הכניסה לעיירה ליאדי א היה זה בשלבי שחרורו של אדמו”ר הזקן ממאסרו הידוע בפטבורג, כ
היה זה בשלבי שחרורו של אדמו”ר הזקן ממאסרו הידוע בפטבורג, כאשר אישים בממשלה ובארמון המלוכה של הצאר החלו לדון מה לעשות עם הרבי. כבר היה ברור כי אין שחר בטענות שהעלילו עליו המעלילים וכי יש צורך לשחררו, אולם הללו לא רצו שהרבי יחזור לביתו לליאזנא וימשיך את הנהגת נשיאותו כפי שהיה עד כה. ישיבות ממושכות נער
הכניסה לעיירה ליאדיא
היה זה בשלבי שחרורו של אדמו”ר הזקן ממאסרו הידוע בפטבורג, כאשר אישים בממשלה ובארמון המלוכה של הצאר החלו לדון מה לעשות עם הרבי. כבר היה ברור כי אין שחר בטענות שהעלילו עליו המעלילים וכי יש צורך לשחררו, אולם הללו לא רצו שהרבי יחזור לביתו לליאזנא וימשיך את הנהגת נשיאותו כפי שהיה עד כה. ישיבות ממושכות נערכו בעניין, ואנשי הממשל הוגיעו את מוחם עד שמצאו את הפתרון - הם יכריחו אותו להישאר בפטרבורג, ובתמורה יעניקו לו משרה רמה ומכובדת. כך יהא תמיד תחת עינם הפקוחה, רחוק מקהל עדתו, שכן פטרבורג באותן השנים הייתה מחוץ לתחום המושב, ויהודים לא הורשו לדור בה.
הללו היו בטוחים כי הרבי ישמח לשמע ההצעה, אך רבינו הזקן נחרד מעצם המחשבה, וביקש מגדולי עסקני החסידים שפעלו לשחרורו, כי יעשו כל מאמץ כדי לשחררו מתפקיד “נכבד” זה שהוטל עליו בעל כורחו. טעמו ונימוקו של הרבי עמו - כל עניינו היה הפצת החסידות והמעיינות חוצה; לשם כך מסר את נפשו. הכורח להישאר לגור בפטרבורג הבירה יגביל אותו בהפצת המעיינות. ב”כבוד” שכזה, לא חפץ הרבי.
העסקנים פנו כה וכה, חיפשו פתרונות, ולאחר מכן העלו בדעתם רעיון. הם פנו אל הנסיך סטניסלב ליובאמירסקי אליו משתייכת העיר ליאדי. הלה היה מקושר בחוגי המלוכה ודעתו נחשבת. הם הציעו לפניו כי הרבי יעבור לגור בתחום סמכותו, ובכך יביא לשגשוג כלכלי ופריחה לתושבי המחוז.
לא היה צריך לטרוח רבות לשכנע את הנסיך, שכן הוא הבין מיד בתועלת הכלכלית הטמונה ברעיון. בו–במקום חתם על בקשה מיוחדת להעביר את רבנו הזקן לליאדי, כשהוא חותם על ערבות אישית כי ישגיח על מעשי הרבי וצעדיו.
לאחר שניתן האישור, שב אדמו”ר הזקן לביתו שבליאזנא. מכל עבר באו והתקבצו אלפי חסידים חוגגים בריש גלי, פי כמה מאשר כמות החסידים שהייתה קודם המאסר. אמרו שלא היו ימים טובים ליהודי ליאזנא כמו באותם ימים, כאשר פרנסתם שגשגה כהנה וכהנה. בתי האירוח והמזון, האכסניות והמטבחים היו מלאים כולם בחסידים שהתקבצו לחגוג את שחרורו של הרבי.
ב
חודשים אחדים חלפו, וכעשרים עגלות הגיעו לעיר ליאזנא להביא את הרבי, משפחתו ואת רכושו אל העיר ליאדי. את העגלות שלח הנסיך סטניסלב ליובאמירסקי שערב אישית להשגיח על הרבי.
לא היה גבול לתדהמתם של יהודי ליאזנא שלראשונה שמעו על האפשרות המעשית שהרבי יעזוב אותם. הם לא היו צריכים לחשוב יתר על המידה כדי להבין כי בעזיבת הרבי יישבר מטה לחמם. ביתו של הרבי, בית מדרשו וחצרו שמשכו אליהם אלפים רבים מדי שנה, היו עיקר פרנסתם לאורך כל חודשי השנה. כעת, עם עזיבת הרבי - ממה יתפרנסו?!
משלחת של יהודי העיר הגיע לביתו של הרבי, ובתחנונים רבים ביקשו מהרבי כי ישאר בליאזנא, וכי הם מבטיחים לעשות ככל אשר יורה להם הרבי.
נשא אליהם הרבי עיניים רחימאיות, וגילה לראשונה את אוזנם את הבטחתו לשלטונות ולנסיך ליובאמירסקי, וכי רק בגין הבטחה זו השתחרר ממאסרו הקשה. מהר מאד הבינו יהודי העיר, כי אין הדבר תלוי ברצון הרבי, וכי כך הועידה ההשגחה העליונה.
משראה הרבי את שברון לבם, ניסה להרגיעם. “אתם מבקשים שאשאר כאן בליאזנא, שכן מכך אתם מתפרנסים. אתם שואבים פרנסה בריווח מהחסידים הבאים להסתופף כאן. זאת ועוד, הטעים הרבי, מפעם לפעם מזדמנת לכם שאלה קשה, וקל לכם להביא את הדבר לפני ולקבל הוראה, וכעת לאן תלכו?!
“מבטיח אני לכם אפוא, כי בכל עת שיווצר צורך, אעמוד לימינכם בנשיאה בעול בכל הנוגע לצרכי העיר. בנוסף לכך, למשרתי אצווה להכניס מיד כל אדם מליאזנא שיבוא אלי ושאלה בפיו — ללא המתנה וללא תור”.
הייתה זו נחמה פורתא בלבד, אך בני ליאזנא הבינו כי יותר מכך, לא יוכלו לקבל. בתחושות מעורבות עזבו את בית הרבי בדרכם להביא את הבשורה הקשה ליהודי העיר.
לאחר יום או יומיים של התארגנות, יצאו העגלות הרבות מליאזנא בדרכם לליאדי, ובהם הרבי ומשפחתו, וכן מעט ממיטלטליו. כעבור שנים סיפרה הרבנית רבקה את אשר שמעה מהרבנית מושקא, רעייתו של אדמו”ר ה”צמח צדק”, כי הנסיך ליובאמירסקי שיגר עשרים עגלות כדי להוביל את הרבי ורכושו, בסברו כי כבודה רבה יש לרבי; אך בפועל, רכושו היה דל, וכמעט לא היה מה להטעין על העגלות. ובכל זאת, כדי שנסיעתם לא תהיה לשווא - כל עגלה הובילה ״שייטיל האלץ” [בול עץ].
ג
אנשי ליאזנא העריכו את רום קדושתו של רבינו הזקן, ועשו כל מאמץ כדי שלא להכביד על הרבי בצרכיהם, למרות הסכמתו המפורשת של הרבי שהגיעה מצדו. על אף הירידה בהכנסותיהם כמו גם ירידה בתנועת החיים היהודיים שפיכתה בעוז בליאזנא במשך השנים, הם לא הטריחו את הרבי בבקשת עזרה.
בין כך ובין כך, שר המחוז של ליאזנא החל להכביד את עולו על יהודי העיר. הוא הטיל עליהם מיסים שהלכו וגברו מדי תקופה, עד שראשי הקהילה חשו כי אינם יכולים להמשיך עוד לשאת בעול הכספי הכבד.
בלית ברירה, שלחו שניים מזקני העדה אל רבנו לליאדי כדי לבקש את עזרתו כפי אשר הבטיח להם טרם עזיבתו. בשעה של אור ראשון הגיעו השניים לליאדי, וכעבור שעה קלה הכניס אותם המשרת אל הקודש פנימה, כפי אשר הבטיח להם הרבי טרם עזיבתו. שמע הרבי את דבריהם והאזין בקשב רב לסיפור כפי שהציגו בפניו. לאחר שהתבונן הרבי בדברים דקות ארוכות, הציע להם כי יילכו אל בנו רבי דובער, ויבקשו את עזרתו בגיוס הכסף.
הרכינו שני הנציגים את ראשם במורא ובהכנעה, ויצאו מעם פני הקודש, ועשו את דרכם אל ביתו של בן הרבי.
לא חלפה שעה ארוכה, והשניים שבו אל ביתו של רבינו הזקן.
“היינו אצל בנכם כעת”, פתח אחד מהשניים, “אך הוא סירב לסייע לנו באמרו כי הוא עסוק בהכנות לתפלה”. שקט נפל בחלל החדר. השליח השני כחכח בגרונו מבוכה, ולאחר שהות קלה הוסיף: “בכלל, נראה כי בן רבינו רחוק מלטפל בענינים גשמיים שכאלו. לא אף זו, אלא גער בנו בנזיפה קשה, מדוע אנו באים אליו בבקר השכם לבלבלו קודם תפלתו בטענות ממון”…
שיגר הרבי את משרתו לקרוא לבנו. רבי דובער ששמע את בקשת אביו, עזב את כתבי החסידות בהם התעמק, והגיע בחפזה אל חדרו של אביו.
“שמע ואספר לך כיצד הגיעו בני ישראל לפולניה ולרוסיה”, פתח הרבי, ובנו נעמד במורא ובכובד ראש.
ד
היה זה לפני יותר ממאתיים וחמישים שנה, כאשר ראשי השלטון בספרד לחצו על יהודי המדינה להשתמד, אך יהודי ספרד עמדו בתוקף על אמונתם ולא הסכימו להתנצר. בעקבות זאת הושיבו רבבות יהודים על ספינות רעועות וגירשו אותם מארץ מולדתם זה יותר מאלף שנים. לאן? לכל אשר נשאה אותם הרוח, תרתי משמע. הללו היו נתונים לחסדי הרוחות והגלים. לא בכדי, בהיותם בלב ים, תלושים מכל מקום, נשאו יהודי ספרד את ידיהם ועיניהם למרומים, גזרו תענית וביקשו מה’ שיושיעם ויביאם אל חוף מבטחים[1].
לא אף זאת, אלא מגפה פרצה בחלק מהספינות והפילה מהם רבים.
בהגיעם לגראציא, שלחו משלחת אל השלטונות בבקשה שיניחום לעלות על אדמתם, אך השלטונות ניצלו את מצוקתם ולא הסכימו לקבלם, אלא אם כן יסכימו לקבל את אמונתם הנפסדת ר״ל. מובן שיהודים אלו סירבו בגאון ובעוז רוח, והספינות חזרו ללב ים.
בהגיעם מול חופי איטליה, שוב שיגרו משלחת אל ראשי השלטון בבקשה כי יאותו להעלות על אדמתם את הפליטים היהודים, רדופי הזעם של הנוצרים - אך גם הללו התנו זאת בקבלת “דתם”. כך היה עם ממלכות נוספות, עד אשר נפל פתק מן שמיא, שיפנו למדינת פולין.
כשהגיעו לאדמתה, יצאו לקראתם הכמרים כשצלמיהם בידיהם, ואף הם תלו הסכמתם בתנאי שיקבלו עליהם אמונתם ר”ל. אך כאן נתגלגלו רחמי עליון עליהם, ומנהיג העולם שידל את השר של פולין בשמים, שיתרצה להכניס את בניו בארצו ועם זאת, להניחם באמונתם הטהורה עליה שמרו זה דורי דורות.
שר–השמים של פולין לא אבה לבקשה זו, והחל לטעון כלפי שמיא, כי על ידי קיום התורה והמצוות שיקיימו בני ישראל, יוחלש כוחו והוא יוטרד מעולם הזה שהוא כל חלקו ונחלתו. עם זאת, אמר, אם יסכימו לתת לו חלק מזכויות התורה והמצוות שיקיימו בני ישראל - הרי יסכים לבואם. אבותינו הקדושים - הוסיף אדמו”ר הזקן לספר במתינות - לא הסכימו לבקשה זו. כדי להפיס את דעתו, הסכימו כפשרה לתת לו כסף וזהב בגובה סוס ורוכבו עד למעלה מראש. השר הפולני בשמי–שמים הסכים להצעה, אך לא לפני ש”הבטיח” כי ברבות הימים יתבוללו ח״ו בני ישראל עם בנות עמו, ויחדלו מקיום התורה, ואז הוא יגיע למנוחה, כך לדבריו.
כשירדה נשמת האריז״ל לעולם והאיר ארץ ומלואה באמונת ה׳, קטרג הס״מ ותבע את חלקו בקדושה זו - ואף הפעם התרצה לאחר שהוטל מס חדש על היהודים. כשקיבל עוד גשמיות לחלקו, נסתתמו טענותיו.
עם ירידת נשמת רבינו הבעל שם טוב והתגלות תורתו - חזר הדבר ונשנה, ושוב הוטל מס חדש על היהודים למען לא יהיה לסטרא אחרא חלק בתורה ובמצוותיהם של עמך ישראל. גם עתה, התווסף קטרוג חדש למעלה בשמים משום שאנו - אמר אדמו”ר הזקן בהתכוונו על עצמו - ‘מפזרים’ דברי אלוקים חיים בכל מקום כדי להעיר נשמות ישראל מתרדמתם, והשטן צועק ומקטרג. אולם אם ניתן לו עוד מעות - גם הפעם יסכור את פיו ויסתתמו קטרוגיו”.
כאן הפנה אדמו”ר הזקן את עיניו לעבר בנו, שעמד נרעש על מקומו: “אם לא ניתן את המעות לאנשי ליאזנא, יתבע ח״ו הס״מ חלקו בתורתנו ובעבודתנו”, הטעם רבינו הזקן.
כששמע זאת רבי דובער, אדמו”ר האמצעי, הבין מיד כי לא בקשה כספית גרידא היא זו, אלא ענינים רוחניים ונעלים טמונים בכגון דא. הוא מיהר ונתן לאנשי ליאזנא מתת כסף יפה, ואף גייס בעבורם עוד סכומים במטרה לסתום פיות משטין ומקטרג.
(‘מגדל עז’ - מפי מהר״ן טריינע,
כפי ששמע מחותנו הריב״ש ז״ל;
בית רבי, ברדיצ’ב, תרס”ב, עמ’ 78)
[1]) סיפור דומה סיפר החסיד ר׳ טוביה בעלקין, כי פעם התקיימה אסיפה גדולה בשקלאוו בה השתתף גם רבנו הזקן, ופתח ואמר שם בניגונו הידוע, מתוך דביקות רבה - כי בשעה שגורשו היהודים מספרד נחלקו לשלושה מחנות; מחנה אחד הפליג בים ועד היום אין יודעים להיכן הגיעו והיכן הם כיום. המחנה השני הפליג לארץ הקודש, והשלישי עשו שאלת חלום והשיבום ללכת לפולין. אך השר של פולין לא רצה להכניסם.