יהודי הוא אמנם “בן יחיד” של הקב”ה - אבל ביחד עם זה לא צריך “להתפנק”; כאשר מצווים

יהודי הוא אמנם “בן יחיד” של הקב”ה - אבל ביחד עם זה לא צריך “להתפנק”; כאשר מצווים אותו לעשות משהו, אינו צריך לחכות עד שיפרטו לו ובפרטיות • עצם השליחות והענינים שמצד עצמו לא יכול לדעת – אומרים לו; אבל הענינים שיכול וצריך להבין מעצמו - לא צריכים להגיד לו • משיחת ש”פ שלח, מברכים החודש תמוז, ה’תשמ”ח - תרגום מאידית

כ”ק מו”ח אדמו”ר אמר פעם על איזה משולח שהטיל עליו שליחות מסויימת, והתחיל לשאול אודות פרטים ופרטי פרטים איך לקיים השליחות - ולאחרי שיצא מה”יחידות” אמר כ”ק מו”ח אדמו”ר, שהלה מתנהג כמו “בן יחיד מפונק”א. … בנוגע לדיבורו של הקב”ה למשה “שלח לך אנשים” אמרו חז”ל: “שלח לך – לדעתך”, אבל “אני איני מצוה אותך”, “לפי שראו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו כו’, ומשה נמלך בשכינה, אמר אני אמרתי להם שהיא טובה כו’”.

ונשאלת השאלה: מכיון שהקב”ה הבטיח לבני ישראל שיביא אותם ל”ארץ טובה ורחבה” – למה סבר משה שהי’ צורך בשליחת המרגלים, ועד ש”וייטב בעיני הדבר” – וכי לא סמך משה, ח”ו, לגמרי על הבטחתו של הקב”ה?!

ומבארים המפרשים, שהכוונה בשילוח המרגלים היתה (לא בכדי לברר האם לילך לכבוש את ארץ ישראל, כי על זה הי’ ציווי מפורש והבטחה מהקב”ה, אלא) בכדי לדעת באיזה דרך ואופן יותר קל לכבוש את ארץ ישראל. וכמפורש בכתוב “נשלחה אנשים לפנינו גו’ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן”.

וכפי שהוא הסדר במלחמה וכיבוש ארצות, שלפני-זה שולחים מרגלים “לדעת הדרכים ומבוא הערים” בכדי לדעת עם אלו עיירות ילחמו קודם ומאיזו דרך נוח יותר לכבוש את הארץ וכו’.

ומכיון ש(על-פי תורה) אין סומכין על הנס וצריך להתכונן למלחמה בדרך הטבע (“כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס אבל יצוה בנחלמים להחלץ ולהשמר ולהארב כו’”) – לכן סבר משה (“וייטב בעיני הדבר”) לשלוח מרגלים (אבל מכל-מקום, לא רצה לסמוך על דעת עצמו, ו”נמלך בשכינה”).

ועל פי זה מתרצים המפרשים עוד קושיא:

בנוגע למרגלים ששלח משה “לרגל את יעזר”, לא נאמר אפילו ש”נמלך בשכינה”, ועשה זה (לגמרי) לדעתו. ועל דרך זה גם המרגלים ששלח יהושע. ולכאורה תמוה: היתכן שמשה ויהושע שלחו מרגלים מדעת עצמם, ובפרט לאחרי שראו התוצאות משילוח המרגלים דפרשתנו?!

ועל-פי הנ”ל מובן: ענין שילוח מרגלים בכדי לדעת “את הדרך אשר נעלה בה”, לא רק שאין בזה חסרון אלא אדרבה, זהו הדרך (על-פי תורה) לקיים ציווי הקב”ה לכבוש את ארץ כנען. ומה שמהמרגלים דפרשתנו היו תוצאות בלתי רצויות, הי’ מצד זה שהם שינו (תיכף בהליכתן) משליחות משה [והלכו לראות (לא “את הדרך אשר נעלה בה”, אלא) האם כדאי לכבוש את הארץ]. ולכן לא נמנעו משה ויהושע אחר כך מלשלוח מרגלים, בחשבם (וכך הי’ בפועל) שמרגלים אלו יקיימו את השליחות.

ב. על פי זה נשאלת השאלה לאידך גיסא: מכיון שלכיבוש הארץ צריך מרגלים, למה לא ציווה הקב”ה על זה, והשאיר לדעתו של משה?

והביאור בזה, שאדרבה, היא הנותנת: מכיון שלכיבוש הארץ צריך (על-פי טבע) לשילוח מרגלים – הרי לאחרי ציווי הקב”ה לכבוש את ארץ כנען, כבר מובן מעצמו שבכדי לקיים ציווי זה צריך לשלוח מרגלים, ואין צורך בציווי פרטי על פרט זה.

דוגמא לדבר:

כאשר ציווה הקב”ה לאברהם אבינו “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המורי’ והעלהו שם לעולה” – לא הי’ צריך לצוותו גם לחבוש את החמור ולקחת עצי עולה ומאכלת ואש (ואברהם עשה זה מעצמו), כי לאחרי שיש ציווי ה’ לאברהם “והעלהו שם לעולה” – וקיום ציווי ה’ צריך להיות על-ידי השתדלות אברהם – מובן מעצמו, שלזה צריך אברהם להכין ושיהי’ לו עצים, אש ומאכלת, ולפני זה – חבישת חמור שעם כל זה ילכו לארץ המורי’!

ועל דרך זה הוא בנוגע לכל מצוות התורה, שעל “מכשירי מצוה” אין ציווי. ולדוגמא, מצות מילה, שאין ציווי להכין איזמל וכו’.

[ועל פי זה אפשר לבאר זה שמן התורה אין מצוה מפורשת ובפני עצמה לחנך בניו ובנותיו. ובכלל יש בענין החינוך שקלא וטריא בגדרי חיובו וכמה דעות בזה.

ולכאורה תמוה: מובן בפשטות שהנהגת האדם בגדלותו (תיכף לכשיגדל) תלוי’ בידיעותיו על דבר זה, ובחינוך שקיבל בקטנותו. ואם כן היתכן שאין ציווי (מן התורה) לחנך?

וביותר תמוה: רואים בפועל שעיקר החינוך תלוי באם [בפרט אצל קטן, הצריך לאמו]. ואף על פי כן, מצוות החינוך (אפילו) מדברי סופרים היא על האב ולא על האם?!

ויש לומר אחד הביאורים בזה, שאדרבה: מכיון שחינוך [ובפרט חינוך על-ידי האם] הוא דבר המוכרח על-פי טבע האדם, הרי פשוט שיתעסקו בזה בכדי שכשיגדיל לתורה ומצוות יקיימם].

ויש לומר הטעם על זה בפנימיות הענינים: זה שאין ציווי להכין הענינים שהם לצורך קיום המצוה, הרי זה בכדי לתת הזדמנות ליהודי שיחשוב ויתייגע בשכלו הוא איך לקיים את המצוה.

ועל פי זה יש לומר הפירוש בזה שהקב”ה אמר למשה רבינו “שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך” – כי הדרך איך לקיים הציווי דכיבוש הארץ, לא אומרים על זה ציווי, וצריך להיות “לדעתך” – שצריך להתייגע על זה בדעתו הוא.

 

ג. ויש להוסיף, שב’ ענינים הנ”ל (בנוגע לאופן קיום הציווי דכיבוש הארץ – (א) שהכיבוש צריך להיות לא על-פי נס אלא על-פי טבע (שילוח המרגלים) ו(ב) שאופן קיום הציווי צריך להיות “לדעתך” של האדם המקיים את המצוה) – שייכים במיוחד לכיבוש הארץ:

מבואר בלקו”ת פרשתנו (“הפרשה החסידית”) שזה שהמרגלים לא רצו ליכנס לארץ ישראל הי’ מצד זה שלא רצו “לירד” מדרגתם הנעלית מצב של התבוננות במדבר, שלמעלה מעניינים ארציים, ודאגות הפרנסה (כי במדבר נתן להם הקב”ה הכל מן המוכן – לחם מן השמים, מים מבארה של מרים וענני הכבוד שהנהיגו אותם והגינו בעדם וכו’), ויכלו ללמוד תורה ולעבוד השי”ת במנוחה שלימה, בשלימות הלימוד והעשי’.

אמנם שיטה זו (של המרגלים) היתה “טעות גדולה”, כי תכלית הכוונה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שמגשמיות העולם יעשה רוחניות ואלקות. ולכן הי’ צורך לצאת מן המדבר וליכנס לארץ ישראל, ארץ נושבת, ששם צריך לעסוק בענינים גשמיים (חרישה, זריעה וכו’), בכדי לעשות מהגשמיות דירה לו יתברך.

ומכיון שהכוונה בכיבוש הארץ והתיישבות בארץ היא בכדי לעשות ה”תחתונים” דירה לו יתברך – לכן גם אופן הכיבוש והתיישבות צריך להיות קשור בגדרי ה”תחתון”: (א) שהכיבוש יהי’ לו אחיזה על כל פנים בדרך הטבע, ו(ב) שהדרך לכיבוש יהי’ (לא על-פי ציווי מלמעלה, אלא) “לדעתך” של ה”תחתון”, האדם המקיים את הכיבוש.

 

ד. … על פי זה תובן ההוראה – “והחי יתן אל לבו” – שלומדים משבת מברכים חודש תמוז בפרשת שלח:

כמו כל הענינים בתורה הנצחית, גם הציווי לכיבוש הארץ הוא נצחי בכל זמן ובכל מקום – לכל יהודי ישנו הציווי “לכבוש” את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם, “מלאו את הארץ וכבשוה”, לעשותם כלי לאלקות (ארץ ישראל – שהיא מקודשת מכל הארצות), כפתגם הידוע של הצמח צדק – “עשה כאן ארץ ישראל”.

… ובעבודה זו יש להוראה מפרשת שלח – הוראה כפולה:

לכל לראש בנוגע לעצם העבודה: יהודי יכול לחשוב שעדיף להשאר ב”הר סיני” וללמוד תורה, מלירד ולהתעסק בעבודת המצוות, עבודה בגשמיות העולם, ולמה צריך ליכנס לנסיונות וספיקות שיכולים להיות בעבודתו בעניני חול, מצד שזה ש”עז העם היושב בארץ”, ו”לא נוכל לעלות גו’ כי חזק הוא ממנו”, ועד ש”ארץ אוכלת יושבי’”, מוטב שישאר לישב בד’ כותלי בית המדרש ובית הכנסת.

על זה בא הלימוד מטעות המרגלים – שהקב”ה ציווה שתכלית הכוונה דירידת הנשמה בגוף היא דווקא ליכנס ולכבוש את ארץ כנען ולעשותה ארץ ישראל. ואדרבה – “טובה הארץ מאד מאד”, דוקא על-ידי העבודה בארץ הגשמית מתגלה תכלית השלימות דטוב (למעלה מכפי שזה במקום רוחני), ועד לאופן ד”מאד מאד”, כי נתאוה הקב”ה להיות לו יתברך דדירה בתחתונים דוקא.

ועד שזה פועל תכלית השלימות גם ביהודי, שלא רק שהעולם אינו מפריע לו, אלא אדרבה – “לחמנו הם”, שזה נעשה הלחם המחי’ אותו ופועל אצלו עלי’ באין ערוך.

ונוסף לזה יש גם ההוראה דכיבוש הארץ בנוגע לאופן העבודה, שצריך להיות “לדעתך”: לחשוב ולהתייגע בשכלו ודעתו ולחפש ולמצוא כל הדרכים (בהתאם לטבע העולם) איך לכבוש גשמיות העולם ולעשות ממנו “ארץ ישראל”.

 

ה. ובפרטיות יותר – יש בזה לימוד במיוחד לדורנו זה:

משה רבינו שבדורנו – כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו – נתן לכל אחד ואחד מהדור, דור האחרון של הגלות, השליחות לגמור השיריים האחרונים דהעבודה ב”מדבר העמים” דהגלות, ולהכין את הדרך לכניסה וכיבוש השלימות דארץ ישראל, ודכל העולם (שעתידה ארץ ישראל שתתפשט על העולם כולו).

נשיא דורנו שלח את כל היהודים – “שלח” – שיהיו שלוחים “ויתורו את ארץ כנען”, לראות ולמצוא הדרך הכי טובה לכבוש את העולם על-ידי הפצת התורה והיהדות, ובמיוחד – הפצת המעיינות חוצה.

וזאת היא השליחות של דורנו – ולכן אף אחד אינו יכול להשתחרר מחובתו ולהשתמט מן האחריות ולעמוד מן הצד או על כל פנים באופן ש”נגרר” אחרי כולם, אלא אדרבה – כל אחד צריך להשתדל ללכת קדימה – “חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל”, וישנה ההבטחה “ונכבשה הארץ לפניכם”.

 

ו. ישנם כאלו שכאשר מקבלים הוראה לעסוק בהפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה – מתבלבלים מיד ובאים עם כל מיני שאלות: איפה ה”חוצה”; איזה ספר בנגלה, או קונטרס חסידות וכיו”ב צריך להפיץ; מה צריך להגיד לשני; איזה הכנות צריך לזה, וכו’ וכו’.

על זה באה ההוראה הנ”ל, שלאחרי שישנו הציווי דנשיא דורנו לעסוק בשליחות מסויימת בהפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה – צריך שהשליח, בהיותו בר דעת, ישתמש בשכלו הוא ולחפש ולמצוא את הדרכים הכי טובות ומתאימות איך לקיים את השליחות – לא מבעי בנוגע להדברים המוכרחים שצריך כדי לקיים את שליחותו, אלא גם להעריך את המצב הפרטי, ולמצוא האותיות המתאימות איך לדבר עם השני, ואיזה ספר, קונטרס להפיץ וכיו”ב.

לא צריכים להיות כמו “בן יחיד ומפונק”, שצריך לתת לו מן המוכן כל פרט הכי קטן. וכפי שכ”ק מו”ח אדמו”ר אמר פעם על איזה משולח שהטיל עליו שליחות מסויימת, והתחיל לשאול אודות פרטים ופרטי פרטים איך לקיים השליחות – ולאחרי שיצא מה”יחידות” אמר כ”ק מו”ח אדמו”ר, שהלה מתנהג כמו “בן יחיד מפונק” ואומר “שאוני והטילוני אל הים”!

יהודי הוא אמנם “בן יחיד” של הקב”ה, וכמו בן יחיד שנולד לההורים לעת זקנותם, ועוד יותר יקר מזה (כתורת הבעש”ט) – אבל ביחד עם זה לא צריך “להתפנק”; כאשר מצווים אותו לעשות משהו, אינו צריך לחכות עד שיפרטו לו ובפרטיות: שמתכוונים אליו ממש, ולא רק כשומע, אלא המעשה שלו בפועל, “ואפילו” בימי המעשה בעניני חול של חבריו שמנהל אתם עסקים, ומתייעץ איפה לקנות אכילה ושתיה, וכיו”ב.

עצם השליחות והענינים שמצד עצמו לא יכול לדעת – אומרים לו; אבל הענינים שיכול וצריך להבין מעצמו – לא צריכים להגיד לו, כי זה מובן ומוכרח מעצמו, כמו שלא היו צריכים להגיד לאברהם שצריך לקחת חמור ומאכלת ואש ועצי עולה וכו’, לקחת את השליחות בכח עצמו.

ונוסף לזה:

מובן ופשוט, שהמשלח נותן לו כל הכחות להצליח בשליחותו, וגם לכווין בנוגע להענינים שצריך להבחין בעצמו. ומיד כאשר הוא (השליח) משים את האצבע שלו הקטנה, הוא מצליח ועד – למעלה מן המשוער.

כמו שהי’ אצל אברהם אבינו, שלאחרי שלקח את החמור וכל הצרכים שיוכל לקיים ציווי ה’, ויצא לדרך, ועד שלא התפעל מהנסיונות שבדרך – עזר לו הקב”ה והצליחו, וכמסופר במדרש, שהשטן “הלך ונעשה לפניהם (אברהם ויצחק) נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים . . כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיעו המים עד צווארו . . מיד נער הקב”ה את המעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה”.

 

ז. לאידך גיסא מובן מסיפור המרגלים, שמה שנתון לשכלו של השליח (“לדעתך”) – הוא רק בנוגע לאופן קיום השליחות. מה שאין כן בנוגע לעצם השליחות (האם יקיימה כו’) – בזה אין לו דעה:

מכיון שהמשלח – משה רבינו שבדורנו – אמר לו שזאת היא שליחותו, צריך לקיימה, ואסור לו לערב בזה את שכלו, שאולי זה קשה מדי, “עז העם” וכיו”ב;

ולהוסיף דבר המובן מעצמו, שגם פרטי אופני קיום השליחות (שצריך להבחין מעצמו) – צריכים להיות מיוסדים על הכללים דתורה והציווי מיוחד דהמשלח. וכאשר הכל בנוי על יסוד זה – כל הפרטים מתאימים לרצון המשלח.

ובודאי שציווי המשלח הוא באופן ברור, כך שכל אחד ואחד יכול לדעת מעצמו ולהבין כל הפרטים באופן שיתאימו לרצון המשלח. מכיון שישנו הכלל שאיני מבקש כו’ אלא לפי כחן.

 

ח. ויהי רצון שכל בני ישראל, “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”, ילכו בקרוב ממש לכבוש את ארץ ישראל, ובקרוב ממש בשלימות, גם קיני קניזי וקדמוני, ועל ידי זה – להוסיף יותר בקדושת ארץ ישראל (נוסף על הקדושה שיש בארץ ישראל בכל זמן).

ובארץ ישראל גופא (שהיא “מקודשת מכל הארצות”) – יתעלו בכל ה”עשר קדושות הן בארץ ישראל”, ועד בירושלים ובבית המקדש השלישי, ויקיימו מצות יראת המקדש, “ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו”, ועד לשלימות היראה.

בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש, כן יהי רצון אמן.