המטר המרובע סביב מקום מושבו של קובי הלך ונזרע בקליפות שחורות של גרעיני חמנייה מל

המטר המרובע סביב מקום מושבו של קובי הלך ונזרע בקליפות שחורות של גרעיני חמנייה מלוחים ורק בדלי סיגריות לבנים מעוכים שבצבצו מתוך הערימה שברו את המראה האפרפר.

מאת זלמן צרפתי

עיניו של קובי אדומות. אם זה מחוסר שינה, מצפיה ממושכת במסך מרצד, משימוש בחומרים שגורמים לעיניים אדומות, מבכי ממושך או שמא מכולם יחד.

לא טוב לו לקובי. לא אחת הוא מוצא את עצמו מתגעגע ליענקי עד כאב. זה תוקף אותו בעיקר כשהוא לבד. כשהוא לא צריך להתאמץ להעמיד פנים של מרדן וטוב לו. אז פורצת מתוכו, זעקה עצומה ואילמת, ושואלת למה??? כזו שלו הייתה נזעקת בקול הייתה ודאי מהדהדת מהרי יהודה עד חוצות ירושלים.

אלא שהזעקה, אילמת היא וקולה לא נשמע. וקובי ממשיך להתגעגע ליענקי שהיה. יענקי שהיה לפני שהתחיל הבלאגן. יענקי שקיבל ציונים טובים, שהיה גאוות המשפחה שעמד כל שנה על הבמה במסיבת הסיום, יענקי שהיה לפני שהפך לקובי.

עכשיו הוא יושב לבד. החבר’ה בטח מחפשים אותו, או שלא. האם מישהו בכלל מחפש אותו? ואם יום אחד הוא יעלם לצמיתות האם מישהו בכלל ישים לב? הוא תוהה. בבית, התחושה היא שכבר מזמן וויתרו עליו. והחברים? הרחוב שאימץ אותו כל כך בחום וגרם לו להרגיש שם בטוח יותר מבבית, האם הוא באמת ידיד נאמן? האם הוא עומד לו לאדם גם בשעת דחקו? עולה בראשו לפתע המשנה ממסכת אבות אותה שינן בעל פה בכל קיץ, או שמא עומד לו רק לדחקו החוצה וזהו.

שעת חצות. את הערב הוא בחר בכוונה שלא לבלות עם החברים. הוא ממתין ליד הכיכר על אם הדרך בין גבעות A ו–B בביתר עילית. יושב על שפת המדרכה וחושב האם המקום בו הוא יושב נחשב שולי המדרכה או שולי הכביש, או גם וגם. מה שבטוח הוא בשוליים…

לפי החישוב שלו, הניידת של יונתן צריכה לעבור כאן בכל רגע, והוא חייב לשוחח עם יונתן בדחיפות. זהו. נמאס לו מהפוזה הזו. הוא טעם ממנה עד בחילה. הרחוב האכיל אותו ממטעמיו עד קבס. הוא רוצה לחזור להיות יענקי של פעם, אבל לא יודע אם יש לו את הכוחות, וגם אם כן, איך עושים את זה? איך בונים חזרה את הגשרים שנשרפו? איך משקמים את האמון שנכתש, רוסק ונשחק?

יש רק אדם אחד שיכול לעזור לו. ולו הוא ממתין כרגע על אם הדרך. יונתן הוא האדם היחיד אותו הוא יכול לשתף בחופשיות בתחושותיו ובלבטיו ולדעת כי יקבל רק יד מושטת, תומכת ומכילה, והכי חשוב שגם עזרה בפועל, הוא האיש שייתן לו את הכלים ויעשה יחד את הדרך יד ביד. יונתן שפיצר, הוא יודע, הוא האיש שייתן לו את ההזדמנות השניה.

•

לרב יהונתן שפיצר שלשה כובעים. בכובעו הראשון, הרבני, הוא משמש כשליח ומנהל בית חב”ד במושב מטע, בכובעו השני הוא נהג אמבולנס שמציל חיים בגשמיות ובכובעו השלישי ואולי העיקרי, אפשר לומר, הוא משמש כמנהל ‘פרויקט עבודת רחוב - בחזרה לקהילה’ מטעם עמותת על”ם לאיתור וסיוע לנוער בסיכון.

עמותת על”ם פועלת לאיתור וסיוע נוער בסיכון במגזר הכללי כבר למעלה משלושים וחמש שנה. היא פועלת במגוון דרכים. מפעילה קו תמיכה, מקיימת מסגרות חלופיות לנערים ונערות ומפורסמת בעיקר בזכות הניידות. ניידות על”ם שמשמשות למעשה כבית ולעתים כ’אמבולנס’ של ילדים ונוער בסיכון.

בשנים האחרונות, זכתה העמותה במכרז ממשלתי לפעילות במגזר החרדי והחלה להפעיל את הפרויקטים שלה גם במגזר הדתי והחרדי תוך התאמה כמובן של אופי הפעילות.

העבודה של הרב שפיצר, או יונתן כפי שהוא מכונה בפי הנוער, היא בעיקר בלילות. “ארבע פעמים בשבוע אני עובד לילה ופעמים בשבוע ביום. הלילות מוקדשים לשיחות עם הנערים, וביום אני מרכז את כל מה שמצריך פעילות מול גופים שונים כמו הרווחה, ההורים, מסגרות חינוכיות וכן, גם ליווי לבתי משפט, משטרה וכדומה”.

הצוות של שפיצר מונה עשרה אנשים. חמשה גברים וחמש נשים, מתוכם רכז ורכזת. הגברים עובדים עם הנערים, הנשים עם הנערות. פעם בשבוע הצוות נפגש לישיבת סיכום. “כל שם עולה על השולחן, מרכזים את כל הנתונים, ואנחנו מקדישים את כל היחס והמחשבה על אותו נער או נערה”.

הכלי המרכזי המשרת את יונתן וצוותו הוא הניידת. טנדר גדול שמוסב בחלקו האחורי למקום חם ומזמין. “יש לנו רכב גדול, מאחור יש ספות ושולחן שאפשר לשבת סביבו, משהו שמזכיר קצת טנק מבצעים קטן”.

העבודה של הניידת מחולקת לשניים. עבודת איתור ועבודת שטח. “בעבודת איתורים אנחנו נכנסים לכל מיני פינות חשוכות, סמטאות צרות ומקומות חבויים, אנחנו מסיירים שם ברכב או רגלית ומחפשים נערים או נערות במצוקה. חוץ מזה, ויש לנו עבודת מרחב שאלו שעות קבועות ומקומות קבועים בהן אנו מגיעים עם הניידת למקום ובזמן קבוע שכולם מכירים, והם ממתינים לנו שם”.

בניידת עצמה ממתינים לנערים יונתן וצוותו עם אוכל ושתיה, בחורף זו תהיה גם ארוחה ושתיה חמה. “לרוב אנחנו פותחים בחוץ כיסאות ושולחנות ומציעים לנערים משחקים ופעילויות שונות. המטרה היא לפתח שיח. אנחנו קוראים לזה “שיח משמעותי” מסביר יונתן.

“בשיחה אנחנו מנסים להבין איפה הקושי של הנער או הנערה. האם זה במסגרת או בבית או בעיה אישית. לפי זה אנחנו פועלים לחבר אותם למסגרות המתאימות להם. כל אחד לפי מה שהוא צריך. אם זה מוסד חינוך, למצוא מקום עבודה או לפעמי פשוט לגשר בין ההורים והילדים ולהשיב את הבנים הבייתה”.

 

מה זה נוער בסיכון?

“למעשה ההגדרה של נוער בסיכון הוא נוער שאין לו מסגרת. מסגרת היא גבול. קהילה, בית הספר, משפחה. כל אחד משלשת אלו הם מסגרת. ברגע שהנער לא מקבל על עצמו את מסגרת הקהילה, מוסד החינוך או המשפחה. הרי שלמעשה אין לו שום גבולות חיצוניים וכל ההתנהגות שלו תלויה במה שהוא מחליט לעשות. מהרגע שאין גבולות, זה מצב מסוכן. הסיכון יכול להיות סיכון לעצמו או לאחרים”.

למה שירצו לבוא אליך, אתה הרי הנציג של הממסד, אתה מייצג את כל מה שהם מנסים לברוח ממנו. אתה הרי לא מסתיר את הכוונות שלך..

“שאלה מצויינת. בעיקרון העבודה שלנו היא בלתי פורמלית. כשאנחנו מגיעים לרחוב, אנחנו באים לא כנציגים של גוף ממשלתי. אנחנו באים לדבר עם הנער או הנערה ממש בגובה העיניים. אנחנו לא באים ממקום של המבוגר המתנשא שיודע מה טוב לו ובא לתקן, להוכיח או להעיר. אלא ממקום אמיתי של חיבור בגובה העיניים. פשוט לשבת עם הנער או הנערה להבין את המצוקה שלהם, ולנסות לסייע להם”.

אתה אומר שאתה לא מגיע ממקום שבא לתקן, אבל בעצם אתה כן בא לתקן אותם. לא?

“נכון, אבל אני לא בא ישירות ואומר להם היי באתי לתקן אותך, אני בא באמת ממקום שאני רוצה לעזור, אני אומר לו אני כאן בשבילך, בוא נראה יחד האם אתה מרוצה? מה היית רוצה שיקרה ואיך עושים את זה?”

אז אתה מסתיר את כוונותיך האמתיות? הם קונים את זה?

“טוב. בוא נחזור רגע אחורה. אין שום ספק גם לנערים ולנערות עצמם שהמצב שלהם אינו אידיאלי. אין אף נער שמגיע לרחוב ואומר לעצמו ‘או, סוף סוף הגעתי אל המנוחה והנחלה. הנה אני במקום אליו חלמתי להגיע’…

“כולם, והכי הרבה הנערים עצמם, מבינים, יודעים ומרגישים שהם לא במקום טוב. עבור כולם הרחוב הוא למעשה ברירת מחדל, מפלט קל וזמין לבעיות שלהם. אם זה בעיות בבית, במסגרת או בעיות אישיות. אבל הם לא באמת רוצים להיות שם. לא טוב ולא נח להם להיות במצב הזה.

“למעשה, כשאתה פוגש את הנערים הללו, הם בעצם מושיטים ידיים וצועקים ‘היי, הצילו, אני טובע’. הבעיה, שהם כרגע במקום מתריס, מרדן ולרוב הם לא פתוחים לקבל ביקורת או תוכחה. לכן, אם אתה לא מגיע ממקום של ‘היי ילד, למה אתה כך, או כך’, או ‘בוא אגיד לך מה אתה צריך לעשות או לא לעשות’; אלא באמת ממקום אמיתי של ‘בוא נשב’, ‘בוא נדבר’, ‘נראה מה אתה צריך’, ‘מה באמת מציק לך’ - אז אתה מיד מקבל את היד שמבקשת עזרה.

אשאל אותך שאלה אישית, ואתה לא חייב לענות. כשאתה מדבר על גובה העיניים, אתה בעצם מעמיד פנים, או שזה באמת מגיע למקום שאתה בגובה העיניים איתו?

“התשובה מורכבת. מצד אחד כן. אני באמת מגיע למצב של גובה העיניים. כשאני פוגש נער, אני לא שופט אותו, או מסתכל עליו לאור סטריאוטיפ, או דעה קדומה. אני רואה מולי ילד יהודי שבתוכו נשמה ענקית שאין אתה יודע גודלה ומעלתה ושרשה ומקורה, כמו שכתוב בתניא.

“מצד שני, שנינו, גם אני וגם הנער יודעים שאני כרגע האיש המשמעותי שלו בחיים ושאני האיש שאמור לעזור לו לצאת מהמקום הזה. הוא לא חושב שאני נער כמוהו שמחפש את עצמו…

“זאת אומרת המקום של שנינו מאוד ברור. אני שם בשבילו בגובה העיניים ומסוגל להיכנס לראש שלו. והוא יכול לספר לי מה שבא לו. גם שאלות קשות כמו בעיות בזהות, או שאלות באמונה. זה דברים שבחוגים מסויימים אתה לא יכול לדבר על זה עם אף אחד לא עם ההורים ובטח שלא במוסדות.

“אז הוא יודע שהוא יכול לספר לי ואני אשמע אותו, לא משנה הוא יספר אני לא אגער בו, אוכיח אותו אלא אכיל אותו ואבין אותו והכי חשוב, הוא יקבל כלים שאם ירצה יוכל להשתמש בהם כדי לצאת מהבעיה.

“זה סוג של מתח מובנה, אנחנו מחזיקים את החבל משני קצותיו וחובר. ההתמודדות עם המורכבות הזו מגיעה בעיקר תוך כדי עבודה. עם הזמן והניסיון אתה לומד לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. מצד אחד להיות באמת עם הנער, כמו הקב”ה שנמצא עם עם ישראל בגלות ויחד עם זאת לא להישאב לתוך העולם שלו, אלא להישאר הדמות המבוגרת שנמצאת עם רגליים יציבות על הקרקע ויכולה להושיט לו יד ולהוציא אותו משם”.

ויש גם אכזבות?

“בודאי, הרבה מאוד. הדרך לא קלה. לפעמים מדובר בנערים שחוו כל כך הרבה קשיים ובעיות דווקא מהסביבה הבוגרת שאמורה לגונן עליהם, שאמורה להיות המפלט הטבעי שלהם. שהאימון שלהם בעולם ובפרט בעולם המבוגרים מרוסק לחלוטין. נערים שבנו סביבם חומת בצורה שלא נותנת לאף אחד לגשת לעולמם הפנימי.

“צריך הרבה מאוד להשקיע כדי לבנות חזרה איזשהו בדל של אמון שיפער סדק קל בחומה, ושדרכו ניתן יהיה להשתחל פנימה אל תוך נפשו של הנער. זו עבודה סזיפית ומתישה ששואבת אנרגיה וכוחות נפש בלתי נגמרים. זה קשה מאוד”.

אז מאיפה הכח?

“קודם כל מתחושת השליחות. בכובעי האחר, אני נהג אמבולנס. כשאתה מקבל קריאה ואתה צריך לצאת, אין כזה דבר אני עייף, אין לי כח, זה רחוק, קר, חם או מסוכן. תחושת הדחיפות והבהילות, המחשבה שאתה מציל חיים וכל רגע עלול להיות קריטי, ממלא אותך בכוחות. זו בדיוק התחושה שכשאני יושב מול נער שכרגע מסיבה כלשהי אני האיש המשמעותי היחיד בעולם שנמצא שם עבורו ויכול לעזור לו.

“חוץ מזה, יש גם תחושות של סיפוק מכל הצלחה. כל נער או נערה שניצלו בזכות הפעילות שלנו, כל אחד או אחת שעלו על דרך המלך, נכנסו חזרה למסגרת, חזרו הבייתה, התחילו לעבוד ולנהל חיים נורמטיביים, זו תחושת סיפוק שאין לתאר אותה. זה הרבה יותר מפצוע שהצלחת לייצב את מצבו והעברת אותו למיון. כגודל ההשקעה, כך האושר שממלא אותך ברגע של הצלחה. וברוך ה’ יש גם כאלו הרבה”.

מי הנערים שאתה פוגש?

“הכל. מכל הסוגים, המגזרים, העדות והחוגים. אף אחד לא נמלט או חסין מנשירה. מטבע הדברים רבים מהנערים הם מבתים פחות יציבים, או שחוו טלטלות רגשיות. יש כאלו שהם עדיין במוסדות חינוך או בישיבות, ויש שכבר נפלטו. ישנם כאלו שהם במצבי מצוקה אמיתיים, הסתבכו עם החוק וכדומה, וכאלו שסתם מחפשים את עצמם, רוצים לטעום, לחקור, לבדוק גבולות.

“מה שבאמת מדאיג מבחינתי, הוא גיל הנשירה. אם בעבר היו מדברים על גילאי 13–14 כגילאים המוקדמים של נשירה. הרי שבשנתיים שלש האחרונים כבר מדברים על גיל 11 ואפילו 10 בה מתחילה נשירה מהמסגרת”.

בציבור הכללי, נשירה קשורה בדרך כלל עם פשע והסתבכות עם החוק. בציבור הדתי, נכנס כמובן המרכיב הדתי. מה ההבדל בין העבודה של עמיתכם בציבור שאינו שומר תורה ומצוות לעבודה שלכם עם נוער מבית דתי וחרדי מהבחינה הזו של השבת הנערים לחיי תורה ומצוות?

“תראה, זה מחזיר אותנו למעשה לשאלה הראשונה. מה ההגדרה של נוער בסיכון. נוער בסיכון הוא אחד שנפרצו אצלו הגבולות. כרגע אין לו גבולות. בציבור הכללי, הגבולות הם מאוד מטושטשים ונובעים בעיקר מהמסגרת החוקית ומה שמקובל בבית. לעומת זאת בציבור הדתי והחרדי המסגרות והגבולות הרבה יותר צרים. יש את המסגרת המשפחתית שמציבה את גבולותיה. יש את הישיבה, או את המוסד החינוכי, יש את המסגרת הקהילתית ומעל הכל המסגרת של בורא עולם - שמירת תורה ומצוות.

“ברגע שנער או נערה נפלטים מהמסגרות הללו הם למעשה נוער בסיכון, וזה לא משנה מה הם עושים כרגע. אלא העובדה שכרגע אין להם עוד גבולות.

“אתן לך דוגמא. שני נערים נפגשו וקבעו לצאת לבלות ברחוב יפו. האחד מבית חסידי אשכנזי אדוק, השני מבית ספרדי קליל ופשרני. בעוד השני הגיע לבוש בג’ינס, חולצת טריקו אופנתית וג’ל בשיער, הראשון הגיע לבוש במכנסיים שחורות, חולצה לבנה מחוץ למכנסיים, חליפה מונחת על הכתפיים ומסטיק בפה.

“השני הביט בראשון ואמר לו, איך אני אסתובב איתך ככה? תראה איך אתה לבוש.. אולם הראשון לא הבין, מבחינתו החליפה על הכתף והמסטיק בפה היוו את פריצת כל המסגרות.

“נכון שמבחינת המראה, אין קשר בין אחד לשני. אבל מבחינת העניין, שניהם כרגע פרצו את המסגרות שלהם, לשניהם לא ברור מה הגבולות שלהם ושניהם יכולים להגיע למקומות הכי גרועים, לרדת הכי למטה שאפשר. שניהם בסיכון”.

אז מה התפקיד שלך? למנוע את הסיכונים, להחזיר אותם להיות אנשים רגילים? או להחזיר אותם בתשובה?

“תראה, מי שעוזב את העולם הדתי בבגרותו, זה עניינו. אני אצטער, ארחם עליו ואתפלל עליו, אבל הוא לא מי שאני מתעסק איתם. אבל נער שעוזב, אתה לא יכול להפריד ממנו את העניין הדתי. אתה לא יכול להפריד בין עזיבת דרך התורה לפריצת הגבולות ולסיכון שבעקבותיו. במילים אחרות, בגילאים הללו נערים שיוצאים מהמסגרת הם מחפשים לפרוק עול, ולא להחליף עול תורה בעול דרך ארץ. לכן, נדיר מאוד למצוא נער שפרק עול תורה והוא שומר על גבולות ערכיים ומוסריים שלו.

“לכן השם של התכנית שלנו נקראת ‘חזרה לקהילה’. התפקיד שלנו הוא להחזיר את הנערים והנערות למסגרת, לגבולות. והגבולות שלהם אלו התורה והמצוות. אין להם משהו אחר. מעניין שכאשר התחלנו את העבודה בביתר עילית, שאלנו את נערי השוליים מדוע הם נשארים בביתר, ולא יוצאים לבלות בתל אביב או אפילו בירושלים? התשובה שלהם הייתה כאן נולדנו, לכאן אנחנו שייכים וכאן נישאר.

“כך שאין מצב שאני אשוחח עם ילד ואומר לו רק לא לגנוב, לא לעשן או לא לעבור על החוק, ולא אומר לו לברך, לשמור שבת או להניח תפילין. משום שאלו הגבולות הבסיסיים שלו ואם אני רוצה להוציא אותו מהסיכון אני צריך להחזיר לו את הגבולות. הגבולות שלו היו שבת, כיפה, תפילין, לכן אני צריך להחזיר אותו לשם”.

אלו עצות אתה יכול לתת מניסיונך להורים?

“ראשית, להיות הורה מעורב. צריך להיות קשובים לילד. פשוט להיות ערניים וקשובים למה שקורה אתו. בלי להעיק ולהטריד, אבל חשוב לדעת מה הוא עושה, מה מעסיק אותו, עם מי והיכן הוא מסתובב בשעות הפנאי. לעקוב אחרי מצבי רוח משתנים הסתגרות או שתיקה פתאומיים וכל דבר שיכול להדליק נורות אזהרה. וכמובן להתערב בשעת הצורך באופן מושכל.

“מנסיוני, כאשר ישנה תקשורת רציפה עם ההורים מגיל קטן, ותקשורת רציפה זה לא רק שההורה מראיין את הילד, אלא גם משתף אותו בחוויות שלו, כאשר ישנה פתיחות של שיתוף וזרימה של הורים וילדים, זה מונע הרבה מן הבעיות שמתפתחות בגיל מאוחר יותר.

“דבר שני, בכל מקרה, לא משנה מה שיהיה, הבית צריך להיות מקום מוגן עבור הילד. הבית צריך להיות המפלט, המקלט, המקום שאליו הוא רץ לבקש הגנה ולא ח”ו המקום שממנו הוא בורח וממנו הוא מחפש מקלט או מפלט.

“המקום של הבית מאוד מאוד חשוב בחיים של הילד. ילד שאין לו בית שבו הוא חש בטוח, הוא במצב סיכון גבוה במיוחד.

“כמובן שאפשר וצריך להציב לו גבולות. לומר לו שאנחנו מקבלים אותו בכל מצב, והבית יהיה תמיד המקום הבטוח שלו והבית שלו, רק שיש כללים לבית הזה, ואנחנו מבקשים שלפחות בתוך הבית יכבד את דייריו וינהג לפי כללי הבית”.