הרופאה הערביה, נכדת אדמו”ר הזקן

ר’ יוסף ערנטריי הוא דמות מוכרת בקהילת חב”ד בצפת. בבחרותו זכה לשהות אצל הרבי שש שנים, בהם היה ראה ושמע וחווה מקרוב את הנהגת הקודש*זו הפעם הראשונה שר’ יוסף מגלה ומספר שלושה סיפורים מפתיעים ומדהימים שהיו לו עם הרבי, כאשר לכל סיפור היה סוף מפתיע ומרגש*בדידו הווה עובדא

צילום: משה אסוליןבקהילת חב”ד בצפת מוכר ר’ יוסף ערנטריי לכולם. זה שנים ארוכות שהוא מנהל חנות לממכר תשמישי קדושה — ‘גלגל הקודש’ — הנמצאת בכניסה לעיר העתיקה בעיר. החנות היא הרבה יותר מעסק שגרתי. לעיתים נדמה שהחנות משמשת יותר סניף של בית חב”ד.

את ר’ יוסף עם חיוכו הנצחי ולבביותו הקורנת תוכלו למצוא בחנותו לאורך שעות היום, נודד בין התעסקות בעניני החנות לבין שיחה יהודית ערה עם קבוצת תיירים, מאזין, משמיע דברי יהדות ומכוון לסניפי חב”ד במקומות מגוריהם. כמו כן הוא מפעיל בחנות דוכן תפילין ומכירת אותיות בספר תורה.

השבוע נזדמן לנו לשבת בצוותא, ונפעמנו לשמוע ממנו שלושה מופתים מדהימים שחווה בברכותיו של הרבי מלך המשיח, והיו נצורים בלבו ובקרב בני משפחתו וידידיו. למרות השנים הרבות שחלפו מאז התרחשו, נראה שהדברים חיים ומפעפעים בזיכרונו והוא מבקש לדייק בפרטים.

 

הרופאה הערביה, נכדת אדמו”ר הזקן 

“עד גיל שלוש ההתפתחות המוטורית שלי הייתה מצוינת. לדברי בני משפחתי הייתי מדבר רגיל וברור, אך כל זה השתנה באחת כשהגעתי לגיל שלוש. אימי נפטרה לפתע פתאום, והדבר כנראה הסב לי טראומה שפגעה בדיבור שלי. לדבר אמנם הייתי יכול, אך התחלתי לגמגם קשות, ולעיתים היו חולפות שניות ארוכות עד שהייתי מצליח להוציא מילה או משפט מפי. בשנות ילדותי הראשונות ניסו אבי ובני משפחתי לסייע לי באמצעות טיפולים ועזרים שונים, אך זה לא צלח.

בהיסטוריה של בני המשפחה לא הייתה קיימת בעיה כזו בעבר, כך שהרופאים והמומחים שללו דיאגנוזה גנטית, ותלו זאת יותר בחוויה הטראומתית שעברתי בשנות ילדותי הראשונות.

בשנת תשמ”א טס אבי לחצרות קודשנו, וזכה להיכנס ל’יחידות’. הייתי אחרי הבר מצווה שלי, ואבי דאג מאוד לעתידי. זו הייתה כמובן אחת השאלות והבקשות שעלו ביחידות, ותשובתו של הרבי הייתה ששחייה היא אחד הדברים המועילים לסייע בגמגום.

מאוחר יותר, לאחר שאבי חזר מ–770, חשקה נפשי להשקיע את זמני הפנוי בזיכוי יהודים בהנחת תפילין. כבר קודם לכן התחברתי לכל הנושא של ה’מבצעים’, אך מפאת גילי הצעיר, מובן שלא יכולתי להניח תפילין עם יהודים. לאחר הבר מצווה שלי, שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי לזכות יהודים במצוות תפילין, דא עקא, שהייתי מגמגם קשות וחששתי שזה ירתיע אנשים להיעתר להצעתי. בחודש שבט של אותה שנה בה היה אבי אצל הרבי, שלחתי מכתב לרבי וביקשתי שהגמגום לא יפריע לי ב’מבצעים’.

באותה תקופה התגוררנו בבת ים, שם פעל השליח הרב זימרוני ציק. בית חב”ד בעיר המה פעילות, ואנשים רבים היו נכנסים ובאים בשעריו. לאחר ששלחתי את המכתב לרבי, העזתי להיכנס לבית חב”ד והצעתי ליהודים להניח תפילין. וראה זה פלא, בכל פעם שהתעסקתי ב’מבצעים’ — הגמגום נעלם כלא היה, ואילו כשהייתי חוזר לענייני ועיסוקיי, הגמגום היה שב אלי. כשסיפרתי זאת לסובבים אותי, סנטו בי על טיפשותי שביקשתי מהרבי ברכה לחדול מלגמגם רק ב’מבצעים’, ולא שביקשתי ברכה לדבר תמיד בצורה חלקה.

עניתי לכולם ש’תפסת מרובה לא תפסת’, אך אנשים המשיכו לגחך לי.

בשנת תשמ”ב נכנסתי ללמוד בישיבת “תורת אמת” בירושלים וראיתי שהגמגום שמאפיין אותי רק מחמיר ומקשה עלי מבחינה חברתית. החלטתי לכתוב שוב לרבי, והפעם ביקשתי ברכה שהגמגום ייפסק לגמרי. תיארתי לרבי את הקשיים שעוברים עלי וביקשתי לדבר בצורה ברורה וחלקה.

תשובת הרבי לא איחרה לבוא. הרבי כתב שלמיטב ידיעתו ישנו רופא המתגורר בשכונת קטמון שמומחה לעניין הזה, והרבי מציע לי לגשת אליו. שמחתי על התשובה הקונקרטית, ויצאתי למסע חיפוש. שאלתי וביררתי אצל כל מי שיכולתי, אך איש לא הכיר רופא כזה. ביררתי גם בקרב רופאים ומביני עניין בתחום, ואיש לא שמע על מומחה כזה בשכונת קטמון. כמעט התייאשתי, אלא שאז הגיעה העזרה ממקום לא צפוי. ישבנו בצוותא כמה בחורים בבית המדרש ושוחחנו, יותר מדויק לומר שהם דיברו, ואני רק ניסיתי לדבר.

לאחר אותה שיחה ניגש אלי אחד הבחורים שהשתתף בשיחה, ישראל ה. שמו. אז הוא היה בחור משיעור ג’. הוא סיפר לי ששמע איך אני מגמגם ושיתף אותי בעובדה שגם הוא גמגם בעבר, ומי שסייע לו להיגמל מכך, הייתה מומחית בתחום המתגוררת בשכונת קטמון. שמעתי את דבריו וקפצתי משמחה. סיפרתי לו על המכתב שקיבלתי מהרבי, ועל מסע החיפושים הנרחב שלי שהעלה חרס. הוא הפקיד בידי כתובת מדויקת של הרופאה והלכתי אליה.

היא הסכימה לסייע לי, ובמשך תקופה, יום בשבוע, הייתי פוקד את ביתה וראיתי שיפור ניכר בדיבור. התמלאתי יותר ביטחון והרגשתי שאני מצליח לדבר בצורה ברורה וחלקה ללא גמגום. קשה לתאר את האושר הגדול שהציף אותי כשהרגשתי שאותו טיפול מסייע לי, וכמובן שאת הכול זקפתי לברכת הרבי.

יום אחד החלטתי להפסיק את הביקור אצל הרופאה, לאחר שהבחנתי פעם שהיא עונדת שרשרת שתי וערב על צווארה. נחרדתי.

שאלתי אותה למה היא עונדת את זה? והיא הדהימה אותי כשסיפרה שהיא לא יהודיה. לדבריה היא מגיעה ממשפחה ערבית. שאלתי אותה, אם כך מדוע את מתגוררת בשכונה יהודית, ולתדהמתי סיפרה שהיא צאצאית של אדמו”ר הזקן, ומצד אביה שם משפחתה הוא שניאורי…

לדבריה, הסבא שלה התגורר בחברון והיה ממקימי הישוב היהודי שם, ואילו אביה התבולל ברבות השנים והתחתן עם ערביה.

חרדה גדולה אחזה בי. לא יכולתי להוציא הגה מפי, והפעם לא בגלל הגמגום אלא בגלל הבהלה. אמרתי לה חד משמעית: “לא ייתכן שצאצאית של אדמו”ר הזקן נראית כך” — ויצאתי מהבית. זה היה הטיפול האחרון שעברתי אצלה.

הפלא היה שלא הייתי צריך עוד טיפולים, מכיוון שהגמגום חלף כלא היה. שמחתי כמובן הייתה רבה, הדימוי העצמי שלי נסק לשמים, ובמשך הזמן הסיפור הזה נשכח ממני.

שנתיים אחרי, ביום בהיר אחד של שנת תשד”מ, יצאתי מהישיבה להתפלל בכותל המערבי. לאחר שסיימתי את התפילה ויצאתי למבואה שמפרידה בין עזרת גברים לעזרת נשים, ניגשה אלי פתאום אישה מבוגרת ושאלה אותי אם אני מכיר אותה. הסתכלתי עליה, והיא לא הייתה מוכרת לי. עניתי בשלילה.

אותה אישה הייתה לבושה כאישה שומרת תורה ומצוות, חרדית לכל דבר ולא ידעתי לזהותה ומה היא מבקשת ממני. ואז היא אמרה: “יוסף, אני שמחה לשמוע שהגמגום שלך עבר ואתה מדבר בצורה טובה”. למרות שהיא אמרה את המשפט הזה, עדיין לא ‘נפל אצלי האסימון’ ולא זיהיתי מי היא. ואז היא שאלה בתמיהה: “איך אתה לא מכיר אותי? אני הרופאה שטיפלתי בך”. לאחר שהזדהתה, הכרתי אותה והתנצלתי שכוח הזיכרון שלי איננו מין המשופרים, אך כעת תמיהתי הייתה כפולה ומכופלת.

היא פתחה וסיפרה לי, שלאחר שעזבתי את ביתה בטריקת דלת באמרי ש’לא ייתכן שצאצאית של אדמו”ר הזקן תראה כך’ הדבר עורר אצלה מחשבות רבות. הדברים לא נתנו לה מנוחה, והיא החליטה לברר את שורשי משפחתה. כשהבינה אותם על בוריים, החליטה לעבור גיור ולהצטרף אל העם היהודי, אותו עם שהסבא של הסבא שלה הוא אחד ממנהיגיו הגדולים. את טבילת הגירות שלה עשתה שבועיים לפני אותו מפגש בינינו בכותל, בתאריך י”ט בכסלו.

מאוחר יותר, מי ששלח אותי אליה, הבחור ישראל ה., סיפר לי שפגש אותה בחצרות קודשנו אצל הרבי מלך המשיח.

אין לי צל של ספק שהרבי שרואה מקצה העולם ועד סופו, סידר בעסקת חבילה שגם הגמגום שלי ייעלם, וגם אותה אישה, צאצאית של משפחת המלוכה, תתגייר ותשוב אל עמה ואל מולדתה”, מסיים הרב יוסף ערנטריי את סיפורו המרתק. 

 

פגישה לא צפויה עם חבר הכנסת

בחודש תשרי תשד”מ זכיתי לשהות בחצרות קודשנו. הייתי אז בחור צעיר בישיבת “תורת אמת” וההתרגשות הייתה בשיאה. התאמצתי להיות נוכח בכל מעמד מיוחד ובכל תפילה והתוועדות, ועוצמת החוויה הפעימה אותי. במעמד כוס של ברכה במוצאי שמחת תורה, נעמדתי אף אני כמו כולם, וכשהגיע תורי, הרבי מזג לי כוס של ברכה והגיש לי גם בקבוק ‘משקה’ באמרו שזה עבור התוועדות בישיבת ‘איתרי’ בירושלים. לקחתי את הבקבוק ויצאתי מהמעמד משתומם.

אמנם היו כמה שיעורי תניא שנטלתי בהם חלק בישיבות לא חב”דיות, אך לא הייתי חלק מצוות המארגנים ומעולם לא עשיתי פעילות בישיבת ‘איתרי’ הליטאית. הייתי בישיבות אחרות כמו ישיבת קול יהודה, או ישיבת הבוכרים ובישיבת מיר, אך לא באיתרי. התדהמה שלי התחזקה, שכן הרבי היה נותן בקבוקי ‘משקה’ רק במקרים מיוחדים, ובאותם רגעים לא ידעתי מדוע דבר זה נפל בחלקי.

היו אברכים מסביב שהעלו מחשבת פיגול, שמא הבקבוק בכלל היה מיועד עבור הרב בערל שור ע”ה, שעבר בכוס של ברכה כמה רגעים לפני והיה ידוע בשיעורי החסידות הרבים שארגן בישיבות לא חב”דיות בירושלים, כולל בישיבת ‘איתרי’. אך היה ברור לי שהרבי לא מתבלבל חלילה. ימים ארוכים ישבתי וחשבתי עם עצמי מה הקשר שלי עם ישיבת איתרי. ניגשתי אל המזכיר הרב גרונר והוא הפנה אותי אל הרב בערל שור שידיו רב לו בארגון שיעורי חסידות במחתרת, כדי לשאול בעצתו. ניגשתי אליו וסיפרתי לו את הדברים. הוא מצדו לא הבין את ההתלבטות שלי. “יש לך שליחות — תבצע אותה”, אמר לי.

מיד כשחזרתי ארצה, התחלתי לחשוב איך אני נכנס לישיבה. ואז נודע לי שהמשגיח בישיבת איתרי, הוא הרב חיים וורנר, חבר טוב של אבא שלי, יהודי שהיה מקורב לחסידות סלונים, ובכלל לא הייתה לו התנגדות לתורת החסידות. אבן ירדה מלבי. כל החשש והפחד שהיה לי, נמוג כלא היה, התחלתי לפקוד את היכל הישיבה וליצור היכרות עם הבחורים במקום, הכול נעשה כמובן באישור הנהלת ישיבת “תורת אמת” בה למדתי באותה העת.

בד בבד סערה הארץ סביב הבחירות המוניציפליות, כאשר עיקר הסערה הייתה סביב הבחירות בירושלים, שם ניסה העסקן החרדי הרב מאיר פרוש לרוץ למועצת העירייה מטעם אגודת ישראל. באחת הפעמים שצעדתי לישיבה באיתרי פגשתי את הרב מנחם פרוש, חבר כנסת מטעם ‘אגודת ישראל’, וסיפרתי לו שיש לי בקבוק ‘משקה’ מהרבי. הוא שמח מאוד ולגם מהמשקה תוך שהוא מכוון שה’משקה’ המבורך הזה שניתן על ידי הרבי, יסייע בידי בנו לבחירות.

באותם ימים כל הנושא של ‘מיהו יהודי’ היה על הפרק, ואמרתי לו שהדבר היחיד שיסייע בידיו, זה להצביע בעד תיקון חוק ‘מיהו יהודי’ אודותיו זעק הרבי מקירות ליבו. הוא שמע והמשיך בדרכו. באותם ימים אכן התקיימה הצבעה בעניין זה, ובניגוד לדעתו של הרבי, פרוש נמנע בהצבעה של תיקון חוק מיהו יהודי. זה היה בחודש כסלו.

בפועל, לקראת י”ט כסלו התקיימו הבחירות והייתה מפלה גדולה לאגודת ישראל בירושלים. בנו הרב מאיר פרוש נכנס אך בקושי להיות חבר מועצת העיר. בליל שישי לפנות בוקר, התקיים שידור מהתוועדות של הרבי, ולקראת סיום השידור החל הרבי לזעוק מדם ליבו על הנושא של ‘מיהו יהודי’. היו בשיחה זו ביטויים חריפים. בין היתר הרבי העלה שאלה, הרי יש כאן תמימים ואברכי כולל, מדוע הם צריכים לשמוע את הדברים המבהילים הללו? 

הרבי ענה על כך: כל אחד ששומע דברים אלו, יכול לפעול גם אם הוא נמצא מעבר לים. מוכרחים לפעול לתקן את חוק השבות. הדברים של הרבי והבכיות שהיו, זעזעו את כל מי ששמע את הדברים.

במוצאי שבת קבעתי את ההתוועדות בישיבת ‘איתרי’. כבר הכרתי שם כמה בחורים שסייעו בידי בארגון ההתוועדות. בנוסף דאגתי גם ל’מזונות’ ומיני תרגימא.

בעת שצעדתי לישיבה, שמעתי מאחד האולמות את קולו הבוקע של הרב מנחם פרוש. זה היה במסגרת סעודת מלווה מלכה וסיכום מערכת הבחירות, ואני מתוך סקרנות מצאתי את עצמי עומד בפנים. כשנכנסתי לאולם, שמעתי איך העסקנים שם עולים בזה אחר זה אל עמדת המקרופון ומטיחים האשמות נגד גורמים אלה ואחרים שהביאו להם את ההפסד הצורב. מטבעי אני רחוק מלהתערב בענינים של פוליטיקה, זה לא מעסיק אותי ולא העסיק אותי מעולם, אך שיחתו של הרבי שנאמרה בדמעות של דם על הצורך לתקן את החוק, ומה שבפועל הצביע פרוש בכנסת, הרתיח אותי ודחף אותי לעלות לבמה. הרב מנחם פרוש שהכיר אותי מהמפגש בינינו, וכשהמיקרופון היה פנוי ביקשתי לומר דבר מה.

אמרתי בקול ברור נוכח כל הנאספים הרבים, העסקנים ואנשי הפוליטיקה, שההסבר היחיד לאותה מפלה היא העובדה שהרבי מתחנן לתקן את החוק והם לא הצביעו בהתאם.

היו שם אנשי מדון גברתניים שרצו להפליא בי מכות, אך ייאמר לשבחו של הרב פרוש שהוא עצר בעדם. הוא נטל את רשות הדיבור ואמר שהוא התכוון בנאומו להזכיר את הנושא הזה. בין היתר סיפר, שביקרו אצלו ביום שישי משלחת של רבני חב”ד עם הקלטה מדברי הרבי באותה שיחה, והוא שמע את הדברים היוצאים מהלב של הרבי, והחליט שמעתה ואילך הוא ישנה את דפוסי ההצבעה שלהם ויצביע בעד תיקון החוק.

אני זוכר את המילים האחרונות שהוא אמר: “אגודת ישראל תעשה הכול בכדי לפעול לתיקון חוק מיהו יהודי”. לאחר שסיים את דבריו, התחמקתי מהאולם בזריזות והגעתי לישיבת ‘איתרי’ שם כבר המתינו לי קבוצה של בחורים. קיימנו שם התוועדות לחג הגאולה י”ט כסלו מיוחדת במינה. דיברתי בעיקר על הנושאים שהרבי העלה בשיחה ששמענו בליל שישי. בשלב מסויים, המשגיח הרב חיים וורנר הגיע להתוועדות, והבחורים ששמעו על בואו נמלטו על נפשם והותירו אותי לבד… המשגיח נכנס עם חיוך לבבי, הגשתי לו ‘לחיים’ מהבקבוק שקיבלתי מהרבי, והמשכנו להתוועד בצוותא עוד זמן מה.

לאחר אותה התוועדות, כתבתי לרבי דו”ח מפורט על ההתוועדות, והוספתי על המפגש שלי ברחוב עם הרב מנחם פרוש ומה שהיה באולם בסעודת מלווה מלכה. כמה ימים לאחר י’ שבט זכיתי לקבל תשובה. מילותיו של הרבי נסכו בי עידוד רב: “נתקבל ותשואות חן תשואות חן וגרם נחת רוח רב”.

 

עניבה להפצת המעיינות

בשנת תשמ”ז זכיתי לנסוע לשנת ה’קבוצה’ במחיצתו של הרבי מלך המשיח, לאחר שחבשתי את ספסלי ישיבת חסידי חב”ד בצפת. למעשה נשארתי ב–770 מאותה שנה ועד לשנת תשנ”ג. בשנת תשמ”ח, שנה לאחר שנת ה’קבוצה’, נפטרה הרבנית חיה מושקא ואחת מהפעולות שארגנו לזכרה היה טנק מבצעים מיוחד, פעולה אותה הגה והוציא לפעול הרב לוי בוימגרטן.

הסדר היה שבכל יום הצטרפו אליו צמד תמימים תלמידי הישיבה ב–770, כאלה שכבר סיימו את שנת ה’קבוצה’. היום שנקבע לי בתורנות, היה יום רביעי. באותו יום הייתי עוזב כל עיסוקיי ומתמסר לפעילות עם הטנק.

מאוד התחברתי למבצעים ב’טנק’. היינו מתחילים את הפעילות באחד מרחובות מנהטן, מציעים לעוברים ושבים להניח תפילין, ובחלק השני של היום היינו פוקדים משרדים וחברות שידענו שהם בבעלות יהודית. היו אלו ביקורים שנערכים על פי סדר מסודר. אמנם לא תמיד ניאותו שם להניח תפילין, אך לא וויתרנו והיינו מגיעים לשם מדי שבוע ומותירים במשרד חומר ביהדות ובפרשת שבוע.

מכיוון שרציתי שהיום הזה יהיה מוקדש רק למבצעים, לא הייתי לוקח איתי כסף כדי שלא אתפתה להיכנס לחנויות לקניות.

אירע פעם שהתעכבתי זמן ממושך באחד המשרדים בעוד הטנק המשיך לדרכו והייתי צריך ללוות כסף כדי לשוב ל–770. מאז למדתי לקח והקפדתי לקחת איתי בכיס סכום פעוט של דולר וחצי כדי שישמש אותי לנסיעה חזור ברכבת התחתית, למקרה שאצטרך.  

בחודש אדר תשמ”ט, בלילה שבין יום שלישי לרביעי, חלמתי חלום מפעים. לא איש חלומות אנוכי ולכן החלום הזה הדהים אותי. ראיתי את הרבי פונה אלי ואומר לי באידיש: “כדי להצליח טוב יותר בהפצת המעיינות, צריך ללבוש עניבה”. הרבי סיים להגיד את המשפט הזה — ונעלם.

התעוררתי נרגש ונרעד. השעון הראה על ארבע לפנות בוקר. בתחילה חשבתי לעצמי ‘חלומות שווא ידברו’, וביקשתי להמשיך לישון, אך לא הצלחתי להירדם שוב ונותרתי ער במיטתי. במקום לישון העליתי בזיכרוני את כל הבדיחות החסידיות על אלו שמקפידים ללכת עם עניבה. מי שמכיר אותי יודע שאני ועניבה, זה כמו שני עולמות נפרדים.

כשעלה השחר, הלכתי למקווה ומשם המשכתי לסדר חסידות ב–770. השתדלתי לשקוע בלימוד ולהסיר ממחשבתי את החלום המוזר שחלמתי הלילה.

כשהגיעה תפילת שחרית, נעשה כרגיל שביל, והרבי נכנס לתפילה. בדרך לבימת התפילה הקבועה שלו, נעצר על ידי והביט בי. הבחנתי שתוך כדי הרבי סידר את עניבתו והזיז את הקשר מצד ימין לשמאל ובחזרה.

בתחילה לא קישרתי את הקירוב הזה לחלום, שכן דברי הרבי על עניבה בחלום היו כל–כך מופרכים, שלא חשבתי לייחס לזה רצינות. חלפו דקות, הרבי הגיע לבימת התפילה ועלה עליה, הסתובב לעבר הקהל והמשיך לעודד את הקהל. אני מבחין שהרבי מחפש בעיניו אחר דבר מה, וכשעיניו נחו עלי, שוב סידר את עניבתו בצורה בולטת, ורק אז הסתובב לבימת התפילה והחזן התחיל ב’הודו’.

לאחר התפילה שוב, בפעם השלישית, הקהל החל לשיר, הרבי עודד בחזקה והעיף מבט לכיווני ומסדר את קשר העניבה. בטיפשותי באותם רגעים חשבתי שבוודאי הקשר של העניבה מפריע לרבי, אולי הוא קשור מדי חזק ומצר על צווארו.

מיד לאחר התפילה, עליתי על הטנק של הרב בוימגרטן, והוא הראשון שסיפרתי לו על החלום המשונה והמוזר שחלמתי הלילה. הוא לא ייחס לזה חשיבות רבה והמשכנו בנסיעה עד שהגענו למקום הקבוע במנהטן. כשהגענו, ירדתי אל מחוץ לטנק וקראתי לאנשים להיכנס פנימה ולהניח תפילין. לפתע, ניגש אלי אדם מבוגר. “האם אתה יהודי?” שאלתי אותו. במקום לענות לי, הוא שאל אותי אם אני רוצה לקנות ממנו משהו.

בידו החזיק האיש מזוודה ופתח אותה לידי והראה לי שיש בפנים עניבות רבות. “יהודי צריך להיראות טוב”, אמר לי, “וכדי שתראה טוב, אתה צריך שתהיה לך עניבה”. תחילה סירבתי להצעתו, אך הוא היה עקשן ברצונו למכור לי, ולבסוף הסכמתי. בדקתי בתיק ומצאתי שיש לו עניבה שחורה, שאלתי כמה זה עולה? הוא אמר לי סכום מופרך של שבעים דולר! הסברתי לו שאין ברשותי את הסכום הזה. הוא הוסיף להתמקח, המחיר ירד לחצי, אך גם במחיר הזה לא יכולתי לרכוש. לבסוף הוצאתי מהכיס שני דולר ואמרתי, “זה כל מה שיש לי, אם אתה רוצה למכור בסכום הזה — אני מוכן”.  

לאורך כל השיחה, האיש חזר ושינן באוזניי פעם אחר פעם, “יהודי צריך להיראות טוב, וכדי שיהודי יראה טוב הוא צריך שתהיה לו עניבה”. הוא הביט בשמונה ‘קוודרים’ (מטבע של 25 סנט) שהיו לי ביד, קצת כעס, אבל לבסוף התרצה ואמר “אתה יהודי וחשוב לי שתהיה עם עניבה, ולכן אני מוכן למכור לך בסכום הזה את העניבה השחורה”…

עכשיו הייתה לי עוד בעיה: לא ידעתי איך קושרים קשר של עניבה. ביקשתי שבסכום הזה גם יואיל בטובו לסדר עלי את העניבה, הוא הסכים, ונכנסנו שנינו אל תוך טנק המבצעים.

על אחד הקירות בטנק הייתה תמונה של הרבי הריי”צ, ואותו יהודי מבוגר הצביע על התמונה וסיפר לי שהוא זכה להיכנס ליחידות אצל הרבי הריי”צ והוא זה שנתן לו את השליחות לוודא שאם הוא רואה יהודי בלי עניבה, עליו לעשות מאמץ שתהיה לו עניבה. ואשר על כן, הוא עוסק כבר שנים ארוכות במכירת עניבות. לאחר שווידא שהעניבה יושבת עלי כראוי, נפרדנו לדרכינו ואני המשכתי להציע ליהודים להיכנס ולהניח תפילין. הייתי כל–כך עסוק וטרוד ב’מבצעים’, שלא קישרתי בין החלום לרמזים מהרבי בתפילת שחרית לבין היהודי שהתעקש באופן מוזר למכור לי עניבה…

לאחר כמה שעות של מבצע תפילין, פניתי לבקר בבניני המשרדים. היה משרד אחד של בחור ישראלי שהיה מתעסק בהפקות גדולות. כל אימת שהייתי עולה במעלית ומגיע למזכירה, היא הייתה אומרת לי שהמנהל לא נותן אישור להיכנס. הייתי משאיר אפוא חומר ביהדות וממשיך הלאה. באותו יום לחצתי כהרגלי על האינטרקום, ולתדהמתי המזכירה הודיעה לי שהמנהל ביקש שאכנס ללשכתו. מיד כשפגשתי אותו, הדבר הראשון שעשיתי זה להציע לו להניח תפילין. בתחילה הוא היסס, ולאחר מכן הודה שלא יודע איך עושים זאת. הוא היה מוכן בתנאי שאקשור לו את רצועות התפילין.

מובן שהסכמתי. הוא קרא קריאת שמע ואני רואה שדמעות זולגות מעיניו. הוא התרגש מאד. כשסיים, חלצתי ממנו את התפילין ואז הוא פנה אלי ואמר: “אפשר לשאול אותך שאלה?” השבתי בחיוב.

“אני רואה אותך כבר כמה חודשים באמצעות מצלמת האינטרקום, אף פעם לא היית כזה מסודר, ועוד עם עניבה מה קרה?”

פתאום כל האסימונים נפלו אצלי בבת אחת. הבנתי שיש קשר בין החלום, לבין המוכר ברחוב לבין האיש שאני עומד כעת מולו. התביישתי לספר לו על החלום ועל כל מאורעות אותו היום. חייכתי ואז הוא בעצמו ביקש לשתף אותי בסיפור מדהים שהיה לו הלילה, מה שהוביל אותו להכניס אותי למשרדו בהסכימו להניח תפילין.

לדבריו, אביו נפטר לפני שנים ארוכות, אך בשנה האחרונה הוא מגיע אליו בחלומות הלילה ואומר לו שאין לו מנוחה, ואם הוא חפץ שתהיה לו מנוחה, עליו, בנו, להניח תפילין. בכל פעם הוא מתעורר מהחלומות הללו ודוחה אותם בשתי ידיים, אבל החלומות לא נפסקו. לילה אחרי לילה הגיע אליו אביו בחלום ושאל אותו מדוע הוא עוד לא מניח תפילין?

אמש — הוא מספר — שוב הגיע אליו אביו בחלום ושאל אותו אותה שאלה, מדוע אתה לא מניח תפילין? בניגוד לפעמים קודמות, הפעם ענה לו, שהוא היה רוצה להניח אצל הבחור שמגיע אליו למשרדו, אבל הוא מתבייש, שכן אותו בחור מגיע למשרדו לא מסודר, ולאיש עסקים במעמד כמו שלו, לא מרגיש בנוח לשוחח אתו.

אביו שמע את דבריו, ואז נכנס לפתע לשיחה עוד יהודי הדור פנים, דמות של רב, והלה שאל אותו: “ואם הוא יגיע מחר עם עניבה, אתה תניח?” איש העסקים ענה בחיוב, “כן, אניח, אבל אני יודע שאין כל סיכוי שזה יקרה”.

לאחר אותו דין ודברים, גם הרב וגם אביו נעלמו מחלומו.

ואכן, באותו יום הגעתי בשונה מכל פעם — הגעתי עם עניבה. כמובן שאותו ישראלי עמד במילתו והניח תפילין.

מיד כשסיים לספר את סיפורו, הראיתי לו את העיתון ‘לחיים’ שם הייתה תמונתו של הרבי, ושאלתי אם זה הרב שראה בחלומו? האיש הביט בתמונה וכמעט התעלף. “אכן, זה הרב שבא אלי בחלום”, נזעק בהתרגשות, ואני התרגשתי לא פחות. כעת הגיע תורי לספר לו את כל השתלשלות הסיפור שהביאה אותי לענוב עניבה.

מאוחר יותר סיפר לי בכנות, כי זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא הניח תפילין. הסברתי לו את דין ‘קרקפתא’ שהוא יצא ממנו, וחגגנו לו בר מצווה במשרד עם צוות העובדים היהודי. מיד לאחר חגיגת הבר מצווה מיהרתי לחזור לטנק, פחדתי להחמיץ אותו פעם נוספת מבלי שיש בידי כסף לשוב ל–770, לאחר שאת שני הדולרים היחידים שהיו בידי, השקעתי בעניבה שחורה…

המדהים בכל הסיפור הזה, סגירת מעגל מופלאה, כאשר הרבי אמר שיחה באותו הלילה ולאחר מכן חילק דולרים. כשעברתי, הרבי חייך וסידר קלות את עניבתו ואמר באידיש: “היה משתלם”…