כ”ק אדמו”ר הזקן:

תקראו אתם

כ”ק אדמו”ר הזקן: חז”ל דרשו על הפסוק “אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם במועדם”. שיש לקרוא זאת: “אשר תקראו אתם”. לאמור: כדי שימי החול שהם בבחינת חיצוניות המידות העליונות, יוכלו לעלות לבחינת “קודש” שהיא בחינת חכמה עילאה, צריך להמשיך בהם המשכת הארה שתיתן לימים אלה את הכוח לעלות לבחינת חכמה עילאה. והמשכה זו נעשית על ידי נשמות ישראל, שהם שליחי ה’. לכן נדרש הפסוק — “תקראו אתם”.

(לקוטי תורה פרשת ויקרא א, ג)

מהו “חג” בלשון הקדש?

כ”ק אדמו”ר האמצעי: המילה חג בלשון הקודש — עניינה הוא “רשפי אש שלהבת בוערת בהתלהבות”. זאת ההתלהבות של שמחת הנפש, הנובעת מכח עצם האלוקות המתגלה בכל נשמה, כנאמר: אלה מועדי ה’.

(מאמרי אדמו”ר האמצעי דרושי חתונה ח”ב, עמ’ תקפד)

מועדי — יעוד וחיבור

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: מועדי ה’ הוא ענין יעוד וחבור על דרך מה שנאמר: “אשר אועד לך” וכן “ונועדתי לך” או: “והאדם ידע”, שהוא ענין יעוד וחבור, וכמו שכתוב “כי הנה המלכים נועדו” שתרגם יונתן “אתחברו”, דהיינו: “התחברות”.  והוא ענין אחד עם זימון, שכן זימון וחבור ענין אחד הוא, שמזמנים את פלוני להיות מתחברים יחדיו. והיינו שה’ מזמן את המועד לחבר את ישראל והזמן, עם ה’.

(אור התורה, במדבר כרך ד, פרשת פינחס, א’קצא)

החגים והתבואה

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: כיוון שהמועדים הינם מועדי ה’ , צריך ביאור איך נקראים הם על שם התבואה, חדש האביב וחג הקציר, שלכך אם אין הזמן מגיע לאביב צריך לעבר השנה כדי שיהיה חג הפסח דוקא בחדש האביב? אלא שנאמר “קדש ישראל לה’ ראשית תבואתו”, כלומר שבני ישראל הם “התבואה” של הקב”ה, שזרע את עם ישראל בארץ הגשמית, לקיים תורה ומצוות בעולם הזה. כתוצאה מכך נשתלשל למטה, שמצב התבואה משקף את זמני קבלת השפע האלוקי לעם ישראל במועדי ה’ עבורו.

(תורת שמואל תרמ”א, ד”ה שלש רגלים תחג לי עמ’ תקנ)

אתם — אפילו מוטעין

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: מצינו שיש כח בחכמים לעשות גם שלא כפי התורה, וכמו בקידוש החדש שנאמר: “אלה מועדי ה’ אשר תקראו אתם” — אתם כתיב, אפילו מוטעין אפילו שוגגין ואפילו מזידין. וכתיב: “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין”! והעניין הוא: כי בכל דבר יש כמה פנים, והולכין אחר הרוב. לפעמים משום עת לעשות לה’ — יכולים החכמים לפסוק כפי המיעוט. והעניין הוא על דרך שאמרו רז”ל ש”אלו ואלו דברי אלוקים חיים”, כלומר: לכל דעה יש שרש ומקור למעלה ועל כן היא אמת בעצם, ברם ההלכה היא בחינת “אמת לאמיתו”. אולם לפעמים לצורך שעה יכולים ללכת אחר אחת הדעות.

(המשך תער”ב, חלק שלישי, ע’ א’תכו)

שבת חול המועד

כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ: הוד כ”ק אאמו”ר הרב הקדוש הרבי הרש”ב ביאר: המשמעות הרוחנית של “שבת חול המועד” היא: שעושים מ”חול” — מועד. שמועד הינו יום קבוע, שהרי הנשמה ירדה למטה עם שליחות אלוקית, שלכן צריך לייקר כל רגע. אחרים עושים מ”מועד” — חול, והשבת מעלה את החול למועד…

(ספר השיחות תש”ח עמ’ 170)

חלות על הזמן ועל הגברא (האדם)

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: מצד החלות על הזמן מתאים לסדר את החיובים לפי סדר הזמנים בשנה, ומצד חלות החיוב על הגברא הרי החיוב על הגברא (האדם) הוא חיוב תמידי, ולכן סדר ההלכות ברמב”ם, הוא בהתאם לתוכנם של חיובי הגברא.

והנה, בפרשת מועדות שבתורה מודגש ענין הזמנים — שישנם זמנים ידועים שהם חלוקים ומיוחדים משאר ימות השנה, וכתוצאה ממעלתם צריך האדם לקרוא אותם מקראי קודש, ולקיים בהם החיובים והמצות השייכים להם.

שלכן ההקדמה לפרשת המועדות היא “מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי”, “אלה מועדי ה’ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם”, היינו שישנם ימים מיוחדים הנבדלים משאר הימים, “מועדי ה’”, ובמילא על האדם לקיים המצוות בהם, איסור מלאכה וקיום מצות אכילת מצה וכו’.

אולם דיני המועדות כפי שהם בספר משנה תורה להרמב”ם, בספר של הלכות וחיובי האדם — הרי עיקרם הוא על חיובי הגברא: שביתה בשבת, שביתת עשור, שביתת יו”ט, קיום המצות — הלכות חמץ ומצה, שופר סוכה ולולב, מבלי הדגשת היחוד של הזמן (יום כפור, חג הפסח וכיו”ב) הגורם להחיובים והאזהרות של הגברא.

(לקוטי שיחות כרך לב, שיחה א לפרשת אמור, עמ’ 130)

כל הספרים “מלאים בדבר זה”?

כל יהודי צריך להוסיף .. בלימוד התורה בעניני הגאולה, בתורה שבכתב, “שכל הספרים מלאים בדבר זה”, ותורה שבעל פה, משנה וגמרא ומדרשים וכו’. — ויש לומר הדיוק ב”מלאים” (ש”מלא” על–פי התורה פירושו — שמלא כולו), שגם הפסוקים ב”כל הספרים” שאינם מדברים (בגלוי) בעניני גאולה, או אפילו שתוכנם הפכי (לכאורה) מענין הגאולה — הרי, לאמיתתו של דבר, תוכנם האמיתי הוא “דבר זה” — ענין הגאולה. ועל–ידי עיון והעמקה בפירוש פסוקים אלו (במפרשים וכו’) נראה בגלוי ש”כל הספרים מלאים בדבר זה”.

(משיחות ש”פ אחרי–קדושים ה’תנש”א)