ולכאורה, למאי נפקא מינה שיהודי ידע שבודאי יצליח ביגיעתו — אין לו אלא לקיים את צי

ולכאורה, למאי נפקא מינה שיהודי ידע שבודאי יצליח ביגיעתו — אין לו אלא לקיים את ציווי הקב”ה, ותו לא מידי?! אלא ודאי בהכרח לומר שרצונו של הקב”ה שיהודי יהי’ סמוך ובטוח שיצליח בעבודתו, שכן, בידעו זאת, נעשית העבודה באופן אחר לגמרי! • משיחת ש”פ תצא תשמ”ה. בלתי מוגה.

א.    על-פי האמור לעיל שיש להתחיל בענין הנוגע למעשה בפועל, ואחר-כך יש להוסיף ולחקור על-דבר הסיבה והנתינת-כח לעבודה — הרי לאחרי שדובר כבר אודות הענין דח”י אלול שמתברך משבת זו (ענין הנוגע למעשה בפועל לאחרי השבת), יש להוסיף ולחקור על-דבר הנתינת-כח לעבודה זו, היינו, עניני העבודה די”ג אלול וי”א אלול שלפני השבת, אשר בכחם ועל ידם נעשה הענין ד”יאכל בשבת”, כולל — המשכת הברכה לח”י אלול.

והענין בזה:

ההוראה מענינם של הבעש”ט ואדמו”ר הזקן (ח”י אלול) היא, כאמור, שיש להעריך את גודל מעלתו של כל אחד ואחד מישראל, שכן, באיזה מעמד ומצב שיהי’ — “ישראל הוא”, ולכן, יש לעשות את כל התלוי בו כדי לקרבו ליהדות, תורה ומצוותי’, עד למעיינות דתורת החסידות, “יפוצו מעינותיך חוצה”, המעיינות דהבעש”ט, כפי שנתבארו על-ידי אדמו”ר הזקן בתורת חסידות חב”ד

אמנם, עדיין נשאלת השאלה:

כאשר נמצאים בזמן הגלות, חושך כפול ומכופל כו’, ובמצב כזה צריכים לעסוק בעבודה דהפצת המעיינות חוצה — מניין יש ליהודי את הכח לעבודה זו, ומניין לו הבטחון והוודאות שאכן יצליח בעבודה זו?!

והמענה לזה — בשמותיהם של בעלי ההילולא (חתונה) די”א אלול (כ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע) וי”ג אלול (כ”ק מו”ח אדמו”ר), כפי שיתבאר לקמן שבתוכן שמותיהם מבוארת הנתינת-כח, הבטחון והוודאות להצליח בעבודה דהפצת המעיינות חוצה למרות החושך כפול ומכופל דסוף זמן הגלות, וזהו גם מה שימים אלו (י”א אלול וי”ג אלול) הם ימי ההכנה לשבת שממנו נמשכת ברכה ונתינת-כח לעבודה דח”י אלול, כדלקמן בארוכה.

ב.     ביאור תוכן שמו של בעל החתונה די”א אלול — כ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע:

ובהקדמה: כאשר צריכים לעסוק בעבודה דהפצת המעיינות חוצה בחשכת הגלות — נשאלת השאלה: מכיון שמציאות ה”חוצה” וה”חושך” הוא ענין שנעשה על-ידי הקב”ה, אם-כן, כיצד יש בכחו של יהודי לשנות מצב זה, להפיץ את ה”מעיינות” במקום ה”חוצה”?!

והמענה לזה — שכל הכוונה מלכתחילה בבריאת מציאותו של המנגד (“חוצה” ו”חושך”) אינה אלא כדי להפכו לקדושה.

וענין זה מודגש בשמו (הראשון) של בעל החתונה די”א אלול — “שלום”:

“שלום” — שייך רק כאשר ישנם ב’ דברים אשר כל אחד מהם מנגד לזולתו, שכן, במצב כזה יש צורך לעשות שלום ביניהם, מה שאין כן כאשר ישנה רק מציאות אחת בלבד, ללא כל ניגוד, שאז לא שייך ענין השלום.

ובנוגע לעניננו:

כאשר הי’ אור אין סוף ממלא את כל מקום החלל — הרי מכיון שלא שייך שום מציאות כלל, לא שייך כל המושג של “שלום”.

ואפילו לאחרי הצמצום, כשסילק את אורו הגדול — לא הי’ עדיין שום מציאות, שכן, כדי שיתהווה איזה דבר (שהרי אין דבר עושה את עצמו), צריך להיות ענין של גילוי והמשכה דכח הפועל, ומכיון שענין הצמצום הוא סילוק (והעדר) האור — הרי מ”העדר” לא יכול להיות התהוות איזה דבר.

ועל אחת כמה וכמה — התהוות מציאות של מנגד, שמצד הצמצום עצמו לא שייך מציאות של “דין” (כלים) שהוא היפך האור, ומה שנתגלה על-ידי הצמצום — אינו אלא שורש הדין, אבל מציאות של דין ממש (היפך האור) — לא הי’ שייך כלל.

[ובפרט שכל ענין הצמצום אינו אלא בשביל שיהי’ גילוי האור בבחינת תגבורת יותר מהאור שהאיר במקום החלל לפני הצמצום, כמאמר “גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור”, דקאי על התעלמות האור מפני חושך הצמצום, ואחר-כך גולל חושך הצמצום מפני אור, אור הקו, שהוא בבחי’ תגבורת יותר כו’, כמבואר בדרושי חסידות].

ורק לאחרי שנמשך אור הקו — הרי מכיון שהקו הוא אור וגילוי, לכן, שייך שיהי’ ממנו התהוות דבר, ועד למציאות של מנגד — דמכיון שהמשכת הקו הוא באופן דקו קצר, ש”קצר” פירושו שהוא דבר מוגבל שמסתיים, ומה שלאחריו הוא ענין אחר, לכן, שייך שיתהווה ממנו מציאות דהיפך האור. ובפרט שככל שהקו נמשך למטה הולך ומתקצר (שניתוסף יותר בענין ד”קצר”, הגבלה ונתינת מקום לענין אחר), ולכן, בסיום המשכתו מתהווה ממנו מציאות הפכית ממש.

אמנם, הכוונה בהתהוות מציאותו של המנגד היא — ענין השלום, “לעשות שלום בעולם”, היינו, שמבטלים את הניגוד, כך שגם מציאותו של המנגד נעשית מציאות של קדושה.

אמנם, עדיין אינו מובן:

כדי שיהי’ ענין ה”שלום” — אין צורך במצב של “חוצה” ו”חושך” דוקא, שכן, ענין ה”שלום” שייך גם בעולמות העליונים (החל מעולם הבריאה, להיותו “נברא”, ולא אלקות), וכפי שמצינו בנוגע לעולם המלאכים — כדברי חז”ל  על הפסוק “עושה שלום במרומיו” — “מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבין זה את זה”, כלומר, מכיון שבעולם המלאכים ישנה כבר ההתחלקות דאש ומים, אזי שייך כבר ויש צורך בענין השלום, ואם-כן, מהו הצורך ב”מנגד” שהוא במצב ד”חוצה” ו”חושך”?!

והביאור בזה — שעיקר העילוי ד”שלום” הוא כאשר מהפכים “מנגד” שהוא בתכלית הירידה שאין למטה ממנה:

ענין ה”שלום” בעולם המלאכים — אינו עדיין תכלית הכוונה, שכן, בחינה זו ד”שלום” היא “במרומיו”, כלומר, בעולמות העליונים, ואילו תכלית הכוונה היא — “לעשות שלום בעולם”, בעולם דלמטה דוקא, שהרי “תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה [אינו בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך”, כלומר, אפילו עולם האצילות, הרי לאחרי כל העילויים שבו, שנקרא “אצילות” מלשון “אצלו וסמוך”, עולם האחדות וכו’ — הרי זה באופן ד”ירידה מאור פניו יתברך”, אלא התכלית] הוא עולם הזה התחתון, שכך עלה ברצונו יתברך להיות נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא כו’”.

[וכפי שמבין בפשטות אפילו בן חמש למקרא — שהרי לומד בהתחלת פירוש רש”י על התורה שכוונת הבריאה (“בראשית ברא אלקים גו’”) היא  “בשביל התורה כו’ ובשביל ישראל”, ויודע שהמקום שבו נמצאים בני-ישראל ולומדים תורה, הוא — לא בעולמות העליונים, כי אם בעולם הזה הגשמי].

וענין זה ניתוסף בשמו השני של בעל החתונה די”א אלול — ”דוב בער”:

בנוגע ל”דוב” — מצינו בגמרא  שהוא “מסורבל בבשר”, וענין זה מורה על תוקף החומריות כו’, שכן, “בשר” בכלל מורה על ענין החומריות, ולכן אמרו חז”ל  “עם הארץ אסור לאכול בשר”, מכיון שאין בו כח לברר את הבירורים הקשים ד”בשר”, ועל אחת כמה וכמה — “מסורבל בבשר”, תוקף החומריות.

ונוסף לזה ישנו גם השם “בער” — תרגום השם “דוב” בלע”ז, שענין זה מורה על ירידה גדולה יותר, היינו, לא רק הענין ד”דוב” (“מסורבל בבשר”) כפי שהוא בלשון הקודש, אלא גם בדרגא שלמטה מזה — בלשון השייך ללשונות האומות, “בער”.

וזהו תוכן השם “שלום דוב בער” — שתכלית הכוונה בירידה ד”דוב”, “מסורבל בבשר”, ולא רק “דוב”, אלא גם “בער”, ירידה גדולה יותר כו’, אינה אלא כדי לפעול את ענין ה”שלום”, היינו, שגם במקום ומצב שישנו מנגד שהוא בתכלית הירידה — יהי’ ענין ה”שלום”, “אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא”, ועד כדי כך, שנעשים שם אחד, שכן, מציאותו האמיתית של “דוב בער” היא — כוונת בריאתו — “שלום”.

ג. ביאור תוכן שמו של בעל החתונה די”ג אלול — כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו:

ובהקדמה: לאחרי המבואר לעיל בענין “שלום דוב בער”, שתכליתה של הירידה (“דוב בער”) היא כדי לפעול את ענין ה”שלום” — נשאלת שאלה לאידך גיסא: מהו איפוא החידוש בענין ה”שלום” — כאשר התחלת התהוותו של המנגד מלכתחילה לא היתה אלא כדי שיבטלוהו ויפעלו את ענין ה”שלום”, ומה גם שבודאי ניתנו לו כל הכחות הדרושים לכך?!

והמענה לזה — בשמו (הראשון) של בעל החתונה די”ג אלול — “יוסף”:

“יוסף” הוא על-שם “יוסף ה’ לי בן אחר”, היינו, שעושים מ”אחר” (ענין של מנגד) — “בן”, ועל ידי זה נפעל ענין של הוספה (לא רק אצל ה”אחר”, מכיון שנעשה ”בן”, אלא) גם אצל זה שפועל ענין זה, שהרי השם “יוסף” (ענין של הוספה) אינו שמו של ה”אחר” שנעשה “בן”, כי אם שמו של זה שעושה מ”אחר” “בן”, שכן, על ידי זה שעושה מ”אחר” “בן”, נפעל אצלו ענין של הוספה, ולכן נקרא בשם “יוסף”.

והענין בזה:

כתיב “אלה תולדות יעקב יוסף”, היינו, שכל ענינו של יוסף אינו אלא מה שהוא “תולדות יעקב”, ובזה נכלל גם הענין ד”יפה כח הבן מכח האב”  — כפירוש החסידות  שגם מה שכח הבן יפה יותר מכחו של האב (כפירוש הפשוט), הרי זה גופא “מכח האב”, היינו, מצד כחו של האב, אלא שאצל האב הי’ ענין זה בהעלם, ובענין ההעלם גופא — העלם לפנים מהעלם כו’, ואילו גילוי הדבר נעשה על-ידי הבן.

אמנם, ישנו גם ענין של חידוש והוספה לגבי הענין ד”תולדות יעקב יוסף” — “יוסף ה’ לי בן אחר”, שעושים מ”אחר” “בן”, שעל ידי זה נעשה ענין של חידוש והוספה.

אמנם, גם לאחרי ההסברה אודות ענין החידוש וההוספה כו’ — אינו מסתפק עדיין בכך, שכן, מכיון ש”אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני”, הרי מובן שלא נוגע לו ההוספה שנפעלת אצלו (על-ידי העבודה ד”יוסף גו’ בן אחר”), כי אם מה שנפעל למעלה, אצל קונו!

ועל זה באה ההוראה משמו השני של בעל החתונה די”ג אלול — “יצחק”:

השם “יצחק” — מורה על ענין השחוק והתענוג.

והענין בזה — שעל-ידי כללות העבודה ב”עולם הזה הגשמי והחומרי .. התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך, וחושך כפול ומכופל כו’”, היינו, שבמקום תחתון כזה פועלים ישראל את הענין ד”אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא” — אזי נפעל הענין ד”ישמח ה’ במעשיו”, גילוי הצחוק והתענוג אצל הקב”ה.

ד. והנה, על-פי המבואר לעיל בתוכן שמותיהם של בעלי החתונה די”א אלול (“שלום דוב בער”) וי”ג אלול (“יוסף יצחק”) — יש לבאר מה שימים אלו (י”א אלול וי”ג אלול) מהווים הכנה ונתינת-כח לשבת שממנו נמשכת ברכה לעבודה דח”י אלול:

כאשר צריכים לצאת לעסוק בעבודה דהפצת המעיינות חוצה (העבודה דח”י אלול) למרות החושך כפול ומכופל דסוף זמן הגלות — יש לזכור, אשר, חושך כפול ומכופל זה (“דוב בער”), לא נברא מלכתחילה אלא כדי להפכו לקדושה (“שלום”), ועל-ידי עבודה זו פועלים ענין של חידוש והוספה (“יוסף”), דבר הגורם שמחה ותענוג אצל הקב”ה (“יצחק”).

וידיעה זו מהוה נתינת-כח לכללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה, היינו, למרות שישנו מציאות של “חוצה” שהוא בתכלית הירידה שאין למטה ממנו, מכל-מקום, אינו מתפעל מזה, והולך מתוך רגש של וודאות ובטחון שגם במקום זה יצליח להפיץ את המעיינות — שכן, בידעו שכל התהוות מציאות של מנגד, עד לחושך כפול ומכופל כו’, אינה אלא כדי להפכו לקדושה, אשר על-ידי זה פועלים חידוש והוספה, הגורמת שמחה ותענוג למעלה, הרי בודאי ובודאי שיצליח במילוי הכוונה העליונה — “דבר אלקינו יקום לעולם” , ובמילא, אין הדבר תלוי אלא ברצונו!

ליתר ביאור:

יכול מישהו לטעון שאין צורך בביאורים והסברים שבודאי יצליח במילוי תפקידו ושליחותו, ויפעל גדולות ונצורות כו’ — דלכאורה, למאי נפקא מינה אם יצליח אם לאו: מכיון שהקב”ה צוה עליו לעבוד עבודה מסויימת — עליו לעשות את שלו ולמלא את הציווי: ואילו בנוגע לתוצאות העבודה — לא איכפת לו כלל, שהרי אין זה ענין שלו, כי אם ענינו של הקב”ה?!

אמנם, לאמיתתו של דבר — רצונו של הקב”ה שהעבודה תהי’ (לא רק באופן שעושה מה שמוטל עליו, אבל הוא מצדו לא איכפת לו מאומה כו’. כי אם) באופן שיהי’ נוגע ואיכפת לו גם התוצאות, כלומר, הצלחת העבודה ופעולתה כו’, שכן, רואים במוחש שכאשר העבודה היא באופן כזה, אזי נעשית העבודה עצמה באופן אחר לגמרי, שלא בערך כלל.

ולכן מצינו בכמה וכמה ענינים ש”הבטיחה תורה כו”’ שעל-ידי ענין פלוני יהי’ כך וכך, ולכל לראש — ההבטחה הכללית ד”יגעתי ומצאתי”,

[ועד כדי כך, ש”יגעתי ולא מצאתי אל תאמין”, היינו, שאין לזה מקום אפילו מצד ענין האמונה שאינה על-פי טעם ודעת, כך שלכאורה יכול “להתעקש” שמאמין בדבר, אף שאין לזה מקום בשכל, ואף על פי כן, “יגעתי ולא מצאתי אל תאמין”, שאין לזה מקום גם מצד ענין האמונה, אלא בודאי ובודאי ש”יגעתי ומצאתי”],

ולכאורה, למאי נפקא מינה שיהודי ידע שבודאי יצליח ביגיעתו — אין לו אלא לקיים את ציווי הקב”ה, ותו לא מידי?!

אלא ודאי בהכרח לומר שרצונו של הקב”ה שיהודי יהי’ סמוך ובטוח שיצליח בעבודתו, שכן, בידעו זאת, נעשית העבודה באופן אחר לגמרי!

ה. ויש להוסיף ולקשר את תוכן העבודה דהפצת המעיינות חוצה (ח”י אלול) עם תוכן ענין ה”נישואין” — תוכנם של הימים י”א אלול וי”ג אלול, אשר מהם לוקחים את הנתינת-כח לעבודה דח”י אלול:

ענין הנישואין הוא — גילוי כח האין-סוף בעולם, כלומר, למרות שנמצאים ב”עולם” מלשון העלם והסתר, מכל-מקום, גם בעולם כזה מתגלה כח האין-סוף, ועד שהדבר בא לידי ביטוי בפועל ובגלוי — בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

וענינו בעבודה הרוחנית — הפצת המעיינות חוצה, היינו, שגם במקום ה”חוצה” נמשך הגילוי דתורה ומצוות, עד להמשכת ה”מעיינות” עצמם, וזהו תוכן הענין דגילוי כח האין-סוף בעולם — שכן, כל ענין של תורה ומצוותי’ פועל “יחוד .. נצחי לעולם ועד”.

ואף שיחוד זה הוא למעלה (“ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד”), מה שאין כן “למטה הוא תחת הזמן כו”’ — הרי ישנו פסק-דין הרמב”ם: “עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה”, והרי ”תשועה והצלה” אמיתית היא — הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי’ גילוי אלקות באופן נצחי גם בעולם הזה הגשמי ממש.

ו.     על-פי זה יש לבאר גם מה שסיום וחותם הברכות דנישואין הוא בענין הגאולה — “מהרה ה’ אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה” — יעוד שנאמר בנבואת הגאולה. ובהקדים:

בשלמא כל שאר הברכות דנישואין — הרי תוכנם קשור עם ענין הנישואין כפשוטו.

ואפילו הברכה ד”מקדש עמו ישראל על-ידי חופה וקידושין”, דקאי על הנישואין דכנסת ישראל עם הקב”ה — קשורה אף היא עם ענין הנישואין דחתן וכלה כפשוטו, דמכיון שמדתו של הקב”ה היא “מדה כנגד מדה”, לכן, ענין הנישואין למטה פועל גם את הנישואין דכנסת ישראל עם הקב”ה.

אמנם, בנוגע לברכה האחרונה, “מהרה ה’ אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים כו”’, דקאי על הגאולה העתידה — אינו מובן: מהו הקשר דברכה זו עם ענין הנישואין, עד כדי כך, שבכל שבעת ימי המשתה חותמים ומסיימים את כל הברכות בברכה זו?!

והביאור בזה — על-פי האמור — מכיון שענין הנישואין הוא גילוי כח האין-סוף בעולם, ומכיון שתכלית השלימות דגילוי אלקות בעולם יהי’ בגאולה העתידה, לכן, מסיימים וחותמים את הברכות דנישואין בברכה “מהרה ה’ אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה”, ברכה שהיא גם לשון של תפלה ובקשה, וגם לשון של הבטחה, שאכן “מהרה .. ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה”, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.