כהורים היא לא רק לעשות שיעורי בית עם הילד, אלא שיהיה לנו לב פתוח לילד. זה חשוב הרבה יותר.

כאשר ילדים לומדים בישיבות הרחק מהבית, לא ייתכן שיעברו יומיים בלי שההורים ישוחחו עם הילדים. כאשר יודעים מהם הצרכים המיוחדים של כל אחד, בדרך כלל מספיק שתי דקות כדי לדעת מה המצב של ילד והאם הכל בסדר איתו או שעובר עליו משהו. אם שומעים שמשהו לא בסדר, זה הזמן להקשיב, להבין ולתת תמיכה. לא תמיד אפשר לפתור את הבעיות בחיי הילדים שלנו, אבל תמיד אפשר להעניק להם את ההרגשה שאנחנו איתם, מבינים ותומכים בהם.

להרחיק את הילד מהניסיון

האם ניתן לומר שהצעד הזה יספיק כחינוך מגן ומונע מפני פיתויי העולם?

ברור שלא. זהו רק צעד ראשון, ואחריו ישנם צעדים נוספים. הצעד השני חשוב לא פחות, והוא לא להביא את הילד לידי ניסיונות. זה כולל בראש ובראשונה כמובן שלא להכניס לבית נסיונות כמו אינטרנט, וגם אם מדובר על מישהו שמשתמש באינטרנט לצרכי עבודה או הפצת המעיינות, דבר ברור ופשוט שהאינטרנט חייב להיות מסונן ברמה הגבוהה ביותר, כדי שח”ו ילדים לא ייחשפו לנסיונות שלא ברצונם.

כאשר מדברים על כך שלא להכניס הביתה נסיונות ופיתויים, לא מדובר רק על הפיתויים שבאינטרנט אלא הרבה מעבר לכך. אבא שמגיע הביתה עם פלאפון חדש וכל הזמן משתעשע במכשיר ובכל הגאדג’טים שלו, הוא מעביר לילד מסר מסוכן. רואים במוחש שתינוקות קטנים נמשכים מאוד לפלאפונים ושאר מכשירים טכנולוגיים, וזאת כיון שהם רואים שההורים שקועים בכך והמסר עובר בצורה הכי חזקה שיש, שהמכשירים האלו הם פסגת השאיפות של ההורים. ילד יכול בקלות להבחין האם הורה משתמש במכשיר רק לצרכיו או שזה הפך למשהו מרכזי ומהנה עבורו. כאשר הורה משדר מסר שכזה לילדיו, לא יעזור החינוך שהוא משריש בהם, כי המעשים שלו הפוכים מהחינוך.

את המסרים הללו הילדים קולטים ברחוב. האם העטיפה הביתית הופכת אותם למסוכנים יותר?

בהחלט כן. בתהליך החינוך יש שני קווים מקבילים: א. יצירת חממה ביתית עבור הילד, כדי שלא יהיה קרוב מידי לניסיון. ב. חינוך פנימי, כדי שכאשר יצא לרחוב, יוכל להיות חסין בפני הרוחות הזרות המנשבות שם בחוזקה. כאשר היצר הרע מראה לילד דברים ברחוב, אנחנו יכולים להתמודד עם היצר הרע באמצעות חינוך טוב. אבל כאשר אדם מכניס לתוך ביתו את הנסיון ויש לו אינטרנט בבית והוא עצמו שקוע כל הזמן בחידושי הטכנולוגיה – כבר לא מדובר על יצר הרע, אלא על כך שמעמידים את הילדים בפני נסיון תמידי, שהם לא יכולים לעמוד בו.

למלא את עולמו הפנימי
של הילד בתוכן חסידי

וכאשר אין לילד גישה לאינטרנט, וההורים מכירים את הצרכים של הילד וממלאים אותם, ויש אווירה חסידית בבית – הם יכולים להיות רגועים?

כל עוד מדובר בילדים קטנים – בהחלט זה מספיק. היצר הרע שלהם אינו גדול כל-כך, וכאשר דואגים לצרכים שלהם, ולא חושפים אותם לניסיון מבית – הם גדלים באופן בריא.  הורה צריך לדעת שאם הילד לא יקבל את הצרכים הנפשיים שלו, אז לא יעזור שאין אינטרנט והילד יחפש ויגיע בעצמו למקומות בהם ימצא סיפוק.

אבל, כאשר הילדים גדלים יותר, גם היצר הרע שלהם גדל מבפנים… בגיל הזה, מעבר למילוי הצרכים הבסיסיים של הילד, צריך להוסיף לו תוכן פנימי ועמוק, שימלא את כל ישותו ויחסן אותו מהפגעים הרעים. זאת עושים על ידי לימוד תורת החסידות והתקשרות לרבי.

מסופר על אחד מחסידי אדמו”ר הזקן בשם ר’ שמואל אליעזר, שהיה גביר גדול וכאשר הגיעה הבשורה על הגאולה של י”ט כסלו, הוא העניק את כל כספו לרבי. לאחר מכן חסידים שאלו אותו, מה הפשט במעשה שלו? האם זה היה כקרבן תודה על כך שהרבי יצא ממאסר, או אולי כקרבן נדבה שהבטיח בעת המאסר? ענה החסיד, לא תודה ולא נדבה. אלא הפשט הוא שאם יש רבי – אין לי צורך בכלום.

אדם רגיל מרגיש שהכסף זה מה ש”עושה” אותו בן אדם, או שהעבודה עושה אותו בן אדם, וכן הלאה. כל אחד בדברים שלו. אבל אדם שיש לו רבי באמת, הוא מרגיש שזה מה שעושה אותו בן אדם וממילא הוא לא צריך שום דבר נוסף.

הרדיפה אחרי התאוות בניסיון למלא את ה”צרכים”, נובעת מכך שאין לאדם סיפוק כיון שאין לו משמעות פנימית לחיים, ולכן מנסה לקבל את הסיפוק מכל מיני דברים חיצוניים. יש מי שמקבל את סיפוקו מכך שיש לו רכב יפה, יש שהסיפוק מגיע מהצלחה, יש שמגיע מכסף וכן הלאה. הרדיפה של האדם אחרי דברים אלו, נובעת מחוסר המשמעות הפנימית. לעומת זאת חסיד שיש לו רבי וחסידות, אזי יש לו משמעות פנימית לחייו ולכן הוא לא צריך לרדוף אחרי הצרכים הגשמיים.

לא מדובר כאן על סיסמא, ובודאי שהחסיד שנתן את כל כספו התכוון לכך באמת ובתמים, וכוונתו היתה שכאשר חיים עם רבי באמת, אזי אין נתינת מקום לכל שאר הדברים בעולם. כדי להגיע למצב הזה אנחנו צריכים להשקיע בחינוך החסידי, החינוך שבו חיים עם האמונה ברבי, גדלים עם סיפורי חסידים, חדורים בקיום ההוראות של הרבי. כאשר החיים מלאים באור ובתוכן, הרי גם כאשר נתקלים בנסיונות מבית ומחוץ, יש לילדים את הכלים להתמודדות נכונה ולא להתפעל מהעולם.

בדרך הצחות אפשר לומר ששלושת השלבים עליהם דיברנו הם בעצם הענינים של: חסיד (שזהו אדם בריא בנפשו ושמח), ירא שמים (שזהו אדם שלא נחשף כל הזמן לפיתויים ונסיונות) ולמדן (שזהו לימוד התורה נגלה וחסידות).

לחבר את ילדינו אל הרבי

איך יוצרים אצלנו ואצל ילדינו את התחושה הפנימית והעמוקה שהרבי זה הכל, עד שהעניינים של הרבי ימלאו את כל ישותנו?

כדי שילד יגדל חסיד, חייבים להכניס אותו לעולם החסידי כשהוא קטן ורך בשנים, וממש להשריש אצלו את הדברים מילדותו. כל האוירה בבית צריכה להיות מלאה בחיות ואמונה חסידית, כך שהרבי הופך להיות חלק מהחיות בבית. זה אומר שהמוזיקה ששומעים היא חסידית, שהסיפור לפני השינה הוא חסידי, שכותבים עם הילדים לרבי לבקש ברכה, וכמובן לספר לילדים את הזכרונות שלנו מכך שראינו את הרבי ואת ההרגשים שיש לנו כיום אל הרבי.

בכלל, האווירה והכיוון צריכים להיות באופן חיובי, כאשר הדגש הוא לא כל כך על המצב הנורא אלא יותר על מה שיש לנו. שהאוירה לא תהיה שלילית אלא אוירה חיובית של גאווה חב”דית על כך שיש לנו מה שאין לכל העולם שזה הרבי שלנו. לא ניתן לחנך ילדים רק על מה אסור ורק על “לא”, אלא צריך לחנך את הילדים בעיקר על “כן” ועל האשרינו שיש לנו רבי ואשרינו שיש לנו חסידות.

בתורה של הרבי מוצאים דבר פלא: העובדה שכל אחד יכול למצוא את החלק בתורת הרבי שאליו הוא מתחבר. למדן ימצא גאונות נפלאה, ילד צעיר ימצא שיחות לחיילי צבאות ה’, אדם רגשן ימצא ענינים שנוגעים ללב, עקרת בית תמצא דברי חיזוק למעשיה, אפילו אדם שלא קשור כל כך ללימוד יכול לצפות בוידאו מרגש, וכן הלאה. רואים במוחש שאנשים שמתקרבים לרבי, לא משנה מאיזה סוג או זרם הם מגיעים, הם מתלהבים ויוצאים מהכלים כשהם נחשפים לדמותו ולתורתו של הרבי. התפקיד שלנו הוא לעשות את אותו דבר עבור הילדים שלנו ולהלהיב אותם מהרבי, בדיוק כפי שאנחנו עושים עם יהודי שאנחנו נפגשים עימו.

יחד עם כך צריך להיזהר עד קצה האחרון מזלזול באמונה ודרך של חסידים אחרים, גם אם באופן אישי אנחנו חולקים על דעתם. על אחת כמה וכמה שצריך להיזהר מזלזול ברבנים, ראשי ישיבות ומשפיעים, אפילו אם אנחנו חושבים שהם טועים. המסר שעובר לדור הצעיר מסוכן ופועל נגד כל החינוך שאנחנו משקיעים בלהחדיר “רבי” לילדים, כי הרבי דורש את הכבוד לרבנים, והאמונה של חסידים כל אחד בדרכו היא האמונה שלהם ברבי.

כל הדברים שאתה אומר נכונים ללא ספק, וכנראה שעמדו במבחן התוצאה בדורות הקודמים. האם דור האינטרנט לא זקוק לתרופה חזקה יותר?

האמת היא שהעולם עצמו לא השתנה, מה שהשתנה הוא מהירות התגובה. בדור קודם, אם ילד היה נפגע ומרגיש הרגשה רעה, עדיין היה לוקח הרבה זמן עד שהיתה לו את האפשרות “לברוח” אל עולם אחר שבו הוא כביכול יותר משוחרר, ובדרך כלל במשך הזמן הזה, ההורים כבר יכלו לשים לב למה שקורה ולנסות לתקן את המעוות. לעומת זאת היום, העולם כולו עובד במהירות מטורפת, ואין כמעט זמן לתקן טעויות. ילד שמרגיש לא שייך, יכול במהירות גדולה למצוא את עצמו במקומות לא טובים, ועוד בטרם ההורים יבחינו בכך – יכול להיות מאוחר מידי… לכן בדורנו צריכים להיות הרבה יותר עם יד על הדופק בכל שלושת הנושאים שהם: הבנת צרכי הילד, המנעות מהבאת נסיונות הביתה, וחינוך חסידי עמוק.

בהשאלה ניתן לומר שפעם בחור יכל “לרדת” ברוחניות במדרגות נעות, ולעומת זאת היום ניתן לרדת במעלית מהירה… גם ילד או בחור בריא נפשית וחסידי, אם שמים אותו מול הנסיון – הוא נמצא בסכנה, אלא שפעם הנסיון לא היה מולו ולכן היה יותר זמן להתכונן ולהתגונן, אבל היום הכל אינסטנט, זמין וקל, וכאן שורש ההבדל. כל הורה צריך להבין שלמרות כל החינוך, אין שום חינוך בעולם שיכול לעמוד מול הסכנה אם היא מוכנסת הביתה בדלת הראשית, ולכן חובה לכל מי שצריך להשתמש באינטרנט – ויש לו על כך היתר מרב – להיות בטוח במאה אחוז שהוא מסונן כדי שלא להגיע לידי נסיון. הרי אפילו יוחנן כהן גדול אחרי שמונים שנה לא עמד בנסיון, קל וחומר שאי אפשר להעמיד נערים צעירים בנסיון שלא לפי כוחותיהם (ובעיקר שהיום לא צריך לחפש את הנסיונות כי הם מגיעים אפילו למי שלא מחפש אותם).

קשר הדוק עם הילדים

ומה עושים כאשר הילד עוזב את הבית והולך ללמוד בישיבה?

גם כאן הדברים לא שונים. ברמה המעשית צריך כמובן לוודא שאין לו פלאפון עם אפשרות להגיע למקומות אסורים, וכמובן צריך לעודד אותו להשקיע בלימוד החסידות ובהתקשרות לרבי. ביחד עם כך, זה הזמן להיות קשוב עוד יותר לצרכים שלו.

מה מחזיק בחור בישיבה? בדרך כלל זהו הרצון להצליח ולחיות חיים נורמליים. מה קורה לבחור שרואה שהוא לא מצליח בישיבה לא בלימודים ולא בחברה? כאן מתחילים לנבוט זרעי הפורענות, וכאן בדיוק נכנסים ההורים לתמונה שהם צריכים להיות לצידו ולתמוך בו ולא ח”ו להקשות עליו.

לדבר עם הילדים בפתיחות

איך צריך להגיב הורה אם נודע לו שבנו נחשף לחומרים בעיתיים?

בדיוק באותו אופן שבו צריך להגיב הורה שנודע לו שבנו שבר את רגלו. מחד – יש כאב גדול, ומאידך – יש השתתפות במצב ותמיכה. צריך לשדר לילד תמיכה ואמפתיה ולא לשדר אכזבה. הורה שמספיק פתוח עם הילד, צריך לדבר על כך, להסביר שמדובר בסכנה, לא רק סכנה רוחנית אלא גם סכנה נפשית. אבל גם הורה שלא מספיק פתוח ולא חושב שהוא יכול לשוחח בחופשיות עם בנו, חייב לתת את ההרגשה של תמיכה והשתתפות, וביחד עם כך לשאול את הילד עם מי הוא רוצה לשוחח, אולי הוא מרגיש פתוח עם המחנך או עם המשפיע או כל דמות אחרת, העיקר לא להשאיר את זה בלי טיפול.

האם יש צורך לספר לילדים שלנו על הסכנות באינטרנט?

בהחלט כן, וזה כולל כמובן הורים שאין לילדים שלהם גישה לאינטרנט בכלל. אם לא נחנך אותם לסכנות שישנן בעולם, הם לא יידעו להיזהר, והסכנות הם לא רק סכנות פיזיות שבהן אנחנו משקיעים אלא גם סכנות רוחניות ונפשיות. דבר ברור הוא שכל ילד יגיע במקודם או במאוחר לאינטרנט, וגם אם נסגור כל אפשרות לכך, העולם הוא גדול ואי אפשר לאטום אותו הרמטית. לכן חובה לתת חינוך מונע.

החינוך צריך להתמקד בעיקר בסכנות ולא כל כך באיסורים. לשוחח על ההרס הנפשי והרוחני שהאינטרנט יכול להמיט על מי שלא זהיר, ולשם כך לא צריך להתמקד בפרטים של כל סוגי הסכנות. כל ילד יכול לקבל ולהבין שישנם דברים שרצוי שלא יהיה לו, כמו שילד יודע שהכביש מסוכן או שנהיגה ברכב זה עדיין לא בגיל שלו. לא מדובר כאן רק על הנושא של אידישקייט אלא על טובתו הגשמית והרוחנית גם יחד, וממילא הדברים מתקבלים בקלות יותר.

להעניק לילדים
“גאוות יחידה”

אתה לא חושב שילד ירגיש רע להיות היחיד שאין לו אינטרנט או משחק מחשב?

זאת שאלה שהייתי מצפה לשמוע משלוחים, אבל בפועל אני לא שומע אותה, ויש סיבה לכך. לכאורה ילדי השלוחים היו אמורים לבוא בתלונות להוריהם על המון דברים שלכל הילדים באזור יש ורק להם אין, כמו העובדה שהם אוכלים רק מכשרות מהודרת ועוד ועוד. אך המציאות היא שילדי השלוחים לא מרגישים בכך שום הרגשה שלילית אלא להיפך, מרגישים גאווה להיות אלו שהם חסידיים יותר וגם האיסורים זה חלק מכך. בכלל, לא מדובר רק על ילדי השלוחים, בדיוק כפי שלא מדובר רק על האינטרנט. כל ילד שהוריו מחנכים אותו להיות חסידי יותר מאשר הממוצע בכיתתו, יכול באופן תיאורטי להרגיש רע עם כך, אלא אם כן זה נעשה בצורה נכונה.

גם כאן, הדרך היא על ידי שלושת השלבים שדיברנו בתחילת הכתבה: ראשית כל, צריכים לוודא שהילד מקבל את כל צרכיו הפיזיים והנפשיים, ואז בדרך ממילא הוא יהיה ילד בריא שירגיש טוב עם עצמו ולא יחפש איך להיגרר אחרי ילדים אחרים, אלא יחפש כיצד הוא יכול להיות זה שמוביל.

שנית, חשוב מאוד שהילד לא יקבל גירויים ונסיונות אחרים, שאז באמת הוא ירגיש מבולבל מכל הענין, כיון שמצד אחד הוא היחיד שאין לו גישה לאינטרנט וכיו”ב, ומאידך הוא רואה שאביו שקוע כל היום במכשיר הסלולרי המתקדם שלו, ואז קשה לו כמובן להרגיש את הטוב בכך שנאסר עליו משהו שמותר לכולם.

הנקודה השלישית והיא אולי החשובה מכל היא החינוך להתקשרות לרבי. כאשר ילד גדל עם גאוות יחידה על כך שהוא חסיד של הרבי, הוא יכול לעבור דברים ולהתגבר על נסיונות שילדים אחרים לא יכולים, וזה כולל גם ובעיקר את העובדה שילד חסידי באמת, מרגיש טוב לומר בקול רם: “אצלנו בבית אין אינטרנט”, או “אנחנו לא אוכלים מההכשר הזה”. בכלל, חשוב שהורים יחדירו בילדיהם גאווה על כך שהם חסידיים, ואין מה לחשוש מגאווה יתירה בנושא הזה. הרגש של “ונפלינו” הוא רגש חיובי ביותר שעוזר לילד להיות קשור ושייך למשהו שגדול ממנו ולהשקיע עבור זה גם בזמנים קשים.

הגאווה החיובית הזאת תציל אותנו גם מגלישה למקומות אסורים. מסופר על אחד מגדולי החסידים של אדמו”ר הזקן, ר’ בנימין קלעצקער, שהיה סוחר גדול ומסתובב תדיר בעיירות בין הגויים. פעם שאלוהו: כיצד הוא מתמודד עם הנסיונות הרבים? השיב להם ר’ בנימין: כאשר אני מתבונן בכך שאני חסיד של האדמו”ר הזקן, הרי ‘לא מתאים לי’ שלא לעמוד בניסיון. כך למעשה, גאוות היחידה שלו הצילה אותו.

בכלל, כאשר ילד מרגיש ויודע שלהורים אכפת ממנו, הרבה יותר קל לו לקבל מהם כאשר מסבירים לו שיש משהו שמסוכן עבורו, ולטובתו הם לא נותנים לו את זה. ילד שחושב שלהוריו לא אכפת ממנו, הוא בדרך כלל ילד שיתמרד נגד קבלת עול, ולעומתו ילד בריא שפתוח עם הוריו, יאמין שהם רוצים בטובתו ויהיה לו הרבה יותר קל להתגבר על רצונות שלא ממומשים על ידי הוריו.

לסיום.

ידוע מאמר חז”ל “בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין”, ונראה לי לומר שהכוונה היא שכאשר מדובר על היצר הרע הטבעי, שהקב”ה ברא – אזי הקב”ה גם ברא לו את התבלין שזה התורה. לעומת זאת היצר הרע שאותו אנחנו בוראים ומביאים על עצמנו בכך שאנחנו מתגרים ביצר הרע עם אינטרנט וכיו”ב – התבלין לא עוזר לו. וכידוע הפירוש ב”על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע”, שלפעמים אפילו היצר הרע לא חשב להסית אותנו לכך, ואנחנו הבאנו על עצמנו את היצר הרע הזה…

כיצד מתמודדים עם היצר הרע אותו האדם מביא על עצמו? על כך בעז”ה בשבוע הבא, בכתבה שתעסוק בהגנות מפני הסכנות מבית ומחוץ.